Posts Tagged ‘TaleOf4Cities’

היום הארבעה עשר, או – ליקוי! חמה!! מלא!!!1

עשיתי לייב בלוגינג גם בטוויטר וגם בפייסבוק על היום הזה. מהרגע שהתעוררנו ברבע לחמש, עד שעלינו על האוטובוסים בחמש וחצי, על הנסיעה הארוכה להחריד והאינטרנט המקרטע שלה, על ההגעה המוקדמת לאללה לקרבונדייל ששילשה את האוכלוסייה שלה, כמו שזה נראה. כתבתי על ההמתנה לליקוי, אפילו על הענן שהגיע בדיוק בזמן הלא-נכון וכמעט גרם לנו לפספס את הליקוי (מסתבר שדוקא ממגרש החניה ראו אותו מעולה, אבל מהאיצטדיון ומאתר התצפית הייחודי הוא כמעט התפספס). אני יודעת שכתבתי, עם המון סימני קריאה, כמה הליקוי היה מדהים, ואיך הצלחנו לראות אותו ברגע האחרון. אני זוכרת שסבלתי בנסיעה חזרה, כי ארבע שעות וחצי על הכביש לנסיעה שאמורה לקחת שעתיים זה סבל אמיתי, בייחוד כשאין אינטרנט לקטר איתו. אני משוכנעת שכתבתי על הפיצה שחלקנו כולנו כשחזרנו למלון, והרמנו כוס (הפעם העברתי את הבירה שלי לננסי כמעט מיד), והתחבקנו ואמרנו כמה נתגעגע אחד לשני. לא כתבתי שראיינו אותי לפודקאסט סקפטים באוסטרליה, כי זה לא היה קשור לליקוי, ורק הזדמנות לדבר קצת עם חבר. כן כתבתי שנפלנו למיטות עייפים, כי ראבק – גט'לג + חמש שעות שינה + הרבה יותר מדי זמן על הכביש = לילה טוב.

אז אני לא רוצה לכתוב שוב את תיאור היום. אני כן רוצה לכתוב למה החלטנו לנסוע שוב לראות ליקוי חמה.

את ליקוי החמה הראשון שלנו ראינו בטורקיה, ביחד עם חברים של הבנזוג מפורום אסטרונומיה. הצטרפנו לאוטובוס, הגדול היה אז בן שנתיים וחצי, בקושי דיבר, עדיין לא הבין למה משנעים אותו ממקום למקום. לא הבנתי לגמרי למה הבנזוג כל כך מתרגש מליקוי החמה, ויש לי הרגשה שגם הוא לא ציפה למה שגילינו.

ליקוי החמה ההוא היה הדבר הקרוב ביותר לחוויה דתית שאי פעם הרגשתי. משהו קבוע ובלתי ניתן לשינוי בחיי התהפך לגמרי. לילה באמצע היום. חור שחור במקום בו אמורה להיות שמש. חיות ליליות מתעוררות. חיות יום נאלמות דום. הכל חשוך. יש כוכבים, וקר, אבל רגע לפני ורגע אחרי חמים ונעים. שום דבר לא הגיוני בליקוי חמה, ואני לגמרי מבינה אנשים קדומים שרצו לשרוף את מצפה הכוכבים הקרוב. או להקריב בתולה. או לעשות משהו, כל דבר שהוא, על מנת להחזיר את השמש שנעלמה פתאום. זה אחד מהדברים הבודדים בייקום שאני לא מוצאת מספיק מילים לתאר, ואין שום סרטון או תמונה שמסוגלים להעביר את החוויה. צריך להיות שם, אי אפשר להסתפק בדיווחים.

זו הסיבה שברגע שחוינו את הליקוי המלא פעם אחת, מיד החלטנו לעשות זאת שוב. את הנסיעה הזו אנחנו מתכננים כבר יותר מעשר שנים. לא במובן הכספי או המשפחתי. במובן שהיה ברור לנו, מיד אחרי שהליקוי ההוא נגמר, שנעשה מה שצריך כדי לצפות שוב בליקוי מלא. הרבה לפני שידענו שנהיה כבר ארבעה, הרבה לפני שידענו שניסע בקבוצה אחרת לגמרי. הרבה לפני הכל. העוגן היה ליקוי החמה המלא של 2017.

הבנזוג הוא זה שגילה ש Astronomy cast מארגנים נסיעה לליקוי, והיה לשנינו ברור שנצטרף. היה לנו חשוב לנסוע עם קבוצה של אסטרונומים וחובבי אסטרונומיה, והיה לי אישית חשוב לא להתעסק עם כל הביורוקרטיה של נסיעה ומציאת מלון וכו'. שמישהו אחר ידאג לפרטים, ורצוי שזה יהיה מישהו שמבין באסטרונומיה ולכן יחליט החלטות טובות ממני.

אז לגבי הליקוי…

אחרי אחת עשרה שנה של ציפיה פחדתי שאתאכזב. שהזכרון שלי שגוי. שהתלהבתי כי זה היה הליקוי הראשון שלי.

אז זהו, שלא. למעשה, הליקוי השני היה טוב בהרבה, כי ידעתי למה לצפות. יכולתי להריע ביחד עם כל שאר האנשים האינטליגנטים שסביבי, ברגע שהירח הסתיר לגמרי את השמש. יכולתי לשים לב לילדים. יכולתי להבחין בחיוך של הבנזוג. כל הדברים שלא הצלחתי להתרכז בהם כי בפעם הקודמת הייתי כל כך המומה. זה עדיין אירוע מרתק, מפתיע, מפחיד ומופלא, ואני כל כך שמחה שיצא לי לחוות אותו פעם שניה.

ובאופן משמח עוד יותר, שני הילדים חוו אותו בדיוק כמוני – אושר ושמחה ופחד ויראה בבת אחת. שניהם הודו אחר כך שהיה שווה לעבור את כל הנסיעה, את כל הבלגן, רק כדי לראות את השמש נעלמת לדקה וחצי באמצע היום.

היום השניים עשר, או – מה עושים כשאין מה לעשות?

