פריבילגיות לרבות שאינן פריבילגיות

אני אגיד לכם מה כן. לפחות הגענו סוף סוף למצב שבו אני יכולה לקנות דברים שאני רוצה במקום רק דברים שאני צריכה. זה לקח שלושה חודשים ושש משכורות (שלי ושל הבנזוג) כדי שארגיש בנוח להזמין דברים כמו מגש.

מגש, אחרי הכל, הוא לא באמת צורך קיומי. היה דחוף יותר להזמין קודם ספות כדי שנוכל לשבת ביחד בנוחות כמשפחה (אנחנו משפחה רובצת). לקנות שמיכות פוך מחממות באמת, כריות טובות, וסיר לחץ חשמלי.

סיר הלחץ החשמלי, דרך אגב, אולי נשמע כפינוק אבל הוא חיוני כי הכיריים שיש כאן מזעזעים. הם יודעים לחמם למקסימום, בלי שום אופציית ביניים, אז כל האוכל או נשרף או לא מוכן מספיק או גם וגם. זה לא נורא כשמדובר בחביתה, שמקסימום מקשקשים כדי להסתיר את החלקים השרופים, אבל זה מתחיל להיות מטריד כשמכינים תבשילים שצריכים אש בינונית לאורך זמן. הווה אומר – כל תבשילי החורף למינהם.

ההחלטה על סיר הלחץ הגיעה כשלא הצלחתי להכין אורז. בסך הכל אורז, המאכל ששמים בסיר לעשרים דקות והוא מוכן. אבל הטריק של עשרים הדקות הוא חימום קבוע, לא הרתחה ולא קירור. מכיוון שהכיריים כאן לא היו מסוגלות לעמוד במשימה הזו, לא היה לנו אורז. מה שאומר – אין סושי, אין תוספת לעוף, אין פחמימה קלה להכנה שמשתלבת בכל ארוחה כמעט. אחרי התייעצות טוויטרית הוחלט על הזמנת סיר כזה, והוא שדרג את חיינו להפליא. הכל נכנס אליו. הכל. אחד היתרונות הוא לא רק שמירה על לחץ קבוע אלא זה שהוא מכבה את עצמו. אפשר לזרוק הכל פנימה, לכוון לכה זמן שרוצים, ולשכוח ממנו לכמה זמן שצריך. שמים בבוקר, אוכלים בערב.

(גם תנור יכול לעשות את זה, אבל אין לי תבנית מתאימה לבישול ארוך בתנור, וכאמור, הייתי צריכה פתרון גם לאורז, לא רק לתבשילים ארוכי טווח).

(בבקשה אל תתנו לי כאן מתכונים לאורז בתנור. זה לא יעזור לי. לא אם אתם מתכוונים להזמין אלי הביתה תבנית מתאימה, ואז לבוא לבשל אצלי).

אז סיימנו את הדברים הדחופים. יש שמיכות פוך, יש על מה לשבת, יש עם מה לאכול, והגענו לשלב הזמנת הדברים שהופכים את החיים לפחות מעייפים. נגיד – מגש כדי להביא את האוכל בבת אחת לסלון/פינת אוכל במקום בשלבים. אני (קצת) מפנטזת על קומקום תה, כי תה הפך לדבר שאנחנו שותים כמה פעמים ביום, אבל לא מצליחה למצוא סט שיהיה גם יפה וגם אפקטיבי. כל קנקני התה שאני מוצאת מספיקים לשני ספלים לכל היותר, ובשביל זה אני לא צריכה קנקן.

קר כאן. בבת אחת הגיע הסתיו. אתמול היתה מעלה אחת בודדת כשקמנו בבוקר. הגדול ואני צחקנו שהיא מסתובבת לבד ומחפשת את החברות שלה, שהגיעו רק לקראת הצהריים. בשש בערב היתה שעה נעימה, עם 14 מעלות שלמות (!) ובלי רוח או גשם. החלטנו שזו היתה מסיבת מעלות, כמובן, שנמשכה שעה, ואחר כך כל המעלות התחילו לחזור הביתה. הגדול אמר שזו בטח מסיבה כזו שאחרי שאת נמצאת בה את המינימום המנומס ואז את מתחילה להמציא תירוצים כמו "הילדים מכים אחד את השני ואני חייבת לחזור כי יש דם". כל המעלות חזרו לביתן עד שמונה בערב, ונשארו רק שתיים לארח לחברה למעלה הבודדת מהבוקר.

וחשוך. כל הזמן חושך. הזריחה רק לקראת שמונה, השקיעה בחמש, וזה יחמיר. אני לא מעזה להסתכל על הצפי לסוף דצמבר. בטח יהיה כפור כל הזמן, רוח וגשם וסערה, שלג וקרח בכל מקום, וחושך על פני תהום.

בוקר ערפילי של סתיו אירופאי עם מעלה אחת שמחפשת חברות

הבנזוג בכנס בדובאי ושולח תמונות בחצי שרוול. אני מחזירה לו תמונות עם צעיף וג'קט. בסופ"ש לקחתי את הילדים לאאוטלט אופנה קרוב (במרחק שעה וחצי נסיעה, בחושך, כמובן) כדי להצטייד במעילים. האופנה הגרמנית היא אפור-חום-שחור. הכל יעיל ואחיד, בלי שום מקום לאינדיבידואליות או ליופי. אני מבינה מאיפה זה מגיע. אם הייתי חיה כל חיי במקום שבו באוקטובר כבר כל כך קר וחשוך, ואין צפי לשינוי עד אפריל, גם אני הייתי נסוגה לאפור-חום-שחור. שיהיה חם ושיעזבו אותי בשקט. אבל אנחנו לא חיים כאן עדיין מספיק זמן כדי להתכופף על פי המוסכמות, ולכן פשטנו על הקניון (הפתוח! מי עושה קניונים פתוחים במקום עם מזג אוויר כזה מזעזע?). היינו כולנו עם טישרטים וסווטשרים, שזה שווה ערך לתיירים אירופאי שמגיעים באוגוסט הישראלי עם חליפות שלושה חלקים, עניבות, ומעיל גשם על הזרוע. את הסיבוב עשינו בריצה בין חנויות. להכנס, להסתכל על הצבעים, להחליט שהכל זקן, ולצאת. לא לא-חם. פשוט לא יפה, ואם מדובר במשהו שצריך להשתמש בו על בסיס יום יומי, כדאי שהוא יהיה יפה, לא?

בסוף הצלחנו למצוא חנות עם מעילים צבעוניים. הקטנה בחרה מעיל צהוב מכיוון שהוא גם בערך-נוח, אבל בעיקר כי הוא מתאים להמון קוספליי, לדבריה (ואחר כך אמרה שהוא לא מאד נוח, אז הקוספליי שהיא תוכל לעשות איתו מוגבל. נו טוף). אני לקחתי בדיוק את אותו דגם, אבל מידה אחת גדולה יותר ובצבע ורוד. הגדול בחר מעיל אלגנטי, אמנם בכחול-כהה, אבל הוא באמת מחובבי הצבע הזה. חוצמזה, כשהוא לבש אותו הוא נראה ממש מהודר ובוגר, אז אני בעד.

כישצאנו מהחנות, הפעם עם ביגוד תואם למזג האוויר, פתאום נהיה נחמד להסתובב. עדיין האף והאצבעות שלנו קפאו, אבל הרבה פחות נורא מאשר כשיצאנו מאוטו. היה מספיק נעים אפילו בשביל להסתכל בעוד כמה חנויות. לא יותר מדי, כמובן. אבל נחזור לשם, בלי ספק. אני צריכה קצת קרדיגנים וגופיות ארוכות שיהיו מתחת למעיל הוורוד החדש.

ואם מדברים על רכב… לבנזוג ולי היתה פנטזיה שנוכל לקנות רכב. אחרי הכל, בארץ היינו נכנסים לבנק, לוקחים הלוואה של כמה עשרות-אלפי-שקלים, ויאללה. אז כאן אין שום בעיה להכנס לבנק ולקחת הלוואה, רק שהחוזה שלי הוא עד סוף אוקטובר 2022, והבנק לא מוכן להתחייב לתת לנו הלוואה ליותר זמן מזה, אז אנחנו עדיין עם רכב שכור (שעולה הרבה יותר לחודש ומעיק לנו על התקציב), ושוברים את הראש מה לעשות.

(בבקשה אל תשלחו אותי לאתרי יד שניה. מבטיחה לכם שחרשתי הכל. אלא אם אתם מתכוונים להגיע איתי לסוכנות ולקנות עבורי אוטו, אל תתנו לי עצות).

הסוגריים המרובים מגיעים מכיוון שבכל פעם שאני כותבת משהו כמו "אני לא מצליחה להכין אורז כי הכיריים גרועים" אני מקבלת שלוש תגובות מועילות ועשרים תגובות מסוג "תחליפי את הכיריים" (זו דירה שכורה), "הנה מתכון לאורז בתנור" (אין לי תבנית מתאימה), "הנה מתכון לאורז שתמיד מצליח" (לא מתאים לכיריים). נמאס לי מעצות, אבל ברמה חדשה. ליתר דיוק, נמאס לי מעצות שלא מתחשבות במצב הנוכחי שלי. הן שקולות ל"ניסית לא להיות עצובה" מבחינת התועלת שלהן, ובעיקר מעיקות עלי כי הן מטביעות את הדברים שכן עוזרים.

