היום הארבעה עשר, או – ליקוי! חמה!! מלא!!!1

עשיתי לייב בלוגינג גם בטוויטר וגם בפייסבוק על היום הזה. מהרגע שהתעוררנו ברבע לחמש, עד שעלינו על האוטובוסים בחמש וחצי, על הנסיעה הארוכה להחריד והאינטרנט המקרטע שלה, על ההגעה המוקדמת לאללה לקרבונדייל ששילשה את האוכלוסייה שלה, כמו שזה נראה. כתבתי על ההמתנה לליקוי, אפילו על הענן שהגיע בדיוק בזמן הלא-נכון וכמעט גרם לנו לפספס את הליקוי (מסתבר שדוקא ממגרש החניה ראו אותו מעולה, אבל מהאיצטדיון ומאתר התצפית הייחודי הוא כמעט התפספס). אני יודעת שכתבתי, עם המון סימני קריאה, כמה הליקוי היה מדהים, ואיך הצלחנו לראות אותו ברגע האחרון. אני זוכרת שסבלתי בנסיעה חזרה, כי ארבע שעות וחצי על הכביש לנסיעה שאמורה לקחת שעתיים זה סבל אמיתי, בייחוד כשאין אינטרנט לקטר איתו. אני משוכנעת שכתבתי על הפיצה שחלקנו כולנו כשחזרנו למלון, והרמנו כוס (הפעם העברתי את הבירה שלי לננסי כמעט מיד), והתחבקנו ואמרנו כמה נתגעגע אחד לשני. לא כתבתי שראיינו אותי לפודקאסט סקפטים באוסטרליה, כי זה לא היה קשור לליקוי, ורק הזדמנות לדבר קצת עם חבר. כן כתבתי שנפלנו למיטות עייפים, כי ראבק – גט'לג + חמש שעות שינה + הרבה יותר מדי זמן על הכביש = לילה טוב.

אז אני לא רוצה לכתוב שוב את תיאור היום. אני כן רוצה לכתוב למה החלטנו לנסוע שוב לראות ליקוי חמה.

את ליקוי החמה הראשון שלנו ראינו בטורקיה, ביחד עם חברים של הבנזוג מפורום אסטרונומיה. הצטרפנו לאוטובוס, הגדול היה אז בן שנתיים וחצי, בקושי דיבר, עדיין לא הבין למה משנעים אותו ממקום למקום. לא הבנתי לגמרי למה הבנזוג כל כך מתרגש מליקוי החמה, ויש לי הרגשה שגם הוא לא ציפה למה שגילינו.

ליקוי החמה ההוא היה הדבר הקרוב ביותר לחוויה דתית שאי פעם הרגשתי. משהו קבוע ובלתי ניתן לשינוי בחיי התהפך לגמרי. לילה באמצע היום. חור שחור במקום בו אמורה להיות שמש. חיות ליליות מתעוררות. חיות יום נאלמות דום. הכל חשוך. יש כוכבים, וקר, אבל רגע לפני ורגע אחרי חמים ונעים. שום דבר לא הגיוני בליקוי חמה, ואני לגמרי מבינה אנשים קדומים שרצו לשרוף את מצפה הכוכבים הקרוב. או להקריב בתולה. או לעשות משהו, כל דבר שהוא, על מנת להחזיר את השמש שנעלמה פתאום. זה אחד מהדברים הבודדים בייקום שאני לא מוצאת מספיק מילים לתאר, ואין שום סרטון או תמונה שמסוגלים להעביר את החוויה. צריך להיות שם, אי אפשר להסתפק בדיווחים.

זו הסיבה שברגע שחוינו את הליקוי המלא פעם אחת, מיד החלטנו לעשות זאת שוב. את הנסיעה הזו אנחנו מתכננים כבר יותר מעשר שנים. לא במובן הכספי או המשפחתי. במובן שהיה ברור לנו, מיד אחרי שהליקוי ההוא נגמר, שנעשה מה שצריך כדי לצפות שוב בליקוי מלא. הרבה לפני שידענו שנהיה כבר ארבעה, הרבה לפני שידענו שניסע בקבוצה אחרת לגמרי. הרבה לפני הכל. העוגן היה ליקוי החמה המלא של 2017.

הבנזוג הוא זה שגילה ש Astronomy cast מארגנים נסיעה לליקוי, והיה לשנינו ברור שנצטרף. היה לנו חשוב לנסוע עם קבוצה של אסטרונומים וחובבי אסטרונומיה, והיה לי אישית חשוב לא להתעסק עם כל הביורוקרטיה של נסיעה ומציאת מלון וכו'. שמישהו אחר ידאג לפרטים, ורצוי שזה יהיה מישהו שמבין באסטרונומיה ולכן יחליט החלטות טובות ממני.

אז לגבי הליקוי…

אחרי אחת עשרה שנה של ציפיה פחדתי שאתאכזב. שהזכרון שלי שגוי. שהתלהבתי כי זה היה הליקוי הראשון שלי.

אז זהו, שלא. למעשה, הליקוי השני היה טוב בהרבה, כי ידעתי למה לצפות. יכולתי להריע ביחד עם כל שאר האנשים האינטליגנטים שסביבי, ברגע שהירח הסתיר לגמרי את השמש. יכולתי לשים לב לילדים. יכולתי להבחין בחיוך של הבנזוג. כל הדברים שלא הצלחתי להתרכז בהם כי בפעם הקודמת הייתי כל כך המומה. זה עדיין אירוע מרתק, מפתיע, מפחיד ומופלא, ואני כל כך שמחה שיצא לי לחוות אותו פעם שניה.