במורד הרחוב מהמלון שלנו יש דיינר אמריקאי אמיתי. כלומר, הוא חיקוי לאיך שדיינר אמריקאי אמיתי היה נראה בשנות החמישים, מה שאומר שהוא מלא בנורות מהבהבות, כסאות לא נוחים ומילוי מחדש של קפה. באופן כללי, הריפיל של קפה הוא הדבר הכי טוב במדינה הזו. הילדים חלקו חלה מטוגנת ופנקייקים, הבנזוג אכל אגז בנדיקט, ואני אכלתי שאריות מכולם. היה חביב, וכאמור – עם ריפיל של קפה, אז יאי!

מהאוכל חזרנו למלון. הבנזוג הלך להתחיל את הכנס, עם רשימת הרצאות בלתי נגמרת, והילדים ואני התנחלנו בחדר משחקי הקופסה. התחלנו מ Exploding kittens וגררנו את מריאן קול לשחק איתנו, רק שלקח לנו יותר מדי זמן להבין מה המשחק ואיך הוא עובד, ומריאן היתה צריכה לזוז. אני ארגנתי לעצמי המון קפה, וניסיתי לחבר בין הקטנה לבין ילדה בת חמש עם המון רצון להתחבב על אחרים. הקטנה ציירה, והילדה השניה ניסתה לצבוע, והגדול ואני ניסינו להבין איך עובד המשחק הסופר-מוזר של חתולים שלא-באמת מתפוצצים.

לשמחת כולנו היתה הפסקה בהרצאות והבנזוג הגיע לתוס את מקומה של מריאן. אני התפוצצתי (במשחק, לא במציאות), ועברתי לשחק עם הקטנה דיקסיט. קיבלנו שחקן חיזוק דמות לוגאן, הבן של פרייזר (קלואי היתה בחדר שלה, אומללה ועם כאב ראש כתוצאה מהתייבשות כיוון שהיא לא שתתה מספיק בטיול האופניים אתמול). אחרי סיבוב שלם של דיקסיט בו הילדים קרעו לי את הצורה, ואחרי שהגדול והבנזוג פוצצו את כל החתולים, החלטנו לחזור לחדר. האף שלי התחיל לנזול והתחלתי להרגיש לא טוב. הילדים קיבלו אישור להידבק למסכים ולא להרפות, ואני הלכתי לשכב.

היות שאנחנו חולקים חדר עם הילדים, השקט לא היה ממש שקט, והופרע מדי פעם על ידי צחקוקים של הקטנה או רטינות של הגדול, כשמשהו נתקע במשחק שלו.

נמנמתי עד שהבנזוג הציע שנצא לאכול. בחרתי מסעדה תאילנדית מעבר לרחוב, ופגשנו שם עוד שני אסטרונומים. האוכל היה סביר, ועשינו "סבב" שבו הילדים אכלו כל אחד את מנת הבשר שלו אבל את הפחמימות של השני. העיקר שכולם יצאו שבעים. לקראת סוף הארוחה הכנס התחדש ושחררתי את הבנזוג ואת האסטרונומים האחרים. הם השאירו לי מזומן, ואני נשארתי לסגור את החשבון ולהשאיר טיפ. אמנם עד עכשיו הערכתי מאד את הבנזוג על מה שהוא עשה עבורי בוורלדקון, אבל עכשיו הפנמתי לעומק מה זה דרש ממנו. כולם הלכו להרצאה מעניינת, ואני נשארתי עם הילדים ועם ההתעסקות הביורוקרטית המעצבנת. אוף.

לקחתי את הילדים והחלטנו לעצור לאכול קינוח במסעדה אחרת. הקטנה קיבלה pound cake, שזה מעין עוגה בחושה. הגדול קיבל קאנולי ממולא בוניל ושוקלד, ואני קיבלתי עוגיית שחור/לבן, כמו בפרק ההוא של סיינפלד. המשכנו להסתובב ברחוב דלמר. הרחוב הזה הוא רחוב שמעוצב בקפידה כדי לשמוך תיירות, ולכן מכיל כמויות בלתי נתפסות של מסעדות, חנויות בגדים, מספרות ואפילו מכוני קעקועים (שניים!). עצרנו באחד ממכוני הקוסמטיקה כדי לברר כמה עולה אודם בורדו (חמישה דולר, אבל לא היה להם את הצבע שאני אוהבת), ולקנות לקטנה צמיד בדולר.

חזרנו לחדר, והפעם הצלחתי לנמנם ממש, עד שהבנזוג הגיע להעיר אותי לקראת הקונצרט של מריאן קול.

כאן צריך לעצור ולהסביר מי היא מריאן ומה הקטע של הקונצרט:

מריאן קול היא זמרת פולק / נשמה ששרה שירים גיקים ומקסימים להפליא. אני מכירה אותה דרך הבנזוג, והפסקול הקבוע באוטו שלו. כאשר התארגן הכנס הנוכחי (שזכה לכינוי ליקוי-קון), הבנזוג פנה אליה ושאל אם היא תהיה מעוניינת להופיע כאן. אחרי שהיא הסכימה, הוא קישר בינה לבין פאמלה גיי שייארגנו את כל מה שההגעה שלה דורשת. מפה לשם היא הסכימה להופיע גם עבורינו וגם בקונצרט מיוחד בזמן ליקוי החמה (אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. כלומר, בפוסט על ליקוי החמה עצמו).

הילדים ירדו איתנו לקונצרט. הגדול ישב בשורה מאחורינו והקשיב, והקטנה חלקה איתנו שולחן וטפפה על פי הקצב. אני מכירה את השירים של מריאן, כמובן, אולם יש הבדל עצום בין להאזין לה שרה ברדיו של האוטו לבין לשמוע אותה במרחק של מטר וחצי ממני. הקול שלה נפלא, והיא מבצעת את השירים בצורה מבריקה. ההגשה של השירים מצחיקה, מערבת את הקהל, ובעיקר – גורמת לשירים להשמע "חיים" יותר. אמיתיים יותר ממה שהם נשמעים בהקלטה.