מה שעוזר, אם תהיתם, זה אמפתיה. "איזה באסה זה לשרוף אורז. אוף. אפשר לעזור לך לחפש משהו חלופי שיענה על אותה משבצת?" או "כן, גם אנחנו עברנו את החרא הזה עם המכונית. אין לי עצות, רק שתדעי שזה יסתדר בסוף, ואני כאן לעזור אם צריך, כולל לסייע בהסעות אם אתם נתקעים" או "הנה לינק למפתח הברגים שצריך כדי לשחרר אוויר מהרדיאטורים. אם זה לא עובד, אני אקפוץ לעזור לראות מה עוד אפשר לסייע" או "אני אתקשר בשבילך לבעל הבית לדבר איתו בגרמנית להבין מה הבעיה ואחזור אליך עם הפתרונות".

עצות, באופן כללי, לא עוזרות. אמפתיה כן. הצעה קונקרטית לסיוע כן. שיתוף בניסיון מעמדה שרואה את המצב הנוכחי שלנו ולא את המצב בעוד עשר שנים במקום אחר גיאוגרפית וכלכלית, כן.

ובכלל רציתי לכתוב על כמה קשה לי לוותר על הפריבילגיה העיקרית שלי בחיים שהיא השפה שלי. אני כותבת, קוראת, מדברת בעברית ואנגלית, ואני כרגע במקום שלא משתמש באף אחת מהשפות האלה. אנחנו הולכים לקורס לימוד בסיסי, אבל אלא אם מי שמולי רוצה לדעת באיזה רחוב אני גרה, אני עוד לא מסוגלת לתקשר איתו. ורציתי לכתוב שיש לי הרבה יותר פריבילגיות ממה שהיה להורים שלי כשהם עלו לארץ, כי לפחות יש לי גוגל טרנסלייט זמין וחברי שעשו רילוקיישן לאירופה לפני כמה שנים, וכמובן – המעמד הכלכלי שלנו טוב בהרבה וההורים שלנו אינם פליטי שואה שהשאירו את כל הרכו מעבר למסך הברזל. ועדיין. קר לי, וחשוך לי, וקשה לי. לפחות יש לי מעיל ורוד.

מעילים!

דברים שרואים מכאן…

עשיתי מבצע שחרור טיוטות. כל מה שנשמר בצורת טיוטה, מפוסטים שלמים שטרם פובלשו, דרך נקודות שחיכו להפוך לפוסט ועד רשימות בפנקס שהיו צריכות להיות מוקלדות. הכל הכל הוקלד, נערך ופובלש. הדבר האחרון שנערך היה פוסט קונפוז'ן, שבמקור נכתב בסוף ינואר 2020, כשאהוד ואני החלטנו שלקונפיוז'ן הבא אנחנו חייבים להביא את ריקה ויואב לפחות, אם לא את כל שאר הזרחיניאדה (אלה מהםן שיהיו מוכנים לחצות את האוקיינוס בשביל כנס של שלושה ימים, כלומר).

הדבר שלא נכתב בפוסט הוא איך השיחה האחרונה של שונאן ושלי היתה שונאן שואלת אותי מה דעתי על הווירוס החדש הזה מסין, ואני אומרת לה שהאמריקאים קצת היסטריים, ושכל שנה יש וירוסים חדשים מסין, וזה נחמד שכולם מחכים לסארס הבא, אבל צריך טיפה פחות פאניקה.

חלק מהעלאת הטיוטות הוא (מבחינתי) וידוא של תאריכים, עד כמה שאפשר. אחרי שהעליתי את הפוסט על קונפיוז'ן קפץ לי לעין זימון לדיון הראשון על הקורונה. יומיים אחרי, וחודשיים לפני שכל הכנסים הפיזיים בוטלו, וכולנו למדנו לחיות בזום.

ולפני שתשאלו – שגיאת הכתיב בזימון המקורי (שלא אני הוצאתי). התמימות של "אנחנו רק נכין כמה נהלים, וזה ייגמר לפני שזה יגיע לארץ" גם.

רילוקיישן עם חתולים

ובכן, רילוקיישן.

רשומה זו מיועדת לכל מי שמחפשת מידע על רילוקיישן, העברת חתולים לאירופה, חתולים, טיסה לאירופה עם חתולים.

הבנזוג מקים סטארטאפ בלוקסמבורג, ואנחנו מצטרפים אליו, ילדים, ספרים וחתולים. החלק המורכב הוא, כמובן, החתולים. כלומר, גם חיפוש דירה ועבודה ביבשת אחרת, התארגנות על ענייני בי"ס (לקטנה) וצה"ל (לגדול), ביטוח רפואי וכל אלה זה לא תענוג גדול, אבל מה שטרד את מנוחתי ממש הוא הנושא של רילוקיישן חתולים.

קודם כל, יש כמה וכמה מקורות מידע מומלצים, כולל האתר של דניאל, תשע ושלושה רבעים. כדאי גם להתעדכן בהנחיות באתר משרד החקלאות לגבי ייצוא בעלי חיים. כן, כן, אנחנו יצאני בעלי חיים מהרגע שהחלטנו לקחת איתנו את החתולים לאירופה. אבל כל המקומות שבדקתי היו מעודכנים לתקופה טרום קורונה או דיברו על שינוע חתול אחד, או על הטסה לארה"ב. אנחנו העברנו שלושה חתולים בתקופת קורונה לאירופה, ולא מצאתי מקום אחד שמרכז הכל. לפיכך, הנה הלקחים שלמדנו בדרך:

קחו א'נשי מקצוע. באמת. אל תעשו את זה לבד. זה לא שווה את כאב הלב, הטרחה, העצבים והנסיעות של הרגע האחרון. יש גזיליון חברות שמתמחות בהטסת בעלי חיים, ובדיעבד, מכל הדברים שהייתי צריכה לזרוק עליהם כסף במקום לעשות בעצמי – זה הראשון ברשימה (השני הוא מיון ואריזה, אבל זה ברשומה אחרת). הקטע המגוחך הוא שהסיבה שעשיתי את זה בעצמי היא שעל פניו התהליך נשמע מאד פשוט. הבעיה היא שבפועל, ביחד עם כל שאר הדברים שקשורים לרילוקיישן זה פשוט עוד עומס שבאמת באמת חבל לנסות להתמודד איתו לבד.

לפני הטיסה

  1. אם החלטת להתעלם מהעצה הראשונה (המאד טובה!) שלי, צריך להתחיל בללכת כמה שיותר מוקדם לוטרינרית האהובה עליכםן. היא תדע איזה חיסונים צריך להשלים, מאיפה להשיג שבב, מה הלו"ז שצריך לעמוד בו וכו'. אם הוטרינרית שלכםן לא יודעת את זה, אנא פנו לשלב הראשון וחפשו א'נשי מקצוע בעלי התמחות בנושא. כמה מוקדם זה "כמה שיותר מוקדם"? הוטרינרית שלנו ידעה על הרילוקיישן לפני שסיפרנו להורים.
  2. במקרה של חתולים התהליך הוא:
    • הכנסת שבב זיהוי
    • חיסון נגד כלבת (אחרי הכנסת השבב!)
    • בדיקת דם לנוגדנים לכלבת לפחות חודש אחרי החיסון ולפחות שלושה חודשים לפני הטיסה. אם הבדיקה נעשית פחות משלושה חודשים לפני תאריך הטיסה המתוכנן – תצטרכו להשאיר את החתולים בבית ולבוא לאסוף אותם מאוחר יותר.
    • אם הבדיקה חיובית (כלומר, יש נוגדנים), אפשר להטיס את החתול. אם הבדיקה שלילית, יש לחזור על החיסון ועל הבדיקה. בכל מקרה ההחלטה היא של הוטרינרית.
    • הגורמים מגבילי הקצב במקרה הזה הם שצריך לחסן את החתולים מספיק זמן מראש, ושאם הבדיקה חוזרת שלילית, צריך עוד זמן כדי לחזור על החיסון וכל הטררם. ולכן – הראשונה שידעה על הרילוקיישן היתה הוטרינרית שלנו.
    • פרט לכל אלה צריך לשקול את החתולים (חשוב!), לבדוק אותם, לתלע, לפרעש ושלל הדברים שבני תרבות עושים לפני שהם נכנסים לאירופה.
  3. בעשרת הימים לפני הטיסה צריך:
    • לחזור לוטרינרית לבדיקה סופית וחתימה על טפסים בהתאם למדינת היעד. לכל מדינה הטפסים שלה, ואנחנו (כמובן) טסים לגרמניה עם הטפסים הכי ארוכים שיש. באתר משרד החקלאות יש לינקים לטפסים, ואם אתם לא מוצאים אותם שם, אפשר להתקשר למשרד החקלאות ולשאול. האם אחלה וענו לי על מלא שאלות בטלפון.
    • את הטפסים החתומים של הוטרינרית צריך לקחת לוטרינר המחוזי לחתימה ואישור סופי. צריך לקחת גם את בדיקות הנוגדים נגד כלבת שעשיתם.
    • צריך לשלם את האגרה המתאימה באתר הממשלה.
  4. אנחנו היינו מאד מאורגנים ומסודרים ועשינו את זה בול עשרה ימים לפני הטיסה (בזכות אמא ואבא שלי שנסעו, סידרו ושילמו. הבנזוג ואני היינו במינכן, מארגנים ביורוקרטיות). ביום לפני הטיסה עברתי שוב על המסמכים וגיליתי שהם רשומים על שם הבנזוג במקום על שמי. הבעיה היא שהבנזוג היה כבר בגרמניה, ופחדתי שלא ייאפשרו לי להכניס את החתולים אם הם לא רשומים על שמי. אף אחד (משרד החקלאות, הוטרינרית שלנו, שגרירות גרמניה, שירות הלקוחות של לופטהנזה) לא היה מוכן לקחת אחריות על זה שהפחד שלי חסר בסיס, ולכן עשינו את כל הסיבוב שוב יום לפני הטיסה. בדיעבד – לא היתה שום בעיה והחתולים פשוט הוכנסו לאירופה בלי לבדוק אפילו שהם מדברים גרמנית.

