Posts Tagged ‘TaleOf4Cities’

דברים שלמדתי בנסיעה הזו

למען הנסיעה הבאה, כמה דברים שלמדתי הפעם:

  1. להפסיק עם מלונות. זה לא כיף, זה לא שווה את המחיר, וזה לא מאפשר לנו לשלוט על הזמן שלנו. אלא אם חייבים לשהות במלון (למשל, בסנט לואיס הכנס אורגן כך שרוב באי הכנס היו באותו מלון, מה שאיפשר המון חברותא), להעדיף איירבנב, או מלון דירות (כמו שהיה לנו בהלסינקי), ולו בשביל שתהיה אפשרות להכין סנדביצ'ים בבוקר ולא להוציא כסף על ארוחה נוספת.
  2. כל חישובי הוצאות האוכל נזרקים לפח ברגע שיש נער מתבגר. להשלים מראש עם כך שהילד מסוגל להכניס שני המבורגרים כפולים ועדיין לבקש קינוח. האופציה הזולה היא ללכת למקום שבו אפשר לאכול משהו כמו ראמן שאולי מעט יקר יותר למנה, אבל ממלא וחוסך את ההמבורגר הכפול השני.
  3. אטרקציה אחת ליום! עדיין עובד.
  4. הילדים (שלי) מעדיפים דברים ייחודיים על פני תיירותיים (למשל – מחזמר בברודווי). כמו כן – הם מעדיפים מקומות פתוחים שאפשר להשתולל בהם. לנסות לשלב פארקים פתוחים בטיול. הגדול, ספציפית, מאד רצה טיולי אופניים (בסוף הצלחנו להתארגן על אחד רק בסנט לואיס).
  5. הקטנה יודעת לעשות window shopping – אפשר להכנס למאה חנויות ולא לקנות כלום, או לקנות משהו קטן בלבד. אני מקווה שזה יחזיק מעמד…
  6. להזמין 3 מנות עיקריות לשולחן ולחלוק – עובד בחלק מהמקרים, וכשכן – זה מוזיל עלויות. הייתי מעדיפה שתי מנות ראשונות ושתי עיקריות, אבל הקיבה של הגדול כרגע היא בור שאין לו תחתית…
  7. לנסוע עם חברים זה כיף! היה ממש כיף גם בוורלדקון וגם בסנט לואיס כי היינו מוקפים באנשים עם תחומי עניין דומים לשלנו, ועם אינספור הזדמנויות לשיחה מחוץ לרביעיה שלנו. כמובן שעזר מאד שכל האנשים שהסתובבנו איתם היו kids friendly, שלא זעפו כשהילדים התנהגו כמו ילדים.
  8. הלסינקי היא עיר חביבה.
  9. ניו יורק היא עיר נורא עמוסה. צריך לתכנן מראש לאן הולכים, אחרת השפע גורם לשיתוק.
  10. ברוב המקומות לא צריך רכב פרטי, אבל בארה"ב זה מאד מקל. זו לא מדינה של תחב"צ.
  11. תמיד טוב לוודא עם מקומיים מה הטיפ המקובל ואיפה לשים אותו. לא רימו אותנו.
  12. הגדול מדבר אנגלית מעולה! ומספר בדיחות באנגלית!
  13. צריך לצאת עם שתי מצלמות טובות. הגדול כבר מצלם, והסלולרי לא מספיק לו.
  14. להזמין אטרקציות מראש + לנהל גיליון הוצאות מראש – מקל מאד על ההתארגנות. אם משתמשים ביומן אלקטרוני לוודא שהכל מוכנס לקלנדר *בהתאם לאיזור הזמן בו נהיה*. אחרת מגלים בארבע בבוקר שאמורים להיות על האינטרפיד…
  15. הטיול הזה היה אובר-אצ'יבר באופן מטורף. ארבע ערים, ארבע מדינות, שתי יבשות. התוצאה היא עייפות גדולה לקראת סוף הטיול – להכניס ימי מנוחה *לתוך לו"ז הטיול*, אחרת מרגישים סחוטים ולא מצליחים להנות.
  16. לקנות SIM לילדים. החופש שלהם מבחינת זמינות האינטרנט בכל מקום הקל עליהם מאד וגרם להם להרגיש כמו מבוגרים, וכן הקל על ההתקשרות איתם.
  17. כשאומרים "יש אינטרנט במלון" לפעמים הכוונה היא שהוא עולה 15$ ליום. לכן – איירבנבי…
  18. תכנון נכון מבחינת כביסות – יצאנו עם בגדים לשבוע לכל אחד ועשיתי שלוש פעמים כביסה להכל. השתמשנו בהכל פרט לסנדלים שטוחים שלי ולסנדלי שורש של הגדול. עדיף לכבס באמצע הטיול מאשר להסחב עם עוד מזוודות.
  19. תכנון נכון מבחינת מזוודות – יצאנו עם שתי מזוודות, כשבתוך אחת מהן מגולגל תיק גדול שנשלף בשני שליש טיול והפך למזוודה שלישית. יעיל מבחינת טיסות והתארגנות. בעייתי כי אין לו גלגלים ולכן ההתניידות בתוך העיר היתה מסובכת. עדיף בפעם הבאה משהו שאפשר להרכיב עליו גלגלים או קל יותר לסחיבה על הגב.
  20. לעזוב את הילדים בשקט. אם הם אומרים שאין להם כוח לטייל, אם הם רוצים לשבת באמצע המוזיאון הגדול בניו יורק ולשחק בסלולרי, אם הם רוצים להשאר במיטה – הם גדולים מספיק להחליט בעצמם. אם אין בזה סכנה, לעזוב אותם לנפשם.
  21. לתפוס הזדמנויות – אדה פאלמר, מריאן קול, הדאבלקליקס. לא היינו מצליחים לראות את ההופעות האלה אם לא היינו באופן פעיל יוצרים איתן קשר. כסף הוא דבר חשוב, אבל לראות את הדאבלקליק בהופעה חשוב יותר.
  22. להתייעץ עם חברים מהאיזור לפני תכנון טיול. דריל עזר לנו להחליט על מסלול, וחוץ מהעובדה שהוריקן הארווי היכה ביוסטון כשהיינו אמורים להיות שם, אני ממש שמחה שעשינו את וושינגטון וניו יורק.
  23. נסיעות זה בזבוז זמן – אמנם הטיסה מסנט לואיס לוושינגטון עלתה יותר מאשר רכב שכור, אבל חסכנו שעות נסיעה, וקיבלנו בייגלה בדרך.
  24. אוברוויט בטיסות פנים בארה"ב זה המון כסף. עדיף מזוודה נוספת.
  25. לקחת בגדים שאפשר להכניס למייבש או לכבס בתחילת ההגעה למקום חדש כדי שהבגדים יהיו יבשים עד שנצטרך לצאת.
  26. לקחת מסרק כינים.
  27. לשמור תקציר על כל יום, שאפשר אחר כך להפוך לפוסט. אחרת הכל נעלם ברצף. בטיול לבריטניה כתבתי פוסט כל ערב. הפעם בגלל משך הימים כתבתי רק נקודות, ופעם בכמה ימים הפכתי לפוסטים. איזה מזל שיש אפליקציה לוורדפרס…
  28. לקחת ספרים בקינדל/אפליקציה בסלולרי! גם לילדים! עזר (לפחות לי). צורך פחות סוללה מהסלולרי ממשחקים, ועוזר להרגיש כאילו עושים משהו אינטליגנטי.
  29. הכנה מראש לטיול כוללת גם תיאום ציפיות – בתחילת כל יום השתדלנו לספר לילדים מה עומד לקרות היום, נתנו להם לבחור דברים עליהם הם יכלו להשפיע (מה אוכלים, מה קונים כמזכרת הביתה, לאן מטיילים ביום פנוי), וניסינו לשמוע למה הם מצפים. זה לא עבד במאה אחוז, אבל לפעמים זה הקל מאד על כולם ("אמרנו שהיום הולכים לסנטרל פארק. מחר נלך ל…").
  30. אינטראקציה עם מוצגים עדיפה על מוצגים סטאטיים!
  31. אין דבר כזה "יותר מדי נייר טואלט" כמו שאין דבר כזה "חבילת גלישה גדולה מדי".
  32. לוקח כשלושה ימים להתאושש מג'טלג.
מודעות פרסומת

היום העשרים ושמונה, או – איך מעבירים 12 שעות בין טיסות?

נחתנו בהלסינקי בשמונה בבוקר, וטיסת ההמשך שלנו לישראל היתה רק בשמונה בערב. במקור יצא זול יותר להזמין הלוך-חזור מישראל דרך הלסינקי באותה חברת תעופה. בפועל עכשיו היינו תקועים למשך 12 שעות בעיר שאין בה מונומנטים מדהימים או דברים שסימנו בתור "לעשות" כשהיינו בה. היינו צריכים לישון, לשתות קפה, לאכול ולישון. כן, עד כדי כך עייפים.