ובאופן משמח עוד יותר, שני הילדים חוו אותו בדיוק כמוני – אושר ושמחה ופחד ויראה בבת אחת. שניהם הודו אחר כך שהיה שווה לעבור את כל הנסיעה, את כל הבלגן, רק כדי לראות את השמש נעלמת לדקה וחצי באמצע היום.

היום השלושה עשר, או – טיול!

הכי כיף זה כשהולכים לישון אחרי חצות, ובלוטת האצטרובל מחליטה להעיר אותך בשש בבוקר. לעזאזל איתך, ג'טלג!

תוכניית הכנס לא מתאימה לילדים, בעיקר לא לילדים שלא מדברים אנגלית. בחדר המשחקים היה מתוכנן היום אי-כנס, מה שאומר ריבוי הרצאות בשפה שהילדים לא מדברים ועל נושאים לא ידועים. לפיכך החלטתי לקחת את השניים לסיבוב בסנט לואיס. לבאסתי הרבה הבנזוג לא היה יכול להצטרף אלינו. מצד שני, הוא היה עמוס באירועי חלל והרצאות, כך שלא דאגתי שהוא ישתעמם.

אכלנו ארוחת בוקר מקוצרת במסעדה קרובה שמגישה ארוחות בוקר רק בימי שבת וראשון. הילדים קיבלו ערימת סוכר בצורת פנקייקים וטוסט pound cake, ואני אכלתי את ארוחת הבוקר של הבנזוג שהיה צריך לאוץ לעניני כנס בהולים ולהינות מהיום שלו.

הילדים ואני נסענו ברכבת דרך כל סנט לואיס עד לקשת הענקית שהיא הסמל של העיר. הייתי שמחה לספר עוד על ההיסטוריה של בניית הקשת, מה היא מסמלת או למה היא קיימת, רק שבמקום לקרוא את ההיסטוריה שלה עמדנו בתור. מאד מאד ארוך. ביום חם. בבניין בלי מזגן. כדי להגיע לקצה שלו ולגלות שאין יותר כרטיסים לטיפוס לקשת לשעה נורמלית, אלא רק לצהריים ואילך. ויתרנו על התענוג של להטלטל בקרונית קטנה וסגורה במשך שה כדי לצפות על סנט לואיס מלמעלה, ובמקום זה טיילנו בבניין העתיק שהיינו בו. זה בניין ששימש כבית משפט במשך עשרות שנים, כולל המשפט המפורסם של הרייט ודרד סקוט, צמד עבדים שבעליהם מכר אותם לאנשים שונים והגישו תביעה על מנת להכיר בהם כזוג.

יש תערוכה מאד מעניינת ומאד מכובסת בין כתלי בית המשפט. האינדיאנים, למשל, סחרו לגמרי מרצון עם הפולשים הספרדים, וכלם ביחד נלחמו בכל הרעים שניסו להשתלט על סנט לואיס. גם הרייט ודרד זכו לכביסה בוהקת, ואין שום זכר לעובדה שהיתה איזו מלחמת אזרחים ואומללות כוללת בארה"ב של אמריקה (שאז היתה פחות מאורה"בת).

דיברנו על שיטת המשפט האמריקאית, והשתדלתי להסביר לקטנה למה אנשים מחזיקים עבדים, או מה זה אומר להיות עבד. אני שמחה לציין שהיא התחלחלה מהרעיון. דור שני לשמאלנות!

עצרנו בחנות המזכרות המתחייבת בכל טיול למונומנט אמריקאי. קניתי לנו מגנט למקרר, והקטנה קיבלה טבעת מצב רוח של סנט לואיס. הייתי שמחה לבזבז שם עוד כסף על מזכרות, אבל הכל היה יקר ממש, ולפיכך נשאר בחנות.

מבית המשפט טיילנו אל הקשת. גם מלמטה היא מאד מרהיבה ובוהקת, ומשמעותית פחות קלסטרופובית. צילמנו אותנ מכל זווית שאפשר לחשוב (חוץ מאשר מלמעלה), והסתובבנו בפארק במטרה להגיע אל המיסיסיפי.

כן! המיסיסיפי!

זה הנהר השני (אחרי נהר הנילוס) הענק, המשמעותי, שמופיע בספרים, שיוצא לי לראות. הוא אדיר ומטונף, לפחות בחלק שליד הקשת של סנט לואיס. אבל לא נורא. הוא עדיין מלא הדר, ספינות, ומנחת מסוקים. כן, כן. תמורת כמה עשרות דולרים לאדם אפשר לנסוק מעל המיסיסיפי. כמעט הצלחתי לשכנע את הגדול לטוס איתי, אבל הוא מצמץ ראשון, ובמקום לטוס במסוק הלכנו לאכול ברד. זה לא ממש ברד, אלא קרח גרוס שעליו שופכים מיץ עם יותר סוכר וצבע מאכל מכל מה שטעמתי אי פעם. זה היה טעים עד שזה נעשה מגעיל, והכניס את שני הילדים להיפר סוכר מטורף.

ניסיתי לשכנע אותם לאכול בספינה שכתוב עליה "מלכודת תיירים" באותיות מנצנצות, אבל שניהם סירבו. אף נימוק שלי לא עבד. לא "יש שם אוכל מטוגן!" לא "זו ספינת נהר כמו פעם!" ואפילו לא "קוראים לה טום סויר!!". מסתבר שנכשלתי כאם וכמחנכת, והילדים לא מכירים את טום סוייר או את האקלברי פין.