הטיסה עצמה

  1. אנחנו טסנו עם לופטהנזה, ולכן הידע שלי מוגבל לטיסות שלהם. טיסות לופטהנזה מישראל לפרנקפורט יכולות להכיל 2 בע"ח בתא המטען ו-2 בע"ח בתא הנוסעים. לבעלי כרטיס טיסה בביזנס יש הטבות נוספות, לא בדקתי.
  2. צריך לשריין מקום בטיסה כמה שיותר מוקדם. השיריון אומר להתקשר לשירות הלקוחות ולהודיע על הטסת בעלי חיים. שירות הלקוחות מסמנים כמה בעלי חיים אתם לוקחים איתכם וכה הם שוקלים, ושומרים לכם את המקומות. התשלום נעשה בדלפק בזמן הצ'ק אין לטיסה.
  3. יש לנו שלושה חתולים. ברגע שהחלטנו שאנחנו טסים עם שלושתם, היינו צריכים לבחור מי יטוס איתנו בתא הנוסעים ומי בתא המטען. היו לנו שיקולים לכל כיוון, ובסוף החלטנו שהכי קטנה תטוס איתנו בתא הנוסעים, ושני הגדולים יטוסו ביחד בתא המטען.
  4. שימו לב – "ביחד" אומר בשני כלובים. רק לגורים מותר לחלוק כלוב, וממה ששמעתי מחברים, הסטרס של הטיסה לא עושה טוב לחתולים שחולקים כלוב. אז בכל מקרה – כל אחד בכלובו-הוא.
  5. כל חברת תעופה וההנחיות שלה לגבי מה נחשב כלוב מותר להטסה בתא המטען ומה נחשב כלוב מותר להטסה בתא הנוסעים. כדי להעריך איזה גודל כלוב כדאי, מדדתי את המנשא שאיתו אנחנו לוקחים אותם לוטרינרית (האהובה שלנו!), וממנו בחרתי את המידות על פי הכלובים המומלצים לטיסות.
  6. הדברים שצריך לחשוב עליהם בנוגע לכלוב הטיסה:
    1. נעילה חיצונית שלא נפתחת במכה אקראית
    2. מקום לכלי מים (מחויב על פי תקנות התעופה הבינלאומיות, אפילו אם החתולים שלכם, כמו שלנו, יהפכו את הכלי דקה אחרי שתכניסו אותם לכלוב).
    3. מקום לסגירה נוספת על ידי אזיקונים. שימו לב שצריך אזיקונים ארוכים למדי. בעבר היה צריך לקדוח מקום כזה, הכלובים שבחרנו הגיעו כבר עם חורים.
  7. בתוך הכלובים:
    1. מקום לכלי מים. יש כלים מיוחדים שננעלים עם בורג. אני קניתי כאלה כי זה היה נוח וכי התכוונתי להמשיך להשתמש בהם בבית החדש. יש כאלה שפשוט מצמידים כלי פלסטיק עם אזיקונים.
    2. המליצו לנו לשים קוביית קרח שתימס לאט וכך החתולים יעלו לטיסה עם מים. עשינו את זה, ובתמורה חתול אחד הפך את כלי המים שלו עוד לפני שנכנסנו למעלית, והשניה הפכה את הכלי שלה איפושהו במהלך הטיסה. מיותר לציין ששניהם הגיעו לבית החדש צמאים למדי.
    3. שמיכה/בגד אהוב. לחתולים שלנו יש שמיכות צמריריות שטכנית הן הכירבוליות שלנו, אבל מבחינת החתולים השמיכות הן שלהם. מכיוון שהלכנו על כלובים גדולים למדי היה מקום לשמיכה בכל כלוב. חתול אחד רבץ עליהן, החתולה השניה התחפרה מתחת לשמיכה, אבל שניהם קיבלו קצת ריח של בית. בכמה-ימים לפי הטיסה השתמשנו יותר מהרגיל בשמיכות כדי שיהיה לחתולים ריח מוכר בזמן הטיסה. אני לא יודעת אם זה עזר, אני מקווה שכן.
    4. סדינית – קונים בכל חנות חיתולי מבוגרים / סופר. מדובר במשטח קטן וסופג, שנראה קצת כמו חיתול מרובע פרוש. מניחים אותו מתחת לשמיכה/כרית/בגד שבחרתם, כדי שאם החתולים ישתינו במהלך הטיסה, יהיה מה שיספוג את הנוזלים.
  8. מעל הכלובים:
    1. הכנו בבית מראש דף A4 עם השם של כל חתול, היעד של הטיסה ומספר השבב שלו (שלום, אני חתול בדרך לפרנקפורט וקוראים לי קרברוס. מספר השבב שלי הוא…). הטקס הודפס בעברית ובאנגלית כדי שהעובדים בנמל התעופה ידעו את מי הם מעבירים, ובתקווה יהיו נחמדים יותר. אם היה לי יותר זמן הייתי מכינה כזה גם בגרמנית. הדף הוכנס לניילונית, והניילונית הודבקה על הכלוב מלמעלה.
    2. בצ'ק אין לטיסה עצמה תקבלו מדבקות לשים על הכלוב. במדבקות יהיה פירוט של מה החיה, מתי היא אכלה / שתתה בפעם האחרונה ומתי הפעם הבאה שצריך להאכיל / להשקות אותה (אלה פחתולים. פשוט כתבתי שלוש שעות לפני הטיסה ושלוש שעות אחרי הנחיתה. בחיות עם לו"ז מסודר יותר אני משערת שהמספרים האלה חשובים), מה הצד העליון של הכלוב, ובנוסף – שטר מטען בדיוק כמו על המזוודות שלכם.
כלובי טיסה. שימו לב לאזיקונים ולנעילה הקדמית של הכלוב. בזמן הטיסה הסורג גם כן היה סגור באזיקון לחלק האפור של הכלוב, ליתר בטחון. מעל הכלוב מודבק נייר עם השם של החתול, מספר השבב והיעד, בעברית ובאנגלית.

צ'ק אין

שימו לב – עשינו צ'ק אין בנתב"ג בתקופת הקורונה. אני לא יודעת איך זה בנמלי תעופה אחרים או בתקופה שאיננה קורונה.

  1. מגיעים עם כלובי החתולים לדלפק הצ'ק אין ביחד עם המזוודות ושאר המשפחה שאינה הולכת על ארבע.
  2. מחייכים בנימוס לכל מי שעומד איתכם בתור ומביע את דעתו על החתולים המאד אמיצים שלכם, שמצטנפים בפינת הכלוב ומשתדלים לא לבכות.
  3. משתדלים בעצמכם לא לבכות ובעיקר לא לדמיין שום תאונה שתגרום לזה שהחתולים ירוצו החוצה ולעולם לא תמצאו אותם ושל מי היה הרעיון המטומטם לקחת חתולים לחו"ל, או בכלל רילוקיישן, ומה היה לכם רע בארץ עם הוטרינרית שלכם והחנות חיות מחמד שבדיוק פתחו לכם מתחת לבית ותריסים בכל מקום והחתולים בכלל לא ניסו לברוח מהבית עד היום, חוץ מבכל הפעמים בהם הם ניסו ללכת למעלית וגם הפעם ההיא שהם יצאו מחוץ לסורגים ואתם גרים בקומה 11 וחטפתם התקף לב אבל חוץ מהפעמים האלה באמת שהיה לכם סבבה ואיזה שטות זו…
  4. ואז מגיע תורכם!
  5. במקרה שלנו מי שאחראית על בעלי החיים היתה הבכירה שיושבת בקצה התור ומטפלת במקרים המורכבים יותר. לנו יש כרטיס קידום בתור ולכן הגענו אליה ישר. שווה בכל מקרה לשאול אם אפשר להגיע אליה במקום לעמוד בתור עם כולם, כדי שבעלי החיים לא יסבלו.
  6. קודם שוקלים את המזוודות ומעלים אותן למטוס. במקביל עוברים על כל הטפסים מהוטרינרית, הוטרינר המחוזי, בדיקות הכלבת והמידע שהדפסת מראש והבאתם איתכם.
  7. התשלום על העברת החיות נעשה בדלפק הטיסה. אפשר לשלם באשראי.
  8. טכנית, אמורים לשקול את תיקי היד ואת החתולה שנמצאת בתיק גב ומעמידה פנים שהיא רצפה. מעשית לא שקלו אותם רק שאלו אותנו בערך כמה הם שוקלים.
  9. אחרי מסירת המזוודות הולכים שמאלה עד לקצה הדלפקים, למקום שמסומן בתור מטען מיוחד. זה המקום בו מוסרים ציוד סקי, עגלות, גלשנים, ומסתבר שגם חתולים. סרקו את כלובי החתולים במקלון המוזר הזה שמצפצף מדי פעם, אבל לא ביקשו מאיתנו לפתוח את הכלוב או להוציא את החתולים. אחרי הסריקה הכלובים סומנו, והפנו אותנו למעלית המשא. נפרדנו משני החתולים שבכלובים, הבטחתי להם שיהיה בסדר, קיבלתי מבטים נוזפים, והמשכנו.