החלטנו שלפני שנחליט מה לעשות, נלך לישון. כי נמל התעופה הלסינקי הוא נמל התעופה הכי אוסומי בעולם, וכשהגענו להלסינקי לפני כמעט חודש ראינו שיש בו תאי שינה. יצאנו למצוד אחרי תאי השינה המגניבים, אולם כמה חבל! גילינו שהם מאחורי ביקורת הדרכונים. לשמחתנו אנחנו כבר לא באוסוגט, ולכן לוקח כמה רגעים לחלוף על פני הביקורת. הופס, ועברנו את הגבול לפינלד, הארץ בה כולם סופר-נחמדים ויש בה כנסי מד"ב בין-לאומיים. תאי השינה מתינו ליד שער 31, ואיתם בחורה חביבה שסיפרה לנו שעד השעה אחת בצהריים תא שינה עולה קצת יותר מ-4 יורו לאדם לשעה. לא היינו צריכים לחשוב בכלל. השתלטנו על ארבעה תאים והלכנו לישון. כלומר, לשכב בחושך, ופתאום נגמרה השעה והבנזוג העיר אותי. אוף.

אבל אוף טוב, כי חשוב לאכול משהו. הסתובבנו בצד הפינלנדי של נמל התעופה וחיפשנו מסעדה מתאימה לארוחת בוקר. התפשרנו על משהו שהזכיר את הפייזר קפה מוורלדקון – סנדביצ'ים, מאפים, פירות משומרים ויוגורט. אני לקחתי סנדביץ' קרואסון עם פסטו והבנזוג לקח לעצמו מאפה עם תותים. הילדים טענו שהם לא מוצאים שום דבר טעים. כשהתיישבנו לשולחן שניהם גילו סקרנות מרובה כלפי מאפה התותים של הבנזוג, והוא נבלס חיש-קל על ידי שני הילדים. אף אחד לא רצה את הקרואסון שלי, כך שלי כן נשארה ארוחת בוקר.

השעה היתה כמעט 11 והיינו צריכים להחליט לגבי המשך היום. היו לנו שתי אפשרויות – או לצאת מנמל התעופה ולהסתובב בהלסינקי קצת (אני רציתי לחזור לשוק שליד הים, הקטנה רצתה לחזור למוזיאון הטבע), או להשאר עוד תשע שעות בנמל התעופה ולחפש משהו לעשות. מזג האוויר החליט עבורינו – 12 מעלות צלזיוס, "מרגיש כמו 9", ציינה האפליקציה. היינו עם בגדים קצרים וסווטשרטים, וויתרנו על האפשרות לקפוא ברחובות העיר.

עכשיו נותר לנו רק להעביר המון זן עד הטיסה בערב, בניסיון לא להרדם, כי אפילו שהשעה המקומית היתה בוקר, המוח של כולנו צעק עלינו שארבע לפנות בוקר, ומה אנחנו עושים ערים בכלל?

התחלנו בסיבוב איטי עד כאב בין כל החנויות שיש. ליטפנו בובות מומינים, עצרנו לעשרים דקות ליד דוכן גאדג'טים שהדבר הכי חדשני בו היה רמקול בצורת אימוג'י קקי, ואפילו נכנסנו לחנות של ויקטוריה סיקרט'ס. הבנזוג והגדול נשארו בחוץ, הקטנה ואני הסתובבנו בין בשמים ואיפור ומדדנו תיקים ורודים מדי. היא ממש התלהבה מסרטון של תצוגת האופנה שהוקרן שם, מה שהוסיף עוד שלוש דקות של בהיה לסיבוב. יאי!

למרות הכל לקראת 12 מיצינו את כל האפשרויות, והלכנו לסיפרייה.

אה, כן. בנמל התעופה בהלסינקי יש סיפרייה. כבר אמרתי שזה נמל תעופה מושלם?

בכניסה לסיפרייה יש שלט שמבקש מהאורחים להשאיר את הספר שהם סיימו לקרוא שם, כולל מדבקה שעליה מצוין שם האדם והמדינה ממנה הוא הגיע. השלט גם ממליץ לכל המבקרים לקחת לעצמם ספר, ולהפיץ את הבשורה בעולם. יש שם ספסלים וכיסאות נוחים, ועל התקרה יש גזעי עצים, כך שאם שוכבים על הגב (על הסספלים) אפשר להרגיש כאילו חופת יער פרושה מעל הראש. זה המקום הכי שקט בשדה התעופה, יש בו אינטרנט ושקעים, כך שברור שהתמקמנו שם למשך שעתיים בהן אני השלמתי את הפוסטים, עניתי למילים של העבודה ולוואטסאפים של חברים, הגדול תיקשר עם חברים מכל העולם, הקטנה צפתה בסרטונים בסלולרי שלה והבנזוג ישן.

אחרי שעתיים הערתי את הבנזוג והעברנו אותו ואת הקטנה לישון בפודי השינה, שעכשיו כבר היו בחינם. הגדול ואני דיברנו ביננו והחלטנו שאנחנו יותר רעבים מעייפים, ולכן יצאנו לצוד מזון. הבעיה – היו לי רק 15 יורו, וכרטיס האשראי נשאר אצל הבנזוג הישן בתוך פוד. היתרון – הגבלת הסכום צמצמה מאד את מנעד המסעדות, ולכן בחרנו בברגר קינג. וופר כפול לגדול, נאגטס עוף בשבילי וכוס קולה שאפשר למלא כמה שרוצים – ארוחה מלאה בכל אבות המזון החיוניים, שעלתה בדיוק 14.75 יורו!

 

אחרי הארוחה המזינה להפליא חזרנו לסיפרייה. השתלטנו על שתי הספות הפנויות והמשכנו בכתיבה (אני) ובבניית צוללות במשחקי מחשב (הגדול) עד חמש, כשהבנזוג שלח הודעה שהוא ער. לקח לו קצת זמן להעיר את הקטנה, ושניהם הצטרפו אלינו. זה היה, ללא ספק בכלל, שלב הקפה. רק שסטארבאקס נמצא מהצד השני של הגבול! מזל שכבר ספטמבר, ולכן המעבר חזרה לאיזור הגבול הבין-לאומי היה מהיר. התכנסנו מחדש בסטארבאקס עם עוגיות, בדיוק כמו כשהגענו לסטארבאקס הזה בפעם הראשונה. הקטנה ואני הלכנו לבדוק את הליפסטיקים בדיוטיפרי בצד הזה של הגבול. באופן לא מפתיע גם כאן הם היו יקרים, אבל סיפקו מענה לחצי שעה של הסתובבות ובחינה. אחרי שחרשנו את כל הצד הזה של הגבול חזרנו ומצאנו את הבנזוג והגדול שרועים על הספות. הקטנה הכריזה שהיא גם רוצה המבורגר, ועברנו לבורגר קינג לספק את הצרכים שלה. כשהיא סיימה הגיעה סוף סוף שעת העלייה למטוס.

לרוב אומרים שהמקום בו נתקלים לראשונה בישראלים הוא בביקורת הדרכונים בכניסה לארץ. לצערנו הפעם חצי מהטיסה היתה של ישראלים, על כל הצעקות, העצבים, הדיבורים בקול רם, הבלגן וחוסר ההתחשבות בסביבה. אחרי ארבעה שבועות של שקט אירופאי ואמריקאי, זו היתה נחיתה קשה, ואפילו לא המראנו. לפחות הדיילות היו של פינאייר, חביבות ומתלהבות בכל פעם ששיבחנו את הלסינקי ואמרנו Kitos.

המראנו, ישנו, התעוררנו, דיברנו, התעצבנו על שכנינו לטיסה שחשו צורך להסתובב ולצעוק אחד אל השני, דיברנו עוד קצת, קראנו, ונחתנו.

ארבעה שבועות תמו עם שלוש מזוודות, ארבעה תיקי גב וארבעה בני משפחה שמנסים להתמודד עם שנת לימודים חדשה, ג'טלג, בלגן בעבודה שהמתין להתפוצץ ברגע שנגיע, ובעיקר – המון לחות.

מתי נוסעים שוב?

היום העשרים ושבע, או – פסלים, קאפקייס וגרביים רטובים

היות שאתמול תכננו לעשות טיול רגלי, היום האחרון שלנו בניו יורק התחיל עם גשם. המון גשם. גשם מהסוג שבו נעלי הספורט של הבנזוג הפכו לספוגים נוטפי מים, הסנדלים שלי שינו את צבעם, והייתי צריכה להחביא את המצלמה בתוך התיק לפני שתחליד. הפעם היינו חכמים מספיק לבקש מטריה מהמלון, אבל היא לא גרמה לגשם להעלם. לא רק זה, מסתבר שהיום הוא סוף השבוע של labor day, וכל בתי הקפה שאנחנו מחבבים סגורים לרגל החג!

באסה מרובה נרשמה במקומותינו. בלית ברירה הלכנו לסטארבאקס בשביל לגמוע קפה ולהחליט על הדבר הבא שנעשה.