אחרי הקונצרט הזמנו את מריאן להצטרף אלינו לפיצה. זה נראה הדבר הטעים לעשות. הקטנה חזרה לחדר לשחק ולנוח, והגדול הצטרף אלינו. יצאנו עם ננסי, פול (בעלה) וסוזי, כולם אנשי weekly space hangout שיואב מכיר מקרוב ואני מכירה רק בשמות (בערך). הזמנתי את הפיצה הלא-נכונ כי לא הבנתי מה אני מזמינה. היה עליה יותר מדי רוטב ופחות מדי גבינה. אבל היא היתה טעימה, ואחרי שכולם חלקו עם כולם את הפיצה שלהם, אז בכלל הכל היה בסדר. ושתיתי בירה! שלמה! לבד! אפילו שאהוד לא היה בסביבה כדי לגמור אותה! ממש הרגשתי בוגרת להפליא.

כשכולנו פיהקנו יותר משהצלחנו לגמור משפטים נפרדנו והלכנו לישון. בתקווה שהלילה הג'טלג הארור לא ירים את ראשו.

כמובן שטעינו, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. כלומר, מחר.

היום האחד עשר, או – כל כנס מתחיל באותה צורה

הצלחנו לחזור לישון לשעתיים, יבורך הרגל השנ"צ, אבל בשבע היינו חייבים לקום ולהתארגן לקראת יום עמוס: ליקוי-קון עומד להתחיל!

הגדול ואני התכוונו להצטרף לטיול אופניים שאורגן ע"י פאמלה גיי, אסטרונומית מגניבה ורוכבת אופניים מנוסה.

יצאנו ברגל לפארק במרחק חצי שעה הליכה מהמלון, ועצרנו בדרך לארוחת בוקר במקום מקסים וביתי שהומלץ ע"י גוגל מפות. מסתבר שבארה"ב, ארץ הדירוגים הבלתי נגמרים, אפילו השירות הזה הופך לאמין.

המקום מנוהל ע"י בני זוג שאוספים ספלים מכל העולם ומברכים את כל המגיעים בחיוך גדול ו"האלו!" ידידותי להפליא. המטבח ממוקם במרכז המסעדה, ואפשר לצפות עליו מכל כיוון ולראות אותם מכינים את טוסט הבננה וחמאת הבוטנים שהזמנת.

מארוחת הבוקר המשכנו לפארק לטיול האופניים. להלן כמה עובדות בנוגע לטיולי אופניים:

  1. אם לא רכבתם מעל שלושה חודשים, ולא עשיתם כושר בכלל, אולי אל תצאו לרכיבה של שעה בשטח הררי.
  2. אם החלטתם לצאת לרכיבה בשטח הררי, אולי כדאי שתעשו את זה ביום שבו בעשר בבוקר הטמפרטורה היא מתחת לשלושים מעלות צלזיוס.
  3. אם החלטתם לצאת לרכיבה בשטח הררי ביום שבו הטמפרטורה היא שלושים מעלות צלזיוס בעשר בבוקר, אולי כדאי לא לעשות את זה כשמובילת הקבוצה היא רוכבת מקצועית שהקצב האיטי שלה גורם לכם להזיע…

אבל היה ממש כיף, באמת. אני מאד אוהבת לרכוב, ומאד אוהבת לרכוב עם הגדול שבכושר טוב בהרבה ומחייך כל הזמן. הוא היה מקסים והשתדל להשאר בקצב שלי ולדבר איתי תוך כדי רכיבה. כמו, היו דינוזאורים!

בדרך חזרה למלון אספנו איתנו שני "טרמפיסטים" משתתף בכנס וקלואי, ביתו של פרייזר קיין, המנחה השותף של Astronomy Cast לצידה של פאמלה. ניסיתי למצוא נושא לשיחה עבור הגדול, כדי שירגיש חלק מהדיון, וברגע שקלואי אמרה שהיא אוהבת משחקי מחשב, זרקתי אליה את הגדול להמשך השיחה. היה חמוד לשמוע אותו מתנסח באנגלית, משתדל לשמור על הנימה הקלילה שלו תוך כדי חיפוש המונחים הנכונים. האנגלית שלו מעולה, והוא מצליח להשמע טבעי לגמרי בשפה השנייה שלו. זה מגניב לאללה.

כשחזרנו למלון גילינו שחלק ממשתתפי מסע האופניים כבר שם, ושהכנס התחיל בצורה הרגילה בהם כנסים מתחילים: עם בעיות. מסתבר שאפילו בכנס אסטרונומיה מעבר לאוקיינוס יש בתי דפוס שלא עושים למינציה כצו שצריך, ועדיין נדרשים מתנדבים שיחתכו תגים ויתאימו אותם לשמרתג שלהם.

הבנזוג ואני, בהיותנו שועלי כנסים מרובי צלקות, מיד התנדבנו לעזור ובילינו שעה משעשעת למדי בחיתוך, סידור ומיון תגים. ממש כמו בארץ.

בצהריים קבוצת חיתוך, מיון וסידור התגים החליטה לצאת לצהריים. הקבוצה כללה את ננסי, המפיקה של astronomy cast ובעלה פול, ושני הילדים של פרייזר, קלואי ולוגן. הפעם הוחלט על מקום המבורגרים במורד הרחוב. השתרכנו כולנו למסעדה ותוך כדי כך דיברנו על מליון נושאים, רובם לא קשורים לאסטרונומיה! טיהי!

הייתי צריכה לתחקר את המלצרית לעומק כדי להבין כמה זה המבורגר של חצי ליברה. או פיט. או פאטום. מי יודע איך לעזאזל הם מודדים דברים במדינה הזו??? לפחות ההמבורגר היה טעים, והקולה הגיעה עם הריפיל המתחייב. יאי אמריקה!

בדרך חזרה התברר לי שאנחנו והחברים החדשים שלנו חולקים חיבה לסטארטרק, ודיברנו על ההבדלים בין הסרטים הישנים לחדשים. יאי גיקים!

חזרנו למלון להתקלח, ושוב ירדנו למטה להרשם באופן רשמי, ולקבל את התגים שעמלנו עליהם. קניתי גם ארבע חולצות לארבעתינו, שהיו יקרות, אבל לא יקרות כמו חולצות וורלדקון.

