Posts Tagged ‘tea darling?’

היום השמונה עשר, או – דיכאון

הבוקר עשינו משהו שעשינו רק פעמיים בעבר – טסנו מאנגליה חזרה לארץ.

לפני זה אכלנו ארוחת בוקר (אחרונה בהחלט) עם ע"ד, שהרוויח כמה שעות נטולות אצות בלונדון, עשינו סיבוב (אחרון בהחלט) בדירה, ודיברנו עם נהג המונית שהקדים ברבע שעה והלחיץ את כולנו.

נסענו ללוטון במונית במקום ברכבת. התחבורה הציבורית זולה בעשרה פאונד (כי ארבעה כרטיסים וכו') אבל המונית לוקחת אותנו היישר למסוף, בלי החלפה בקינגס קרוס (שכוללת הליכה של עשר דקות על פני תחנה הומה, עם שני ילדים, שלוש מזוודות ושלושה תיקי גב עמוסים), ובלי השכמה בחמש וחצי בבוקר.

לשדה התעופה הגענו שעתיים לפני הטיסה. למודי הנסיון של הטיסה הלוך, היינו לחוצים היטב ואז גילינו שני דברים:

  1. איזי ג'ט משתמשים באותם דוכנים לכל הטיסות שלהם, בלי חשיבות ליעד, כך שאפשר למסור את המזוודות בכל מקום בשדה התעופה והן תגענה ליעד.
  2. בחולארץ, בטיסות של גויים, לא עושים בידוק ביטחוני של שעות לפני הפקדת המזוודות. סתם עשינו חזרות על "ארזנו לבד" ו"המזוודות היו איתנו כל הדרך".

התוצאה היא שאחרי שהפקדנו את המזוודות בצ'ק אין היה לנו המון זמן לשרוף בדיוטי פרי, פיצוי על הדיוטי בדרך ללונדון, ככל הנראה. ניצלנו את הזמן היטב בלקנות לגדולים קפה, לקטנים שוקו עם קצפת ולכולנו ארבע עוגיות שוקולד-צ'יפס ענקיות (שילוב שגרם לגדול להסתכל עלי בעיניים פעורות ולהגיד "אמא, אני אוהב אותך!"). בנוסף הצטיידנו בסנדביצ'ים בלתי כשרים ככל הניתן, חטיפים ושוקולד לטיסה הממשמשת ובאה. אחרי ששרפנו מה שנראה לנו כמספיק זמן עברנו את הבידוק הביטחוני המלא, זה שכולל הוצאת מחשבים ניידים מהתיקים וחגורות מהמכנסיים. מעבר לבידוק גילינו דיוטי עוד יותר גדול. לוטון מאד דומה לנתב"ג מהבחינה הזו. קנינו מתנה לעבודה במחיר שערורייתי והמשכנו לטיסה.

עמידה בתור עם המון בריטים היא חוויה שונה לגמרי מעמידה בתור עם המון ישראלים. בתור התחלה – כולם עומדים בתור. השניים שניסו "לחתוך" קדימה בתור היו ישראלים, כמובן. כל השאר עמדו והביטו עליהם בזלזול קריר. כמו כן, אף אחד לא צועק, או מתעצבן, או הולך קדימה ושואל מתי פותחים את התור והאם יש זמן לקפוץ לעוד סיבוב בדיוטי. אפילו הילדים עומדים בתור!

הטיסה עצמה עברה בנעימים. הפעם ישבנו בשתי שורות, כדי ששני הילדים יוכלו להיות ליד החלונות. בשורה שלנו ישבה ליד המעבר גבירה וולשית חביבה שסיפרה לי את סיפור חייה. היתה נשואה שלושים ומשהו שנים, עד שבעלה נפטר. יש לה שני בנים ובת, אחד מהם גם בהונג-קונג, והם עומדים להפגש בארץ לכבוד המכביה. כך גיליתי שמשחקי המכביה עומדים להתחיל. יופי של ישראלית אני.

שעה אחרי ההמראה היו כמה מערבולות אוויר. הקטנה נצמדה אלי, והייתי צריכה להסביר לה שזה רק רוח ולא מערבולת כמו בים שתטביע את כולנו (אל תצעקו עלי! הרגעת ילדים לא כוללת דיוק מדעי!). התוצאה העיקרית של ההצמדות היתה שהקטנה עצמה עיניים ונרדמה. להמון שעות. היא התעוררה רק קצת לפני הנחיתה. התוצאה המשנית היתה שגם אני יכולתי לישון, בערך אותו מספר שעות כמו הקטנה. הגברים שבחבורה עשו בינתיים דברים גבריים כמו לראות את "טרון", לשחק שחמט ולקרוא בספר של Simon's cat.

בשדה התעופה חיכו לנו שני זוגות ההורים. הבנזוג ראה את האסון העומד להתרחש ומיד הציע שניסע בשתי המכוניות, מחר נאכל צהריים אצל זוג אחד ובסופ"ש אצל הזוג השני. אכן, בנזוג רב תושיה יש לי.

חזרנו, פרקנו, אמרנו יפה שלום לחתולה שהתגעגעה מאד ומיד ניגשה להשיל שערות על כל המזוודות שלנו. סימן ידוע לגעגועים.

סיימתי לפרוק כמעט את כל הבגדים (נשארו רק הגרביים), ארגנתי את כל הקניות בערימת "מתנות", "ספרים", "מפות" ו"דברים שהאצה ממש מחבבת ולכן לא מוכנה לזרוק (למשל – מפה משורטטת ביד להגעה אל הטסקו הקרוב ל-B&B הראשון שלנו)", ועל מנת להפיג את הדכאון מיד התיישבתי לחפש טיסות זולות לחולארץ.

מסתבר שבפברואר יש דיל מעולה על טיסה למנצ'סטר. מי בא?

דברים שלמדנו היום:

  • עוגיות השוקולד-צ'יפס הענקיות של סטארבקס ממש טעימות.
  • בדיוטי פרי בלוטון אפשר לקנות המון דברים יקרים בהרבה מהעלות שלהם בכל סופר בכל מקום.
  • בניגוד לארץ, בדיוטי בלוטון לא מוכרים מכונות כביסה.
מודעות פרסומת

היום השבעה-עשר, או – ביי ביי לונדון

כמו אתמול, גם היום הוחלט לעשות דברים שטרם עשינו. הדבר הראשון היה להכנס לבית הקפה הקרוב לדירה שלנו. אנחנו כאן כבר שבוע, וטרם ישבנו במקום שמציג בחזית קומקומי תה עם ציורי פילים ושמלה ורודה משנות החמישים שנקרא "קפה וינטאג' ". לכבוד הבוקר הבריטי האחרון שלנו רציתי ארוחת בוקר בריטית כפי שאכלנו בעשרת הימים הראשונים. כאשר התיישבנו הבנתי שעשרה ימים של ביצה שלוקה, טוסטים, בייקון, שעועית אפויה ועגבניה מבושלת קלופה הספיקו לי לחלוטין. ע"ד והבנזוג הזמינו שניהם ארוחת בוקר סטנדרטית. אנחנו הזמנו ואפל בלגי עם בננה וקינמון (הגדול ואני) ומאפין שוקולד (הקטנה). יום אחרון לחופשה, אין סיבה לשמור על ארוחות מאוזנות. אחר כך, מלאת סוכר ונטולת ויטמינים הקטנה הסתובבה איתי בקומה של הוינטאג', בין נעליים, שמלות וסוודרים צמריריים.

כשסיימנו את האוכל התיישב בשולחן לידינו גיק מצוי. היה קל לזהות אותו על פי הציור של דארת' ווידר ששורטט סביב לוגו התפוח הנגוס שעל המחשב הנישא שלו. הוא זיהה אותנו על פי המחמאות שנתנו לציור העטיפה שלו ("זוהי גם אימפרית רשע", הוא הסביר בחיוך), ועל פי חולצות הפיירפליי המתואמות שלבשנו היום. הוא שאל לאן אנחנו מתכוונים לצאת, וכשהתוודיתי שאין לי מושג, הוא המליץ על קובנט גארדן. הוא אמר שיש שם הופעות רחוב שימצאו חן בעיני הילדים, ושהמקום מוצל, דבר חיוני ביום עמוס-חום כמו היום.