אחרי קפוצ'ינו אחד הבנזוג התאושש והציע שנלך לבניין האו"ם. תיככנו לעשות את זה מזמן, והאו"ם באמת קרוב אלינו. חמושים בקפאין ובמטריות יצאנו לדרך.

הגשם הפך לטפטוף המציק המפורסם של ניו יורק. אני מתחילה לחשוב שהעיר הזאת ממש לא אוהבת אותנו…

בניין האו"ם גבוה, מרשים, ויש לו גינה עם המון פסלים. החלטנו לטייל ולא להכנס לבניין. גם כי עלות כרטיס היא די גבוהה, וגם כי היו לנו רק שלוש שעות לפני שהיינו צריכים לחזור למלון לעשות צ'ק אאוט מסודר.

הקפנו את הבניין, דיברנו על מטרות האו"ם, צילמתי את האקדח קשור הקנה, ראינו את הפסל של ג'ורג' מביס את הפגזים בצורת דרקון, והמשכנו הלאה בשדרה הראשונה.

רציתי לשבת בפארק כלשהו ולאכול את הקאפקייקס הצבעוניים מאתמול, אבל הכל היה רטוב ומטפטף. בסופו של דבר עמדנו מתחת לגגון של בניין משרדים וכרסמנו את הקאפקייקס, שהתגלו כארוחה טעימה מאד אבל לא בדיוק ממלאת. כמו כן הקטנה התחילה לדבר על כך שהסנדלים שלה ספוגים במים ואין לה גרביים בחדר, מה שהתווה את שארית השעות שהיו לנו: קניית גרביים וארוחת בוצוריים, בתקווה שמשהו יהיה פתוח.

ברמזור נתקלנו בכלבלבה חמדמדה מהזן הפרוותי המתלהב, שמיד קפצה עלינו, ליקקה אותנו ונבחה בצורה חמדמדה כראוי. הבעלים שלה שמחה לתת לילדים ללטף ולהרים את הכלבלבה, והילדים היו מאושרים לחבק חיה סוף סוף, אחרי ארבעה שבועות נטולי נמש.

נכנסנו לסופר, קנינו גרביים לקטנה והמשכנו לחפש מקום פתוח. מסתבר שלקראת עשר דברים כן נפתחים ב labor day, וכרגיל נשאר לנו רק למצוא מקום לא יקר מדי. בחרנו בבית קפה בשם morning star. קצת בגלל המחירים וקצת בגלל השם. החביתות היו טעימות, הואפל הבלגי היה עמוס בפחמימות, והבטחתי לעצמי שאוטוטו אני מעמיסה על הילדים כזו כמות של ירקות שהם לא יזכרו מה הטעם של דברים אחרים.

חזרנו למלון, עשינו את סיבוב ה"האם שכחנו משהו", הקטנה קפצה בשמחה לגרביים החדשים, הזמנו ליפט, וקדימה, לנמל התעופה.

בילינו רק שעתיים בטרמינל שמונה ב JFK. זה טרמינל סביר, עם אוכל ומקומות לבזבז בהם זמן, אבל בלי וויפי. טכנית כרטיסי הסים שלנו אמורים להתחבר אוטומטית לוויפי בשדה הזה. בפועל הם לא הסכימו, והקליטה הסלולרית מזעזעת כרגיל. הסתובבנו בין חנויות, הסתכלתי על כל הדברים שיכולתי להעמיד פנים שאני מתעניינת בהם ולו קלושות, וחיכינו. בעיקר חיכינו. לפחות, כך התנחמנו, הטיסה היא בפינאייר, והיא תהיה כיפית.

הטיסה אכן היתה כיפית למדי. ישבנו בזוגות ליד הכנף, כרגיל. כשהזמנתי את כרטיסי הטיסה הגדול ביקש שנשב ליד הכנף כי הוא רוצה להבין איך היא עובדת, ולכן הזמנתי כך את כל הכרטיסים שלנו. העדפתי שנשב בשני זוגות ולא בשלישיה ובודד, ולכן הכרטיסים היו תמיד בזוגות. בטיסה מניו יורק להלסינקי יש טור של זוגות מושבים, כך שלמעשה השתלטנו על רביעיה שהיתה רק שלנו. גם קרוב לשירותים, גם מאחרוינו היה קיר, גם המסכים סוף סוף עבדו לכולנו, וגם איכשהו היינו פחות מרוטים מהרגיל. ראיתי את פאסיפיק רים, אחר כך אכלנו צהריים מפינלנד שהיו סבירים, שתינו מיץ עגבניות, והחלפנו מושבים. הפעם הגדול התיישב ליד הבנזוג, והקטנה ואני אחת ליד השניה. היא שיחקה עם הבנים "צוללות", ואני בהיתי בסדרה שנקטעה כל הזמן לצרכי הודעות כמו "קנו בדיוטי פרי שלנו!" או "האם שקלתם באיזו חברה תטוסו בפעם הבאה?"

נחתנו בשמונה בבוקר שעון הלסינקי, אחת לפנות בוקר שעון ניו יורק, ועכשיו התחיל האתגר הגדול מכולם: איך מעבירים 12 שעות בין שתי טיסות?

היום העשרים ושש, או – עוד חלל!

אם אתמול היה יום אומנות היום היה יום מדע (וגם היום האחרון שלנו כאן).

בנמל בניו יורק שוכנת נושאת מטוסים, האינטרפיד. היא עשתה כמה דברים חשובים בחייה, כמו להשתתף בקרבות במלחמות, למשות את הג'מיני מהמים בשובה מהחלל ולאכסן את האנטרפרייז. לא ההיא שחיפשה גבולות שאף אדם לא חצה, אלא מעבורת החלל שמעולם לא הגיעה לחלל.

הבנזוג הזמין לנו מראש כרטיסים לשני סיורים מודרכים, האחד בצוללת Growler והשני סיור חלל. הסיור הראשון היה בתשע בבוקר ולכן השכמנו קום למרות לילה מלא סיוטים שלי ושל הגדול. שנינו חלמנו על זומבים, אם כי לא בטוח שאלה היו אותם זומבים.

למרות השעה כמו כל בוקר, צריך להתחיל באוכל, והבוקר הזה החלטנו לאכול ארוחת בוקר בבית הקפה בעל השם המעולה, "קפה גראמפי", שנמצא בתחנת גראנד-סנטרל, תחנת הסאבווי שממש קרובה אלינו למלון. אני לא יודעת אם הקפה באמת היה סביר או שאני מתרגלת לטעם המבחיל של קפה אמריקאי. בכל מקרה, שתינו, אכלנו, ויצאנו בליפט למוזיאון שעל המים.

הסיור הראשון היה סיור בצוללת, כאמור. המדריך שלנו נקרא רון והוא סיפר על כל מסעותיה של הצוללת גראולר בנסיונה לשמור על השלום עם רוסיה על ידי הצבת פצצות אטום על הגבול עם סיביר. היגיון של שנות החמישים הוא דבר נפלא…

הצוללת אמנם צוללת דיזל ולא צוללת אטומית כמו הצוללות היום, אבל היא עדיין מרווחת לאללה, עם המון מקום להמון אנשים, ולאין שיעור רחבה ונוחה יותר ממה שאנחנו מכירים מצוללות רוסיות אחרות. אני סיכמתי לצרכי מחקר, הגדול צילם כל פינה לצרכי התלהבות, הבנזוג הנהן ברוב רצינות, והקטנה חקרה פינות ומשכה ידיות בכל פעם שהסיור נעצר לצרכי עוד הסבר. היה מגניב, ולגמרי שווה השכמה בשש וחצי בבוקר, בעיקר כי אחרי שהסיור הסתיים התחיל התור הנורא בהמתנה לצוללת, והוא היה ענק מכל תור אחר על האינטרפיד.

היתה לנו שעה לשרוף עד הסיור הבא. הבנזוג והגדול יצאו להסתובב, והקטנה ואני הלכנו לחנות המזכרות בכניסה למוזיאון. זה היום האחרון שלנו בניו יורק, ונשארו שתי חברות ברשימה שלה שהיא טרם קנתה להן מתנות. אחרי שסיימנו את הסיבוב (ולא מצאנו שום דבר יאה), הצטרפנו למחצית השניה של המשפחה במוזיאון הרחפנים. ככל הנראה במוזיאון נסקרו תולדות הרחפנים, השימושים הנוכחיים והעתידיים שלהם, אבל לא הספקתי לראות כלום כי הקטנה ניגשה למוצג, ואם הוא לא היה אינטראקטיבי היא המשיכה הלאה. כך גיליתי שרוב המוצגים אינם אינטראקטיבים, וגם אלה שכן, לא מתאימים לבנות עשר שרוצות להתנסות בדברים במקום רק לספוג ידע בהאזנה פאסיבית.