בידוק בטחוני

  1. כשהגענו לבידוק הבטחוני הראיתי שיש לנו חתולה, וביקשתי שלא ישקפו אותה ביחד עם המטען.
  2. איש הבטחון קרא לאחראי, שקודם כל הרגיע אותי שהם לא מבקשים להוציא חתולים מכלובים, אחר כך לקח את התיק עם החתולה ביד ועבר איתה בשיקוף הרגיל.
  3. מהצד השני של השיקוף קיבלתי אותה חזרה, וזהו.

טיסה ונחיתה

  1. בעליה למטוס וידאתי שהדיילות יודעות שיש שני חתולים בתא המטען. לאורך כל הטיסה פעם בשעה שאלתי מה שלומם. כך גיליתי שאין אפשרות לרדת לתא המטען של המטוס ולראות אותם (לא מפתיע), אבל שהטייס יודע וזכר להפעיל את החימום.
  2. החתולה שהיתה איתנו בטיסה היתה בתוך התיק שלה כל הטיסה. התיק שלה היה על הרצפה בין הרגליים שלי. התבקשתי פעם אחת להניח אותו מתחת למושב שלפני, אבל הדיילות לא וידאו את זה, ולמעט ההמראה והנחיתה זה לא מחויב.
  3. בנמל התעופה בפרנקפורט מקבלים את כלובי החתולים ביחד עם המזוודות. הכלובים הונחו בקצה אולם הנוסעים, ביחד עם גלשן שטס איתנו. אף אחד לא ביקש לראות מסמכים לגבי החתולים מהרגע שעברנו את הצ'ק אין בארץ. לא נדרשתי לעבור דרך וטרינר או כל דבר אחר. פשוט לקחנו את הכלובים ויצאנו למונית להתרגל למדינה חדשה.

התאקלמות

ההמלצה היא לסגור את החתולים בחדר עם אוכל, מים, וארגז חול, ולתת להם להתרגל לאט לאט לבית החדש. לכן סגרנו אותם בחדר עם אוכל, מים וארגז חול. התוצאה היתה שברגע שפתחנו את הדלת כדי להכנס לחדר, שלושתם דהרו החוצה לרחרח את כל הבית החדש.

סטיקס מוכנה לנסיעה הבאה

תוכניות משתנות

במקור התוכנית שלנו היתה פשוטה – הבנזוג יקים סטארטאפ בלוקסמבורג, אני אמצא עבודה, הבנזוג ימצא דירה, ונחבור אחת לשני בסיום הבגרויות של הגדול.

בפועל מה שקרה הוא שמצאתי עבודה, אבל באוניברסיטה בגרמניה, וכוח האדם שם פשוט לא הצליח למצוא דרך להעסיק אותי בצורה נורמלית. לוקסמבורג מאד יקרה וכל מקומות העבודה השווים נמצאים בה. גרמניה, לעומת זאת, מאד זולה. לכן המון אנשים גרים בצד הגרמני של הגבול ועובדים בלוקסמבורג, והכל בנוי בצורה הזו – חוזי עבודה, ביטוחי בריאות וכו'. אף אחד לא מסוגל להתמודד עם המצב ההפוך – מישהי שרוצה לגור בלוקסמבורג ועובדת בגרמניה.

אחרי כמה חודשים של מיילים, שיחות טלפון והתמוטטויות עצבים, הוחלט לשנות את התוכניות. במקום לגור בלוקסמבורג נגור על הגבול מהצד הגרמני. כוח האדם באוניברסיטה שמחו עד מאד ומיד הפיקו לי חוזה. שהם סירבו לשלוח במייל. רק בדואר. לדירה שעוד אין לנו.

(אנחה קורעת לב)

הבעיה השניה היא שאמנם בלוקסמבורג הדירות יקרות, אבל בצד הגרמני של הגבול פשוט אין דירות. כלומר יש, אבל בערך שתי דקות אחרי שהבנזוג ראה דירה היא נחטפה. זה קרה חמש פעמים רצופות, עד שהחלטנו לשנות אסטרטגיה, ובמקום לעשות את הדבר הרציונלי שהוא – הבנזוג רואה דירה, שולח לי תמונה, מאשר איתי ואז מדבר עם בעל הבית, החלטנו שברגע שהבנזוג יראה דירה שנראית לו טובה, הוא יקח אותה. בסיוע של אשה מהממת מהטוויטר שגם מדברת גרמנית שוטפת וגם נפלאה בלי קשר, הבנזוג הצליח למצוא לנו דירה.

לא סתם דירה – דירה בעיירונת קטנטנה וציורית, מהסוג שבאה עם כרי דשא פרחוניים, בית קפה ושמיים תכולים.

אז יש דירה, יש עבודה, ועכשיו רק נשאר שכולנו נשתקע סוף סוף ונתרגל איכשהו לזה שאנחנו לא עוברים ללוקסמבורג השמחה והפיצפונת, אלא לגרמניה, עם כל משקעים ההיסטוריים והגלדים המוכרים. לפחות נעבור כולנו, הולכים על שתיים ועל ארבע ביחד.

יום אחרון, או – איכס, טיסות

תקשיבו. טיסות זה ממש רע. בייחוד טיסות לילה. למה לעזאזל הזמנתי שוב טיסת לילה?

התארגנו בשתיים לפנות בוקר באומללות רבה, ולאפליקציה שאיתה הזמנתי את המונית לקח נצח להתעדכן בשם הנהג ושעת ההגעה. המונית הגיעה בזמן, נפרדנו מהבנזוג, ויצאנו לדרך חשוכה וקצרצרה לשדה התעופה.

עברנו כירטוס עם הצגת הבדיקות שלנו, והנציגה הבטיחה לי שהגייט שלנו לטיסת ההמשך קרוב מאד לגייט שבו ננחת. הבידוק הבטחוני גם היה מהיר להפליא, ומכיוון שהגענו שעתיים וחצי לפני הטיסה היו לנו שעתיים ורבע לשרוף בשדה הנתיבות. מזל שמצאנו מקום שבדיוק הוציא את הקרואסונים החמים מהתנור, כך שיכולנו להתיישב בפינה מרוחקת, לבלוס פחמימות וחמאה, לשתות קולה, ולגלוש באינטרנט החינמי של שדה התעופה עד לטיסה שלנו.

הטיסה היתה קצרה וקיבלנו מים ולחמניה עם פצפוצי שוקולד! יחי לוקסאייר!

כל השמחה התפוגגה ברגע שהנחתנו בשארל דה גול וגילינו לחרדתנו שהנציגה בלוקסמבורג לא לגמרי מכירה את שארל. במקום להתרווח ולשתות קפה צרפתי ואולי עוד קרואסון, מיהרנו לאורך כל בית הנתיבות. היו לנו ארבעים דקות לחצות אותו לפני שפותחים את העליה למטוס, וניצלנו את כולן בריצה, גיחת שירותים, ועוד ריצה.

הגענו לבידוק הבטחוני בו נשאלתי האם יש לי ויזה לישראל. עניתי בשמחה ובששון שאני אזרחית, ואיפשרו לי לעבור. כמה לא מפתיע. חלפנו על פני נקודת בידוק בטחוני, אבל לא נראה שאנחנו אמורים לעבור בו, אז לא טרחנו לבדוק ופשוט המשכנו בריצה כדי להספיק למטוס שלנו.

הגענו לקצה התור שלנו, והמתנו בסבלנות בזמן שאחת מדיילות הקרקע נזפה באדם שעמד עם מסיכת בד על הסנטר בלבד. הדיילת שבדקה את הכרטיסים שלנו לא טרחה להסתכל על בדיקות ה-PCR, והשלטים שבכל מקום הזהירו לשמור על ריחוק פיזי דיברו על מרחק של מטר בלבד בין אדם לאדם. לא שניים כמו בארץ, אפילו לא אחד וחצי כמו בלוקסמבורג. מטר. אחד. צרפת, אין פלא שאת אדומה בוהקת אם זה הריחוק הפיזי שאת הגדרת.

המטוס של איירפרנס היה מצויד הרבה יותר טוב. יותר מקום לרגליים, קיבלנו שמיכה, כרית ואוזניות, היתה ארוחה סבירה לגמרי, וקפה! היה קפה! ואפילו טעים!

הצלחתי להתנמנם קצת, לקרוא קצת, ובסוף לנחות.

החזרה לארץ שונה לגמרי מכל נמלי התעופה האחרים. בכל מקום שלטים שמבהירים שאנחנו חייבים להבדק עם הנחיתה (לזיהוי וריאנטים), הכל קודר ומדכא, ואפילו העובדה שחמים לשם שינוי וכולם מדברים עברית לא סייעה להרגשת הבית. מה שעוד פחות עזר הוא העובדה שקיבלתי סמס מאיירפרנס שאנחנו אמנם הגענו לישראל, אבל המזוודה שלנו לא הספיקה לעלות לקונקשן, והיא תשלח בהמשך. הדברים שהיו במזוודה: בגדים מלוכלכים לכביסה, תה גרמני עבור השותפה המושלמת לחדר, והמטענים של הסלולרי והשעון החכם שמסיבה עלומה כלשהי קרן של לפנות בוקר חשבה שזה רעיון חכם לדחוף למזוודה במקום להשאיר בתיק הגב. יופי, קרן.