הצלחנו לא להרדם לשנ"צ. הילדים נשארו מחוברים למסכים בחדר, והבנזוג ואני עלינו לקבלת הפנים הרשמית. קוד הלבוש הוכרז בתור "מה שבא לכם", ולכן החלטתי ללכת עם חולצה גיקית, חצאית וסנדלי שורש. כל הנשים האחרות הגיעו בבגדים מדהימים ונעלי עקב. אני באמת צריכה לפענח את השפה שהאמריקאים מדברים. זה כאילו יש רובד שלם של מידע שאני מאבדת, אפילו שאני משתמשת באותן מילים. זה מדהים ומתסכל בעת ובעונה אחת.

מריאן קול הופיעה עם שני שירים, טיזר לקראת ההופעה שלה מחר, וקיבלה מכולנו מחיאות כפיים ושריקות. היא נפלאה ומצחיקה, ומבצעת שירים עם מכונת כתיבה. באמת.

דיברנו, פגשתי נשים חדשות ושוחחנו על גידול ילדים, טוסטרים ותארים מתקדמים. אפילו קיבלתי רעיון לסיפור! כלומר, למשהו שאני אולי אוכל לשלב איפושהו בסיפור. נראה.

לקראת עשר הלכנו להשכיב את הילדים לישון, וחזרנו למסיבה פרטית בחדר של ננסי ופול. הם הזמינו את יואב (ואותי דרכו) לשתות כמה בירות מקומיות מהאיזור בו הם גרים.

אם תהיתם על מה אסטרונומים שיכורים מתווכחים, ובכן, הם מתווכחים על פרדוקס פרמי. עם טיעונים משעשעים מאד לשני הצדדים, והמון מספרים שנזרקים לאוויר. היה מצחיק וטעים, ובחצות החלטנו שבטוח הבסנו את הג'טלג והלכנו לישוןןןןן!

עד שש וחצי. מרררף.

היום העשירי, או – טיסות!

קמנו מוקדם, אחרי שינה טרופה למדי. הילדים כבר היו ערים לגמרי כשאנחנו התעוררנו, ומלאי מרץ מהול בעייפות שרק טיסה טרנס-אטלנטית יכולה לייצר. וידאתי שהמונית שלנו בדרך, הגדול חיסל את שאריות הפיצה, וירדנו למטה.

בשלוש לפנות בוקר טרמינל ארבע של JFK נטוש כמעט לחלוטין. היחידים שנמצאים בשדה הם אנשי שירות בודדים והמון אנשים שממתינים לטיסה שלהם לפנות בוקר ובינתיים ישנים על שטיחים אקראיים. זה אחד ההבדלים הבולטים בין שדה התעופה בהלסינקי לבין JFK, ולמעשה גם לעומת נתב"ג. השדה הזה לא מעוניין שבני אדם יישארו בו או אפילו סתם ישבו. אין כסאות, אין ספסלים ואין מקום לנוח בשום מקום. אין דוכני מודיעין נוחים לשימוש, וגם מי שנמצא במודיעין לא יודע לענות על חלק ניכר מהשאלות ששאלנו. יש דיינר אחד פתוח בטרמינל ארבע, והמטבח שבו סגור באמצע הלילה, כך שמה שאפשר לאכול שם זה עוגות או קפה.

עמדנו (שוב) בתור, עשינו צ'ק אין, עברנו (שוב) בידוק בטחוני, והפעם היה תורה של הקטנה לצאת בתור סיכון בטחוני. מסתבר שהיא שכחה שיש לה בקבוק מים מלא בתיק, ולכן השומר המסכן היה צריך לעבור בין כובע חתול, דברי יצירה ומליון בובות פרווה עד שהוא מצא את הדבר שבגללו התיק סומן כ"מסוכן".

הטיסה הראשונה מהשתיים היתה פחות נוראית מהטיסה הטרנס-אטלנטית. היה אוכל ושתיה, והספקתי להשתעמם רק פעמיים לפני שנחתנו באטלנטה, הידועה בכינויה "כאן, ילדים, נמצא ה CDC, שהוא המקום הכי מגניב בעולם". המבטא של נותני השירות הפך למבטא דרומי למדי, מה שהיה מגניב לאללה, אבל לא הספקנו להינות כי התברר לנו שאנחנו צריכים לעלות על רכבת (!) כדי להספיק לטיסה הבאה שלנו. מסתבר שנמל התעופה באטלנטה הוא עד כדי כך גדול.

חצינו את הטרמינל בריצה, הספקנו לרכבת ואפילו הספקנו לקנות אוכל בינוני, לגלות שיש וויפי חינמי והמון כסאות לנוח עליהם (מה שהוביל לניצחון מוחץ של נמל התעופה באטלנטה על פני JFK נטול הוויפי או הכסאות), לצלם פוסטרים משעשעים, ועלינו על הטיסה הבאה.

הפעם הטיסה חצתה רק איזור זמן אחד, כך שאפילו ששהינו בתוך המטוס שעה וארבעים השעון החיצוני טען שעברו רק ארבעים דקות מאז שעלינו על הטיסה. כל הקיפוצים בין איזורי הזמן גרמו לי להזכר בבן הזוג של אשתו של הנוסע בזמן, שבשלב מסוים בספר תוהה בן כמה הוא, עם כל הנסיעות בזמן שהוא עבר.

שדה התעופה בסנט לואיס הפסיד לאטלנטה כי אין בו וויפי חינמי. מצד שני, יש בו רכבת! שלקחה אותנו היישר לרחוב של מלון Moonrise, אותו קל לזהות עפ"י הירח הענק שמסתובב על גגו.

נכנסנו למלון, שמחנו לגלות שהחדר שלנו כבר מוכן, עלינו מהר לפרוק מזוודות, ויצאנו שוב לחום וללחות כדי לאכול משהו לפני שניפול למיטה.

הרחוב בו המלון שלנו שוכן נראה כמו סט של סרט הוליוודי, כולל הדיינר האמריקאי, המספרות, ואפילו חנות הקעקועים. אכלנו במסעדה שהזכירה לנו מה הטעם של תבלינים. לא היה לי מושג שהאוכל בהלסינקי היה כ"כ תפל, עד שקיבלנו כנפי עוף עם תיבול ששורף את הלשון. יחי האמריקאים!

