מםצ'יק

חברים, עזרתכם נדרשת. באמת.

קיבלתי סלולרי חדש (שמו בישראל "צומי". כל הזכויות שמורות לקני). הסלולרי החדש דורש רינגטון חדש, ואני לא מצליחה למצוא משהו שאני ממש אוהבת.

הדרישות די פשוטות –

זה צריך להיות שיר לא דביק, עם פתיחה לא רועשת מדי (כי עובדים איתי עוד אנשים בחדר), אבל שעדיין ישמעו אותו. עדיפות לחומרים ז'אנרים, כמובן, אבל לא של אל ינקוביץ', בבקשה.

מה שלא יכול להיות (כי השתמשתי בו) – מוסיקת הפתיחה של הדוקטור, (אבל אפשר להציע את המוסיקה המגניבה הזו בתור תחליף), מוסיקת הפתיחה של ששאוש"ק, שירי הסיום של פורטל 1 ושל פורטל 2.

נשקלו בחיוב – שירים אופטימים, שירים אופטימים יותר, רוק מתקדם.

קדימה, הציעו כמיטב יכולתכם!

 

 

מם מוסיקלי שבוע תשעה-עשר

הנושא – תיפוף אווירי

מכירים את זה שיש מישהו שעומד ברמזור, ויש לו חוטין משתלשלים מהאוזניים, והוא מזיז את הראש בקצב של מוסיקה שאתם לא שומעים? ולפעמים גם את הידיים? ולפעמים את כל הגוף, ואז קולט שאתם מסתכלים עליו?

המישהו הזה היא אני. יש שירים שפשוט אי אפשר לעמוד בשקט כששומעים אותם. המשימה שלכם לשבוע הזה היא למצוא שיר שמקפיץ אתכם ברגע שאתם שומעים אותו. הרגל מתופפת, הראש מתנועע, ובמקרים חמורים במיוחד – מתחילים לקפץ ביחד עם כל האוטו.

השיר שלי הוא חלק מאלבום יחסית מוצלח של להקה יחסית מוצלחת. הוא נמצא בין שיר מדכא במיוחד על אבדן הזהות של ילדי מעמד הביניים לבין שיר עוד יותר מדכא על אבדן הזהות העצמית.

ואז מגיע השיר הזה, שאמנם המלים שלו מדכאות ברמות-על, אבל המוסיקה פשוט מקפיצה להפליא, וכמו המתופף בקליפ גם אני עוזבת הכל ומתחילה לתופף באוויר כשהשיר הזה מתחיל להתנגן.

חוצמזה, אין אני יכולה שלא לאהוב שיר שהשורה הראשונה שלו היא Hear the sound of the falling rain Coming down like an Armageddon flame?

השיר של האצה. זהירות, רעש.

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

המם המוסיקלי יחזור מיד לאחר שאגיש את עבודת הגמר שלי!

במקום מם מוסיקלי

היום ציפתה לי הנסיעה הבאה – בית –> חיפה –> ירושלים –> בית. כלומר, בערך 350 ק"מ, שמתורגמים לקצת יותר מחמש שעות על הכביש, בזכות הכבישים המשובחים של מדינת ישראל. זו היתה האופציה החסכונית בזמן, שכן בתחבורה ציבורית מדובר בבערך 10 שעות…

בכל מקרה, הנסיעה הזו חייבה הערכות מוקדמת מבחינת מוסיקה, ולפיכך הדיסקונקי הקטנטן שלי הועמס במיטב אלבומי האצה. כמובן שלא הספקתי לשמוע הכל, אבל בזכות פקק בלתי נסבל בדרך חזרה (רכב תקוע במסלול השמאלי ליד גבעת שמואל, שגרם לפקק כבר ממחלף גנות) שמעתי את הרוב.

אם מישהו מעונין לשחזר את הנסיעה, להלן ההמלצות.

בוקר:

יציאה – 6:15, הגעה – 7:34, בלי פקקים. 86 קילומטרים, מהירות נסיעה – בין 105 ל-100 קמ"ש. כיף לנסוע בבוקר.

אין דרך טובה יותר להתחיל את היום מאשר לשמוע את GLaDOS מזמרת. שיר הסיום של פורטל 2 משעשע וקצבי. זהירות, ספוילרים.