היות וכאמור, לא היו לנו תוכניות, הרעיון של קובנט גארדנס נשמע טוב כמו כל רעיון אחר. כמו כן, חשבתי לעצמי, בטח יש שם גנים. גארדנס, זה גנים. נכון? והילדים ישמחו להיות קצת בחוץ.

אחרי סיבוב קצר בדירה שכלל מילוי בקבוקי מים, מילוי בובות בתיק הגב של הקטנה, העברת הכביסה למייבש ומריבה על נעליים יצאנו לדרך. קובנט גארדנס התגלה כמקום דומה מאד למה שתואר בפנינו. הופעות רחוב לרוב, כולל קוסם שאיים לתקוע לעצמו מסמר בפנים, והקטנה כל כך נבהלה שהיא לא העזה להסתכל על ההופעה עד הסוף. איש שישב על כלום ושרק, איש שהעמיד פנים שהוא רץ אחרי הרכבת, ואיש אחד שרכב על חד אופן, התפשט ונותר עם חצאית טוטו כחולה בלבד.

בנוסף, דוכנים מאופק ועד קץ, מכל הבא ליד. בין השאר – תלבושות וינטאג', כובעי משטרה, תצלומים מלונדון, ציורי הכלבים הידועים (כמו אלה שמשחקים פוקר, אבל מכל מיני סוגים), פרפרים, צעיפים, ספלי חרסינה זערוריים, סכו"ם, קריסטלים, בובות, סיכות לבגדים ושלטי פאבים ישנים.

היה אפילו קצת צל פה ושם.

מה שלא היה הוא גן. אפילו לא קצת. מסתבר שהגארדנס כבר לא ממש קשורים לדשא. לפיכך היה צורך בתכנון מחודש. הבנזוג גילה שפארק סיינט ג'יימס קרוב יחסית, והופ – יצאנו לדרך.

היות וכבר הגיעה השעה שתיים בצהריים, וכולם היו זקוקים לתדלוק חדש בקלוריות עצרנו במקום מצוין לארוחת צהריים – "הרכב את הגלידה שלך בעצמך". תריסר טעמי גלידה למזיגה עצמית המתינו לילדים, שבסוף בחרו וניל ושוקלד. העיקר שהם תיזזו את המוכרת הלוך ושוב כדי לבדוק האם הם מחבבים פסיפלורה ברוטב אוכמניות וחמאת בוטנים. או משהו.

הבנזוג ניסה להסביר למוכרת איך מכינים קפה קר וקיבל קפה פושר עם קרח בפנים ובלי סוכר. אני החלטתי שאני זקוקה לפחמימות מהסוג המטוגן, ולפיכך חציתי את הרחוב לדוכן פיש אנד צ'יפס. מבין הארוחות המוצעות בחרתי את זה שהגיעה עם שריפסים, הכל מטוגן ומומלח היטב. תענוג לעורקים שלי. הילדים היו שמחים, הבנזוג הרווה את צמאונו לקפאין (גם אם לא קר מספיק), ויצאנו שוב לדרך.

פארק סיינט ג'יימס נמצא ליד כיכר טרפלגר ומכיל עשרות מוניות, דשא, המון עצים, ובערך מליארד בעלי כנף. יש כאלה שמשכשכים במים, יש כאלה שעפים על העצים ויש כאלה שמחרבנים על העוברים ושבים, אבל לכולם יש נוצות.

הילדים התחילו במקהלת "איפה גן השעשועים שהבטחתם לנו? אין כאן מגלשות / סולמות / ילדים אחרים", עד שהגיע הברבור הלבן הראשון ובעקבותיו המוני ברווזים, והילדים מיד עברו לנסיונות לתפוס ו/או ללטף את היצורים המכונפים. הבנזוג ואני נשענו על עץ, האזנו לציוץ ציפורים וטפחנו לעצמינו על הכתף על הרעיון המבריק. כמובן שתוך עשר דקות הקטנה היתה צריכה פיפי, ואחרי עשרים דקות היא נתקעה באבן קטנה והתחילה לדמם, אבל עדיין – היה אחר צהריים שליו ונעים.

מהפארק המשכנו לכיוון ארמון באקינגהם. עוד לא היינו שם (רק ראינו מרחוק באיזשהו סיבוב אוטובוסים לפני 15 שנים), וזה ארמון. אמיתי. עם מלכה והכל!

הארמון לא מאד מרשים מבחוץ, אבל יש שערים מצופי זהב ופסלים מעניינים שאפשר להתווכח על משמעותם, והמון פרחים. בין לבין הגדול התחיל לדבר איתי על ההשוואה בין "הבריון של ארצ'ר" לבין "המהלכים בקצוות" והבנזוג לקח את הקטנה מהר מהר קדימה, כדי להמנע מספוילרים.

נסענו מתחנת ויקטוריה, והבנזוג חשב שאנחנו נוסעים ישר הביתה, אבל אני נזכרתי שיש לשליחת האלים תמונה ממש מגניבה ברציף תשע ושלושה רבעים בתחנת קינגס קרוס, ולפיכך היינו חייבים לעצור, לטפס שלוש קומות, לחצות שתי תחנות (כי התמונה צולמה באיזור של הרכבת העלית, לא של הרכבת התחתית), למצוא תור ארוך של אנשים, לעמוד בקצה, לעבור שתי מריבות של "אני בגריפינדור!" "אבל אני רוצה את הצעיף האדום!" "את צריכה את הצעיף הירוק!" ואמא אחת שמנסה לפשר בין הנצים ולשכנע את הקטנה שהיא אמורה להיות בהפלפאף, להצטלם שלוש פעמים – פעם אחת הגדול (גריפינדור), פעם אחת הקטנה (גריפינדור), ופעם אחת הקטנה (גריפינדור) עם אמא שלה (רייבנקלו, כי… נו… אתם מכירים אותי), להכנס לחנות הספרים הקרובה, להצליח להמנע מלהכנס לחנות של הארי פוטר כי כבר הוצאנו הרבה-יותר-מדי-כסף בממלכה המאוחדת, לחצות שוב את התחנה ולרדת שלוש קומות, חזרה לקו ויקטוריה של הרכבת התחתית, להדחס עם המוני אנשים שמשום מה החליטו לנסוע איתנו הביתה, לרדת תחנה אחת מוקדם מדי כי רצינו להזדכות על כרטיסי האויסטר שלנו, לגלות שהמודיעין לא עובד יותר, ללכת ברגל הביתה, להתמוטט על המיטה, להזכר שהפיה מגיעה לבקר היום, לרוץ למקלחת, לשלוח את הבנזוג לפשר בין הילדים שהתחילו לריב שוב על משהו, לתת חיבוק לפיה, להזמין פיצה, לאכול פיצה, להשכיב ילדים לישון, לארוז, להכנס לדכאון כי מחר חוזרים לארץ, לנסות לעשות צ'ק אין מרחוק, לגלות שהאינטרנט שוב מת, ולכתוב את הפוסט האחרון הרשמי לטיול המשפחתי בממלכה המאוחדת בוורד. כי אין אינטרנט.

Seems legit.

דברים שלמדנו היום:

  • האנשים שמסדרים את התור לצילום ברציף תשע ושלושה רבעים ממש ממש נחמדים, ואפילו מנסים לשדל אנשים להצטלם עם הצעיף הזנוח של סלית'רין.
  • פארק סיינט ג'יימס ממוקם היטב וממש ממש נחמד, אבל היינו צריכים להביא איתנו שמיכת פיקניק.
  • בדרך הביתה הקטנה הסבירה מדוע היא היתה מאוכזבת מהפארק – כי היא לא רצתה שהבובות שלה יתלכלכו (מהעלים על האדמה), כי לא היו מתקנים, וכי הדשא לא היה מלאכותי.
  • לגדול שלי יש פרשנות שונה לחלוטין לסוף של "המהלכים בקצוות", אבל לא הספקנו לדבר על זה.

?היום השישה עשר, או – איך משמחים אצות קטנות

אתמול בערב עשינו תוכניות שכללו גיחה לבלפסט, אולי הלונדון איי, ולנסות להוסיף את הבונקר של צ'רצ'יל, מהמקומות החביבים עלינו בביקור קודם.