נהיה מאוחר, ולכן התחלנו להשתרך חזרה לתחנת הרכבת, והילדים נאלצו לשמוע הרצאה מאד ארוכה על טום סויר. שילמדו להבא לשתף פעולה עם אמא שלהם או לקרוא ספרים שהיא אוהבת!

חזרנו בדיוק בזמן לראיון של הבנזוג. פרייזר קריין ראיין אותו מול קהל אוהד במשך שעה (!) על ספייס איי אל, על התחרות של גוגל, על יוזמות פרטיות בשוק החלל, על פסולת ועל לויינים. היה מרתק לשמוע אותו. אני לא רגילה לשמוע אותו מדבר באנגלית, והניסוחים שלו היו מקצועיים ומגניבים להפליא. הגדול היה מרותק, הקטנה נרדמה אחרי יום שלם בשמש. מסכנה. 

אחרי שהראיון הסתיים חזרנו לחדר כדי לנמנם. כלומר, הילדים ואני חזרנו. הקטנה התכרבלה איתי, אני התנמנמתי, והגדול שיחק במחשב. הבנזוג קפץ מדי פעם להגיד שלום, אבל רוב הזמן היה עסוק בכנס.

בערב היתה ארוחת ערב חגיגית שהבנזוג הוזמן אליה, והילדים ואני יצאנו לצוד אוכל. ספציפית – טאקו. כבר ביום הראשון שלנו הבחור שמכר לנו כרטיסי סים המליץ על מסעדת טאקו זולה במורד הרחוב, ושבוע אני רוצה לבקר שם. אז הלכנו. הרחוב, כיאות לרחוב אמריקאי ביום ראשון בערב, התכונן לקבלת קהל. רוב המסעדות כבר היו מפוצצות, ואמני רחוב התפרשו לאורכו. הקטנה ביקשה (וקיבלה) את שאריות המזומן שלי – שבעים וחמישה סנט בעשרה מטבעות שונים, ונתנה אותם לנגן הגיטרה הראשון שהיא פגשה. כל השאר נאלצו להסתפק במחיאות כפיים.

המקום של הטאקו עדיין לא התפוצץ בקהל, ולכן הספקנו להזמין משהו ממש מוזר ולקבל אותו. הגדול ואני הזמנו טאקו, הקטנה הזמינה נאצ'וס. הטאקו שלנו התברר כערימת אוכל בטורטיה, והנאצ'וס הגיעו עם יותר מדי מיונז ורטבים מעליהם. מצד שני, היינו רעבים. לפיכך הכל חוסל. המקום התמלא באנשים שעמדו בצורה מסודרת פחות-או-יותר. ה"פחות-או-יותר" הזה הוא הבדל מאד משמעותי מפינלנד, ולמיטב זכרוני גם מהטיול הקודם בארה"ב. אני זוכרת תורים מסודרים בהרבה במקומות בהם היינו. מצד שני, אז הייתי עם שני ילדים, שאחת מהן היתה פעוטה בת שנתיים, וכל מי שהצליח לעמוד במשך חמש דקות ברצף באותו מקום נראה לי מאורגן ומסודר בהרבה ממני.

מהאוכל חזרנו למלון. הגדול (שוב) נשאר לשחק במחשב, והקטנה ואני התקלחנו והתלבשנו יפה, וירדנו למטה לשמוע את הקונצרט המלא של מריאן. בין כל השירים המשעשעים, המצחיקים, הרציניים, והמקסימים, היא גם ביצעה שיר אחד בהשתתפות הקהל. הקטנה ביקשה שיהיו שם חתלתולים, ואכן היו שם! מאז שמו נקרא בישראל "שיר החתלתולים", ושום דבר לא ישנה את דעתה של הקטנה שעל זה השיר.

אחרי הקונצרט היינו מחוסלים מעייפות, ושמנו פעמינו לחדר.

רק שבמקום ללכת לישון צפינו בפרק שש של עונה 7. כי חייבים. האינטרנט לא בטוח בלי זה! רק אחרי שהשלמנו את החסר (יאי, דרקונים!) הלכנו לישון.

מחר: ליקוי!!!!1

היום השניים עשר, או – מה עושים כשאין מה לעשות?

במורד הרחוב מהמלון שלנו יש דיינר אמריקאי אמיתי. כלומר, הוא חיקוי לאיך שדיינר אמריקאי אמיתי היה נראה בשנות החמישים, מה שאומר שהוא מלא בנורות מהבהבות, כסאות לא נוחים ומילוי מחדש של קפה. באופן כללי, הריפיל של קפה הוא הדבר הכי טוב במדינה הזו. הילדים חלקו חלה מטוגנת ופנקייקים, הבנזוג אכל אגז בנדיקט, ואני אכלתי שאריות מכולם. היה חביב, וכאמור – עם ריפיל של קפה, אז יאי!

מהאוכל חזרנו למלון. הבנזוג הלך להתחיל את הכנס, עם רשימת הרצאות בלתי נגמרת, והילדים ואני התנחלנו בחדר משחקי הקופסה. התחלנו מ Exploding kittens וגררנו את מריאן קול לשחק איתנו, רק שלקח לנו יותר מדי זמן להבין מה המשחק ואיך הוא עובד, ומריאן היתה צריכה לזוז. אני ארגנתי לעצמי המון קפה, וניסיתי לחבר בין הקטנה לבין ילדה בת חמש עם המון רצון להתחבב על אחרים. הקטנה ציירה, והילדה השניה ניסתה לצבוע, והגדול ואני ניסינו להבין איך עובד המשחק הסופר-מוזר של חתולים שלא-באמת מתפוצצים.