אחרי פתיחה כזו ההמשך הטבעי הוא גניחות מרובות, תופים וצווחות. Reroute To Remain עונה על כל אלה. השיר החביב עלי באלבום הוא System, בו יש פחות גנחת ויותר מלודיה. במקור תכננתי לשמוע את Used and abused, אבל שמעתי אותו כל כך הרבה בימים האחרונים שהעדפתי לגוון.

צהריים:

יציאה – 15:30, הגעה – 17:40, פקק בשער הגיא (בלעדיו אי אפשר לדעת שמגיעים לירושלים). 150 קילומטרים, מהירות נסיעה – בין 110 ל – 15 קמ"ש.

הדרך מחיפה לירושליים מורכבת משלושה קטעים שונים לחלוטין – כביש 4 (הכביש הישן), כביש 6 (הכביש שעולה יותר מדי כסף) וכביש 1 (זה שבקצה שלו נמצאת ירושלים).

In Flames פינו את מקומם בשמחה למוסיקה ישראלית. שלא תגידו שאני שומעת רק דברים לועזיים. הדבר הטבעי לשמוע אחרי רוק סופר-כבד הוא, כמובן, שירים על זומבים! הפסקול של זומבי.קון 2010 השתלב מצוין עם אובדן הכיוון הכללי שלי (איפה זה פורדיס לעזאזל? ולמה השלט לירידה לכביש 6 הוא קטן, כחול, וחבוי מאחורי שלט ענק שכתוב עליו "ימינה לתל אביב"?). מסתבר שאני עדיין דומעת קשות ב"היא גנבה לי את הטרקטור". אבל אני נחמדה אליכם ולכן אקשר ל"זומבי טוב הוא זומבי מת" החמוד להפליא.

אפילו מחזות זמר על זומבים נגמרים באיזשהו שלב, וכך החלו להתנגן חיפושיות הקצב. מתוך שלושת האלבומים שיש אצלי כרגע נבחר "להקת הלבבות הבודדים של סמל פלפל". גם כי הוא קליל יותר מ"דרך המנזר" האהוב עלי וגם כי השירים שלו מסתדרים טוב יותר עם מנהרות קלסטרופוביות בכביש. באמת.

לילה:

יציאה – 20:00, הגעה – 21:40, פקק מסריח באמצע. 100 קילומטרים. מהירות נסיעה – בין 110 ל-0 קמ"ש. ממש כך.

מהעליה לירושלים, דרך חיפוש החניה שם, ולאחר מכן בחזרה הביתה שמעתי את האלבום בעל השם הבוגר Our Live Album Is Better than Your Live Album . בגלל הפקק שהזכרתי כבר פה ושם האלבום נגמר הרבה לפני שחזרתי הביתה, אבל הרשיתי לעצמי לחזור לשירים שאהבתי במיוחד. למשל, זה שמזכיר לי את שנות התבגרותי העליזות, זה שמזכיר לי את קני ואת המלכה (מסיבות שונות!), וכמובן, זה שבשינוי קל אפשר להופכו לפילק "אל תנהל כנס! לעולם!".

למי שעוד לא נמאס, זה השיר שמחכה לי למחר בבוקר.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת לישון ולא לחלום על נהיגה.

מם מוסיקלי – שבוע שמונה-עשר

הנושא – אתה חי בסרט!

יש הסכם בלתי כתוב בין דמויות בסרט. הן משחקות אחת בחיים של השניה, ובתמורה הצופה יכול להמשיך להעמיד פנים שמה שהוא רואה מתקיים במציאות, בין אם מדובר בחללית שמתרסקת על כוכב מלא בקופים או ברומאו שבפעם המאה וכמה שואל את יוליה אם היא אוהבת ורדים.

לעיתים נדירות מאד אחת הדמויות שוברת את המחסום בינה לבין הדמויות האחרות ומסבירה להם שעם כל הכבוד, החיים שלהם מדומיינים לגמרי, והגיע הזמן להתעורר.