הבוקר הבנתי משהו – אנחנו כבר כמעט שבוע בלונדון, וכל מה שאנחנו עושים (למעט המשאבה של ג'ון סנואו) הוא ללכת למקומות שכבר היינו בהם. לא היינו ולו במקום אחד חדש או שונה מהמסלול התיירותי הרגיל מאז שהגענו ללונדון. גם מוזיאון המדע ומוזיאון הטבע הציגו דברים שאנחנו מכירים, ולמען האמת, אילו היינו רק שנינו לא בטוח שהיינו מבלים שם יומיים מהטיול. אין פלא ששנינו מדוכאים. ניסיתי לשכנע בבוקר את הילדים ללכת למוזיאון הבריטי ולהסתכל על מומיות או על אבן הרוזטה, אבל נתקלתי בסירוב אדיר. הם רוצים תותחים ו/או גלגלי ענק במרכז לונדון.

הבעיה היא שאף אחד מאיתנו לא רצה לעשות את זה. מיצינו את תיירי התיירות, והאמת היא שמיצינו גם את ההליכה עם עדרי אדם אחרים, את הצפיפות בתחתית, את חוסר המיזוג ואת הבנאליות המתחייבת מהפשטת ההיסטוריה של האי הבריטי לתמונות קלות לעיכול על ידי נהר האדם השוטף את המוזיאונים בימים אלה.

בישיבה מעל ארוחת הבוקר המסורתית (חביתה, קורנפלקס ושאריות סלט מאמש) ההצבעה נחלקה לשני גושים -ילדים מול הורים. לשמחת ההורים, הבית שלנו מנוהל כדיקטטורה במקרים בהם מקום עם מיזוג עומד כנגד הדחקות עם אלפי אנשים במוזיאון, ולפיכך הוחלט על חנויות ספרים. ליתר דיוק, Foyles. חנות שבה יש מדפי ילדים נגישים, מדע בדיוני ושלל דברים נוספים, כך על פי ע"ד, המומחה לעניני לונדון, ספרים ומיזוג אוויר. שיחדנו את הילדים ב"אם לא יהיה מעניין נלך לבלפסט", ויצאנו לדרך. בין לבין קבענו עם הזוג השני (לא הפיה ובן זוגה) בילוי משותף. שניהם מחבבים מאד את Foyles, מסתבר.

הדרך מתחנת התחתית (כיכר לסטר) עד לחנות רצופה בהמון מלכודות תיירים שמציגות צעיפים, חולצות ותיקים עם הדגל הבריטי, בנוסף לאביזרים חיוניים כמו תחתיות לכוסות, מגנטים למקרר וחפתים. רוב האביזרים מכילים סוג כלשהו של keep calm and…, חלקם אפילו משעשעים. הקטנה ואני הקפדנו להכנס לכל חנות ולבחון את המוצגים, עד שהבנזוג הודיע שהבטחתי לו ישיבה במקום עם מיזוג, ועמידה ברחוב עם צעיפים לא בדיוק עונה על הקריטריונים הנ"ל.

המשכנו עד חנות ספרים יד שניה (אחת מיני רבות), שם הייתי חייבת להכנס ולבחון את המוצגים מקרוב. הם מכרו פוסטר (מקורי!) של מלחמת העולמות משנות החמישים, מעמדים לספרים שנראים כמו ספרים בעצמם, וספרים עתיקים על פי משקל. נכון שאתם גאים בי שהצלחתי לצאת משם בלי להוציא כסף?

בסוף הרחוב הגענו ל-Foyles. מדובר בחנות רחבת ידיים עד מאד, הבנויה כמעין מבוך. כבר בכניסה קידם את פנינו שולחן ועליו כל דבר שיכול להיות קשור לזומבים – ספרים, קומיקסים ואפילו מדריך רפואי לגבי מה קורה עם גופות לאחר המוות. על שולחן נוסף הוצגו "גדולי הספרות" בינהם טולקין, פולמן ואסימוב. התחלה טובה. המשכנו מעבר לפינה, רק כדי להעצר פעמיים. פעם אחת על ידי הילדים שמצאו ערימת ספרי Simon's cat, ופעם שניה על ידי ארוניות של מד"ב ופנטסיה שהתנפלו עלינו ודרשו שנשים לב אליהם. לא נעים להעליב חברים ותיקים, ולכן הקדשנו לארוניות השונות תשומת לב מרובה. גם לארוניות של המדע הפופולרי, ההיסטוריה של הרפואה, חלל, בריאות הציבור והארונית של ימי הביניים הקדשנו תשומת לב, שלא יעלבו. מכל מדף אספנו דוגמיות, עד שניסיתי לשדל את הבנזוג לקנות ספרי בישול, ושם הוא מתח את הגבול. בקופה עברנו על כל שלל המלחמה שלי, וקיצצנו בחצי את מספר הספרים שיחזרו איתנו לארץ.

אחרי שלוש שעות יצאנו עם שלל רב – שתי אנתולוגיות של מד"ב, אסופה של סיפורים של הארלן אליסון, ספר על ההיסטוריה של הרפואה, ספר על מעללי החתול של סיימון, וצילום של ספר על משימות למאדים, במטרה להזמין אותו מאמזון.

הזוג החביב שלנו הציע ארוחה בחוץ, וכך יצא לנו לאכול בוריטו לראשונה בלונדון. יש סיכוי שניסינו לאכול דבר דומה בארה"ב, אבל אני כבר לא בטוחה. הבוריטו הפעם הכיל כמויות מגונות של בשר, רטבים ושעועית, עם מיעוט מופגן בירקות.

כאשר ציינתי שבא לי שוקולד, הזוג הוליך אותנו לחנות שנקראת hotel chocolate. נחשו במה הם מתמחים. השוקו שהזמנו לילדים הוכרז על ידם כ"מר ולא טעים", ומיד הולאם על ידי הרשויות (הבנזוג והאשה מהזוג). מתברר שהוא עשוי משוקולד ולא מאבקה. הקפה שלי היה מריר כראוי, ובשביל לא לקפח את ע"ד קנינו גם תערובת שוקולדים הביתה. שיהיה.

שיטוט נוסף ובסופו חזרנו הביתה, לארוחת ערב משותפת שהורכבה משאריות מאמש ומשוקולד מהיום.

בתוכנית למחר – לא ברור. מקווה שיהיה כיף, כי זה היום האחרון בלונדון.

 

דברים שלמדנו היום:

  • באמצע חנות ספרים גדולה יש בית קפה, אבל הוא לא בהכרח מגיש קפה.
  • יש ספר שמכיל תחתיות לצלחות שצריך לקשט אותן ברכיבים מהארוחה.
  • גם Foyles מקבלים אירו! וואהו!
  • הקטנה משוכנעת שלסרטונים ולספר קוראים "סיימון סקאט", ולכן מחלקת את החתולים המופיעים בקומיקסים לסקאט הגדול ולסקאט הקטן. כולנו השתדלנו לא להפריע לה.

היום החמישה עשר, או – אנשים עושים תוכניות ומזג האוויר צוחק

בהתאם למוטו של הימים האחרונים הוחלט ברוב קולות לקחת את היום בקלות. ה"קלות" שנבחרה הפעם היא הטאוור של לונדון, הלא היא המצודה המבוצרת היטב שמציגה שלל מוקדי תשומת לב, החל מתערוכת שריונות מלכותיים וכלה בתכשיטי הכתר. בנוסף נקבעה ארוחת ערב משותפת עם הפיה החביבה על כולנו ובן זוגה, מה שהבטיח שנחזור הביתה מוקדם. או, כך לפחות, חשבנו. בין לבין תכננו להחליף אירואים לפאונדים, לאכול משהו קטן לצהריים, ואולי אפילו לקפוץ לבלפסט, ספינת מלחמה שמהווה מוזיאון מלחמתי חביב מאד.

היות והיו לנו גודש תוכניות, היום הזה אופיין בעיקר בטעויות של היסח הדעת, והן שעיצבו את כולו.