לשמחת כולנו היתה הפסקה בהרצאות והבנזוג הגיע לתוס את מקומה של מריאן. אני התפוצצתי (במשחק, לא במציאות), ועברתי לשחק עם הקטנה דיקסיט. קיבלנו שחקן חיזוק דמות לוגאן, הבן של פרייזר (קלואי היתה בחדר שלה, אומללה ועם כאב ראש כתוצאה מהתייבשות כיוון שהיא לא שתתה מספיק בטיול האופניים אתמול). אחרי סיבוב שלם של דיקסיט בו הילדים קרעו לי את הצורה, ואחרי שהגדול והבנזוג פוצצו את כל החתולים, החלטנו לחזור לחדר. האף שלי התחיל לנזול והתחלתי להרגיש לא טוב. הילדים קיבלו אישור להידבק למסכים ולא להרפות, ואני הלכתי לשכב.

היות שאנחנו חולקים חדר עם הילדים, השקט לא היה ממש שקט, והופרע מדי פעם על ידי צחקוקים של הקטנה או רטינות של הגדול, כשמשהו נתקע במשחק שלו.

נמנמתי עד שהבנזוג הציע שנצא לאכול. בחרתי מסעדה תאילנדית מעבר לרחוב, ופגשנו שם עוד שני אסטרונומים. האוכל היה סביר, ועשינו "סבב" שבו הילדים אכלו כל אחד את מנת הבשר שלו אבל את הפחמימות של השני. העיקר שכולם יצאו שבעים. לקראת סוף הארוחה הכנס התחדש ושחררתי את הבנזוג ואת האסטרונומים האחרים. הם השאירו לי מזומן, ואני נשארתי לסגור את החשבון ולהשאיר טיפ. אמנם עד עכשיו הערכתי מאד את הבנזוג על מה שהוא עשה עבורי בוורלדקון, אבל עכשיו הפנמתי לעומק מה זה דרש ממנו. כולם הלכו להרצאה מעניינת, ואני נשארתי עם הילדים ועם ההתעסקות הביורוקרטית המעצבנת. אוף.

לקחתי את הילדים והחלטנו לעצור לאכול קינוח במסעדה אחרת. הקטנה קיבלה pound cake, שזה מעין עוגה בחושה. הגדול קיבל קאנולי ממולא בוניל ושוקלד, ואני קיבלתי עוגיית שחור/לבן, כמו בפרק ההוא של סיינפלד. המשכנו להסתובב ברחוב דלמר. הרחוב הזה הוא רחוב שמעוצב בקפידה כדי לשמוך תיירות, ולכן מכיל כמויות בלתי נתפסות של מסעדות, חנויות בגדים, מספרות ואפילו מכוני קעקועים (שניים!). עצרנו באחד ממכוני הקוסמטיקה כדי לברר כמה עולה אודם בורדו (חמישה דולר, אבל לא היה להם את הצבע שאני אוהבת), ולקנות לקטנה צמיד בדולר.

חזרנו לחדר, והפעם הצלחתי לנמנם ממש, עד שהבנזוג הגיע להעיר אותי לקראת הקונצרט של מריאן קול.

כאן צריך לעצור ולהסביר מי היא מריאן ומה הקטע של הקונצרט:

מריאן קול היא זמרת פולק / נשמה ששרה שירים גיקים ומקסימים להפליא. אני מכירה אותה דרך הבנזוג, והפסקול הקבוע באוטו שלו. כאשר התארגן הכנס הנוכחי (שזכה לכינוי ליקוי-קון), הבנזוג פנה אליה ושאל אם היא תהיה מעוניינת להופיע כאן. אחרי שהיא הסכימה, הוא קישר בינה לבין פאמלה גיי שייארגנו את כל מה שההגעה שלה דורשת. מפה לשם היא הסכימה להופיע גם עבורינו וגם בקונצרט מיוחד בזמן ליקוי החמה (אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. כלומר, בפוסט על ליקוי החמה עצמו).

הילדים ירדו איתנו לקונצרט. הגדול ישב בשורה מאחורינו והקשיב, והקטנה חלקה איתנו שולחן וטפפה על פי הקצב. אני מכירה את השירים של מריאן, כמובן, אולם יש הבדל עצום בין להאזין לה שרה ברדיו של האוטו לבין לשמוע אותה במרחק של מטר וחצי ממני. הקול שלה נפלא, והיא מבצעת את השירים בצורה מבריקה. ההגשה של השירים מצחיקה, מערבת את הקהל, ובעיקר – גורמת לשירים להשמע "חיים" יותר. אמיתיים יותר ממה שהם נשמעים בהקלטה.

אחרי הקונצרט הזמנו את מריאן להצטרף אלינו לפיצה. זה נראה הדבר הטעים לעשות. הקטנה חזרה לחדר לשחק ולנוח, והגדול הצטרף אלינו. יצאנו עם ננסי, פול (בעלה) וסוזי, כולם אנשי weekly space hangout שיואב מכיר מקרוב ואני מכירה רק בשמות (בערך). הזמנתי את הפיצה הלא-נכונ כי לא הבנתי מה אני מזמינה. היה עליה יותר מדי רוטב ופחות מדי גבינה. אבל היא היתה טעימה, ואחרי שכולם חלקו עם כולם את הפיצה שלהם, אז בכלל הכל היה בסדר. ושתיתי בירה! שלמה! לבד! אפילו שאהוד לא היה בסביבה כדי לגמור אותה! ממש הרגשתי בוגרת להפליא.