הסיור הבא היה סיור בנושא חלל. המדריך היה חביב ודיבר על דברים שאנחנו כבר יודעים, אבל זו לא חכמה כשיש מהנדס חלל בבית. גולת הכותרת של הסיור היתה האנטרפרייז. מסתבר שבמקור רצו לקרוא לה constitution, אבל טרקרים שלחו כמויות עצומות של מכתבים לבית הנשיא וביקשו שמעבורת החלל הראשונה שארה"ב תשיק תהיה על שם החללית האהובה על כולנו. הנשיא נעתר, ויש תמונה נפלאה של כל הצוות של TOS כשג'יין רודנברי במרכזה, על יד האנטרפרייז.

המעבורת עצמה מעולם לא היתה בחלל. היא שימשה לניסוי נחיתה ובניית תרגולות חירום. כאשר היא סיימה את התפקיד ורצו להשמיש אותה כמעבורת חלל "אמיתית" התברר שעלות התיקונים והחלפת רכיבי הדמה ברכיבים אמיתיים תהיה גדולה יותר מעלות בניית מעבורת חדשה. האנטרפרייז הזו מעולם לא היתה בחלל, אבל לפחות זה הקל על האינטרפיד לקבל אותה לתצוגה.

 

 

אני רוצה לציין שמאד משמח אותי שבטיול אחד הצלחנו לראות שתי מעבורות חלל, ג'מיני, מרקורי וסויוז. איפה ראינו סויוז? אה! על האינטרפיד. באותו האנגר יש גם חללית מדגם סויוז, שאחרי שהטיסה מיליונר אמריקאי נמכרה לו בסכום פעוט של מליון דולר. בקיצור – מגניב.

יצאנו לסיפון התצוגה שמכיל המון מטוסים ומסוקים. מדהים כמה נושאת מטוסים היא דבר ענקי. מצד שני, היה קשה להתלהב אחרי שראינו מעבורת חלל. אז רק טיילנו בין המטוסים ודיברנו על כמה אנחנו רעבים.

על הסיפון פגשנו את שני ומשפחתה. שני ואני חברות כבר די הרבה זמן, וזו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשות במציאות. יש לה שתי בנות. הגדולה שלה והקטנה שלי מיד הפכו לחברות, מה שעזר לכל הצדדים מבחינת התארגנות. יצאנו לצהריים מחוץ לאינטרפיד, בהתאם להמלצת רון, המדריך מהבוקר. תגי הסיור שלנו מקנים לנו כניסה ליום שלם, והוא אמר שהאוכל כאן מזעזע, אז לא חשבנו יותר מדי על אופציית היציאה מהמוזיאון. אכלנו במסעדה נחמדה עם מגוון מזון שמתאים לכל הגילאים.

אחרי האוכל נפרדנו מהחברים החדשים וחזרנו לאינטרפיד, הפעם במטרה לראות את החלק הימי שלה. הגדול והבנזוג יצאו לסיבוב בגשר. הקטנה ואני עברנו בין תצוגות שונות, מתעכבות בכל תצוגה על פי רמת האינטראקטיביות שלה. כך הקטנה למדה על סמאפור וסימון בעזרת דגלים להנחתת מטוסים, על ניהול משימות בחלל, על משמעת השינה בתקופת הפעילות של נושאת המטוסים ועל השפעת ההתחממות הגלובלית על זרמים באוקיינוס, אבל לא התעכבה רגע על הג'מיני או החיים בצוללת.

מצאנו שולחן דמקה ושיחקנו משחק אחד. היא התגלתה כיריבה נועזת וקשה להבסה! לדעתי בסוף היא נתנה לי לנצח…

אחרי שסרקנו את רוב אולם הדברים לילדים, הזכרתי לה שהיא רצתה לקנות מתנות לחברות שלה. חזרנו לתצוגת החלל והצטיידנו בעט ומגנט בעלות סבירה – יחסית. בזמן שהיינו בחנות המזכרות הבנזוג התקשר: התחיל גשם. שוב. ואנחנו בלי מטריה. שוב. הסימן האולטימטיבי לסיום היום.

חיכינו שהגשם יהפוך לטפטוף, ומיהרנו לתחנת האוטובוס הקרובה. כשהנהג הגיע התברר שאפשר לשלם לו רק במטבעות או בכרטיס מטרו. רק שלא היו לנו מספיק מטבעות, ועל כרטיס המטרו נשארו 15 סנט. הנהג שאל מתי אנחנו חוזרים הביתה. עניתי שזה היום האחרון שלנו, והוא פשוט החווה פנימה ואמר לנו להכנס ולשבת. יש אנשים נחמדים בעולם.

נחנו קצת בחדר, ואחר כך יצאנו לסטארבאקס, הפעם במטרה לעבוד. לגדול יש משחק שהוא מתכנת וזקוק לאינטרנט כדי לעבוד, לי יש פוסטים לסיים, הבנזוג היה צריך לעבור על דברים, והקטנה רצתה להעלות סרטונים ליוטיוב. הבנזוג והקטנה פרשו אחרי שעה וחצי, ואנחנו נשארנו. הספקתי לכתוב שלושה פוסטים לפני שהגשם התחזק שוב לרמה שהבהירה לי שניתקע בחוץ אם לא נחזור.

השאלה למה לא לקחנו איתנו מטריות החוצה *אחרי* שטפטף עלינו גשם כל היום ו*אחרי* שכבר נתקענו פעמיים מחוץ למלון בזמן גשם, כאשר המלון משאיל מטריות לאורחיו, היא שאלה מצוינת, שוועדת חקירה תצטרך לדון בה.

המצב היה שיצאנו מסטארבאקס בלי מטריות כשהגשם נחלש, כשלשנינו תיקי גב עם מחשבים בפנים, ושנינו לבושים כאילו אנחנו בתל אביב באמצע הקיץ ולא בניו יורק שגשומה גם בספטמבר. יצאנו, ומיד הובלתי את הגדול בדרך המהירה ביותר הביתה, כולל קיצור דרך תחנת גרנד סנטרל כדי לשהות כמה שפחות בגשם. הייתי מאד גאה בעצמי עד שקלטתי שבמקום ברחוב 44, בו המלון שלנו נמצא, אנחנו ברחוב 42, בואכה רחוב 41. כלומר, בדיוק בכיוון ההפוך. יש לציין לזכות הגדול שהוא נהם רק פעם אחת, ואחר כך הפסיק לקטר ואץ בין שלוליות, חמוש רק בסווטשירט ואמא שמתפוצצת מצחוק, כי זו באמת טעות קלאסית עבורי. יש סיבה בגללה הבנזוג תמיד מנווט ואני תמיד נוהגת. כל אחד צריך לעשות את מה שהוא טוב בו, אחרת זה נגמר בקיפוץ בבגדים רטובים בעשר וחצי בלילה בעיר חשוכה.

באמצע הדרך חזרה הביתה משכתי את הגדול לחנות קאפקייקס כדי לפצות את עצמנו על הטעות. בחרנו 12 קאפקייקס קטנים במגוון צבעים ובמחיר סביר, ויצאנו שוב לגשם. הצלחנו הפעם ללכת בכיוון הנכון, בעיקר הודות לתושיה של הגדול (שאמר "תפתחי כבר גוגל מפות!"). הגענו לחדר ספוגים ומותשים, אבל הספקנו לארוז ולהחליט על תוכנית למחר. כיוון שהיום היינו במקום שבעיקר הגדול אוהב, מחר נעשה סיבוב חנויות עם הקטנה. בלי לקנות, רק עם ללטף סוודרים צמריריים ובובות חיות פרוותיות. וזהו, טסים הביתה. אוף.

היום העשרים וחמש, או – שיעורים שלא לומדים בבית הספר

זה האחד בספטמבר הראשון שאנחנו מפספסים. בתור משפחה חסרת חוקים ונטיה מובנית לזלזל במוסד הבית-ספרי, מפתיע שטרם יצא לנו להחמיץ את תחילת הלימודים. בייחוד כשהגדול מתחיל כיתה תובענית במיוחד (ט'), והקטנה בית ספר חדש. אני מקווה שהימים שהם יפספסו לא יעיקו עליהם בהמשך השנה. קבענו את הטיול והזמנו את הכרטיסים הרבה לפני שידענו שהקטנה תעבור בי"ס. עם קצת מזל החוויות מהטיול יספיקו בשביל להקטין את הקושי בתחילת השנה.

התחלנו בארוחת בוקר במקום זול. כלומר – הרבה פחמימות, מעט ערך תזונתי. ניחמתי את עצמי בכך שבקרוב נחזור לארץ ואז או-הו, כמה ויטמינים אעמיס על הילדים. שייק חסה וקינואה בכל בוקר! הארוחות היו מובנות מראש, ואי אפשר היה להחליף שום רכיב בדבר אחר. התוצאה היתה שקיבלנו שלושה ספלי קפה עם האוכל. "אין בעיה", הצהרתי, "אני פשוט אשתה שניים." הקפה היה מרק דלוח, אבל לפחות עם קפאין, ומנה כפולה היא הרי כיף כפול.