הראשונה מבינהן היתה לשכוח לבדוק מה השעה בזמן ארוחת הבוקר. כך יצאנו באחת עשרה במקום בעשר, רצנו לסניף הדואר על מנת להחליף את האירואים לפאונדים, ומיהרנו לתחנה. כשהגענו לחלק שבו אמורים להעביר את האויסטר (ה"רב-קו" הלונדוני, זהה לחלוטין מבחינת השימושיות והעיצוב, פרט לעובדה שהוא כחול ולא ירוק, וכן בלונדון ולפיכך מגניב עשרות-מונים) גילינו את הטעות השניה – הבנזוג השאיר את האויסטר שלו בבית.

אץ-רץ הבנזוג הביתה, ואני שעשעתי את הילדים בקריאת לוחות של אוטובוסים דו-קומתיים ומרתון בלתי נגמר של "אליהו מספריים". אחרי כמעט עשרים דקות הוא חזר, קצר נשימה ואומלל, אבל אוחז בידו אויסטר.

הטעות השלישית היתה להכנס לתחתית היום. חום של קרוב ל-30 מעלות צלזיוס ועומס בלתי נסבל. הצלחנו לאתר קרון אחד שנראה ריק יותר מהאחרים, ורק כאשר הרכבת התחילה לנוע גילינו מדוע – זה היה הקרון היחיד שבו אי אפשר היה לפתוח אף חלון. חום של כ-30 מעלות, כבר ציינתי? מתחת לאדמה. בלי חלון.

הטעות הרביעית היתה לא לוודא מראש את זמני הנסיעה. בגלל שיפוצים שתוכננו מראש לסוף השבוע הרכבות התעכבו, שונו ותועלו מחדש. התוצאה היתה – כמעט שעה של נסיעה עד לתחנה של הטאוור.

כאשר הגחנו מהרכבת התחתית גילינו שני דברים. הראשון הוא שליד התחנה של הטאוור יש שעון שמש ענק שמגולל את כל תולדות לונדון, מאז הכיבוש הרומאי בשנת 40 וקצת לספירה ועד ימינו, כולל פירוט של כל מגיפות הדֶבֶר  (ומגיפת כולירה אחת) במהלך כל שנות קיומה. השני הוא שכולנו היינו מורעבים וצמאים היות והשעה היתה קרובה לשתיים בצהריים. כמעט שעתיים מאז שיצאנו מהבית, ויום שלם לפנינו. הילדים פצחו במקהלה מתואמת היטב של "מתי נגיע / יש לי פיפי / למה לא נתתם לי להביא איתי בובות / משעמם לי / יש לי פיפי/ מתי נגיע???". אני פצחתי בסולו של "עוד מעט/ למה לא הלכת בתחנה / כי את מתלוננת שהתיק שלך כבד / תראה, עורב! / תכף נגיע לשירותים / אף פעם-תהיו-בשקט-כבר!".

אכן, מהרגעים היפים של ההורות שלי.

עצרנו להפסקת גלידות, קפה ופאדג' בריבועים קטנים. יש לי הרגשה שהפאדג' הזה אמור להיות מזכרת תיירותית, אבל החלטתי לאכול אותו בכל זאת. על פי פירוט הרכיבים הוא מכיל סוכר, סירופ סוכר, חלב מרוכז, שמן מוקשה, חמאה, עוד סוכר, חומרי טעם וריח וקצת מלח. בקיצור – הכי קרוב לסם ממריץ שניתן להשיג באופן חוקי. הריבועים חולקו שווה בשווה ביני לבין הבנזוג (הילדים לא אהבו את הטעם הקרמלי), ושנינו מצאנו את הכוח להתרומם מהרצפה ולהכנס למצודה של לונדון.

הבעיה היתה שהשעה היתה כמעט שתיים, ובחמש היינו חייבים לחזור הביתה ולעזור ל-ע"ד לבשל לקראת הארוחה המשותפת בערב. הנחנו ששלוש שעות יספיקו לנו.

זו היתה הטעות הקריטית ביותר היום, עליה נשלם ביוקר.

התחלנו מסיבוב שירותים (זוכרים את ה"אמא יש לי פיפי" מקודם?), ואחר כך סתם סיבוב. הטאוור משומר היטב ומכיל אבנים בנות אלף שנים בין החומות שלו. הוא מרוצף בתותחים ממלחמות שונות, וכמעט בכל פינה יש חייל שלבוש במדים רשמיים מדי עבור 30 מעלות צלזיוס. סיפרתי לילדים דברים שאני יודעת על הטאוור, וכאשר השאלות שלהם גלשו מעבר לתחומי הידע שלי, עברתי להמצאות פרועות. זה לא שהם יזכרו שאמא אמרה שוויליאם הכובש בנה את הטאוור כדי לבסס את המלוכה שלו, נכון?

התור מחוץ למוזיאון של תכשיטי הכתר היה מפחיד באורכו, ולכן בחרנו להתחיל מהנשקייה המלכותית. בפנים גילינו מוצגים שמתוארכים למאה ה-17 וה-16 (הדברים המוקדמים יותר כנראה מזויפים, על פי הכתוביות הצמודות). שריונות אבירים, כלי נשק, שריונות לסוסים, רומחים, מגנים, ואפילו רובים ואקדחים. כל מה שיד מלכותית נגעה בו אי אפעם ונוצק בברזל היה שם. אחד הדברים המגניבים ביותר הוא שלכל שריון מוצמדות שתי לוחיות. אחת שמספרת את האמת על מי שלבש אותו ומתי הוא נוצר ואחת שמספרת את מה שמדריך התיירים מהמאה ה-19 סיפר למבקרים לגבי כל שריון. מסתבר שהיו די הרבה אי-התאמות בין המציאות לבין המדריך הרשמי של הטאוור. כמעט כמו בין המציאות לבין הסיפורים שלי על הטאוור.

אחרי שסיימנו את הסיבוב התברר שהתור מחוץ לתכשיטי הכתר רק התארך והאט. הבנזוג ואני החלפנו מבטים ובטלפתיה ההורית המיוחדת לנו סיכמנו שנצא אל הבלפסט, שעוגנת ממש מחוץ לטאוור. שכנענו את הילדים שהם לא רוצים לעמוד בתור של שעה, והופ – לדרך.

ראשית חצינו את הגשר של הטאוור. הוא היה מגניב כמו שזכרתי, עם פיתוחים ותיירים כמו שזכרתי. הצטלמנו איתו, שתהיה תמונה משפחתית (צריך אחת כזו בכל טיול). אי-שם באמצע החציה התברר שהילדים לא רק עייפים אלא גם רעבים, ובאופן לא מפתיע – גם אנחנו. לא מפתיע כי הבנזוג גילה שהשעה כמעט ארבע.

התוכניות של "ללכת ישר לבלפסט" שונו ל"ללכת ישר לאכול". התחלנו לדגום מסעדות ביציאה מהגשר. הראשונה הגישה מנות עיקריות של 14 פאונד. השניה של 12 פאונד. השלישית של 11 פאונד. כשהגענו למסעדה שהגישה מנות עיקריות של 7 פאונד – נכנסנו.

הבנזוג, הגדול ואני הזמנו פיש אנד צ'יפס, כי אחרי שבועיים ויום בבריטניה טרם אכלנו מהמאכל הלאומי שלהם. הקטנה התעקשה על המבורגר. זו היתה טעות נוספת, כי היא בקושי הצליחה לאכול חצי ממנו, והיה פשוט יותר אילו הייתי חולקת איתה את הפיש והצ'יפס שלי.

בנוסף לאוכל הזמנתי בירה. נקטתי הפעם בשיטה מקורית במיוחד – הלכתי לברמן, אמרתי שאני לא מבינה בבירות ושלא שתיתי בירה טובה באנגליה עדיין, ושאני אוהבת בירות מרירות. בתגובה הוא נתן לי original ale שהתגלתה ככהה, אבל לא מאד, מרירה, אבל לא מאד, ומשתלבת מאד עם דגים, צ'יפס, ושאיפת אוויר. לצערי לא מוכרים בקבוקים שלה, ולא יכולתי להביא ל-ע"ד אחת. באסה.

אכלנו בשמחה ובתאבון, כשלפתע הבנזוג הזדעק – השעה היתה כבר חמש וחצי, וסגרו את התחנה הקרובה אלינו של התחתית. בדיקה מהירה גילתה שהדרך שלנו הביתה היתה אמורה לקחת 48 דקות, וזה אחרי שנגיע לתחנה, שהיתה במרחק לפחות עשרים דקות מהבר, והיינו אמורים להגיע הביתה תוך חצי שעה!