השירות היה מדהים. האוכל הגיע ממש מהר, מילאו לנו את הכוסות בלי שנספיק לשים לב שהן התרוקנו, והבונוס – לא יקר!

המשכנו לשוטט במורד הרחוב עד שהגענו לחנות המובייל השכונתית. אני נשארתי לדסקס עם המוכר החביב סוגי חבילות סים והתפתחויות עלילתיות במשחקי הכס, בזמן שהבנזוג לקח את הילדים לבן אנד ג'ריז השכונתי להשביע את רעבונם לגלידה.

בדרך חזרה השתדלנו למתוח כמה שיותר את הזמן כי הרגשנו את טלפי הג'טלג אוחזים בנו. השעה היתה ארבע וקצת, ובקושי הצלחנו להשאר ערים.

עצרנו בחנות יד שניה כדי שאוכל לאלתר לעצמי פיג'מה מחולצה ענקית וחצאית קשירה, ובמכולת בשביל "דברים שצריך שיהיו בחדר". כלומר, בננות, m&m, ריזס וג'ינג'ר מיובש. הצלחנו למתוח את ההסתובבות, משחקי המחשב והסלולרי עד שבע בערב, וקרסנו לשינה שקיווינו שתמשך המון זמן.

ואז כולנו התעוררנו בשלוש וחצי לפנות בוקר.

לך תזדיין, ג'טלג.

היום התשיעי, או – כמה שעות אורכת יממה אחת?

התחלנו, כבכול בוקר, בארוחת בוקר משותפת עם אהוד. הרמנו כוס מים לשינה במיטה נוחה יותר, סיימנו את האריזות ויצאנו לתחנת האוטובוס ביחד.

נפרדנו בתחנת האוטובוס שזכתה לשם "חתולנטי" בגלל האיות הפיני.

האוטובוס הגיע בזמן, וכמו כל הלסינקי היה נקי, הנהג היה נחמד, והנסיעה היתה נעימה. הבנזוג הבחין בשני דברים חדשים, שמשום מה לא שמנו לב אליהם במהלך השהות בהלסינקי – אין גדרות ואין סורגים. בשום מקום. לא מסביב לבתי ספר, לא על חלונות של בתים פרטיים. יש פה ושם גדרות נמוכות כדי להבהיר מה האיזור ששייך לסוכנות למכוניות, אבל זה בבירור גדר שנועדה לעזור לאנשים לא לטעות לתוך השטח המגודר ולא כדי למנוע מאנשים להכנס. או שזו מדינה נטולת פשיעה או שאנשים פשוט סופר – נחמדים כאן ופשוט לא נכנסים למקומות שהם לא אמורים להיות בהם.

כשהגענו לשדה נתקלנו בבעיה הראשונה שלנו (שהיא למעשה בעיה נגררת): לא הצלחנו לעשות צ'ק אין. ההשערה שלנו היתה שהבעיה היא שהויזה לארה"ב נמצאת על הדרכון הישן של הילדים ושלי ולכן הצ'ק אין האוטומטי לא מזהה את הדרכון הנוכחי כבעל ויזה לארה"ב. עברנו בין בידוק אוטומטי לבידוק אנושי ובסוף הפנו אותנו לאשה הנחמדה ביותר בפינלנד כמו שזה נראה, שטיפלה בהכל. היא הסבירה שארה"ב משנה את החוקים כל כמה ימים ולכן הם רגילים לטפל בבעיות. היא היתה חביבה, נחמדה, חייכה, הרגיעה אותי כמה וכמה פעמים ואמרה ש"אין שום דבר בעולם שאי אפשר לתקן". הנחמדות הפינית הזו פשוט נפלאה, וגרמה לכולנו להרגיש הרבה יותר רגועים ורצויים.

בזמן הבידוק הביטחוני כולנו עלינו באופן אקראי לגמרי. הקטנה ואני נסרקנו לנוכחות חומרי נפץ, והלפטופ שלי נבדק להיותו פצצה. שוב, אנשי הביטחון היו נחמדים וביקשו רשות לבדוק אותנו ואת הלפטופ. כמובן שהסכמנו, ואני ביקשתי שאיש הביטחון ישלים לי כבר את הספר, אם הוא כבר פותח אותו.

הוא לא השלים את תיקוני העריכה שלי, אבל כן היה נחמד וחייך, אז סלחתי לו.

בזכות הדרכון האירופאי הגדול ואני אצנו דרך בידוק אוטומטי מהיר. העיכוב העיקרי שלנו היה שלא הורדתי את המשקפיים ולכן למכונה לקח קצת יותר זמן לזהות אותי. הבנזוג והקטנה עברו בבידוק הרגיל, ולנו לא נותר אלא ללכת לסטארבאקס ולהזמין מלא קפה, שוקו, ועוגיות ענקיות. ההזמנה הגיעה ביחד עם העוברים עם הדרכון הישראלי, והתיישבנו כולנו להמתין לעליה למטוס.

הגדול עבד על המחשב שלו באדיבות אינטרנט החינם הנחמד של שדה התעופה, הקטנה הורידה מוזיקה ועשתה אנימציות, והבנזוג ואני עשינו שטויות בטוויטר.

כשהגענו לשער שלנו הגדול נעצר באופן אקראי לבידוק פיזי, אבל מכיוון שכולם סופר-נחמדים, הרשו לבנזוג להכנס איתו מאחורי הפרגוד ולשמור כשבודקים אותו.

הו, כמה שנתגעגע לנחמדות הזו.

הטיסה היתה אמורה לארוך שמונה שעות וחצי. בפועל היא ארכה נצח. אכלנו. שיחקנו. השלמתי את הפוסט של אתמול. שיחקנו עוד. קראתי סיפור קצר. ישנתי, ועדיין היינו באוויר. הילדים התנהגו נפלא, לא הציקו והעסיקו את עצמם בלי שום עזרה. ועדיין – ארווווווך.