הבנזוג שתה רק ספל קפוצ'ינו דלוח אחד, ולכן ברור שהוא לא התעורר מספיק בשביל למלא את תפקידו כנווט הראשי של המשפחה. התוצאה היתה שמיהרנו לסאבווי, הגענו בזמן, עלינו על רכבת האקספרס, ואחרי עשר דקות הוא הבין שאנחנו נוסעים בכיוון ההפוך. מזל שבניו יורק משלמים מחיר קבוע בכניסה, כך שיכולנו לרדת מהרכבת ולהחליף לרכבת אחרת בלי בעיה.

היום הפעם הוקדש לאמנות לשם שינוי. בעקבות המלצות מחברים ומהמדריך ב One world  בחרנו ללכת ל MET ולספוג קצת אומנות. גם כדי לאזן את כל החלליות/רובוטים/מדע שאנחנו עושים באופן רגיל וגם כי אומנות זה מעניין, וב MET יש כל מיני תצוגות שנשמעו מושכות במיוחד.

למודי ניסיון ממוזיאונים גדולים אחרים התחלנו את הסיבוב בלרדת לקפיטריה, לקחת עוגיות וקפה, ולפרוש את המפה של המוזיאון. הבהרנו לילדים שאין סיכוי שנצליח לראות את הכל, ושיהיה לנו מזל אם נצליח לראות עשירית ממה שמוצג במוזיאון. לכן חשוב להחליט מה הדבר העיקרי שרוצים, מה התצוגות המשניות, ומה נשאיר לסוף, ורק אם יהיה לנו זמן. הקטנה מיד הבינה את הרעיון והצהירה שהיא רוצה לראות את התצוגה האפריקאית, המצרית, ימי הביניים, הרנסאנס, הפסלים היווניים, וכלי הנגינה. היא גם אמרה שלדעתה כדאי להכנס לתצוגה, להסתכל עליה לעומק, ורק אם משתעממים לעבור הלאה, אבל להסתכל עליה לעומק מהר כדי שיהיה זמן להכל.

התחלנו ממה שהיה קרוב לקפיטריה – ציור ענק מתקופת הבארוק, שהוביל לפורטרטים, שהובילו לחדר עם כלי בדולח, שהובילו לחדר אחר עם ציורי קדושה, שהובילו לתחריטי שנהב, שהובילו למבוך ענק של ציורי זכוכית, פסלים, תמונות נוף וגינה, כי למה שלא תהיה גינה באמצע מוזיאון באמת?

התערוכה המצרית היתה מהממת. באמצע המוזיאון (זה אמצע אחר מהאמצע שבו יש גינה. יש המון אמצע-ים למוזיאון הזה) יש מקדש שלם שנשדד הושאל ממצריים, מומיות, סרקופגים, תכריכים, גליונות פפירוס, כלי בית, ועוד ועוד. על חלק מהדברים כתובים בדיו אדום תאריך החפירה שלהם, ורובם מתוארכים לשנות העשרים, וזה מגניב לאללה.

(לקוראות מהעתיד – הכוונה ל-1920 ואילך, לא ל-2020…).

יש שם אפילו ספינקסים! אבל הם לא שאלו אותנו שאלות. בטח התעייפו מכל המבקרים שהיו לפנינו.

 

אחרי התערוכה המצרית הילדים ביקשו לנוח. הם נשארו בלובי הכניסה בזמן שהבנזוג ואני התרוצצנו בתערוכה מאוקיאניה ומדרום אמריקה. טוטמים בעלי הבעות משתנות, פסלים בעלי הבעה בין חיה לאדם ובובות שמטרתן השפעה על אחרים, לצד מסיכות זהב (אמיתי) וכסף (אמיתי) שגרמו לספרדים להרגיש כאילו הם גילו מצבור בלתי נדלה של ממון. אחד הדברים המעניינים הוא שהפסלים מאוקיאניה תוארכו כולם למאה ה-19, בעוד שמדרום אמריקה היו פסלונים ומסיכות עתיקים בהרבה. הבנזוג עלה על כך שכל מה שהגיע מאיי האוקיינוס השקט מפוסל בעץ ובשורשים, ולכן כנראה פשוט לא שרד את השנים.

 

Maori
House Post Figure (Amo), ca. 1800
Maori people, Te Arawa,
Wood; H. 43 x W. 11 x D. 5 1/8 in. (109.2 x 27.9 x 13 cm)
The Metropolitan Museum of Art, New York, The Michael C. Rockefeller Memorial Collection, Bequest of Nelson A. Rockefeller, 1979 (1979.206.1508)
http://www.metmuseum.org/Collections/search-the-collections/313697

 

מהפסלים העתיקים והתרבויות השונות שדיברו בשפה זרה אך מובנת עברנו לתערוכה של אומנות מודרנית. כנראה שאין לי עין אומנותית מספיק כדי להעריך כראוי את ג'קסון פולוק. לידינו עמדו המון אנשים, כולם התפעלו מדברים כמו קומפוזיציה או פרספקטיבה, ולי הכל נראה כמו יומרנות אומנותית ושפיכת צבע במטרה לשבור מסגרות, שאני דוקא די מחבבת. כדי לאזן עברנו לתמונות מהמאה ה-17 וה-18, נופפנו לשלום לתמונה של הזוג לבואזיה בעודם מגלים את השפעות החמצן על שריפה, והמשכנו לתערוכה האמריקאית, כולל הציור המפורסם של וושינגטון חוצה את הדלאוור. וושינגטון וחבר מרעיו היו מלאי פאתוס, חדורי מוטיבציה ובקושי נרטבו מהררי הקרח שהקיפו אותם, כך על פי התמונה לפחות.

בשלב הזה נשברתי. הבנתי שאני לא מסוגלת יותר להתפעל מכלום. בעצב רב נפרדנו מהמוזיאון, לא לפני סיבוב חובה בחנות המזכרות, כמובן. לא מצאנו משהו ראוי לקניה במחיר סביר, וחמור מכך – לא מצאנו ספר טוב של התערוכות במוזיאון. מזל שיש את האתר בשביל תמונות של דברים מגניבים שראינו.

לארוחת ערב החלטנו ללכת על סושי. לאור ההצלחה אתמול, הבנזוג שוב הופקד על מציאת מקום, והוא אכן מצא! מסעדת Guzan, שהיתה קרובה לסאבווי, עם שירות מצוין ואוכל מעולה. התפוצצנו מסושי, שזה דבר נדיר יחסית, ואחר כך התגלגלנו הביתה על בטן מלאה, לפרק של הדיפנדרז (בלעכס) ושינה (יאי!).

היום העשרים וארבע, או – עצב ושירים

במקור רצינו לראות את בניין האו"ם, את בית הספר לאומנויות הבמה (נו, ההוא מ FAME!), להכנס לחנות ספרים, לבקר בסיפרייה הציבורית של ניו יורק או לחפש משהו חדשני לעשות. בפועל, קמתי בלי כוח. אפס רצון לזוז, לעשות משהו, להכנס לסאבווי, או אפילו לפתוח מפה ולהחליט מה לעשות היום.

הבנזוג הצליח להוציא אותי מהמיטה בהבטחה לקפה, ויצאנו לסטארבאקס. זו היתה תוכנית טובה רק שבסטארבאקס לא היו מקומות ישיבה, וגראמפי-קרן שוב התחילה להשתלט על העניניים.

"תראי!" הבנזוג צהל, "יש כאן עוד בית קפה! ממש ליד!" ואכן, דלת ליד היה בית קפה בשם birdbath היה להם קפה, המון קרואסוני שוקולד, ופאי אופים, כלומר פאי שמכיל אגוזים, צימוקים ושלל דברים שימנעו ממישהו מבני המשפחה שלי לאכול לי את המאפין שלי. הקפה התגלה כסביר, והמוכרת היתה חביבה מאד והמליצה לנו על המון דברים שלא התכוונו לעשות, אבל נשמעו טוב ושיפרו את מצב הרוח שלי.

הבנזוג הציע שניסע לדרום האי ונגיד שלום לילדה שמול השור מוול סטריט, ושאם יהיה לי מצב רוח מתאים, נראה את אתר הזכרון של האחד עשר בספטמבר. זו כבר נשמעה כמו תוכנית מתאימה למצב רוחי העגמומי, והסכמתי בחדווה-יחסית. לקחנו איתנו ארבע עוגיות שוקולד צ'יפס לדרך, כי צריך.

נסענו בסאבווי, החלטנו להפוך את הסדר ולהוסיף סיבוב בבאטרי פארק ותצפית על פסל החירות, יצאנו בתחנה המתאימה, והלכנו לאנדרטה.

האנדרטאות האמריקאיות שראיתי עד כה היו גרנזדיוזיות. הכל גדול, משויף, מבהיק ומלא פאתוס. הפסל של לינקולן ענק, הרבה משיעור אדם. המונוליט של וושינגטון היה המבנה הגבוה ביותר בחצי הכדור המערבי במשך תקופה ארוכה. האנדרטה לחללי מלחמת העולם השנייה גם היא מלאת פאתוס, מהזרים החרוטים בשיש ועד לפסלים המגנים עליה. הדבר המינימליסטי היחיד שנתקלנו בו עד כה היה פסיפס Imagine של ג'ון לנון, והוא לא אמור להנציח אבל של אומה שלמה. ציפיתי למשהו ענק, סביר שעם חריטת "אנחנו עדיין כאן", ואולי איזה פסלון שיש מונומנטלי. הו, כמה טעיתי.