כשכולנו פיהקנו יותר משהצלחנו לגמור משפטים נפרדנו והלכנו לישון. בתקווה שהלילה הג'טלג הארור לא ירים את ראשו.

כמובן שטעינו, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. כלומר, מחר.

היום האחד עשר, או – כל כנס מתחיל באותה צורה

הצלחנו לחזור לישון לשעתיים, יבורך הרגל השנ"צ, אבל בשבע היינו חייבים לקום ולהתארגן לקראת יום עמוס: ליקוי-קון עומד להתחיל!

הגדול ואני התכוונו להצטרף לטיול אופניים שאורגן ע"י פאמלה גיי, אסטרונומית מגניבה ורוכבת אופניים מנוסה.

יצאנו ברגל לפארק במרחק חצי שעה הליכה מהמלון, ועצרנו בדרך לארוחת בוקר במקום מקסים וביתי שהומלץ ע"י גוגל מפות. מסתבר שבארה"ב, ארץ הדירוגים הבלתי נגמרים, אפילו השירות הזה הופך לאמין.

המקום מנוהל ע"י בני זוג שאוספים ספלים מכל העולם ומברכים את כל המגיעים בחיוך גדול ו"האלו!" ידידותי להפליא. המטבח ממוקם במרכז המסעדה, ואפשר לצפות עליו מכל כיוון ולראות אותם מכינים את טוסט הבננה וחמאת הבוטנים שהזמנת.

מארוחת הבוקר המשכנו לפארק לטיול האופניים. להלן כמה עובדות בנוגע לטיולי אופניים:

  1. אם לא רכבתם מעל שלושה חודשים, ולא עשיתם כושר בכלל, אולי אל תצאו לרכיבה של שעה בשטח הררי.
  2. אם החלטתם לצאת לרכיבה בשטח הררי, אולי כדאי שתעשו את זה ביום שבו בעשר בבוקר הטמפרטורה היא מתחת לשלושים מעלות צלזיוס.
  3. אם החלטתם לצאת לרכיבה בשטח הררי ביום שבו הטמפרטורה היא שלושים מעלות צלזיוס בעשר בבוקר, אולי כדאי לא לעשות את זה כשמובילת הקבוצה היא רוכבת מקצועית שהקצב האיטי שלה גורם לכם להזיע…

אבל היה ממש כיף, באמת. אני מאד אוהבת לרכוב, ומאד אוהבת לרכוב עם הגדול שבכושר טוב בהרבה ומחייך כל הזמן. הוא היה מקסים והשתדל להשאר בקצב שלי ולדבר איתי תוך כדי רכיבה. כמו, היו דינוזאורים!

בדרך חזרה למלון אספנו איתנו שני "טרמפיסטים" משתתף בכנס וקלואי, ביתו של פרייזר קיין, המנחה השותף של Astronomy Cast לצידה של פאמלה. ניסיתי למצוא נושא לשיחה עבור הגדול, כדי שירגיש חלק מהדיון, וברגע שקלואי אמרה שהיא אוהבת משחקי מחשב, זרקתי אליה את הגדול להמשך השיחה. היה חמוד לשמוע אותו מתנסח באנגלית, משתדל לשמור על הנימה הקלילה שלו תוך כדי חיפוש המונחים הנכונים. האנגלית שלו מעולה, והוא מצליח להשמע טבעי לגמרי בשפה השנייה שלו. זה מגניב לאללה.

כשחזרנו למלון גילינו שחלק ממשתתפי מסע האופניים כבר שם, ושהכנס התחיל בצורה הרגילה בהם כנסים מתחילים: עם בעיות. מסתבר שאפילו בכנס אסטרונומיה מעבר לאוקיינוס יש בתי דפוס שלא עושים למינציה כצו שצריך, ועדיין נדרשים מתנדבים שיחתכו תגים ויתאימו אותם לשמרתג שלהם.

הבנזוג ואני, בהיותנו שועלי כנסים מרובי צלקות, מיד התנדבנו לעזור ובילינו שעה משעשעת למדי בחיתוך, סידור ומיון תגים. ממש כמו בארץ.

בצהריים קבוצת חיתוך, מיון וסידור התגים החליטה לצאת לצהריים. הקבוצה כללה את ננסי, המפיקה של astronomy cast ובעלה פול, ושני הילדים של פרייזר, קלואי ולוגן. הפעם הוחלט על מקום המבורגרים במורד הרחוב. השתרכנו כולנו למסעדה ותוך כדי כך דיברנו על מליון נושאים, רובם לא קשורים לאסטרונומיה! טיהי!

הייתי צריכה לתחקר את המלצרית לעומק כדי להבין כמה זה המבורגר של חצי ליברה. או פיט. או פאטום. מי יודע איך לעזאזל הם מודדים דברים במדינה הזו??? לפחות ההמבורגר היה טעים, והקולה הגיעה עם הריפיל המתחייב. יאי אמריקה!

בדרך חזרה התברר לי שאנחנו והחברים החדשים שלנו חולקים חיבה לסטארטרק, ודיברנו על ההבדלים בין הסרטים הישנים לחדשים. יאי גיקים!