הבלפסט בוטלה לאלתר, נפרדנו לשלום מחצי המבורגר שלא נאכל ואצנו-רצנו אל התחנה. הקטנה ניסתה לבצע את סולו ה"אני עייפה, קחו אותי על הידיים", אבל רצנו כל כך מהר שלא שמענו אותה. התחנה היתה באמת במרחק עשרים דקות, והנסיעה הביתה לקחה באמת כמעט חמישים דקות. הקרונות היו מלאי בני אדם, כולם עושים כמיטב יכולתם להתעלם מהעובדה שהם חולקים את הקרון עם עוד אנשים.

הגענו הביתה בריצה ל-ע"ד משועשע קלות. הוא מכיר אותי ויודע שאני לא מסוגלת להגיע בזמן, גם לא לכנס שאני מנהלת. האוכל כבר היה כמעט מוכן וכל שנותר לנו היה להתרחץ ולהמתין לפיה, שהגיע מעט אחר כך.

ע"ד ובן הזוג של הפיה הכינו אוכל, הפיה והילדים הכינו קאפקייקס והבנזוג ואני לא הפרענו. חלוקת עבודה הוגנת. אחרי האוכל, ואחרי שהכלים נשטפו, וקצת לפני שהילדים הלכו לישון, הבטחתי להם שנבקר מחר במוזיאון המלחמה הרשמי. לפני עשר דקות בדקתי, ומסתבר שהוא סגור עד סוף החודש.

נו, עוד טעות.

דברים שלמדנו היום:

  • בן הזוג של הפיה עושה קארי מעולה.
  • העוף של ע"ד משתלב מעולה עם הקארי מהסעיף הקודם.
  • קאפקייקס משתלבים מעולה עם שני הסעיפים הקודמים.
  • מי שעושה תוכניות בערב שבת, מתרוצץ כל השבת.

היום הארבעה-עשר, צעצועים לקטנים וצעצועים לגדולים, או – האצה מגפפת משאבות

בהשראת ע"ד והבנזוג המצטנן-והולך היום נתנו לילדים לישון קצת יותר, ותכננו יום מעט יותר רגוע. הוחלט לצאת לרחוב אוקספורד הידוע בשלל חנויותיו, להכנס להמליז ולקנות צעצועים, לעבור בגודייבה ולשתות שוקו, ללכת למשאבה של ג'ון סנואו ולגפף אותה, לקפוץ לפורבידן פלאנט ולהוציא שם עוד כסף, לנסוע לאייבי רואד ולמצוא עובר אורח שיצלם את ארבעתינו חוצים את הכביש, ולקנח בסיבוב רגוע בהייד פארק ולתת לילדים לשחק עם הצעצועים החדשים שלהם.

כמובן שזה לא קרה.

מה שקרה הוא שיצאנו לדרך, ירדנו בכיכר פיקדילי ואני נשטפתי בגל נוסטלגיה. הדבר הראשון שראיתי בלונדון היתה היציאה מהתחתית בפיקדילי, ורגע אחר כך הסתובבנו לאחור וראיתי את הפסל של ארוס (שהוא לא באמת יפהפה, אבל היה הפסל הראשון שלי בלונדון ולכן זכה ל"בוק" רציני). העמדתי את הילדים במרכז הכיכר והתחלתי להסביר להם מה משמעות הפסל, למה קוראים לו כמו שקוראים לו, ועוד ועוד קשקשת ממין זה. הילדים, כמו שאתם יכולים לנחש, לא היו סבלניים ובעיקר דרוש לדעת מתי נגיע לחנות הצעצועים שהבטחנו להם.

הבנזוג ניווט (מורשת מעשרות שנות נישואין ושבועיים טיול משותף), אני הובלתי את הילדים, ופסענו במורד רחוב ריג'נט. זהו רחוב עמוס חנויות, אנשים ושיפוצים, בעל ארכיטקטורה שיכולה להיות מעניינת אלמלא כל החנויות, האנשים והשיפוצים שמסיחים את הדעת. צלחנו מספר מכשולים, ולרגע דאגנו שנפספס את החנות, אבל היא התרוממה מתוך ההמון, מסומנת היטב בארבעה דגלים אדומים ענקיים עם שם החנות ודובי אדיר-מימדים (שהקטנה הסבירה לי שיש בפנים איש שמפעיל אותו) שפנה אל העוברים ושבים והזמין אותם להכנס פנימה.

המליז, למי שלא מכיר, היא אחת מחנויות הצעצועים הגדולות בעולם. חמש קומות של לגו, פליימוביל, בובות, משחקי הרכבה, "קסמים", תחפושות, עדרי ילדים מרצרצים ממקום למקום ובעקבותיהם הורים מיואשי מבט. התוכנית המקורית שלי כללה קפיצה מהירה להמליז, אך היא התמוססה נוכח ההתנגדות המבוצרת של שני הילדים. אחת רצתה לעבור בכל הקומות, השני רצה לרדת מיד למטה אל רובי ה-nerf והרובוטים. התפשרנו על לעבור בכל הקומות, אבל מהר. הקצינו לילדים 20 פאונד לכל אחד לביזבוז בחנות, בלי קשר לכמות הצעצועים שהם יאספו בשיטוט. זה נשמע כמו רעיון טוב בזמנו.

אחרי שתי קומות הגדול התייאש, נתן לאבא שלו מבט אומלל, והבנזוג נשבר וליווה אותו למטה, משחרר אותי ואת הקטנה לפסוע בין ענני מלמלה, סוסי פוני, לקים מנצנצים, אגף של האלו קיטי, אגף של בובות חווה קטנטנות, אגף של ארנבונים… אתם מבינים את הסיפור. לקח לשתינו שעה וחצי לעבור את כל הקומות. בכל קומה הקטנה החליפה את הצעצועים שהיא בחרה עד לאותו רגע בסט חדש ושונה לחלוטין. היא התחילה מחתולה מדברת ומייללת, עברה לסט של בובות חווה (חמודות להפליא, כמעט לקחתי לעצמי גם), המשיכה לכלבלב בקופסת נשיאה, וניסתה לשלב גם בובת פוני בכל זה. אבל הכל הושלך הצידה כאשר היא הגיעה לחלק של "בובות העיניים הגדולות". אלה בובות פרווה שכפי ששמן מרמז, הן בעלות עיניים גדולות (יש גם סדרה מתחרה של בובות עיניים קטנות. נחשו באיזה גודל העיניים שלהן). היא התלבטה בין כולן ולבסוף בחרה אחת שהיא "הכי אוהבת בעולם כי היא חמודה וגם מהסדרה החדשה ואאאאאף-פעם לא ראיתי כאלה בארץ נכון שאין כאלה בארץ אמא את לא ראית כאלה נכון אני רוצה רק אותה היא שועלית עם אף ורוד וזה חמוד והוא נוצץ!". חוסר הפיסוק במקור.

אחרי סיבובים נוספים הגענו אל הבנזוג הכלוא במרתף תחת שמירה של כמה עשרה בני נוער עם רובים. מסתבר שהבנזוג שיחק במשך שעה וחצי "קליעה למטרה" עם כל סוגי הרובים שיש במרתף של המליז, עם חום עולה וכאבי שרירים מתחזקים. הגדול רצה שנקנה לו עוד רובה, בנוסף לארסנל הנשק שכבר יש לו בבית. סירבנו תחת הנימוק שכבר יש לו מספיק רובים בשביל להקים צבא גרילה קטן שישתלט על המדינה עם כדורי ספוג. הוא המשיך לחפש צעצוע ולבסוף התפשר על רובוט קטן הנשלט בשלט-רחוק. זה לא באמת הצעצוע שהוא רצה, אבל זה הצעצוע שנכנס להגבלת התקציב שלו. לעצמינו קנינו עותק משומש של היילו 4.