מכל האנדרטאות שאני מכירה, זו האנדרטה הכי מיוחדת. בשני המקומות בהם עמדו מגדלי התאומים נמצאים מפלים מדורגים שנשפכים לבור ללא תחתית (מזווית הראיה בה עומדים). סביבם מעקה ועליו חרוטים שמות ההרוגים. על שמות האנשים שזו יום הולדתם מונחים ורדים לבנים. המקום כולו מצמרר ומרגש. המינימליזם עובד. אלה אמנם בריכות ענק, אבל דוקא בגלל שאין פסלי שיש ענקיים, דוקא בגלל שאין לוחות עם כתובות מעוררות השראה, הטרגדיה מובנת יותר. בזמן שהיינו שם הגדול שאל איפה היינו כשהתאומים קרסו. סיפרנו לו, כולל את ההשלכות של הקריסה. על הזמן שעבר בין הקריסה של הראשון להתנגשות של המטוס השני, על צוותי ההצלה שנהרגו, ועל ההשפעות שעד היום אנחנו חשים. הילדים עברו משמחה לנוכח האנדרטה היפהפיה לצער וזעזוע כשהם הבינה מה גודל האירוע שהיה שם. אין מה לעשות, לשמוע על בניינים שנפלו זה לא אותו דבר כמו להיות במקום, לראות את רשימת השמות, להקיף את המפלים ולהבין כמה ענקיים הם היו וכמה אנשים נהרגו.

אחרי שעברנו בין שתי הבריכות החלטתי שאני לא מסוגלת להכנס למוזיאון (כנראה בחירה טובה, כי על פי האתר נראה שהמוזיאון מכיל בדיוק את הדברים שמציקים לי באנדרטאות אמריקאיות). הבנזוג הציע שנעלה למגדל הגבוה ביותר בצד הזה של כדור הארץ, One world observatory. זו נשמעה כמו הפוגה ראויה מהשלב הזה בטיול. חוץ מזה, בוודאות תהיה למעלה חנות מתנות, והקטנה תהיה מאושרת.

הסיור מתחיל (כמובן) בבדיקה בטחונית, כולל שיקוף של התיקים. בקרבה כל כך גדולה לאתר ההנצחה של 9/11 הבידוק מצמרר. עברנו אותו, כמובן, והתחלנו בסיור. המסדרון שמוביל למעלית מדגים את הסלעים עליהם הבניין עומד, ומאפשר ללטף אותם. יאי! סלעים!

כדי להנעים את זמנם של העולים במעלית לקומה ה-102, קירות המעלית מציגים את ההיסטוריה של מנהטן, מהיותה קרקע מלאת דשא וחסרת משמעות נדל"נית עד למעצמה שהיא היום. בשלב צמיחת הבניינים ארבעתינו הסתובבנו במעלית כדי לנסות להבין איפה שני הבניינים החסרים שבדיוק דיברנו עליהם. כשירות לקוראים אומר כבר עכשיו – אל תחפשו אותם. הם לא שם. ההיסטוריה של מנהטן כפי שהיא מוצגת במעלית מנוקה היטב מכל אזכור לטראומה שבגללה הבניין הזה נוסד.

במצפה עצמו היתה מצגת קצת יותר מקיפה, כולל הסבר וסרטון על 9/11, אבל עדיין לא משהו מקיף. זה לא מגדל זכרון כאן! רוצים זכרון? לכו לבריכות למטה. כאן אנחנו חוגגים! תקומה ושיבה, או משהו. כמעט כאילו האמריקאים למדו מהפינים איך לנקות יפה את מה שמציגים לקהל, כדי שהקהל לא יחשוב משהו שלילי על מארחיו, חס וחלילה. או לא ירצה לקנות עוד מזכרת.

התצפית על ניו יורק מהממת. ביום יפה (כמו שהיה לנו) כל העיר פרושה מהאוקיינוס ועד… אני לא באמת יודעת מה יש בצד המנוגד לאוקיינוס. אבל יש המון בניינים! וניו ג'רזי! ונהר הדסון! ואפילו פסל חירות אחד! זו לא פאריז, המאורגנת להפליא בפרוסות עוגה מסודרות ממגדל אייפל ואילך. זו גם לא לונדון המבולגנת בצורה מהממת. זו ניו יורק. רחובות שתי וערב, מוניות צהובות, בניינים אדירים ופיסות פארקים שמבצבצות פה ושם.

אני חושבת שאחת הבעיות שלי בהתפעלות מניו יורק (מעבר לעובדה שזה סוף טיול, אני מותשת וספוגת חוויות) היא שאני מכירה אותה. היא הופיעה בכל כך הרבה סדרות, סרטים, ספרים ותמונות שהכל נראה כמו התאמה של משהו מוכר לתבנית שלו, לא משהו חדש. לראות אותה מהאוויר היתה גם כן חוויה שיותר הזכירה התאמה של התמונה שאני מכירה מפתיחים של סדרות מאשר תגלית חדשה. אולי בגלל זה האנדרטה של 9/11 כל כך הרשימה אותי, כי לא הכרתי אותה.

למרות זאת, אני מאד ממליצה על הצפייה מ One world. קודם כל – זה יפה. מוכר או לא, לראות מטרופולין מהאוויר זה מחזה יפה, אפילו אם יודעים איך המטרופולין נראה. שווה את עלות הכרטיס, בייחוד כשיש שני ילדים שאפשר לשחרר במקום סגור, והם כן מתפעלים מהמחזה שמולם. אין מה לומר, התפעלות של אחרים היא מדבקת, ובהחלט עזרה לי להתנער מהמצברוח של הבוקר. אפילו ניגשתי למדריך במקום ושאלתי לגבי המלצות מוזיאונים כשהילדים חיסלו את העוגיות שנותרו מהבוקר. רציתי לקחת את הקטנה למוזיאון לאומנות מודרנית, אבל המדריך הניא אותי מכך והציע את מוזיאון המטרופולין (MET עבור ידידים ומכרים קרובים) במקום. לדבריו MOMA מכיל אומנות מודרנית ותצוגה של תכנונים אדריכלים של פנרק לויד רייט, ואילו MET מכיל אמנות נגישה ומגוונת יותר. לא הייתי צריכה עוד שכנוע. גם אמנות נגישה ומגוונת וגם המנעות מטריגרים ברורים – קדימה!

ובכן, ה-MET נבחר כיעד למחר. בינתיים מיצינו את התצפית והיינו צריכים להמשיך את הטיול שלנו.

השור של וול סטריט אמנם בוהק, אבל אין ספק שהילדה שעומדת מולו מגניבה בהרבה. היא מגומדת לעומת השור, ועם זאת העמידה שלה לא מותירה מקום לשאלה מי ינצח בקרב. צילמנו את הקטנה לידה, את שתינו לידה, ואחר כך את הקטנה ליד השור, אוחזת בקרניים שלו ומסיטה אותו מהמקום.

 

 

 

המשכנו לבאטרי פארק, בקצב מותאם לקרסול הדואב של הבנזוג. השמיים התקדרו, אך לא דאגנו. גוגל הבטיח שהגשם יגיע רק מחר, וממילא תכננו יום במקום סגור!

כמה חבל שהעננים לא הקשיבו לגוגל, וממטרים פזורים שהפכו לגשם ממך שצפו עלינו, הרבה לפני שהספקנו להגיע לפארק. התצפית על פסל החירות התבטלה באחת, וחישבנו מסלול מחדש, בעודינו נסוגים למקום מבטחים בבניין משרדים קרוב. הוחלט על ארוחת צהריים בכל-מקום-סגור-שהוא, ואחר כך נסיגה מרוכזת חזרה לחדר.

הצטופפנו בפאב שאמנם נשמע מבטיח, אבל האוכל שבו היה בינוני. לפחות הגינס היתה טעימה. נדחקנו עם כולם בסאבווי, וחזרנו למלון לנוח שעה לפני שחייבים לצאת שוב. הפעם – מחזמר!

כידוע, אני מאד אוהבת את Wicked. את השירים, כלומר. את הספר פחות. לדעתי הספר לוקה בבעיית ה"מחויבות לדאחקה". הוא החליט לספר את סיפורה של המכשפה הרעה מהמערב כאדם טוב, ויהא מה, ודובק בעלילת הקוסם מארץ עוץ בצורה כל כך מוחלטת, שאפילו בחלקים בהם היא לא מופיעה בספר המקורי, הוא עדיין מעקם את הסיפור במקום לתת לדמויות זמן להתפתח ולגדול. הוא קופץ בין סצינות והדמויות לא מגיבות בצורה הגיונית אחת לשניה. לא רק זה, הוא לא מנצל מספיק את הדמויות הקיימות. ה"קוסם מארץ עוץ" מכיל המון דמויות שאפשר לפתח ולשזור בעלילת המכשפה הרעה מהמערב, ודמות המכשפה עצמה יכולה לקבל עומק רב יותר מאשר "אשה שלא הבינו אותה מספיק, ולכן נדחקה לחיי רשע".