אחרי שבוע בארץ הנחמדות הנחיתה בארה"ב היתה קשה. אין מקומות ישיבה בשום מקום, אין ספסלים נעימים, אין אנשים נחמדים שמכוונים את התנועה. הכל מרוט ושרוט ולא נעים. המון מדים בכל פינה והמון תורים. פקידי ההגירה והאנשים שפנינו אליהם לעזרה היו מאד מנומסים, הם פשוט לא היו נחמדים.

ביני לבין הגדול התגלגלה שיחה במשך כמה שעות, מלווה בדוגמאות, כדי להבהיר מה ההבדל בין נימוס לבין נחמדות. מה זה אומר לעשות את מה שאתה צריך לעשות בחיוך לבין מה זה אומר לעשות מעבר למה שאתה צריך לעשות, כדי שמי שמולך ירגיש בנוח.

הלכנו קצת לאיבוד בין כל הדברים שצריך לעשות, ובסוף קיבלנו הכוונה משני אנשים אקראיים במדי אמריקן איירלינז. הם אמרו לנו לא לקנות סים בשדה התעופה כי זה יקר לאללה, ולקחת מונית צהובה למקום שאנחנו צריכים כי כל שירות אחר יקרעו אותנו במחיר.

יצאנו החוצה ודבר ראשון עצרנו ליד שוטר כי רציתי להראות לקטנה למי היא צריכה לפנות אם היא הולכת לאיבוד. ביקשתי רשות, הבהרתי לשוטר מה אני עומדת לעשות, קיבלתי רשות, והראיתי לקטנה את הסממנים הרלוונטיים: המדים השחורים, הנשק, והסמל של כוחות הביטחון. אני מקווה שהיא לא תצטרך את זה.

ואז!

נכנסנו למונית צהובה!

כמו בסרטים!

הצלחנו להתאפק ולא להגיד "follow that car", ואפילו שמרנו את הקיפוצים למינימום. עם זאת, היה ממש מגניב לנסוע ברחובות במונית צהובה.

הדירה שהזמנו מראש קיבלה ביקורות דח דומות באיירביאנבי: קרובה לנמל התעופה ולא משהו מבחינת האיבזור.

כשהגענו מצאנו דירה נטולת מגבות, טלפון נייח, כוסות או צלחות. כן היו סדינים נקיים, וויפי, מזגן, ושני ארגזי כפיות חד פעמיות. הנחנו את התיקים, סינכרנו את הטוויטר, הורדנו מפה של האיזור, ויצאנו לצוד ארוחת ערב.

השכונה נתגלתה כסטראוטיפ של קווינס. מדרכות שבורות, לכלוך בצידי הכביש, פחי אשפה מלאים, אנשים בכל צבע עור פרט ללבן. מקום מדכא לאללה, ואני ממש שמחה שהחלטנו להשאר רק ללילה אחד.

מצאנו פיצה דומינוס, קניתי לילדים בסופר הסמוך מיץ תפוזים, וחזרנו לדירה לאכול ולישון. בדרך ראינו סנאי שלא הספקתי לצלם, אבל בהחלט הספקנו לעמוד ולהתפעל מכמה שהוא צמרירי וכנראה נושא מלא מחלות.

אי אפשר היה להתקלח כי אין מגבות, ולכן פשוט הלכנו לישון כשבחוץ שמונה בערב והגוף שלנו משוכנע שכבר שתיים לפנות בוקר.

בתוכנית למחר – טיסות!

היום השמיני, או – סוף הוא התחלה של משהו חדש

היום האחרון של השליש הראשון של הטיול שלנו הגיע. זה נשמע מעט מוזר, אבל זה לא. אנחנו לא באמת בטיול אחד. אנחנו בשלושה טיולים שהודבקו יחד: וורלדקון, ליקוי חמה וטיול משפחתי בשתי ערים גדולות בארה"ב. מכאן – השליש הראשון של הטיול שלנו נגמר.

הבוקר התחיל בצעדה משותפת לתחנת הטראם, שבה הגדול הודיע שהוא לא רוצה להצטרף אלינו היום. נגמרה לו הסבלנות, הוא הסביר. נמאס לו להתנהג בצורה בוגרת, נמאס לו להיות נחמד לאחותו והוא צריך שקט. שאלתי אותו אם הוא לא יתבאס אם אנחנו נהנה היום. שלא ירגיש שהוא יחמיץ משהו. התשובה הסופר-בוגרת שלו היתה, "אני בוחר להחמיץ, ואני אתמודד עם זה."

ובכן, שחררנו אותו. הוא חזר לבד לחדר, ואנחנו נסענו עם אהוד לפגוש את ריקה ולראות כנסיה שחצובה באבן.

הכנסיה החצובה באבן היא, ובכן, כנסיה שחצובה באבן. היה בה עוגב וקירות אבן, אבל לא הוד והדר המצופים מכנסיה. לא היה ולו חלון זכוכית צבעונית אחד, ואמנם היה עוגב אבל מי שהיתה בכנסיה ניגנה על פסנתר. פעם בכמה זמן מישהי אמרה "שקט, שששש", והקהל השתתק מעט, אולם אחרי כמה רגעים חזר לדבר.

שחררתי את הקטנה עם המצלמה, והיא חזרה אחרי כמה דקות ואמרה שהיא צילמה את כל מה שהיה לצלם. האמנתי לה. אפילו לא מצאנו פוקימונים!

בלית ברירה החלטנו לצאת ברגל ולהסתובב קצת בעיר במטרה להגיע למצפה הכוכבים. הוא אמנם סגור בשעות האלה, אבל נמצא במרכז פארק בעל פוטנציאל להיות יפה. חוץ מזה, אנחנו כבר שבוע בהלסינקי וטרם ראיתי את העיר.

נכנסנו לחנות מזכרות עמוסה בדברים יקרים מדי, שכנענו את הקטנה לא לקנות בובת כלבלב פרוותית, הצטיידנו במגנט מומינים, והמשכנו בסיור.

מסתבר שהלסינקי יפה! המלון שלנו נמצא באיזור מגורים/תעשייה פרברי ולכן די גנרי ומשעמם. אבל המרכז של העיר ממש יפה, כולל בניינים צבעוניים, חלונות מעוגלים ובניינים מרשימים. אפילו התחנה המרכזית שלהם יפה!