מילאנו טופס מזוודה אבודה, עשינו בדיקת PCR, ויצאנו לזרועות המחבקות של ההורים שלי שהגיעו לאסוף אותנו.

הביתה, לגורים, לגלידה שהקטסיטרית הנפלאה שלנו השאירה לנו בפריזר, מקלחת, טלוויזיה ולישון. לבד.

קרבוש כבר מתגעגע לסיון

יום רביעי, או – הליכה מרובה

הגדול התעורר מוקדם ויצא לפגוש נערה שהוא מכיר מהאינטרנט. כן ממש כך. הם מתכתבים כבר כמה חודשים, היא מהולנד, הוא עכשיו בלוקסמבורג, אז נשמע לשניהם הגיוני להפגש בעיר ולהסתובב. מכיוון שההורים שלה היו בסדר עם זה, ומכיוון שהגדול מספיק גדול להתקשר אם נתקעים, ציידנו אותו במזומן ושלחנו אותו לדרכו בזמן שאנחנו נשארנו במיטה לא לעשות כלום כי יום שבת, ותנו לנוח.

כשהצלחנו לגרד את עצמנו מהפוך הכנתי בריוש מטוגן, שזה כמו חלה מטוגנת אבל עם בריוש ובלוקסמבורג. המשכנו להתבטט עד הצהריים, כשהוחלט פה אחד (שלי) שבאמת יש גבול לכמה התבטטות אפשר להכיל במדינה זרה, מה גם שמחר זה היום האחרון שלנו, והחלטנו לצאת למרכז לחפש חנות מזכרות כדי להביא משהו חזרה הביתה. הקטנה ביקשה שניסע באוטובוס, מה שהתברר כרעיון מצוין כי האוטובוס הביא אותנו כמעט עד איפה שהיינו צריכים.

טכנית, כיוונו את פעמינו לחנות מזכרות ספציפית. מעשית, עצרנו בכל מקום שנראה מעניין.

שבת בצהריים במדינה אירופאית בזמן מגיפה הסתבר כמו שבת בצהריים במדינה אירופאית שלא בזמן מגיפה, אבל בלי לשבת בתוך המסעדה אלא רק בחוץ. מלא אנשים הסתובבו בכל מקום, ישבו ואכלו, ובעיקר, היו. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי כל כך הרבה אנשים בבת אחת. בטח שלא בשנה האחרונה בארץ.

מצאנו חנות ספרים בצרפתית וגרמנית, שלידה יש את חנות הספרים באנגלית הגדולה ביותר בלוקסמבורג. רציתי לקנות לריקה את ההוביט בלוקסמבורגית, אבל כששאלתי את המוכר אם יש לו את הספר הוא הסביר לתיירת הפעורה שאין מספיק קוראי מדב"פ בלוקסמבורגית כדי שיתרגמו את הספרים לשפה הזו, בייחוד בהתחשב בכך שכל לוקסמבורגי שמכבד את עצמו מדבר גם גרמנית, צרפתית ואנגלית.

נו, טוף.

חנות המזכרות הלוקסמבורגית התגלתה כמלאה בדברים יקרים ולא שימושיים, והמשכנו ממנה לחנויות צעצועים חביבות שגם הן היו מלאות בדברים יקרים ולא שימושיים. נו, לא כל מקום צריך להיות המלי'ז או הפורבידן פלאנט. מצד שני, מרכז לוקסמבורג הוא אחלה מקום להסתובב בו, עם מזג אוויר אירופאי אביבי נעים (היום. בעוד שבוע צפוי גשם וג'יפה).

חברנו לגדול ולנערה המיסתורית שהתגלתה כנחמדה ממש, והוחלט על סושי וחזרה הביתה לאכול כי כולנו נלחצנו מכמות האנשים מסביב שפשוט… נמצאים. אלוהים. לא שמעתם שיש פנדמיה??

חזרנו הביתה בטראם שהיה כיפי בפני עצמו, ושונה מאד מאוטובוס.

אכלנו את הסושי שגם כן היה טעים! ואמנם לקחתי מנה זוגית, אבל הבנזוג לקח לעצמו משהו אחר ולכן חיסלתי הכל לבד, שזו הדרך המועדפת עלי לאכול סושי.

הגדול חזר לשוטט בעיר עם הנערה מהאינטרנט, הקטנה פרשה למיטה עם טאבלט, והבנזוג ואני התפנינו למיליון סידורים. חיפשנו איירביאנבי למאי עבור הבנזוג, חיפשנו דירות לשכירה לאחר שיהיה לנו חוזה ומשכורת (כי צריך את שניהם בשביל לשכור כאן), ואז הגיע החלק הכי פחות כיפי – אריזה. רק לשם שיני הוא לא היה לא כיפי רק כי חוזרים לארץ אחרי טיול, אלא כי הבנזוג נשאר רחוק מאיתנו, ויש לנו עוד לפחות חודשיים עד שנוכל לחבור אליו מחדש. אני מאד בעד שהוא יתקדם ויצליח, רק שהפרידה קשה לי.

ואז, כרגיל, לישון. כי מאוחר ועייפים ויש טיסת לילה (שוב).

יום שלישי או – בנק על הבוקר

התחלנו את הבוקר עם בריוש וחמאה, שזו ארוחת בוקר ראויה לכל הדעות. כלומר, כל המשפחה התחילה את הבוקר עם בריוש וחמאה, אני התחלתי את הבוקר בלתאם לכולנו בדיקות PCR לקראת החזרה לארץ. טכנית, יש כל מיני מעבדות שמאפשרות בדיקות בתשלום ברחבי לוקסמבורג והן יחסית זולות, אבל כולן מחייבות רכב כדי להגיע אליהן או נסיעה של לפחות שעה בתחב"צ, ובאיזשהו שלב נשברתי ובעצה אחת עם יואב הלכתי על הפתרון התיירותי של לקבוע תור לבדיקה בנמל התעופה. זה יקר ולא נוח, אבל לפחות רק במרחק של חצי שעה באוטובוס מהבית, ואפשר יהיה לעשות דברים כיפים אחר כך במקום לשרוף יום שלם על נסיעות ברחבי הדוכסות הגרנדיוזית.

אחרי קביעת התור יצאנו לבנק. כלומר, רצנו לבנק. אין תחב"צ נוח מהדירה שלנו לבנק, אבל יש המון גבעות בדרך. מתנשפים ומיוזעים הגענו לפינה בה נפרדנו מהילדים. הם הלכו לגינה להשתובב עם צבים וברווזים, ואנחנו לפגישה בבנק עם בנקאים לוקסמבורגים חמורי סבר.

כלומר, בנקאית לוקסמבורגית סופר-נחמדה שהסבירה לנו את כל התהליך, התפלאה שאנחנו חושבים על חשבון משותף והמליצה בעדינות אירופאית ללכת על חשבונות נפרדים כמו שמקובל אצלם, ואחר כך הרימה גבה על זה ששיניתי את השם אחרי הנישואין כי זה מאד לא מקובל בלוקסמבורג, מסתבר. זה לקח קצת יותר משעה, אבל בסיומה היינו לא רק תושבים רשמיים של לוקסמבורג אלא גם הבעלים הגאים של שני חשבונות בנק! עכשיו רק נשאר לחתום על חוזי עבודה, כי בלעדיהם החשבונות אינם פעילים…

חזרנו לפארק, הבנזוג הלך לאסוף את הילדים ואני ניסיתי להזמין ארוחות בוקר לכולנו. מסתבר שקל מאד לאתר זרים בלוקסמבורג – הם אלה שלא דוברים ארבע שפות. במקרה שלי – אני מדברת רק אנגלית ועברית, המוכרת מדברת רק צרפתית, ושתינו מנסות לבנות על הצרפתית הרצוצה שלי ועל המון תנועות ידיים.

מזל שהצבעה על דברים היא שפה בינלאומית, וכך יכולנו לשבת במרפסת האלגנטית, לאכול אקלרים אלגנטים ולשתות תה אלגנטי בעודינו צופים על פארק אלגנטי.

אחרי האוכל יצאנו לתחנת האוטובוס ונסענו בשמחה רבה לשדה התעופה. הבדיקה היתה מבחילה כצפוי, אבל הסתיימה! ויכולנו לחזור בדיוק למקום ממנו יצאנו כי הילדים רצו להראות לנו את הפארק ואני רציתי להכנס לחנות שהאינטרנט טען בתוקף שהיא מלא בקומיקס ומרצ'נדייז. בפועל היא היתה מלאה בפורנו, ומהר מאד נסוגנו לאחור והלכנו להסתכל על צבים (שקוראים להם בנצי, לטענת הילדים) וברווזים (שגם להם קוראים בנצי, לטענת אותם ילדים), ומלא מלא טבע, כי לוקסמבורג היא עיר שמנסה לשמר את הטבע שלה. לכן בכל מקום יש עצים עתיקים, בריכות, ופיסות דשא פסטורליות.

חזרנו הביתה למנוחה לפני יציאה נוספת לארוחת ערב עם חברות של הבנזוג מאוניברסיטת החלל. הקטע הוא שבגלל הקורונה כל המסעדות נסגרות בשש, כך שנפגשנו לארוחת חצי-ערב בארבע וחצי במסעדה חביבה עם אוכל חביב במחירים מוגזמים, אבל לא נורא. החלק החשוב היה החברה המשעשעת.