הפעם אני מבקשת מכם שירי התעוררות, כאלה שבהם הזמר/ת שוברים את המוסכמות ושרים מחוץ למסגרת השיר. גם הפעם בונוס יוענק למי שימצא שיר מתוך מחזמר.

את השיר שלי שמעתי בפעם הראשונה בגרמנית. סופו של המחזמר בשפתם של גתה ושילר איום במיוחד, ושונה לגמרי מהסוף האמריקאי שהוסרט והפך לקאלט חובה בכל בית.

המחזמר הוא כמובן "חנות קטנה ומטריפה", משיבושי הלשון הבלתי נמנעים של תרגומי שמות סרטים משנות השמונים. כל הדמויות במחזמר שרוטות בצורה זו או אחרת. סימור שלא מסוגל למצוא עבודה נורמלית ובטוח שרק בגלל צמח אחד החברה שלו אוהבת אותו. אודרי שמסתובבת עם גברים מכים וחולמת על בית עטוף בניילון וארוחות מופשרות מול הטלויזיה. מר מושניק שמנצל יתומים עזובים ועושק את עובדיו, וכל שאר הדמויות שגחות לרגע ונעלמות ל-skid row.

בשיר הזה צמח פשוט למראה, שפרט לתאווה לדם אדם אין בו דבר משונה, יוצא סוף סוף כנגד אחת מהדמויות במחזמר. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בה שבה דמות אחת צועקת על דמות אחרת "את חיה בסרט, בובה, וכדאי שתפנימי את זה מהר".

מדי פעם כולם צריכים ניעור שכזה, גם בעולם נטול חנויות הפרחים בו אנחנו חיים.

אזהרה קלילה, למי שלא ראה את הסרט – החל מדקה 5:00 של הקליפ מתחיל ספוילר מאד רציני. מומלץ להפסיק שם.

לחובבי הקישורים – השיר של האצה.

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא – תיפוף אווירי.

מם מוסיקלי שבוע שבעה-עשר

הנושא – התקוה

יש שירים שכששומעים אותם הם גורמים לחיוך מטופש להמרח על הפנים ולמחשבות מדכאות להמוגג אל אפילת הצהריים.  הם מלאים באופטימיות שאי אפשר אלא להדבק בה. אחרי ששומעים אותם השמש זורחת באור בהיר יותר, הציפורים יוצאות לצייץ ברחובות וכל אנשי חב"ד נעלמים למקום נטול רמקולים.

המשימה שלכם לשבוע הזה היא למצוא את השיר שכשהוא מתנגן ברדיו אין ברירה אלא לפצוח במחול עליז ולהסכים שאוטוטו הכל יהיה בסדר. נקודות בונוס יוענקו למי שמוצא שיר ממחזמר.

השיר שלי הוא הראשון משני שירי מחזות-זמר שיופיעו כאן. שמעתי אותו לראשונה כשהמחזמר שוחרר לאינטרט, ולא התלהבתי במיוחד. רק לאחרונה כשהילדים התאהבו במחזמר והחלו לדרוש לשמוע את הפסקול בכל נסיעה, כולל לעבודה של אמא (הידעתם כי בנסיעה הלוך ושוב מחיפה נכנס פעמיים וחצי לכל כיוון הפסקול המלא + פעם ורבע של הקומנטריז?), הקשבתי למילים שלו בתשומת הלב הראויה ונפלתי.

השיר לא רק מדבר על תקוה, הוא מדבר על דבר אישי מאד וספציפי – בחור אחד רוצה להראות לבחורה אחת יפה שהוא לא סתם גיק או כשלון. הוא אדם מיוחד, שונה מכל מי שהיא מכירה. בתור אחת שבמשך שנים הסתובבה עם התחושה הזו – אני מזדהה ואוהבת את השיר הזה יותר מכל השאר.

למי שמעדיף קישור, השיר של האצה. זהירות, רעש.

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא – אתה חי בסרט!

מם מוסיקלי – שבוע ששה-עשר

רגע! רגע! לפני המם! יומולדת שמח למלאך האפל ולמכשפה החביבה עלי. מי יתן ומגדלים לא יפלו עוד ביום הולדתכם המוצלח מאד פרט לזה.

—–

הנושא – מי צריך אמצע?