חזרנו למלון להתקלח, ושוב ירדנו למטה להרשם באופן רשמי, ולקבל את התגים שעמלנו עליהם. קניתי גם ארבע חולצות לארבעתינו, שהיו יקרות, אבל לא יקרות כמו חולצות וורלדקון.

הצלחנו לא להרדם לשנ"צ. הילדים נשארו מחוברים למסכים בחדר, והבנזוג ואני עלינו לקבלת הפנים הרשמית. קוד הלבוש הוכרז בתור "מה שבא לכם", ולכן החלטתי ללכת עם חולצה גיקית, חצאית וסנדלי שורש. כל הנשים האחרות הגיעו בבגדים מדהימים ונעלי עקב. אני באמת צריכה לפענח את השפה שהאמריקאים מדברים. זה כאילו יש רובד שלם של מידע שאני מאבדת, אפילו שאני משתמשת באותן מילים. זה מדהים ומתסכל בעת ובעונה אחת.

מריאן קול הופיעה עם שני שירים, טיזר לקראת ההופעה שלה מחר, וקיבלה מכולנו מחיאות כפיים ושריקות. היא נפלאה ומצחיקה, ומבצעת שירים עם מכונת כתיבה. באמת.

דיברנו, פגשתי נשים חדשות ושוחחנו על גידול ילדים, טוסטרים ותארים מתקדמים. אפילו קיבלתי רעיון לסיפור! כלומר, למשהו שאני אולי אוכל לשלב איפושהו בסיפור. נראה.

לקראת עשר הלכנו להשכיב את הילדים לישון, וחזרנו למסיבה פרטית בחדר של ננסי ופול. הם הזמינו את יואב (ואותי דרכו) לשתות כמה בירות מקומיות מהאיזור בו הם גרים.

אם תהיתם על מה אסטרונומים שיכורים מתווכחים, ובכן, הם מתווכחים על פרדוקס פרמי. עם טיעונים משעשעים מאד לשני הצדדים, והמון מספרים שנזרקים לאוויר. היה מצחיק וטעים, ובחצות החלטנו שבטוח הבסנו את הג'טלג והלכנו לישוןןןןן!

עד שש וחצי. מרררף.

חסר לי פוסט!

כתבתי פוסט ארוך ויפהפה (לדעתי) על הביקור באי סלמו-משהו, ומלא פירוט ותמונות, ועכשיו אני לא מוצאת אותו! אוף.

יושלם בהמשך.

עריכה מאוחרת:

מסתבר שמחקתי אותו. יחי השחזור של וורדפרס! הכל בסדר, ואפשר לחזור לנשום (או לטוס. תלוי אם אתם אתם, ואז אתם על קרקע יציבה ובדרך לסופ"ש / עבודה / משהו אחר, או אנחנו, ואז אתם תקועים בהמתנה ל*עוד* טיסה כי אוף).

היום העשירי, או – טיסות!

קמנו מוקדם, אחרי שינה טרופה למדי. הילדים כבר היו ערים לגמרי כשאנחנו התעוררנו, ומלאי מרץ מהול בעייפות שרק טיסה טרנס-אטלנטית יכולה לייצר. וידאתי שהמונית שלנו בדרך, הגדול חיסל את שאריות הפיצה, וירדנו למטה.

בשלוש לפנות בוקר טרמינל ארבע של JFK נטוש כמעט לחלוטין. היחידים שנמצאים בשדה הם אנשי שירות בודדים והמון אנשים שממתינים לטיסה שלהם לפנות בוקר ובינתיים ישנים על שטיחים אקראיים. זה אחד ההבדלים הבולטים בין שדה התעופה בהלסינקי לבין JFK, ולמעשה גם לעומת נתב"ג. השדה הזה לא מעוניין שבני אדם יישארו בו או אפילו סתם ישבו. אין כסאות, אין ספסלים ואין מקום לנוח בשום מקום. אין דוכני מודיעין נוחים לשימוש, וגם מי שנמצא במודיעין לא יודע לענות על חלק ניכר מהשאלות ששאלנו. יש דיינר אחד פתוח בטרמינל ארבע, והמטבח שבו סגור באמצע הלילה, כך שמה שאפשר לאכול שם זה עוגות או קפה.

עמדנו (שוב) בתור, עשינו צ'ק אין, עברנו (שוב) בידוק בטחוני, והפעם היה תורה של הקטנה לצאת בתור סיכון בטחוני. מסתבר שהיא שכחה שיש לה בקבוק מים מלא בתיק, ולכן השומר המסכן היה צריך לעבור בין כובע חתול, דברי יצירה ומליון בובות פרווה עד שהוא מצא את הדבר שבגללו התיק סומן כ"מסוכן".

הטיסה הראשונה מהשתיים היתה פחות נוראית מהטיסה הטרנס-אטלנטית. היה אוכל ושתיה, והספקתי להשתעמם רק פעמיים לפני שנחתנו באטלנטה, הידועה בכינויה "כאן, ילדים, נמצא ה CDC, שהוא המקום הכי מגניב בעולם". המבטא של נותני השירות הפך למבטא דרומי למדי, מה שהיה מגניב לאללה, אבל לא הספקנו להינות כי התברר לנו שאנחנו צריכים לעלות על רכבת (!) כדי להספיק לטיסה הבאה שלנו. מסתבר שנמל התעופה באטלנטה הוא עד כדי כך גדול.

חצינו את הטרמינל בריצה, הספקנו לרכבת ואפילו הספקנו לקנות אוכל בינוני, לגלות שיש וויפי חינמי והמון כסאות לנוח עליהם (מה שהוביל לניצחון מוחץ של נמל התעופה באטלנטה על פני JFK נטול הוויפי או הכסאות), לצלם פוסטרים משעשעים, ועלינו על הטיסה הבאה.