כשהגענו למוזיאון הטבע הנחתי שהוא יהיה משעמם, אבל הבנזוג הציע שניכנס בשביל משהו מהנה לקטנה. אהוד וריקה המשיכו למוזיאון לאומנות מודרנית, ואנחנו הלכנו להסתכל על חיות.

מוזיאון הטבע התברר כממש, אבל ממש, מגניב. יש בו שש קומות, כל קומה מוקדשת לנושא ולאיזור מחייה אחר, מקומה שכולה מדברת על מבנה עצמות ועד לשחזור דינוזאורים כולל עצים פרה היסטוריים. אפילו יש משחק הכחדה המונית בו המטרה היא לשרוד את ההיסטוריה של כדור הארץ. הקטנה התלהבה מהכל. היא רצה בין קומות, חקרה מסתורי מערות שלג משוחזרות, קיפצה והסתובבה. אני, לעומת זאת, קרסתי. הגב והברכיים התמרדו סוף סוף, וביליתי את רוב הזמן במנוחה על כל כיסא פנוי.

זה אחד הדברים הנפלאים שיש בכל מקום בהלסינקי, ומאד חסר לי בארץ – המון כיסאות. אפילו בחנות המתנות היה כיסא בצד למנוחה. בכל המוזיאון היו פזורים כיסאות, בכניסה לכל קומה היה ספסל מרופד רחב, וכמובן שהכל מונגש לכיסאות גלגלים.

כשיצאנו שמתי לב למשהו נוסף – העיר לא מסריחה. אין ריח של שתן בסמטאות, מדרגות או פינות. לקח לי רגע להבין מה קורה: הם פשוט מנקים אותה. הכל נשטף ומנוקה, ולכן העיר לא מצחינה. ראינו הבוקר פועלי ניקיון שוטפים תחנת טראם מכל כיוון. מסתבר שאם מנקים דברים הם לא מסריחים! סטארטאפ!

לארוחת צהריים התיישבנו בפאסט פוד המבורגר. היה נחמד למדי. הקטנה שמחה לשתות חלב כשתיה, במקום המיץ שהיתה מקבלת בארץ, ואני שמחתי מהמילוי החוזר של קפה.

אחרי האוכל התפצלנו: הבנזוג והקטנה חזרו לחדר ואהוד, ריקה ואני המשכנו לשוטט בעיר. בעלת הבית של ריקה המליצה לה על חנות ספרים, כך שכמובן שזה היה היעד הראשון שלנו. התברברנו בתוך קניון עם יותר מדי מזכרות מומינים עד שמצאנו את קומת הספרים. היה להם מבחר חביב למדי של מד"ב, אבל מה שחשוב יותר – עותק של ההוביט בפינית! עבור ריקה, כמובן. כמו כן מצאנו מלא ספסלים נוחים לקריאה ואת ספרי ששאוש"ק עם עטיפות יפהפיות.

אחרי שספגנו מספיק ריח של דפים ומנוחה ראויה, יצאנו שוב לשוטט. מצאנו רחוב תיירותי מלא בדוכני קפה ניידים, ואפילו אדם עם מצלמה עתיקה שפיתח תמונות כמו פעם – עם השריה בחומרים שונים ותליה לייבוש! מצאנו גם כנסיה גרמנית ובה חלונות זכוכית מעוטרים ואשה שהתאמנה על עוגב ועשתה טעויות נוראיות (ואז גירשה אותנו), מברשת לניקוי נעליים בכניסה לבניין, המון אופניים שקל לגנוב כי הם לא קשורים לכלום אלא לכל היותר לעצמם, ואת הפארק שבמרכזו מצפה הכוכבים. הפארק אכן היה יפהפה, כמובטח.

הסתובבנו בו מעט, ואז! ריקה מצאה פוקימון שהיא חיפשה. מיד יצאנו לציד נועז שהשתרע על פני כרי דשא פסטורלים, פרחים נטועים בקפידה ועצים מנומסים להפליא. ריקה הצליחה לתפוס את הפוקימון שלה, ואני (כנראה) קיבלתי רעיון לסיפור. צריך להזהר מהריקה הזו! כל פעם שהיא בסביבה היא נותנת לי רעיונות!

ישבנו על ספסל בראש הגבעה ביחד עם אהוד ודיברנו על מיליון דברים. כמו אחרי כנס, רק שבמקום פורטרז ישבנו במרכז הלסינקי, ובמקום להשקיף על רחוב הארבעה השקפנו על נמל ועיר אירופאית.

לקראת שש החלטנו לאכול משהו לחגוג את הלילה האחרון בהלסינקי. הבנזוג הודיע שהוא בדרך, אבל בלי הילדים שבחרו להשאר בחדר.

שוטטנו חזרה לכיכר הסנאט. בזמן שמצאנו חנות ספרים והמון פינות ציוריות, הבנזוג האומלל היה צריך להחליף כמה רכבות בדרך כי החלפנו את נקודת המפגש.

חזרנו לכיכר הסנאט, צילמנו, ניסינו לברר את ההיסטוריה (הפושרת, כרגיל) של הפסל במרכז הכיכר וחיכינו לבנזוג התקוע בין רכבות.

כשהוא הגיע חזרנו לכיוון הרחוב הראשי כדי למצוא משהו לאכול, רצוי במחיר של פחות מ 20 יורו למנה. הסתבר שהבעיה העיקרית היא למצוא משהו פתוח. השעה שש וחצי היא שעה ממש מאוחרת בהלסינקי, כך נראה. הכל נסגר בשש-שבע. בתי קפה, מסעדות, מלכודות תיירות, אפילו עגלות! הכל היה סגור או בתהליכי סגירה, ומה שהיה פתוח הציע לנו להמתין ארבעים דקות למקום פנוי. אולי.

כשהצלחנו למצוא פיצרייה פתוחה עם מנות עיקריות במחיר סביר לא השתהינו ומיד אצנו לשולחן פנוי. הפסטה והפיצה היו טעימות, והקינוחים סבירים, רק שכשהגיע החשבון גילינו שחייבו אותנו על חציית הפיצה. כן, כן. תוספת תשלום כדי לחצות פיצה לשניים. כי פינלנד.