אחרי האוכל חזרנו לדירה, והגדול ואני יצאנו לעוד סיבוב סופר כי נגמרו לנו פירות היער באופן מסתורי (אני אכלתי הכל), ומיץ התפוזים (לשם שינוי לא באשמתי).

כשחזרנו לדירה ניסינו לצפות ב knives out אבל באמצע הסרט כולנו התייאשנו מהניסיון להשאיר את העיניים פקוחות, והוחלט על פרישה למיטה לקראת היום האחרון שלנו כאן.

בנצי!

יום שני, או – משפחה לוקסמבורגית בטיול לוקסמבורגי

שלום. אנחנו מלוקסמבורג. כן, כן. אמנם הכתובת שלנו היא איירביאנבי, אבל יש לנו מסמכים שאומרים שאנחנו תושבים! היינו בטוחים שמהעירייה יגידו לנו שחסרים מסמכים ושנחזור מחר עם טופס 73/צ מלא, או משהו כזה, אבל לא. הכל מסודר, גמור ומובנה.

ומה עושה משפחה לוקסמבורגית אחרי שהיא קיבלה הודעה שהיא הכי לוקסמבורגית? קמה מאוחר, כמובן.

מצאתי מסעדה שגוגל מפס הבטיח לי שיש בה קאפקייקס ממש טעימים, ואחרי שהצלחנו למשות את עצמנו מהמיטות, יצאנו להסתובב בעיר. מצאנו שלושה סופרים שנראו יותר מזמיני פנים ופחות יקרים מהסופר הקרוב ממש, ואחרי המשך שיטוט מצאנו את המסעדה. הגענו אליה ב 11:03, נכנסנו לשאול אם אפשר לאכול גם ארוחת בוקר ומיד נתקלנו בתשובה של "לא, אנחנו מגישים ארוחות בוקר רק עד אחת עשרה." משהבחורה מאחורי הדלפק ראתה שפנינו נפלו היא מיד אמרה, "אבל אנחנו נשמח להכין לכם משהו! רק תזמינו!"

בלוקסמבורג לא מאמינים בתפריטים מנייר. כלומר, יש תפריטים מנייר, אבל רק תיירים משתמשים בהם. לוקסמבורגים אמיתיים מתיישבים לשולחן וסורקים את קוד ה QR שמוצמד אליו כדי להכנס לתפריט ולהזמין משם. כלומר, לוקסמבורגים שיש להם אינטרנט. לי, ספציפית לא היה אינטרנט ולכן פשוט הזמנתי את הדבר הראשון שהיה בתפריט – בייגל עם אבוקדו. יאמי. אבוקדו.

אחרי שסיימנו לאכול הזמנו מבחר קאפקייקים ויצאנו לטיול בעיר. את מרכז העיר חוצה עמק ציורי להפליא, מהסוג שמגיע קומפלט עם עצים, דשא, ציפורים, מבצר וחומה שאפשר לטפס עליה, לחסות בצילה, או להתגונן מאחוריה כשהברברים פולשים. מצאנו בינת חמד בין כל שאר פינות החמד והתפטמנו בסוכר, כולל כמה סלפים מתבקשים עם דגל לוקסמבורג ברקע.

חזרנו הביתה לאור מחאות הילדים שעשינו כבר מספיק דברים ליום אחד, נחנו, והצלחנו לשכנע את הילדים לצאת שוב, הפעם – לסופר! הרפתקאה נפלאה. הילדים היו בעניין בשביל להשיג חטיפים, הבנזוג היה בעניין בשביל להשיג אוכל, ואני בעיקר רציתי לקנות קפה.

ונחשו מה מצאנו ברגע שנכנסנו פנימה? קפה! מלא מלא קפה! מאושרת בחרתי קפסולות ולאחר מכן איפשרתי למשפחה להכניס לעגלה גם דברים חסרי חשיבות כמו חלב, לחם, ביצים וחמאה.

חזרנו, הגדול שיחק קצת ב-VR שהבאנו איתנו, אבל העייפות הכריעה את כולם ואחרי ארוחת ערב מסוג "כל מה שקנינו פלוס פירות יער", הלכנו לישון כמו המשפחה הלוקסמבורגית הטובה שאנחנו.

בייגל עם אבוקדו (ובייקון)
קאפקייקס!

יום ראשון, או – ברוכים הבאים לאיחוד, אל תביאו קורונה

הבעיה בטיסת לילה היא שהיא בלילה. זה משהו שהספקתי לשכוח אחרי שנה בלי חו"ל. על הנייר היא נשמעת נפלא – עולים לטיסה, ישנים בטיסה, יורדים רעננים ליום טיול בחו"ל. בפועל היא אומרת להשאר ערים כל הלילה, להגיע שפוכים לטיסה, לעלות למטוס ולא להצליח להרדם כי זה יותר גרוע מלישון באוטובוס, ולהגיע ליום הראשון בחול מחוסלים מעייפות.

אבל כאמור, שכחתי את זה. ולכן הוחלט שכל בני הבית יישארו ערים. הגורים מאד שמחו מהחברה. לשם שינוי היה להם בפני מי להתרוצץ באמצע הלילה! הגדול מיד עבר למחשב ולדבר עם כל החברים מהחו"ל האמריקאי שלו בלי שיגידו לו ללכת לישון, הקטנה החזיקה מעמד באומץ עד 23:00, ואז נרדמה. ואנחנו? אנחנו ארזנו את כל הדברים של הבנזוג לשלוש מזוודות וטרולי וסידרנו את הבית עבור הקטסיטרית שהסכימה לחרף את נפשה ולשמור על שלושה גורים ובית.

ואם מדברים על הגורים – כמה אוכל צריך להשאיר להם? כידוע, הם הכי רעבים, ומעולם לא טעמו פירור מזון. יצאנו מהבית בחצות, וסיון היתה אמורה להגיע רק בשמונה בערב, מה שאומר – 20 שעות שלמות בלי אף בן אנוש שידאג להם לצלחות מלאות! הבנזוג העיר שהם חיות טרף ושבטבע הם מסתדרים, אבל בחרתי לא להקשיב לו. במקום זה מילאנו להם את קערות המזון, והשארתי קעריות מים בכיור, למקרה שהם ירצו לשתות ממקום שהוא לא קעריות המים שלהם.

וזהו, באיזשהו שלב לא נשאר יותר מה לעשות בבית, והכל היה מוכן, ותמרנו ארבע מזוודות, טרולי אחד, ארבעה תיקי גב, שני בני נוער, שני הורים, סבא וסבתא לשתי המכוניות של ההורים שלי, ויצאנו לנתב"ג.

נפרדנו בכניסה, כי תקנות קורונה. עטינו מסיכות N95, שיש להן ריח של מסיכות גז והן מקשות על הנשימה באופן שכבר הרבה שנים לא חוויתי, כי קורונה. היה שומר בכניסה שהיינו צריכים להציג בפניו בדיקות PCR שליליות ותעודות מתחסן, כי תקנות קורונה. העירו לאנשים לשים מסיכות, כי תקנות קורונה. אני יכולה להצדיק כל אחת ואחת מהתקנות, וברור לי למה הן חיוניות, ועדיין היישום שלהן גורם לעולם להראות מעט אפרורי יותר. אין חיבוקים, או שמחה, או דיבורים נלהבים של מי שעומדים לטוס לחו"ל. יש חשש באוויר ושקט כי בארץ יש מליוני מחוסנים והמגפה סוף סוף בדעיכה, אבל מעבר לקו הכניסה לנתב"ג יש קורונה.

נכנסנו, חמושים בתעודת קיצור התור של הקטנה, כוח העל הידוע שלה מאז הנסיעה הקודמת, ולא היינו צריכים להפעיל אותו. בכלל. בשביל מה? היו רק ארבעה אנשים בתור לפנינו כי חו"ל הוא עדיין לא דבר נגיש וכיפי אלא משהו שעושים כשצריך ותו לא.

דייל הקרקע קיבל את הדרכונים שלנו, ובפעם הראשונה לא הסתפק בזה, אלא שאל איפה הדרכונים האירופאים שלנו, ואז ביקש את תעודת הנישואין שלנו, כולל חתימת נוטריון כי לבנזוג אין דרכון אירופאי. למישהי שעמדה בתור לידנו לא איפשרו לעלות על טיסה שעושה קונקשן דרך אירופה כי אין לה דרכון אירופאי ולכן היא מנועה מלהכנס לתחומי האיחוד. כן, כן, אפילו בקונקשן. אלה תקנות שמשתנות כל הזמן, ויש סיכוי שמזמן בו אני מקלידה את זה ועד שהפוסט יתפרסם הן ישתנו שוב. ובכל זאת שווה להדגיש – תבדקו את התקנות בכל מקום! זה שהדרכון שלכם יכול להכניס אתכם למדינה א', לא אומר שתוכלו לעבור דרך מדינה ב'.