עמוסי שקיות יצאנו מהמליז, וגילינו שבילינו במוסד המופלא הזה קרוב לארבע שעות. לא היה לאף אחד כוח להמשיך אל רחוב אוקספורד או אפילו לחפש את גודייבה. על כן שמנו פעמינו היישר לרחוב broadwick, לשעבר broad st., ובו משאבה אחת שבורה. התוצאה של קיצור הדרך הזה היתה שהות מלבבת במיוחד בסוהו. עשרות חנויות מתמחות, החל מחנות נוצות וכלי תפירה ועד לחנויות לקיפולי נייר (!) וקומיקס הופיעו מכל עבר. אנשים הסתובבו בכביש ועל המדרכה במידה שווה, וניכר כי כל נהג שנכנס לרחוב מסכן את חייו יותר מאשר את של עוברי האורח. לא תכננו לעשות סיבוב בסוהו, אבל משזה קרה – עלצנו עד מאד. מצאנו את המשאבה (השבורה המשוחזרת) ואת הפאב של ג'ון סנואו (שלא מאפשר לילדים להכנס), והלכנו לסט צילומים מיוחד שנקרא "האצה מטרידה את המשאבה התמימה באמצע הרחוב". הקטנה ואני הצטלמנו במספר זוויות, כולן אוהדות מאד את המשאבה הידועה.

אחרי הסט השלם הוחלט לאכול צהריים בפאב של ג'ון סנואו. כך גילינו שהוא לא מכין אוכל ולא מרשה לילדים להכנס אליו. התעצבנו מאד, אבל אז איש מקומי בעל רגליים גבוהות מדי ותנועות מחודדות מדי הציע להוביל אותנו למסעדה איטלקיה שנמצאת ממש מעבר לפינה. ה"מעבר לפינה" התגלתה כהליכה מרוחקת למדי, אבל עדיין בתוך הרובע. המקומי מסר אותנו לידי בעלי המסעדה ופרץ חזרה לרחוב. המסעדה לא היתה מסעדה אמיתית אלא דוכן סנדביצ'ים ותפוחי אדמה בתנור עם מבחר רטבים. עמדתי להסתובב ולצאת עד שראיתי את התפריט. מנות שנראות משביעות במחיר לא רע בכלל. למה לא?

היה חביב ותואם למחיר. לאחר האוכל חזרנו שוב לפאב כי נזכרתי שאמורה להיות תלויה שם הידית של המשאבה המקורית. היא לא שם. מה שכן יש שם הוא ברמנית מעצבנת שאמרה שהרבה אנשים נכנסים לשאול איפה הידית של המשאבה, ובאיזה ספר ראיתי שכתוב שהידית נמצאת אצלם. מעצבנת, כאמור.

יצאתי החוצה לגלות שבמקום המקורי של המשאבה יש היום רק אבן אדומה, וגם היא מכוסה על ידי מכונית שבדיוק חנתה מעליה. הלכתי לתת חיבוק פרידה אחרון למשאבה המשוחזרת, והלאה, להמשך הטיול שלנו.

ע"ד התקשר להגיד שהוא בדרך לפורבידן, מה שנשמע לכולנו כמו רעיון טוב. הבעיה היתה שמהרגע שנכנסנו לפורבידן עם הילדים, התברר שעשינו טעות רצינית מאד. מה שהיינו צריכים לעשות הוא להגיע קודם כל לפורבידן, להוציא כאן את 20 הפאונד ההם, ורק אחר כך ללכת להמליז. בכל מקום הילדים מצאו דברים שהם רוצים – חרבות של מיינקראפט, טארדיס ענקית, צריח מפורטל, חולצות, כובעים ואפילו בובות של הצמחים מ"צמחים נגד זומבים". אבל כמה חבל – כבר הוצאנו המון כסף בבוקר. כל אחד מהם קיבל עוד 4 פאונד לבזבוזים, ויש לציין שהם עמדו בהגבלה בגבורה. הפעם היחידה שבה הם כמעט נשברו היתה כשהם איתרו בקומה התחתונה את הספר של Simon's cat ורצו אותו גם.

יצאנו מהפורבידן עם תחתית של החתול של סיימון ושני צריחי מלחמה של פורטל, והחלטנו לחזור הביתה. היה מאוחר והיינו עייפים. כמו כן הפיה החביבה עלינו אמרה שהיא תבוא לבקר. יאי!

ע"ד בישל, אנחנו ערכנו את השולחן, ואחרי שהילדים סיימו להציג בפני הפיה את כל הצעצועים החדשים שלהם – התיישבנו לאכול.

יש לציין שאחרי הארוחה שתינו בירה, והפוסט הזה נכתב תחת השפעת אלכוהול ועייפות מצטברת. אנא סילחו לי על טעויות.

מחר יום מעייף לא פחות, והתוכנית שלו טרם נקבעה. יאי…

 

דברים שלמדנו היום:

  • במקרה של דברים של גיקים – חנויות שמגניבות את אמא ואבא יגניבו גם את הילדים.
  • אף אחד בפורבידן לא מתלהב מחולצות פיירפליי (שלי) או מילדים שמזהים את כל הדמויות שיש בחנות (גם שלי).
  • המליז מקבלים אירו, הפורבידן מקבלים רק פאונדים. בקרוב צפוי מחסור בפאונדים ועודף אירו.

 

היום הארבעה-עשר, או – עלילות הילדה הקטנה בין הדינוזאורים הגדולים

הבוקר היינו עוד יותר עייפים, ועוד יותר מותשים. מתוך ערפילי השינה הצלחנו לארגן סנדביצ'ים לכולם ואפילו ארוחת בוקר בלתי כשרה בעליל (טוסטים עם חמאה ובייקון). הרגליים שלי פרצו בצחוק היסטרי כאשר נעלתי נעליים, וכבר בעת הצעידה לטיוב הקטנה התחילה להתלונן שכואבות לה הרגליים. בהתחלה חשבתי שאלה סתם תלונות מסוג "אני עייפה, קחו אותי על הידיים", אבל כאשר בדקתי אותה באמת התברר שהיא סובלת מהתכווצות שרירים די מאסיבית ברגל ימין, ולכן כל צעד כואב לה. מסכנה קטנה שלי.

ברכבת הכל נשכח. שיחקנו את המשחק שהילדים לימדו אותי אתמול – משחק מחיאות כפיים שבו "טוענים" את האצבעות, ואחר כך אפשר או "לירות" בשותף למשחק או להגן מפני "יריה" שלו. ע"ד אבחן את המשחק כגרסה חדשה יותר של אבן-נייר-ומספריים-לטאה-ספוק. דקות רבות של הנאה. כשהשתעממנו שיחקנו אבן-נייר-ומספריים, הגרסה המוקדמת, וגילינו שהקטנה קוראת לזה "אליהו ומספריים". אחר כך עברנו למשחק מחיאות הכפיים הרגיל, לימדתי את הקטנה לשחק לצלילי "בזיק ויויו", ומוסיקת אייטיז שטפה את קרון התחתית שלנו, לפחות בראש שלי.

בסוף הגענו.

ע"ד נכנס למוזיאון ואנחנו התחלנו מתערוכת פרפרים. חיים לגמרי, ובעלי חיבה למכנסי ג'ינס, ככל הנראה. המקום חם, לח, ולמען האמת מזכיר תערוכות פרפרים שראיתי בעבר. היו המון פרפרים, והבנזוג הדגים לילדים איך מלטפים צמחים, והם נסגרים תוך כדי ליטוף.

משם עברנו לבניין המרכזי, שכבר בכניסה מלא בדינוזאור. אחד. ענק. דיפלודוקוס, כפי שמוסרים לי מקורותי. אותם מקורות אחזו בילדים והובילו את כולנו לתוך במבוך של צמחים, מאובנים, חיות וג'וקים. בכניסה הקטנה קיבלה "סט לחוקר", שמורכב מכובע, משקפת, ותיק גב המכיל חוברת צביעה ושלושה רמזים בעזרתם היא היתה צריכה למצוא חיה מסוימת. יש סטים לכל אגף במוזיאון, פחות או יותר, והקטנה קיבלה את הסט של הציפורים. לפיכך התחלנו מאגף הציפורים. מצאנו דודו, פאפין (וגם – ראש כרות של פאפין שגרם לקטנה לשאול בבהלה האם אכלו את שאר הגוף שלו), חסידות ומליון ציפורים נוספות. זה אוסף אדיר, ואילו הייתי חובבת ציפורים הייתי יכולה לבלות שם שעות. אבל אני לא. לכן חיכיתי בסבלנות עד שהילדה מצאה את הציפור שלה (טוקן צהוב חזה), צילמתי אותה עומדת לידו בתנוחת ניצחון, וניווטתי את המשפחה החוצה.