לא משנה. הסברתי לכולם, ספציפית לחלק הגברי במשפחה, שהשירים אחלה ושיתעלמו מפערים עלילתיים או מסצינות שלא מתאימות אחת לשניה. כמו כן, נאמתי בהתלהבות, זו לא אידינה מנזל, אז שלא יצפו למנעד ווקאלי מפתיע. מספיק לקוות שלשחקנית הראשית לא יישבר הקול באמצע Defying Gravity.

הכסאות שבחרתי, שעל הנייר נראו במקום טוב, התבררו כקרובים מדי לבמה. היה עדיף לבחור כסאות בשורה החמישית ואילך, או במרכז האולם במקום בשורה שלישית בצד. לא נורא, נדע לפעם הבאה.

(הפסקה הקרובה מכילה ספוילרים למחזמר ולספר. לרגישות/ים לספוילרים מומלץ לדלג).

לשמחתי האדירה, מרשעת היה כל מה שרציתי והרבה מעבר לכך. הביצוע של השירים היה מהמם, התלבושות היו יפהפיות, התפאורה היתה נהדרת, השחקניות הראשיות משכנעות, העלילה מצומצמת ולכן מתאימה יותר לסיפור, והכי חשוב – הסוף טוב בהרבה! אני מכירה את הטיעונים שלפיהם הסוף של הספר עדיף על המחזמר, אבל בחייאת. זה מחזמר. הוא אמור להגמר בנצנצים ובנצחון האהבה, לא בבאסה שבספר.

(סוף ספוילרים!)

לא רק אני נהניתי! הקטנה ישבה בקצה הכסא שלה, מרותקת לכל פיתול עלילתי. בכל פעם שהתחיל שיר שהיא הכירה היא קפצה וחייכה אלי. אחרי ההצגה היא אמרה שזה היה הדבר הכי כיפי בניו יורק עד עכשיו. אפילו המחצית הגברית במשפחה נהנתה! אפילו במונית המשכנו לזמזם שירים, והקטנה הרשתה לי לזמזם עד שנגיע לחדר. ואז להפסיק, כי זה מביך.

סיום מוצלח ביותר, למרות התחלה מקרטעת. אין ספק שכל יום צריך להסתיים במלא שירים כיפים ומשפחה שמחה.

 

 

 

היום העשרים ושלוש, או – חביק וטעים

קמנו בבוקר, ודבר ראשון בדקנו מה מצב השמיים.

ה"אין גשם" שכנע אותנו שאנחנו יכולים לחזור בשקט לתוכנית המקורית שלנו ולצאת לסיבוב בסנטרל פארק. עצרנו בבית קפה מתחת למלון, שהתגלה כהיפסטרי אבל נחמד, בעלות סבירה ועם קפה ניתן לשתיה! וואהו! קנינו סנדביצ'ים לדרך והמשכנו.

הלכנו לסנטרל פארק לאורך שדירות מפורסמות למדי, והבנתי שאני מתחילה לסבול מקלאוסטרופוביה. הבניינים נורא גבוהים וסוגרים על השמיים. אם וושינגטון גרמה לי להרגיש כמו גאל דורניק שמגיע לטרנטור, ניו יורק גורמת לי להרגיש כמו גלאדיה שמגיעה למערות הפלדה של הארץ.

כשהגענו לסנטרל פארק ופתאום צצו לנו שמיים בין הבניינים התחלתי להרגיש טוב יותר. התיישבנו לאכול את הסנדביצ'ים מבית הקפה ההיפסטרי-אך-סביר, ופנינו להחלטה החשובה ביותר של היום. לאור ההשפעות המשמעותיות של ההחלטה, וההשלכות של בחירה שגויה על המשך היום, הפקדנו את הבחירה בידיה של הקטנה, המוסמכת מכולנו להחליט באיזו כרכרה נרכב. רצינו את הכרכרה הכחולה, אבל הסוס שלה יצא לסיבוב בזמן שאכלנו, ולכן הקטנה בחרה את הכרכרה הסגולה. אכן, בחירה מצוינת.

לרכב בכרכרה מסביב לסנטרל פארק היא חוויה משונה. מצד אחד – סוס, כרכרה וטבע. אבל רק מצד אחד. בצד השני יש כביש עמוס, בניני ענק וסייס שמדבר עם כל מי שהוא נתקל בו במבטא ניו יורקי, ומדי פעם מוסר פיסות אינפורמציה כמו איפה גרה ליידי גאגא או כמה עולה דירה בגורד שחקים, אך לא אומר שום דבר על מה שאפשר למצוא בפארק או אפילו איזה מוזיאונים מקיפים אותו.

הקטנה אמרה שהיא מרגישה כמו מלכה, ומיד בחרה מטרה חדשה לחייה. לא עוד להיות גיאולוגית, ציירת, אסטרונאוטית או קדרית. מעכשיו היא רוצה להתחתן עם בן מלוכה כדי שתהיה לה כרכרה בה היא תטייל. הבנזוג אמר שהיא יכולה להיות גם מלכה וגם בעלת מקצוע אחר, והקטנה שקעה בהירהורים מעמיקים.

כשהסיבוב הסתיים הגדול ואני תכננו לשכור אופניים, אבל במעבר זריר על האינטרנט הקלוקל גיליתי שאסור להכנס עם אופניים לפארק, והשבילים היחידים המותרים לרכיבה הם סביב הפארק, בדיוק אותם שבילים בהם רכבנו עם הכרכרה. ויתרנו על האופניים, ופנינו לגן החיות הידוע בכינויו "נו, הגן שממנו מגיעים הפינגווינים מ"מדגסקר"!" אני לא אוהבת את הרעיון של גני חיות, ובייחוד לא גני חיות קטנים, ואני לא אוהבת כשמאלפים חיות לצרכי שעשוע. אבל כבר היינו שם, אז יאללה.

בכניסה לגן יש בריכה לאריות ים. זו בריכה קטנה יחסית, ולפחות ארי ים אחד היה פצוע. למרות זאת הילדים נהנו. גם שמש, גם חיות חמודות שעושות תעלולים, וגם קצת חופש משני ההורים שלהם, שהתיישבו בצד ודיברו בלי לשים לב לילדים. בדיווח מאוחר התברר לנו שהגדול דיבב את אריות הים לקטנה, מה שגרם לאושר רב לכל הצדדים.

הקטנה הודיעה שנמאס לה, והיא והבנזוג המשיכו לתוך גן החיות. הגדול ואני נשארנו לצפות בהאכלה של אריות הים. המטפלים הדגימו תעלולים נוספים שאריות הים יודעים לעשות לקול מצהלות התינוקות, הילדים, הנוער וההורים שבקהל. כשההצגה הסתיימה ראינו את המטפלים לוקחים דגימות מים ומודדים משהו. שאלנו אותם מה הם עושים, והם הסבירו שהם מנטרים את איכות המים וה pH שלהם. אפילו למדנו!

המשכנו לתוך גן החיות וגילינו כמה הוא קטן. ממש ממש קטן. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי בעלי חיים בכלובים כל כך קטנים. כשמצאנו את הפינגווינים הם היו מרוכזים באקווריום ברוחב של כמה מטרים. אני לא יודעת כמה מרחב יש להם בבריכה, אבל מקווה שרחב בהרבה ממה שנראה לציבור.

עברנו לכלבי הים, וברגע שהגענו המטפלים הגיעו! עוד הזדמנות להופעה. הפעם יכולנו לראות שהם בודקים את כלבי הים בזמן שהם מאכילים אותם. הם עשו תעלולים עם כדורים ורודים, שהיו משעשעים מאד.

משם טיפסנו כדי לראות דוב גריזלי. הקהל כולו התגודד ליד החלון בו אפשר היה לראות את הדוב, ולא רציתי להדחק בין כולם. הגדול השתחל בין האנשים, וחזר לדווח שהדובי ישן ולא נראה מרשים כל כך.

הבנזוג והקטנה המתינו לנו ליד הכלובים של נמרי השלג. הכלוב הזה נראה גדול יותר מהאקווריומים של יונקי המים, ונמרי השלג ישבו בין שיחים ודיגמנו פרווה לבנה ומנומרת. הקטנה היתה מאושרת לראות חתולים סוף סוף, אחרי חודש בו ראינו רק חתול אחד, אבל האושר שלה פג במהירות בגלל שילוב של עייפות ושעמום. היא דרשה שנחפש לה את פינת הליטוף שאמורה להיות בכל גן חיות.