הבידוק הבטחוני הצחיק אותי מאד, כי בפעם הראשונה היינו ארבעה אנשים עם ארבעה תיקי גב, ובכל תיק גב היה משהו דיגיטלי שהיה צריך להוציא. לפטופים אצלנו ואצל הגדול, טאבלט אצל הקטנה. הפכנו למשפחה בה לכל אחד יש את התיק שלו, עם הדברים שלו, והאמצעים הדיגיטלים שמחייבים שיקוף משלו. הקטנה היתה צריכה גם לנתק את משאבת האינסולין שלה ולשקף אותה בנפרד, בניגוד לחו"ל הקודם לפני שנה וחצי. אני לא יודעת אם זה בגלל הגיל (היא כבר בת 13) או התקנות, או שפשוט יש פחות עומס אז הבידוק נכנס ליותר פרטים. נגלה בשנים הבאות.

נתב"ג עצמו נראה כאילו הוא יצא מסרטי האימה החביבים על כולנו. כל החנויות סגורות, המזרקה כבויה, מעט אנשים פזורים בין שולחנות. כל מזנוני האוכל סגורים למעט שניים. ואף אחד לא מסתובב. הרי תמיד בנתב"ג מסתובבים כי משעמם ואין איך להעביר את הזמן עד לטיסה. אבל עכשיו כל אחד ישב במקום שלו ואכל/שתה בשקט. לעזאזל איתך, קורונה!

אנחנו הלכנו לשבת במתחם המזון הסגור, והבנזוג קנה לארבעתנו קולה במקדונלדס (שהיה פתוח!). היו רק שני כסאות ליד כל שולחן, מה שאמר שצריך להוסיף עוד שני כסאות, ואני, בתור הישראלית שאני, גררתי את הכסא מורגלת היטב ברעש שמסביב כדי שהוא יכסה על רעש הזזת הכסא. אבל לא היה רעש. היה שקט מצמית, וכל נתב"ג שמע את הכסא הנגרר שלי, ואת נזיפה של הקטנה, "אמא! לא לימדו אותך בגן שכסאות מרימים ולא גוררים?".

כן כן, גבירותי ורבותי, הקטנה בת השלוש עשרה נזפה בי בקול רם באמצע מקום ציבורי. היא לגמרי מתבגרת.

המטוס היה… מטוס. נו. אוטובוס מעופף שבו את לא יכולה לבחור איפה לשבת, הכסאות צמודים מדי, ואי אפשר לפתוח חלון. מצד שני, בזכות הירידה במספר הטיסות היוצאות, הוא המריא בזמן! לא עוד המתנה מייגעת על המסלול בזמן שמחכים שכולם ימריאו. פשוט הופס, ולאוויר. אשכרה כמו הנהיגה בסגר הראשון כשהכבישים היו ריקים.

השכנים שלי למושב היו זוג שמסיכה מבחינתם היא המלצה בלבד, והייתי צריכה לנעוץ בהם מבטים מרושעים ולהעיר לשים את המסיכה גם על האף. אלוהים. אנחנו כבר יותר משנה בחרא הזה ואנשים עוד לא הבינו איך שמים מסיכה. ואז, כמובן, שבמושב שלפני התיישבו זוג עם תינוק. יאי לי. זו הולכת להיות טיסה כה כיפית.

אבל מסתבר שזה שיש לי מצברוח רע לא אומר שאני צודקת. הקטנה ואני הלכנו לשירותים, וראינו שיש המון מושבים ריקים בטיסה. כשחזרנו למקום שלנו גיליתי שהזוג שישב לידי הלכו למושב ריק אחר (כנראה שגם להם לא היה נעים לשבת במטוס עם קפוצת שפתיים עצבנית שנוזפת בהם לשים מסיכה), מה שאמר שלמשפחה שלנו היו עכשיו שישה מושבים! הגדול והבנזוג נשארו בצד שלהם, הקטנה הצטרפה לצד שלי והתיישבה ליד החלון, והתינוק במושב לפני נרדם. היו לי כל מיני תוכניות לטיסה – לקרוא את הספר שאני צריכה לכתוב עליו blurb, להמשיך לכתוב סיפור, להאזין לפודקאסטים, אבל ברגע שהיה מעט שקט ולא הייתי צריכה לדאוג מזוג נטול מסיכה לידי, נרדמתי.

כשהתעוררתי היתה זריחה בצד שלנו, והקטנה התלהבה מכל הצבעים שהיא רואה. באופן כללי, היא מאד שמחה בנסיעה הזו, אני מקווה שהשמחה תמשיך גם בשלבים היותר-מתישים שעוד מצפים לנו.

היא גם מצאה עננים שנראים כמו צבים שהולכים אחד אחרי השני, וצילמה אותם, רק שכידוע, תמונות של עננים אף פעם לא יוצאות כמו שאת רוצה כי הם זזים! אז יש תמונת עננים חמודה בלי שרואים שאלה באמת צבים.

יש לי הרבה בעיות עם לופטהנזה, אבל הבעיה העיקרית היא העובדה שהם עוברים דרך פרנקפורט. אני שונאת את שדה התעופה בפרנקפורט. הייתי שם לפני שנה וארבעה חודשים עם אהוד, וכבר אז הוא היה בית נתיבות נורא. קודם כל – יש מלא מלא תורים. דבר שני הוא ענק, ושום דבר לא נמצא במקום הגיוני. דבר שלישי – אין איפה לשבת שם! דבר רביעי… טוב, רגע. קוםד מעבר הגבול.

כפי שהתכוננו מראש, השוטר במעבר הגבול ביקש את הדרכונים האירופאים שלנו, את תעודת הנישואין המתורגמת והחתומה, ואז הוא אמר את מה שכולם מפחדים לשמוע, "אני צריך לבדוק עם הממונה שלי". דרך אגב, אז גם התברר לנו למה עיכבו את האשה בתור בנתב"ג, כי כדי לעבור לטיסת הקונקשן צריך לעבור במעבר גבול של האיחוד, ואם את לא מורשית להכנס לאיחוד, את לא יכולה לעשות קונקשן דרך פרנקפורט.

אחרי שתי דקות ונצח קיבלנו את האישור, והבנזוג קיבל חותמת ויזת כניסה לאיחוד בדרכון. חותמת! אמיתית! בדרכון! התלהבתי מזה יותר מהראוי, כנראה. עברו המון שנים מאז שראיתי דרכון שמחתימים בכניסה לאיפושהו!

(חוץ מארה"ב, אבל ארה"ב לא נחשבת כי היא מוזרה).

נכנסנו לתחומי האיחוד, וחלפנו על פני שוטרי מכס גבוהים, במדים, ועם פרצופים מאיימים, והגדול אמר לי שמרגיש לו מאד מלחיץ לעבור ליד שוטרים גרמנים מאיימים. ובכן, כן. שוטרים הם תמיד מלחיצים, אבל בצמידות כ"כ גבוהה ליום השואה (לפני שלושה שבועות בסך הכל), זה עוד יותר מלחיץ.

בבידוק שוב נדרשנו להוציא את כל כלי האלקטרוניקה מהתיקים, ולפני שהספקתי לשאול משהו, הקטנה ניגשה בעצה לבודק, הסבירה באנגלית מרשימה מאד שיש לה סוכרת, שיש לה משאבת אינסולין, שאלה האם היא אמורה לסרוק אותה בנפרד, ואני נשארתי פעורת פה. זהו. סופית. אני האמא המביכה שהילדים שלה מוצלחים ממנה.

ואז, הקטע שאני ממש שונאת בשדה התעופה של פרנקפורט. הוא ענק. הוא ענק, ויש תורים (הפעם לא היו, הידד לקורונה), ושער העלייה למטוס נמצא בפיזדילוך, ובפעם הקודמת אהוד ואני כמעט פספסנו את הטיסה שלנו כי היינו צריכים עוד לנוע ברכבת בתוך שדה התעופה. למדתי מהניסיון ולא איפשרתי למשפחה שלי לעשות שום דבר אלא זירזתי אותם לשער העלייה למטוס. אחרי שנגיע, הבטחתי להם, נוכל לאכול, לשתות וללכת לשירותים. לא לפני.

עברנו על פני אתרים נוסטלגים כמו בית המרקחת שבו קנינו לאהוד פלסטר אחרי שהוא דפק את השוק באחד מהכיסאות הנמוכים מדי והזוויתיים מדי, כשחיכינו לטיסה חזרה לארץ. או בית הקפה ששרפו לי את הקפה ועשו לי פרצופים כשביקשתי שיחממו לי את קרואסון החמאה. לקח לנו כמעט שעה מהנחיתה ועד שהגענו לשער העלייה למטוס, ורק אז הרשיתי לעצמי להרגע. חזרנו לבית הקפה הידוע לשמצה, שעליו קיטרתי המון, מאז שחזרנו מדטרויט. הזמנתי קפה כדי לאפשר להם לגאול את עצמם. הקטנה הזמינה עוגייה עם עדשי שוקולד, הבנזוג ואני הזמנו פרעצל, והגדול… קרואסון חמאה. כשהתיישבנו לאכול הקטנה חיסלה את העוגיה מיד, הבנזוג ואני אכלנו את הפרעצל, והגדול קיטר שהקרואסון שלו מגעיל ולא טעים, ואין לו טעם של חמאה, והוא מגעיל.

וכך גיליתי שהוא באמת לא מקשיב לי!

הטיסה מפרנקפורט ללוקסמבורג היא של חצי שעה. מהיר יותר מהטיסה מת"א לאילת. ההודעות היו באנגלית ובגרמנית, והגדול תהה באיזה שפות יהיו ההודעות בחזרה מלוקסמבורג. נגלה בעוד מספר ימים, אני משערת.