הפעם הטיסה חצתה רק איזור זמן אחד, כך שאפילו ששהינו בתוך המטוס שעה וארבעים השעון החיצוני טען שעברו רק ארבעים דקות מאז שעלינו על הטיסה. כל הקיפוצים בין איזורי הזמן גרמו לי להזכר בבן הזוג של אשתו של הנוסע בזמן, שבשלב מסוים בספר תוהה בן כמה הוא, עם כל הנסיעות בזמן שהוא עבר.

שדה התעופה בסנט לואיס הפסיד לאטלנטה כי אין בו וויפי חינמי. מצד שני, יש בו רכבת! שלקחה אותנו היישר לרחוב של מלון Moonrise, אותו קל לזהות עפ"י הירח הענק שמסתובב על גגו.

נכנסנו למלון, שמחנו לגלות שהחדר שלנו כבר מוכן, עלינו מהר לפרוק מזוודות, ויצאנו שוב לחום וללחות כדי לאכול משהו לפני שניפול למיטה.

הרחוב בו המלון שלנו שוכן נראה כמו סט של סרט הוליוודי, כולל הדיינר האמריקאי, המספרות, ואפילו חנות הקעקועים. אכלנו במסעדה שהזכירה לנו מה הטעם של תבלינים. לא היה לי מושג שהאוכל בהלסינקי היה כ"כ תפל, עד שקיבלנו כנפי עוף עם תיבול ששורף את הלשון. יחי האמריקאים!

השירות היה מדהים. האוכל הגיע ממש מהר, מילאו לנו את הכוסות בלי שנספיק לשים לב שהן התרוקנו, והבונוס – לא יקר!

המשכנו לשוטט במורד הרחוב עד שהגענו לחנות המובייל השכונתית. אני נשארתי לדסקס עם המוכר החביב סוגי חבילות סים והתפתחויות עלילתיות במשחקי הכס, בזמן שהבנזוג לקח את הילדים לבן אנד ג'ריז השכונתי להשביע את רעבונם לגלידה.

בדרך חזרה השתדלנו למתוח כמה שיותר את הזמן כי הרגשנו את טלפי הג'טלג אוחזים בנו. השעה היתה ארבע וקצת, ובקושי הצלחנו להשאר ערים.

עצרנו בחנות יד שניה כדי שאוכל לאלתר לעצמי פיג'מה מחולצה ענקית וחצאית קשירה, ובמכולת בשביל "דברים שצריך שיהיו בחדר". כלומר, בננות, m&m, ריזס וג'ינג'ר מיובש. הצלחנו למתוח את ההסתובבות, משחקי המחשב והסלולרי עד שבע בערב, וקרסנו לשינה שקיווינו שתמשך המון זמן.

ואז כולנו התעוררנו בשלוש וחצי לפנות בוקר.

לך תזדיין, ג'טלג.

היום התשיעי, או – כמה שעות אורכת יממה אחת?

התחלנו, כבכול בוקר, בארוחת בוקר משותפת עם אהוד. הרמנו כוס מים לשינה במיטה נוחה יותר, סיימנו את האריזות ויצאנו לתחנת האוטובוס ביחד.

נפרדנו בתחנת האוטובוס שזכתה לשם "חתולנטי" בגלל האיות הפיני.

האוטובוס הגיע בזמן, וכמו כל הלסינקי היה נקי, הנהג היה נחמד, והנסיעה היתה נעימה. הבנזוג הבחין בשני דברים חדשים, שמשום מה לא שמנו לב אליהם במהלך השהות בהלסינקי – אין גדרות ואין סורגים. בשום מקום. לא מסביב לבתי ספר, לא על חלונות של בתים פרטיים. יש פה ושם גדרות נמוכות כדי להבהיר מה האיזור ששייך לסוכנות למכוניות, אבל זה בבירור גדר שנועדה לעזור לאנשים לא לטעות לתוך השטח המגודר ולא כדי למנוע מאנשים להכנס. או שזו מדינה נטולת פשיעה או שאנשים פשוט סופר – נחמדים כאן ופשוט לא נכנסים למקומות שהם לא אמורים להיות בהם.

כשהגענו לשדה נתקלנו בבעיה הראשונה שלנו (שהיא למעשה בעיה נגררת): לא הצלחנו לעשות צ'ק אין. ההשערה שלנו היתה שהבעיה היא שהויזה לארה"ב נמצאת על הדרכון הישן של הילדים ושלי ולכן הצ'ק אין האוטומטי לא מזהה את הדרכון הנוכחי כבעל ויזה לארה"ב. עברנו בין בידוק אוטומטי לבידוק אנושי ובסוף הפנו אותנו לאשה הנחמדה ביותר בפינלנד כמו שזה נראה, שטיפלה בהכל. היא הסבירה שארה"ב משנה את החוקים כל כמה ימים ולכן הם רגילים לטפל בבעיות. היא היתה חביבה, נחמדה, חייכה, הרגיעה אותי כמה וכמה פעמים ואמרה ש"אין שום דבר בעולם שאי אפשר לתקן". הנחמדות הפינית הזו פשוט נפלאה, וגרמה לכולנו להרגיש הרבה יותר רגועים ורצויים.