דילגנו על האיזור הטרופי, ואני רק התעקשתי להציץ בפנדות האדומות לפני שעוזבים, בתור משתמשת פיירפוקס נלהבת. ציפיתי לעוד כלוב קטן וחיות מעוררות רחמים. מה שגיליתי הוא כלוב גדול יחסית, המון צימחיה, ושפנדות אדומות הן דבר חמוד. כמה חמוד? כמו חתלתולים, אבל עם פרווה יותר סבוכה, פיהוקים יותר מצחיקים והשתרעות יותר משעשעת. כל דבר בחיה הזו דורש שיחבקו אותה.

למרות החיות החביקות הקטנה היתה ממש חסרת סבלנות, ומהיכרותי איתה הדבר היחיד שיכול לעזור לזה הוא שינוי אווירה, רצוי בחנות מזכרות. הלכנו לדוכן מזכרות שהיו בו מעט מאד מוצגים, ורובם יקרים, אבל המוכרת הפנתה אותנו לחנות המזכרות של הגן שנמצאת מחוץ לגן החיות. למה למקם חנות של הגן במקום בו אי אפשר לחזור אחר כך לחיות, או אפילו לא ביציאה ההגיונית מהגן? למנהלי גן החיות פתרונים.

בחנות מצאנו חתלתול ריחני ופנדה אדומה שמייד הפכו לרכוש המשפחה. אין ברירה. כשהטבע נותן לך פנדה אדומה, חובה להיענות!

הקפנו את גן החיות, ומצאנו אחרי הליכה את גן החיות של הילדים. מיהרנו פנימה בחיפוש אחרי פינת הליטוף המובטחת, וכשמצאנו אותה גילינו שההגדרה של האמריקאים לפינת ליטוף שונה מאד מהישראלית. היו שם אלפקה, כבשים, עיזים, חזיר ופרה. החיות נמצאות בכלוב שלהן, ואם הן רוצות להתקרב לסורגים אפשר לגעת בהן. אין כניסה פנימה ואין חיות קטנות (ארנבים, שפנים וכו') שאפשר ממש ללטף. אפשר היה לשלם בשביל להצטלם עם עז, אבל אף אחד מאיתנו לא התכוון לעשות משהו כזה.

מיצינו את גן החיות לילדים, וחזרנו להשתרך בסנטרל פארק. הילדים מצאו סלע ענק לטפס עליו, והקטנה לקחה את החתלתול החדש שלה לפסגה. הבנזוג ואני בינתיים עשינו פוטוסינתזה על אחד הספסלים. הילדים מצאו עוד פסגה לכבוש, ואנחנו נדדנו אחריהם, כראוי לזוג הורים מותשים בסיום חופשה.

לארוחת צהריים החלטנו להשקיע בילדים, ולשם שינוי לקנות להם אוכל אמריקאי אמיתי: הוט דוגז. נקניקיה בלחמנייה, כולל קטשופ, מאחת מהעגלות בפארק. הבנזוג ואני חלקנו בייגעלה. האוכל הזכיר לי קצת אוכל בדיסטופיה – לא טעים, לא משביע, אבל מספק קלוריות כדי להמשיך את היום. תמיד רציתי לחיות בעתיד, רק שלא חשבתי שהעתיד יהיה בצורת פרצל חסר טעם.

המשכנו בפארק וגילינו את שדרת הזיכרון לחללי מלחמת העולם הראשונה. זו מדשאה ענקית מלאה בעצים ולוחות זכרון שמנציחים חיילים ולעיתים פלוגה שלמה. קל לשכוח כמה המלחמה ההיא היתה הרסנית לתקופתה, בגלל אחותה הצעירה וההרסנית יותר.

צפינו מרחוק בהפגנה, אבל החלטנו לא להתערב בקהל אלא להמשיך לחצות את הפארק במטרה להגיע אל Strawberry field, נקודת ההנצחה של ג'ון לנון. לא בדיוק הנצחה, כי ההנצחה האמיתית של אמן היא בשיריו. זה פסיפס על רצפה ובו כתוב imagine, ואנשים עומדים בתור להצטלם עליו. מלאת בוז, כראוי לביטלזופילית העילאית והמתנשאת שאני, לא הצטלמתי אלא צילמתי את הפסיפס בהפסקה בין אנשים שרועים.

אחרי שאיבדנו את הקטנה ומצאנו אותה, הבנזוג הציע שננסה לקפוץ לפלנטריום היידן הקרוב. זה פלנטריום מגניב מאד שקיבלנו לגביו המלצות מכמה אנשים. הוא התגלה כמקום מגניב מאד וראוי לכל ההמלצות שהוא קיבל, אבל שני הילדים היו גמורים. הם לא היו מסוגלים להתרכז בשום דבר שהוצג שם, ובקושי הוצאנו מהם "הממם" בתצוגה המגניבה של הווצרות מערכת השמש. אני מאמינה שאם היינו מקדישים את כל היום הזה רק לפלנטריום הילדים היו נהנים יותר. מצד שני, אז לא היתה לי פנדה אדומה. החלטות קשות בכל אשר נפנה!

בשלב הזה אפשר היה לחזור למלון או להמשיך להסתובב, אבל היה עדיין מוקדם ולא רצינו לחזור, אלא לעשות משהו גיקי. ההחלטה (הקריטית!) הפעם היתה לנסוע לפורבידן פלאנט, סניף של החנות האדירה בלונדון ובה כל הצרכים לגיק המתחיל. הילדים תיכננו לשרוף כסף על מרצ'נדייז של אנדרטייל, ואני תכננתי לשהות קצת עם גיקים אחרים.

החנות נמצאת בקצה הדרומי של האי, ולכן לא יכולנו להשתרך לשם. הוחלט לנסוע בסאבווי, בפעם הראשונה בניו יורק. זו… חוויה לכל החושים. מאד רועשת, מאד דחוסה, אבל עדיין שומרים על המרחב האישי בתורים ואפילו בקרונות. הכי קרוב שמישהו נגע בי היתה כשלא הערכתי נכון את המרחק ביני לבין אדם אחר ועדשת המצלמה שלי התחככה בו. האדם בו עדשת המצלמה מיד התנצל על כך. אין ספק שזו אשמתו שנטיתי הצידה.

יצאנו בתחנת Union Square, המפורסמת באנשים שיושבים שם ומשחקים שחמט עם כל מי שמוכן להתנסות. אם לא היתה לנו מטרה דוחקת יותר, הייתי נשארת שם עוד רק כדי לצפות במשחקים המהירים.

הגענו לפורבידן פלאנט מלאי ציפיות, והתאכזבנו קשות. החנות מלאה בסופר הירוז, אבל כמעט ואין מרצ'נדייז של דברים אחרים. העולם כולו הוא די-סי ומארוול, ולפעמים יש איזו טארדיס בסביבה. היו יותר מרצ'נדייז של סואיסייד סקווד (הסרט המזעזע) מאשר של פסיפיק רים! שהוא אמנם לא יצירת מופת, אבל יש בו רובוטים ענקיים ומפלצות ענקיות! כאשר שאלנו את המוכרים על Undertale, אחד המשחקים המוצלחים שיצאו בשנים האחרונות הם קימטו את המצח ולא הבינו מה אני רוצה מהם. כאשר שאלנו על סאלי מ"הסיוט שלפני חג המולד" הם אמרו שיש להם רק בובה אחת. באגף המנגה היו פה ושם דמויות, אבל רק של להיטי-על. אפילו הקטנה, קניינית העל, לא הצליחה למצוא משהו סביר יותר מבובת פושין החתול במחיר מופרז.

בקיצור – אכזבה.

כידוע, הדרך הטובה ביותר להתגבר על אכזבה היא באמצעות אוכל, והמשימה נפלה על הבנזוג ובידו כלי הפלא – Yelp. הוא מצא לנו מקום קרוב, וכיתתנו את רגלינו לשם. בדרך עברנו על חנות עם "כל צרכי האלווין", שהקטנה רצתה להציץ בה. נכנסנו, ומיד היא הסתובבה וברחה החוצה. לא הספקתי אפילו לראות מה הבהיל אותה כל כך.

את הניצחון הגדול של היום קצר הבנזוג עם בחירת המסעדה. מסעדת Ippudo נמצאת בתוך סמטה, וכמעט פספסנו אותה כי הכניסה כל כך בלתי נראית. המתנו לשולחן חמש דקות. השירות מצוין, וכולל את האפשרות החביבה של הוספת נודלז לראמן, אם סיימנו את כל האיטריות אבל נשאר לנו מרק. הזמנו למנה מקדימה באנז עוף שהיו מצוינים, וארבע מנות ראמן לארבעתינו, מתוך הנחה שהגדול ישאב לקיבתו חסרת התחתית את השאריות של מה שלא נאכל. בפועל, אף אחד לא השאיר כלום. המנות היו ענקיות, הטעמים מגוונים, והיתה אפילו מנה צמחונית (עבור הקטנה, שפחות מחבבת בשר שלא בא בצורת שניצל או המבורגר). כיפק היי לבנזוג ולאפליקציה שלו!

מלאים ובעלי בובות פרוותיות חזרנו למלון ובו מיטות צרות מדי ומזגן שמזמזם גם כשהוא כבוי, אבל למי אכפת? העיקר שהיה אוכל מעולה!