אחת הבעיות החמורות ביותר עם כותבים מתחילים היא התחושה שלהם שאם הם לא יסבירו לקורא ב-ד-י-ו-ק למה הם מתכוונים, הוא לא יבין אותם. גרוע מכך – הוא עוד עלול להעניק לטקסט שלהם משמעויות שהם לא התכוונו שיהיו בו! לצוך ההבהרה הכותבים המתחילים משתמשים בסימני פיסוק מרובים, משפטים חסרי משמעות, וכמובן – שינויי פונטים והבלטות מיותרות בתוך הטקסט.

מגיע הרגע שבו הכותב לומד לסמוך על הקורא שלו. לא כל פער צריך מילוי, ולא כל דבר זקוק להסבר.

המשימה שלכם הפעם – למצוא שיר שלא מסביר לשומע הכל. שיר עם פערים, כיאות לכותבים טובים.

את השיר שלי מצאתי במקרה. הוא השיר הפותח באלבום שנחשב נחות יחסית לחבריו. בכל זאת, מכל שירי הלהקה הזו ששמעתי – הוא השיר הייחודי והחביב עלי ביותר, בעיקר כי האמצע של השיר חסר. הכותב העדיף לתת לנו בצורה מפורטת מאד את ההתחלה ואת הסוף, אבל איפשר לשומע להשלים את כל השאר בעצמו. אחרי הכל, אם כבר מציבים את הדמויות במקומות שלהן, לא באמת צריך להסביר בדיוק מה קרה, נכון? בשביל זה יש דמיון.

השיר של האצה. זהירות, רעש.

דרך אגב, הגרסא הזו מכילה את המילים של השיר, מה שקצת הורס את ההתלהבות המקורית שלי מהשיר (כי במקור אפשר להבין רק את ההתחלה ואת הסוף…).

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא – התקווה.

מם מוסיקלי – שבוע חמישה-עשר

הנושא – האמפישלוש שהרג את שיחות הרכבת

 בפעם הקודמת שנסעתי כל יום לחיפה (בגלל לימודים, לא עבודה) הייתי עולה על הרכבת בתחנת הרצליה, יורדת בבנימינה, מחכה עשר דקות ועולה על הרכבת לחיפה לעשרים דקות של נסיעה בתנאים שמזכירים מראות חשוכים מהעבר (האוטובוס בחזרה מבית הספר. על מה חשבתם שדיברתי?).

הדבר הנחמד היחיד בנסיעות האלה היה אדם חביב שהיה ממתין בתחנת בנימינה. התחלנו לדבר בגלל החריקות הנוראיות של הבלמים והמשכנו כי היינו נחמדים אחד לשני. אני לא זוכרת את שמו או מה הוא עשה למחייתו, והקשר ביננו ניתק בפתאומיות ברגע שציינתי שיש לי בנזוג. אני לא באמת מתגעגעת לבחור ההוא, אבל אני כן מתגעגעת לשיחות הרכבת ההן.

היום כבר לא מדברים ברכבת. כל אחד מחובר לאוזניות, למחשב הנייד או לטאבלט, ואפילו יצירת קשר עין נחשבת לחדירה לפרטיות של אדם אחר. השיחה האחרונה שניהלתי עם זר גמור היתה כששנינו התלוננו על זה שאף אחד לא מתקשר עם האחר ברכבת. אני יודעת שאי אפשר למנוע מאנשים להקשיב למוסיקה או לגלוש באינטרנט, אבל אני מתגעגעת לימים בהם יכולתי לקטר על חריקת גלגלי הרכבת עם מישהו שמעולם לא פגשתי.

 המשימה שלכם לשבוע הקרוב – למצוא שירים שמדברים על עבר שאי אפשר להחזירו, או שלפחות מזכירים לכם את העבר ההוא.

השיר שלי מוכר להפליא, והוא גרוע. באמת. מוסיקה מהתקופה שעדיף לו היתה נמחקת מדפי ההיסטוריה (ביחד עם האופנה והתסרוקות של אותן שנים). מצד שני, אני מאד אוהבת אותו, הוא מקפיץ להפליא, וכמובן, מדבר על העולם שהיה ואיננו עוד. בצורה קופצנית ובלתי נסבלת…

קני טען בעקשנות כי זה השיר הראשון ששודר כאשר MTV עלה לאוויר, ומקור הידע האנושי תומך בו. זה לא הופך את השיר לטוב בהרבה, אבל לפחות מקנה לו מקום בהיסטוריה.