וחשבתי על הפריבילגיות שלנו. ידענו מה צריך לארגן כדי לחצות את מעברי הגבול, כי יש לנו אוריינות טכנולוגית גבוהה, כי אנחנו יודעים לגשת למאגרי מידע ולשלוף את המידע הרלוונטי. ידעתי מה הנהלים של היציאה מהארץ, מה צריך לעשות כדי לעבור את הבידוק כאן, וידעתי מה האישורים הרפואיים החיוניים בתקופה הזו. הבנזוג עשה המון תחקיר על מה שנדרש כדי להכנס ללוקסמוברג (חוץ מהחלק הרפואי. החלק הרפואי הוא שלי). מה נעשה אחרי המעבר? כמה מהפריבילגיות האלה יישמרו לנו במדינה שדוברת הרבה יותר שפות, ושאנחנו זרים בה והאתרים שלה בשפות שאננו לא מדברים? כמה זמן עד שנרגיש בבית?

בטיסה מילאנו טופס ייעודי לתקופת הקורונה, כולל באיזה מושבים ישבנו וטלפון להודיע למקרה שהמצב שלנו יהיה קשה. שזה גם מגניב כי סוף סוף עובדים על פי נהלי מחלות זיהומיות, וגם מתסכל כי למה היה צריך מגיפה כלל עולמית כדי שנגיע למצב בו מנטרים במדויק מי ישב איפה?

ואז, הגענו.

כראוי לשדה תעופה במדינה אירופאית מתורבתת, לא היה עוד בידוק, לא היה לחץ, והיו הודעות שחלקת בגרמנית וחלקן בצרפתית. הכל מתורגם לאנגלית.

החלטנו לנסוע באוטובוס לדירה כי הוא יוצא משדה התעופה ומגיע ממש קרוב, וההחלטה התבררה כנכונה. לא רק כי התחבצ חינמי כאן, אלא כי זה היה שיחזור מדויק של הנסיעה באוטובוס בהלסינקי. קטן, חמוד, כריזה על כל התחנות, רואים את העיר, וחינמי. כבר אמרתי שהתחב"צ חינמית?

הדירה היא דירת איררביאנבי סטנדרטית. כלומר – קטנה, ממוקמת היטב, וכולה מרוהטת מקטלוג איקאה. לשם שינוי לא היה כמעט אוכל במקרר, אז נצטרך להתארגן על אוכל כדי להעביר את הימים הקרובים אם אנחנו לא רוצים לאכול רק במסעדות. אבל לא נורא.

אחרי שפיצחנו את הססמה לאינטרנט, יצאנו שוב. הפעם – לעירייה. המטרה הכי חשובה שלנו היא לוודא שהבנזוג יקבל אישור שהות בלוקסמבורג, ולכן זה הדבר הראשון שיש לעשות. איתרתי מסעדת המבורגרים מומלצת ליד, והתוכנית היתה פשוטה. נכנס, נחתום על מה שצריך, נקבל רשימה של כל האישורים שלא הבאנו איתנו, ונלך לאכול.

לקח לנו קצת זמן למצוא את בניין העירייה הרלוונטי. הוא פשוט נמצא ביחד עם עוד כל מיני בנייני עירייה לא רלוונטים לצרכינו המיידיים. התור היה קצרצר, ונכנסנו לפקיד נחמד שלקח את כל האישורים שלנו, שאל כמה שאלות, החתים אותנו על כמה טפסים, ואחרי שעה, סיימנו.

כלומר, זה לקח שעה, אבל אחרי שעה היו לנו אישורים שמכריזים על שנינו כעל תושבי לוקסמבורג, ולבנזוג אישור עבודה, ו… זהו. מטרת הנסיעה הושגה תוך שלוש שעות מהרגע שנחתנו. יאי לנו!

הלכנו להתארגן על ההמבורגרים המובטחים, רק שאז גילינו שהמסעדה פועלת בטייק אווי בלבד, ואין איפה לשבת. הגדול המורעב והעצבני דרש שנלך חזרה לדירה. אנחנו רצינו לאכול את הכל כשהכל עוד חם וטעים, כי צ'יפס קר זה לא כיף. מצאנו לנו פינה לשבת בה, והתיישבנו לאכול. הבעיה היא שההמבורגרים האלה מוגזמים בטירוף, והם אמנם טעימים אבל אני קיבלתי המבורגר כפול והגדול המבורגר מרובע. כן, כן, ארבעה המבורגרים. לא ברור לי איך אמורים לאכול את זה, בטח שלא בחוץ, והגדול האומלל התעצבן יותר ויותר כי הוא לא הצליח להתחיל לאכול אפילו.

הצלחנו לחסל חלק מההמבורגרים, וארזנו את עצמנו לחזור לדירה. הגדול התיישב לבלוס את ההמבורגר המרובע שלו, הקטנה התיישבה לצייר בטאבלט ואנחנו קפצנו לסופר להשלים ביצים, חלב וקוקנפלקס.

כשחזרנו הגדול רצה לדבר אתנו, ואחת לכמה דקות הסתכל לאחור לוודא שהחתולים לא קופצים על השולחן לאכול את ההמבורגר שלו או לשתות מכוס המים המלאה שלו, צחק כשנזכר שהגורים בבית במרחק יבשת שלמה, הסתובב לדבר איתנו, ולאחר כמה דקות שוב הסתובב להשגיח על ההמבורגר. הרגלים זה מוזר.

כלל, כולנו השתוללנו והפרנו את כל החוקים הקשורים לגורים. השארנו מזוודות פתוחות בכל מקום, כוסות מים על השיש, ארונות פתוחים, שקיות בחוץ, ואף גור לא השתחל לאף מזוודה, לעס שקיות ניילות בודדות, או השיר פרווה על בגדים מקובלים היטב בארון.

אף גור גם לא בא להתכרבל איתנו בלילה או לספר שכבר בוקר והוא צמא/רעב/רוצה לשחק.

מצד שני סיון סיפרה שהגורים ישנו איתה, שיחקו איתה, ושסטיקס הולכת אחריה לכל מקום ורוצה תשומת לב, אז לפחות לגורים יש מי שדואג להם.

התוכניות למחר: מסעדת קאפקייקס! ואולי פארק.

ברוכים הבאים ללוקסמבורג!

סדנת כתיבה של נעמי נוביק (עולמות 2021)

הסדנה הועברה בזום. יתרון אחד הוא שיכולתי להיות בפיג'מה. היתרון השני הוא שיכולתי לסכם ישירות למחשב! היתרון השלישי הוא שנעמי נוביק הגיעה לעולמות! אומג!

ו… כן. אלה כל היתרונות שיכולתי לחשוב עליהם.

הדבר הכי חשוב שנוביק אמרה בסדנה הוא שכתיבה אמורה להיות כיפית. היא קראה לזה Let it be joy. זה היה כיפי ומרענן לשמוע התייחסות לכתיבה ככיף. הסדנה עצמה התנהלה במבנה של תשובות לשאלות שהועברו מראש, ולאחר מן התייחסות לשאלות שעלו בצ'אט.

אחרי הפסקה בכתיבה, חזרה לכתיבה עם חדוה מסייעת לכתיבה.

שאלה מהקהל: איך להתמודד עם ביקורת? תשובה- להתייחס לביקורות כאל ביקורות על הסיפור, ולהיות בטוחה בסיפור שאת מספרת. כלומר, זו לא ביקורת עליך אלא רק על הסיפור שמטרתה לשפר אותו. לקחת מה שמתאים לך.

המלצה של נוביק – כשנותנים סיפור לביקורת – לשאול שאלות ספציפיות לגבי הסיפור, להכווין את הביקורת כדי לא להפגע מהביקורת (לכשתהיה), ולא עלולה להכשיל את המבקר כך שיכאיב.

תשובה לשאלה לגבי מניעי דמויות: לא צריך לתת לדמויות סיבה להגיד משהו, הם יכולים פשוט להגיד דברים. כקוראת / צופה – את עושה את זה כי את בוחרת לעשות את זה.

שאלה: איך לכתוב סיפור מעניין? תשובה – הסיפור המעניין הוא על מי שעדיין לא שבור לגמרי, ומצליח להתגבר על זה.

עצה (לא בהמשך לשאלה ספציפית): כשמשהו לא עובד בסצינה – לא תמיד צריך לתקן את הסצינה עצמה. אלא לפעמים את הסצינה שלפני או אחרי. כשאומרים "משהו לא בסדר" – הדבר אכן לא בסדר, אבל לא בטוח שאת הדבר עצמו צריך לתקן, אלא את מה שמוליך אליו או שממשיך אותו.

נקודות חשובות:

  • דברים צריכים לקרות בסיפור
  • לא להיות נחמדים לדמויות, אפילו (בייחוד) אם אוהבים אותן.
  • אם לא רוצים להכאיב / לגרום לדמות אהובה להיות פגיעה, אפשר להפוך אותה לבד גאי.
  • את הופכת לסופרת כשאת כותבת. לכן כדי להיות סופרת את צריכה לכתוב, וצריכה לסיים סיפורים.

שאלה: מה לעשות אם לא יודעים מה הסוף של הסיפור? תשובה – תכתבי "ואז הירח התפוצץ וכלםן מתו", ומזה לשפר את הסוף 🙂

חשוב לסיים סיפורים כי כשמסיימים לומדים איך לפתור את הבעיות שיצרת לעצמך בתחילת הסיפור.