אני רציתי לאכול, המשפחה רצתה להכנס לאגף הג'וקים. נשארתי בחוץ עם ע"ד בזמן שהשלושה האחרים צהלו בין סרטנים, עכבישאים, כינים ומרבי רגליים. איך אני יודעת מה יש שם? כי אחרי שהם יצאו הגדול דירבן אותי להכנס כשאני מחזיקה ביד שלו, והבטיח להזהיר אותי לפני שיגיעו דברים דוחים במיוחד. בהיותו ילד בן תשע וחצי – הוא כיוון אותי היישר אל הדברים הדוחים והתפקע מצחוק כאשר כמעט הקאתי את נשמתי בפנים.

השעה היתה קרובה לאחת, והגיע הזמן לאכול משהו. הקפה העמוס נשא שלטי "אסור לאכול כאן סנדביצ'ים מהבית", וכיוון אותנו לאיזור הפיקניק. מסתבר שבתחתית המוזיאון יש איזור סגור, ממוזג, עם מכונות שתיה וקפה, ונטול אנשים. מקום אידאלי למשפחה שרוצה לנוח מהעומס למעלה. עברנו על מפת המוזיאון, והוחלט פה אחד ללכת היישר לדינוזאורים במקום להמשיך להסתובב במוזיאון. חדורי החלטיות עלינו למעלה, מצאנו את השלטים למקום המתאים, והופ – נכנסו לחפש מאובנים. הקטנה היתה צמודה אלי, הגדול לבנזוג. ע"ד יודע לקרוא אנגלית ולפיכך לא היה צריך את הליווי שלנו (אפילו שמדי פעם תפסתי את הבנזוג מרצה לו בניפנופי ידיים סוערים).

וזאת יש לדעת – הקטנה אוהבת דינוזאורים. ממש ממש אוהבת אותם. היא מכירה את הצורה שלהם, את פריטי הטריוויה הקשורים אליהם, ואפילו את הגודל שלהם (פחות או יותר). היא לא מכירה את השמות מספיק, אבל ממציאה שמות משל עצמה. סטגוזאורוז, למשל, הוא "הדינוזאור עם הריבועים על הגב". אני לא מחבבת דינוזאורים יותר מדי, והידע שלי לגביהם מתמצה בשמות של הסלבס מבינהם, והעובדה שהם (בניגוד לייצורים אחרים) לא מתו מדֶבֶר אלא כתוצאה מסלע ענקי. שזה גם מגניב, בעצם. לפיכך, רמות הידע שלנו תואמות, ואף משלימות, והיה ממש כיף להסתובב איתה בין המוצגים. היא המציאה סיפורים על הדינוזאורים שפגשנו, דרשה ממני לתרגם חלק מהדברים שמצאו חן בעיניה, ואפילו שיחקה במשחק של "האם אני דינוזאור" וניצחה את כל הילדים המבוגרים יותר ששיחקו מולה.

כשסיימנו את התערוכה היא התבייתה על בובת דינוזאור והתחננה לקבל אותה. היות וע"ד סיים את התערוכה ביחד איתנו, ואילו הגדול והבנזוג עדיין עמדו מול המוצג השלישי, בערך, מתדיינים על הבדלים בין תקופת הקריאוטיקון לתקופת ה(הכנס כאן שם של משהו שנגמר בקון ונשמע מרשים)קון, התפצלנו. השלושה שהיו מעונינים להוציא כסף הלכו לחנות, והשניים האחרים נשארו לדבר על קון-ים.

הקטנה קיבלה את הדינוזאור שלה ואף מצאה טבעת דינוזאור בחצי שקל, ואני מצאתי ספל ענק עם ציור מדויק אנטומית של שלד. ביקשתי מאחד המוכרים למצוא לי קופסה לספל (כי לא יעלה על הדעת לנסוע כמה אלפי קילומטרים רק בשביל להפוך ספל יפה לסט בלתי תואם של מליון חתיכות חרסינה). התברר שזוהי בקשה משונה מאד. אף אחד לא אורז את הספלים האלה. למעשה, הם אפילו לא מגיעים באריזות אישיות אלא בקבוצות של שישה ספלים. למרות זאת הוא הודיע שהוא יסדר לי פצפצים וקופסה. במשך חצי שעת שוטטות בחנות המזכרות ראיתי מוכרים מסתובבים אנה ואנה, מחפשים פצפצים ונוברים בקופסאות קרטון. כאשר הגעתי לקופה התברר שהם אילתרו קופסה ממשהו אחר, ובמקום נייר פצפצים אחד גדול הם ריכזו את כל שקיות הפצפצים הקטנות שיש בחנות, דחסו הכל לתוך הספל, ריפדו היטב בניירות עטיפה, והגישו לי את הקופסה החתומה.

זה היה השלב שבו הם העבירו את הספל מתחת לברקוד, וגיליתי שהמחיר שלו הוא פי 4 בערך ממה שהתכוונתי להוציא. האופציה השפויה היתה להגיד להם שאני מאד מצטערת, לא שמתי לב למחיר קודם, אני מאד מודה להם על העזרה, אבל אנא – בטלו את הקניה ואנחנו נסתפק בטבעת של דינוזאור.

בהיותי אדם בוגר ואחראי בחרתי באופציה השניה – הושטתי את כרטיס האשראי שלי וקיויתי שהבנזוג לא ישים לב להוצאה בין עשרות השקלים האחרים שהוצאתי בימים האחרונים. עכשיו יש לי ספל באריזה מאולתרת, ואני מקווה שהוא לא יהפוך לסט חרסינה בלתי תואם.

ע"ד, הקטנה ואנוכי יצאנו החוצה לשחק עם הדינוזאור שלה וסיכמנו שהמוזיאון לא מתאים לאנשים כמונו. במקום זה החלטנו לחזור למוזיאון המדע (שנמצא, כזכור, דלת ליד), ולעבור על כמה פריטים שלא הספקנו אתמול. הבנזוג והגדול הצטרפו אלינו, עיני שניהם נוצצות לאחר שראו שלדי לוויתנים כחולים, עמלצים לבנים ופרות ים ורודות. התוכנית היתה מוסכמת עליהם, והופ – חזרנו למוזיאון המדע כשבידנו שעה וחצי בלבד.

הבנזוג נשאר עם הקטנה, והגדול ואני דהרנו לקומה השלישית, שם עברנו על תערוכת המתמטיקה והמחשבים. אחרי 24 שעות ומנוחה (מסוימת) התערוכה הזו היתה מעניינת בהרבה. הגדול התלהב מכל מוצג – מכרטיסי הניקוב, מהמחשבים הענקים, ואפילו מהחשבוניות הראשונות. ע"ד ואני מצאנו מוצג מוזיאוני שהיה לשנינו בתור ילדים, ותהינו מתי נצטרף לאחינו הדינוזאורים במוזיאון השכן כמוצגים.

התשובה היתה זהה לזו של סיריו פורל – "לא היום". היום דהרנו הלאה, אל תצוגות שונות. הגדול רצה לחזור לאיזור הפעילות של הילדים, ע"ד הותיר מאחוריו ענני אבק ביוצאו לאגף לא ידוע של המוזיאון. נפגשנו שוב בחנות המזכרות. הגדול קיבל ג'וק מכני שהוא רצה (כלומר, זו היתה העדיפות השלישית שלו אחרי דאלק ענק מתנפח שנע בשלט רחוק ועולה בהתאם, וחליפת חלל, לא כולל החללית). ע"ד קיבל כאב ראש, אבל זה מה שמקבלים כשמבלים איתי.

הבנזוג והקטנה קיבלו את פנינו בחוץ, ולשם שינוי החלטנו לא לאכול במסעדה אלא לנצל את הבית שלנו. קנינו בדרך שתי פיצות עם המון תוספות במחיר סביר למדי (עדיין יש לי רגושת אשמה בגלל הספל), ואכלנו על הספה, בלי נעליים. הכי כיף.

בתוכנית למחר – משאבות!