לא נורא.

נפרדנו מריקה וחזרנו למלון. אהוד לקח עבורינו את הספרים החתומים חזרה לארץ, ואנחנו ארזנו.

זהו, מחר טיסה לניו יורק והתחלת השליש השני של הטיול: ליקוי-קון.

היום השביעי, או – פוסט וורלדקון

כמו אחרי כל כנס, התעוררתי בבוקר עם המון כביסה וכיור מלא בכלים. לפחות התעוררנו בהלסינקי בה יש 19 מעלות צלזיוס וגשמי פתע, במקום 500000 מעלות ו-555786% לחות.

רציתי לעשות כביסה, אבל מכונת הכביסה היתה תפוסה על ידי אנשים שהם לא אני. באסה. לפיכך ירדנו לארוחת בוקר, כשגם אני וגם הקטנה נוהמות במקום לדבר. שילוב של דכאון פוסט כנס ועייפות. אחרי הקפה והאוכל המצב של שתינו השתפר, ויצאנו פחות-או-יותר בצהלות על מנת לתור את העיר. מועצת האנשים הבוגרים החליטה שנצא לאי סומנלינה, שזה לכינוי "סלמונלה" הפשוט בהרבה להגייה. זהו אי שיש עליו מצודה והוכרז כאתר מורשת בינלאומי.

במזח מצאנו שוק קטן וחמוד, עם המן מזכרות יקרות מדי (נגיד – כתרים סרוגים במחיר של 20 יורו לכתר קטן שלא הרשו לי לצלם), מזכרות במחיר סביר (מגזרות נייר בעשרה יורו שהיתי קונה אבל בוודאות יהרסו בהמשך הטיול), ודניאלה ובועז שבדיוק חזרו מאותו טיול! התחבקנו, מסרנו חיבוקים לנמש, ועלינו על המעבורת ביחד עם משפחת בר-הילל-סמו על שלל ילדיה.

המעבורת עצמה חביבה למדי, אבל סירת ההצלה שלה ממוקמת כך שאי אפשר לראות את הנוף. נתתי לקטנה את המצלמה שלי, והיא התרוצצה בכל מקום וצילמה כמויות עתק של תמונות מזויות שרק ילדים יכולים להגיע אליהן. איזה מזל שכבר אין פילמים במצלמות…

בינתיים הגדול וריקה ניהלו שיחה שכל שאני יודעת עליה היא שהיא עסקה בקיא, ושהצחיקה מאד את הגדול.

IMG_20170814_102532[1]

כמו כל הלסינקי, גם האי הזה פועל בשיטת הכבוד. בכל מקום יש אופניים לא נעולים, ואפילו לא חייבים להעביר כרטיס כשעולים על המעבורת. השער נפתח כשמתקרבים אליו, ויש בצד קורא כרטיסים בסגנון "אם מתאים לך, נשמח אם תעביר/י את הכרטיס שלך", אבל אף אחד לא מוודא שזה אכן קורה.

האי מורכב מרשת עניפה של גני שעשועים, אווזים, בתי קפה, בתי עץ צבעוניים ומדי פעם איזו חתיכת מצודה מבצבצת מהקרקע. הבעיה היא שהפינים לא באמת טרחו להלחם כמו שצריך, ורוב ההיסטוריה שלהם או פושרת או לא תקינה פוליטית. למשל, יש באי צוללת שאפשר לבקר בה אבל מאד מאד קשה לשים לב לעובדה שזו צוללת שעיקר השירות שלה היה לצד הצבא הנאצי במלחה"ע השניה.

הבעיה עם היסטוריה פושרת היא שהיא פשוט לא מעניינת. וכך עברנו מכר דשא פסטורלי אחד לאחר, רודפים אחרי אווזים ומתנדנדים בגני שעשועים. הגדול שלנו והקטן של משפחת בר-הילל סמו התחברו מיד, ובילו חלק ניכר מהסיבוב במשחקי מחשב ו/או בלשחק במחשב. מסתבר שהגדול הביא איתו לפטופ לטיול, וברגע שהתיישבנו בבית קפה הוא שלף אותו, והשניים שקעו בשיחה עניפה ומרתקת.

במשך ששה (!) ימי וורלדקון הם בקושי החליפו מילה אחת אחד עם השני, אבל ביום בו הבר-הילל-סמואים נוסעים מהלסינקי, פתאום הם בלתי ניתנים להפרדה.

אחרי הצוללת משפחת הבר היללים היתה צריכה להפרד מאיתנו ולהמשיך בטיול שלהם לצפון פינלנד. אנחנו לעומת זאת המשכנו לרדוף אחרי אווזים עד שלכולם נמאס, וחזרנו ליבשה.

הלכנו לאכול במקום מסוג "אכול כפי יכולתך", שמחוץ לו היתה תזמורת כלי נשיפה שניגנו את מיטב להיטי האייטיז. באופן כללי המדינה הזו מאד אייטיזית באופיה. גם מבחינת שירותים במלון, גם מבחינת הארכיטקטורה של האיזור בו אנחנו נמצאים ואפילו מבחינת הנחמדות של אנשים. הם פשוט יכולים להרשות לעצמם לחיות בעשורים מלאי נצנצים וכריות כתפיים (מינוס כריות הכתפיים).

האוכל היה סביר, אבל לקראת הסוף כולנו נפלנו מהרגליים. נפרדנו מריקה שבדיוק החליפה מלונות וחזנו לחדר. הצלחנו להשתלט על ערימת הכביסה, אולם כראוי למדינה מהאייטיז, המייבש לא עובד כראוי ולכן עכשיו החדר שלנו מלא בבגדים שמנסים להתייבש בעשר מעלות צלזיוס.

מחר יום אחרון בהלסינקי, ואחר כך – ארה"ב, ליקוי חמה, וערים גדולות! וואהו!

תמונה ייצוגית להיום: בית עץ יפהפה ופסטורלי, אך משעמם כמו המוות.

IMG_20170814_120939[1]