השיר של האצה.

וגם מאומבד!

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא – מי צריך אמצע?

מם מוסיקלי – שבוע ארבעה-עשר

הנושא – נסיעה ארוכה מדי

יש אלבומים שאסור לשמוע. יש להם שם מסוכן, או שהם שייכים לאמן מזרם שאתם יודעים שאתם לא אוהבים, או שהם פשוט באים עם איור זוועתי.

השבוע אני מבקשת מכם לספר על השיר שהייתם חיים הרבה יותר טוב אילולא הייתם שומעים אותו. חייכם היו סבבה-אגוזים לפניו, וכעת, אחרי שהכרתם את השיר הזה, הם כמו כיף כף שנשאר בשמש יותר מדי זמן.

השיר שלי עונה על כל האזהרות שלעיל – הוא הגיע עם שם מסוכן, היה שייך לאמן שלא אהבתי אף אחד מהשירים שלו, והאיור על העטיפה של האלבום לא מבשר טובות. הצלחתי להתעלם מכל האזהרות כי השעה היתה שמונה בלילה, היתה צפויה לי נסיעה ארוכה חזרה הביתה, ואותה חברה שגילתה לי את בואי המליצה לי על האלבום הזה. מעבר לכך, היא אפילו השאילה לי את הקסטה הישנה שלה כדי שיהיה לי מה לשמוע במשך שעתיים וקצת של נסיעה.

הדלקתי את הווקמן, הנחתי את הראש על החלון ונרדמתי עם היציאה מהתחנה המרכזית בחיפה. התעוררתי אחרי חצי שעה אכולת סיוטים ונפחדת. האוטובוס היה חשוך לחלוטין. כל תנועה על האוטובוס נראתה לי חשודה, כל צללית מבהילה וכל אדם – פוטנציאל לרוצח. רק אחרי שהתאוששתי קצת הבנתי שכל שירי האלבום עוסקים ברצח, ובזמן שישנתי תת המודע שלי עבד שעות נוספות כדי לשלב את המלל במציאות שלי.

עצרתי את המוסיקה וביליתי את שאר הנסיעה בשקט מבורך. הקסטה הושלכה לאחורי מגירת המוסיקה (פעם לא אגרנו מוסיקה על מחשב. באמת) והעלתה אבק שם.

מאז סיימתי את הלימודים, עברנו חזרה למרכז, ילדתי שני ילדים, הווקמן מזמן החזיר את נשמתו לסוני, אבל אני עדיין מפחדת לפתוח את המגירה של הקסטות עד הסוף.

השיר של האצה.

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא – האמפישלוש שהרג את שיחות הרכבת.

מם מוסיקלי – שבוע שלושה עשר

הנושא – זה הכל ענין של גאוה

 אני מאלה שנוטים לפטור הכל בנפנוף יד שאומר 'גם אתה היית יכול לעשות את זה אילו היית מנסה'. חברי יודעים כמה פעמים בכיתי שאני לא טובה מספיק, שאני צריכה לעשות יותר (באמהות, בחובבות, בעבודה), וכמה אני לא שווה את המחמאות שנותנים לי. המלכה והנסיכה משתגעות מחוסר היכולת שלי לקבל מחמאות או בכלל לשמוע אותן (ותזכר לדראון עולם המריבה שבה הנסיכה הבינה פתאום שלפתוח כל מייל ב"את נהדרת" לא עובד אצלי – אני פשוט מדלגת לשורה הבאה). המלכה, דרך אגב, פותרת את הבעיה שלי בצורה יצירתית להפליא – היא מציינת בהדגשה *זוהי מחמאה, שימי לב*, ואז אומרת מה שרצתה להגיד.

הבעיה הזו משפיעה על הכל, כמובן. החל מהדימוי העצמי, דרך אכזבות תכופות וכלה בחוסר יכולת להתמודד עם העומס שאני מטילה על עצמי כדי לעמוד בציפיות שאין לאף אחד ממני.