בזמן הבידוק הביטחוני כולנו עלינו באופן אקראי לגמרי. הקטנה ואני נסרקנו לנוכחות חומרי נפץ, והלפטופ שלי נבדק להיותו פצצה. שוב, אנשי הביטחון היו נחמדים וביקשו רשות לבדוק אותנו ואת הלפטופ. כמובן שהסכמנו, ואני ביקשתי שאיש הביטחון ישלים לי כבר את הספר, אם הוא כבר פותח אותו.

הוא לא השלים את תיקוני העריכה שלי, אבל כן היה נחמד וחייך, אז סלחתי לו.

בזכות הדרכון האירופאי הגדול ואני אצנו דרך בידוק אוטומטי מהיר. העיכוב העיקרי שלנו היה שלא הורדתי את המשקפיים ולכן למכונה לקח קצת יותר זמן לזהות אותי. הבנזוג והקטנה עברו בבידוק הרגיל, ולנו לא נותר אלא ללכת לסטארבאקס ולהזמין מלא קפה, שוקו, ועוגיות ענקיות. ההזמנה הגיעה ביחד עם העוברים עם הדרכון הישראלי, והתיישבנו כולנו להמתין לעליה למטוס.

הגדול עבד על המחשב שלו באדיבות אינטרנט החינם הנחמד של שדה התעופה, הקטנה הורידה מוזיקה ועשתה אנימציות, והבנזוג ואני עשינו שטויות בטוויטר.

כשהגענו לשער שלנו הגדול נעצר באופן אקראי לבידוק פיזי, אבל מכיוון שכולם סופר-נחמדים, הרשו לבנזוג להכנס איתו מאחורי הפרגוד ולשמור כשבודקים אותו.

הו, כמה שנתגעגע לנחמדות הזו.

הטיסה היתה אמורה לארוך שמונה שעות וחצי. בפועל היא ארכה נצח. אכלנו. שיחקנו. השלמתי את הפוסט של אתמול. שיחקנו עוד. קראתי סיפור קצר. ישנתי, ועדיין היינו באוויר. הילדים התנהגו נפלא, לא הציקו והעסיקו את עצמם בלי שום עזרה. ועדיין – ארווווווך.

אחרי שבוע בארץ הנחמדות הנחיתה בארה"ב היתה קשה. אין מקומות ישיבה בשום מקום, אין ספסלים נעימים, אין אנשים נחמדים שמכוונים את התנועה. הכל מרוט ושרוט ולא נעים. המון מדים בכל פינה והמון תורים. פקידי ההגירה והאנשים שפנינו אליהם לעזרה היו מאד מנומסים, הם פשוט לא היו נחמדים.

ביני לבין הגדול התגלגלה שיחה במשך כמה שעות, מלווה בדוגמאות, כדי להבהיר מה ההבדל בין נימוס לבין נחמדות. מה זה אומר לעשות את מה שאתה צריך לעשות בחיוך לבין מה זה אומר לעשות מעבר למה שאתה צריך לעשות, כדי שמי שמולך ירגיש בנוח.

הלכנו קצת לאיבוד בין כל הדברים שצריך לעשות, ובסוף קיבלנו הכוונה משני אנשים אקראיים במדי אמריקן איירלינז. הם אמרו לנו לא לקנות סים בשדה התעופה כי זה יקר לאללה, ולקחת מונית צהובה למקום שאנחנו צריכים כי כל שירות אחר יקרעו אותנו במחיר.

יצאנו החוצה ודבר ראשון עצרנו ליד שוטר כי רציתי להראות לקטנה למי היא צריכה לפנות אם היא הולכת לאיבוד. ביקשתי רשות, הבהרתי לשוטר מה אני עומדת לעשות, קיבלתי רשות, והראיתי לקטנה את הסממנים הרלוונטיים: המדים השחורים, הנשק, והסמל של כוחות הביטחון. אני מקווה שהיא לא תצטרך את זה.

ואז!

נכנסנו למונית צהובה!

כמו בסרטים!

הצלחנו להתאפק ולא להגיד "follow that car", ואפילו שמרנו את הקיפוצים למינימום. עם זאת, היה ממש מגניב לנסוע ברחובות במונית צהובה.

הדירה שהזמנו מראש קיבלה ביקורות דח דומות באיירביאנבי: קרובה לנמל התעופה ולא משהו מבחינת האיבזור.

כשהגענו מצאנו דירה נטולת מגבות, טלפון נייח, כוסות או צלחות. כן היו סדינים נקיים, וויפי, מזגן, ושני ארגזי כפיות חד פעמיות. הנחנו את התיקים, סינכרנו את הטוויטר, הורדנו מפה של האיזור, ויצאנו לצוד ארוחת ערב.

השכונה נתגלתה כסטראוטיפ של קווינס. מדרכות שבורות, לכלוך בצידי הכביש, פחי אשפה מלאים, אנשים בכל צבע עור פרט ללבן. מקום מדכא לאללה, ואני ממש שמחה שהחלטנו להשאר רק ללילה אחד.

מצאנו פיצה דומינוס, קניתי לילדים בסופר הסמוך מיץ תפוזים, וחזרנו לדירה לאכול ולישון. בדרך ראינו סנאי שלא הספקתי לצלם, אבל בהחלט הספקנו לעמוד ולהתפעל מכמה שהוא צמרירי וכנראה נושא מלא מחלות.

אי אפשר היה להתקלח כי אין מגבות, ולכן פשוט הלכנו לישון כשבחוץ שמונה בערב והגוף שלנו משוכנע שכבר שתיים לפנות בוקר.

בתוכנית למחר – טיסות!