 

דברים שלמדנו היום:

  • הבייקון והחביתה של ע"ד הרבה יותר טעימים משלי, בעיקר כי אני לא יודעת לטגן בייקון וכי אתמול לא הכנתי חביתה.
  • סנדביצ'ים זה רעיון טוב.
  • גם דינוזאורים.

היום השלושה-עשר, או – SCIENCE!

תכננו לקום בשבע, לאכול ארוחת בוקר בשמונה, לצאת בתשע ולהגיע למוזיאון המדע בעשר. הכל עבד לפי התוכנית חוץ מהחלק של לקום בשבע. כלומר, כולם הצליחו להתעורר חוץ ממני. בסוף גירדתי את עצמי מהמיטה, התארגנתי, ואפילו הספקתי לשרוף בייקון ולקרוא לזה ארוחת בוקר לפני שיצאנו לדרך.

מוזיאון המדע ממוקם מול מוזיאון ויקטוריה ואלברט (לא נגיע אליו בטיול הזה) וליד מוזיאון הטבע (בתוכנית למחר). הוא חינמי, אבל הם מוכרים תוכניות לילדים קטנים, לילדים גדולים ולמבוגרים. היות והמקום חינמי מיד קנינו שתי תוכניות ותרמנו ארבעה פאונד, כי אנחנו כאלה נחמדים. או, כמו שהבנזוג הגדיר את זה – אפילו במוזיאון חינמי אני מצליחה למצוא דרך לבזבז את הכסף שלנו כבר בכניסה. 

במוזיאון חמש קומות, והתחלנו מהתחתונה. ליתר דיוק, התחלנו מלרוץ לאורך הקומה התחתונה כדי להספיק לסרט 4D של המשימה של אפולו 15. 4D למי שתוהה לא כולל את מימד הזמן אלא כולל התזת מים ונענוע מושבים של הצופים. זה מגניב ומתוזמן היטב, ושווה כל פני, בעיקר עבור אירוע חינמי. 

משם חזרנו לאולם התצוגה המרכזי, לאיחוד מרגש עם ע"ד ועם  חברה שמשוטטת בלונדון בימים אלה ממש. קיבלנו המון דברים מגניבים מתצוגת מדע בבריסטול, והתחלנו לחפש את עצמינו בין המוצגים. בין הנוכחים נמנו מנועי קיטור ענקיים, המודל המקורי של הדנ"א של ווטסון וקריק (שנראה כמו פרויקט מדע לא מוצלח במיוחד בחטיבת ביניים. כולל פלאיירים, לוחיות מתכת וחוטי תייל), דגם של אדנווירוס, המראה המקורית של הטלסקופ של וויליאם הרשל, הסכינים של אד ג'נר ששימשו לחיסונים הראשונים, טיל V2, ואפולו 10. הקפסולה המקורית, כולל סימני החריכה למטה והמתכת המעוקמת.

וכל זה, רק בקומה הראשונה.

עברנו לקומה השניה, שם היתה תצוגה של תכנות לגיל הרך וקידוד לגיל הקשה, לזכרו של אלן טיורינג. אחרי שעה ומשהו הוחלט ברוב קולות (אני) שהגיע הזמן לעלות לקומה החמישית, שם הובטחו עניני רפואה, ולהשאיר את הבנזוג והגדול מאחור להמשך הסיור בחלל. עליתי עם הקטנה, החברה המשוטטת וע"ד, היישר לגופות חנוטות, גולגלות של חולי סיפיליס ומקלות ששימשו כמרים להאכיל חולי דֶבֶר בלחם הקודש. אושר! היו שם גם עוד דברים של ג'נר, ואפילו חתול חנוט.

בקומה הרביעית היו דיורמות של תמונות רפואיות מפורסמות. למי שלא יודע (אני, למשל, עד שע"ד הזכיר את זה) דיורמות הן דגמים של תמונות. בין השאר היו שם תמונות של ההרדמה הראשונה, בתי חולים צבאיים, ואפילו דיורמה של השימוש הראשון בחומר חיטוי בעת ניתוח. כלומר, זו:

M0003436 Use of the Lister carbolic spray, Antiseptic surgery, 1882.

בקומה השלישית עצרנו למטרות אוכל, ואחר כך עברנו לחלק של הילדים. זה החלק הכי שווה במוזיאון בעיני – שולחים את הילדים להתנסות בכל דבר שבא להם, והמבוגרים קורסים בפינה ומחכים שאיזשהו זעטוט יפציע וידרוש מהם להסתכל על מה שהם עושים *עכשיו*.

אחרי שעה של מנוחה נכנסו לתצוגת "דברים מתפוצצים". באמת, ככה קוראים לה. המציגה החביבה הציתה צמר גפן, קמח, שיגרה בובת ברבי וסיימה בהדלקת מגנזיום שסחטה קולות התלהבות מכל הקהל. תוך כדי היא דיברה על עקרונות של הולכת חום, משמעות האנרגיה והזהירה שאסור לעשות אף אחד מהניסויים בבית.

בקומה השניה הגענו לערימת מטוסים, מנועים, טילים וכדורים פורחים. וזו היתה רק חצי קומה! בשלב הזה  הקטנה עברה למוד "אני עייפה / רעבה / קר לי / חם לי", והרגליים שלי הודיעו שהן יוצאות לשביתה ולקחו איתן את המוח. התיישבתי על ספסל עם הקטנה, שלפתי את חוברת הילדים שקנינו לה בהתחלה, והמתנתי. תוך חמש שניות היא פצחה במלל הרגיל המלווה את הדבקת המדבקות שלה ("איפה לשים אותך? אה! את מתאימה לפנים של האסטרונאוט! למה אין לך כפפות? אני אמצא אותן, וגם מגפיים. הנה, עכשיו לא קר".), ואני נרדמתי. ממש כך, באמצע מוזיאון, על ספסל עץ. אחרי עשרים דקות הצלחתי להתעורר, שאלתי את הקטנה אם היא רוצה להמשיך להסתובב במוזיאון או שהיא מעדיפה ללכת לחנות המזכרות. כמו הבת של אמא שלה, היא בחרה בחנות המזכרות. שם קנינו לה סוכריה ענקית, לעצמינו קנינו ספל, להורים מגנטים למקרר, והלאה, לאכול בחוץ ולשבת.

מצאנו מסעדה איטלקית עם מגוון חביב של מנות וקרסנו בשקט בפינה. כלומר, בשקט יחסי, כי היינו עם שני ילדים שדורשים אוכל / שתיה / את הסוכריה הענקית שהיתה בתיק שלי. השתלטנו על כולם ואפילו הצלחנו להזמין אוכל ואלכוהול בזכות ע"ד. החברים הלונדונים שלנו (הפעם לא הפיה אלא הזוג האחר, שאין לי כרגע כינוי טוב עבורו) הצטרפו לארוחה. חקרנו אותם על החיים בלונדון (יקרים, והמשכורת לא מספיק גבוהה, אבל לונדון!), והם החזירו בחקירה על סקוטלנד (ראו את כל הפרקים הקודמים).

בסיום הארוחה קפצנו לקנות אוכל עבור מחר, והיי הופ – לטיוב. הקטנה ספרה את התחנות באנגלית, הגדול עשה ניסויים בתנע (כלומר, עזב את מוט האחיזה תוך כדי עצירה של הרכבת כדי לבדוק כמה רחוק הוא יגיע). הביתה ולישון, עבורם. הביתה ולכתוב פוסט עבורי.

בתוכנית למחר – תערוכת פרפרים! ואולי לזכור להכין סנדביצ'ים וכך לחסוך כמה שילינגים כדי שנוכל לבזבז אותם בחנות המזכרות מיד אחר כך.

 

דברים שלמדנו היום:

  • גולגולות של חולי סיפיליס מגניבות את שני הילדים שלי. גם חתולים חנוטים. גם הנחיתה של אפולו 15. מעניין מאיפה הם למדו את זה.
  • משחק מעולה לרכבת שכולל טפיחות על הירכיים, "טעינה", "יריה" ו"מגן". לימדנו את המשחק גם את שאר יושבי הטיוב.
  • לכל מי שסביבי יש יותר סבלנות לילדים שלי.
  • תה עם חלב זה… מעניין…