אבל.

ישנם שירים שגורמים לי להיות גאה בעצמי, בהיותי אשה, בהישגים שלי, בעצם קיומי. השירים האלה מגיעים מאנשים אחרים שלא מתביישים בעצמם, שאומרים בקול רם – "אנחנו כאן, ואנחנו גאים בזה!"

המשימה השבועית שלכם היא לקבץ את השירים האלה, השירים שגורמים לכם להרגיש שאתם שווים כל רגע ורגע, שאי אפשר לזלזל בכם, שגורמים לכם לפתוח חלון ולצעוק "אני כאן, ואני גאה בזה!"

את השיר שלי הכרתי במשך הרבה שנים, אבל התגובה הרגשית שלי אליו הגיעה רק אחרי שראיתי את הקליפ שלו. זה היה כשהבנתי שאני חיה בתקופה שבה אשה נדרשת לוותר על עצמה לטובת הקריירה, הילדים והבעל, ובו זמנית להכנס לבגדים שאלי מקביל צריכה לצום כדי להכנס אליהן. מספיק לראות שתיים–שלוש פרסומות כדי להבין את זה. ופתאום, שתי כושיות שמנות שגאות בנשיות שלהן מדברות על הדבר השטחי ביותר – הרצון שלהן לראות עשרות גברים חטובים מכל צבע, גודל וצורה מופיעים אצלן במיטה ומעריצים אותן. אתם יודעים מה – אני משוכנעת שככה גם קרה.

השיר של האצה.

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא – נסיעה ארוכה מדי.

מם מוסיקלי – שבוע שניים-עשר

הנושא – זה לא גרוע כמו שאתה חושב

דכאון הוא רגש מחורבן. אין חשק לעשות משהו, אין חשק לדבר עם מישהו, אין חשק לצאת מהמיטה, ואין חשק לנשום. אישית אני הכי שונאת את הדכאון של השעון המעורר. זה שמכה ברגע שצריך לקום. בשביל מה אני עושה את זה בכלל? בשביל מה לנסוע לעבודה? בשביל מה לחזור הביתה? בשביל מה לנשום, אם כבר מזכירים את זה?

אני מכירה שתי שיטות מקובלות להתמודד עם דכאון בעזרת מוסיקה – או לשמוע שירים שמתאימים למצב הרוח ולהתעודד מזה שעוד אנשים מרגישים כמוך, או לשמוע שירים הפוכים. כל שירי ליידי-גאגא למינהם שישר מקפיצים את המצברוח למקום שבו הוא אמור להיות כדי שאפשר יהיה לשרוד את היום.

אני לא מכירה אף אחד שמתמודד עם דכאון בדרך שבה אני מתמודדת איתו – לשמוע שירים על מצבים גרועים הרבה יותר. כל מיני שירים מהסוג של – "אני שונאת את החיים שלי, אבל הי! לפחות אני לא חיה חמש שנים לפני סוף העולם!"

השבוע אתם מתבקשים להביא את השיר שמראה שהמצב יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע. זה לא חייב להיות השיר שאותו אתם שומעים כשאתם בדכאון, אבל זה כן חייב להיות שיר שמכניס אתכם לפרופורציות.

בעבר הרחוק היה לי את דיסק הבוקר שלי. היו בו את השירים שתמיד עשו לי מצברוח טוב כשהייתי שומעת אותם. מצרך חיוני לפני יום שבו הולכים להקיא, לדמם ולהשתין עליך. אבל השיר הראשון היה הפוך. כל כך הפוך עד שכשהבנזוג היה נוסע איתי הוא תמיד היה מבקש שאעביר לשיר השני (שיקבל מם משלו יום אחד). אני לא מכירה עוד אנשים בעולם שהיו רוצים לשמוע את השיר הזה כל בוקר, אבל מבחינתי הוא היה בדיוק הדבר הנכון כדי להתעורר. אחר כך אפשר להתחיל את היום.

השיר של האצה (יש גם קליפ עתיק יותר, אבל הוא מתחיל מאמצע השיר). זהירות – פם פה פה פם.

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא – זה הכל ענין של גאוה.