Posts Tagged ‘ConFusion’

זכרונות פייסבוק

בשבוע האחרון פייסבו נתקף בדחף עקשן להראות לי את כל הדברים שעשיתי בשנים האחרונות. לרוב אני מצליחה להתעלם מזכרונות פייסבוק, אבל דוקא השבוע הזה עמוס בניגודים. אנחנו תקועים בבית בסגר 3 (פעם אחרונה וגמרנו בלי חרטות פוס נגעתי בצהוב), ואני אמנם יוצאת לעבודה אבל החיים בערך מושבתים. בנוסף יש חצי-סופה בחוץ, ממטרים לא פזורים בכלל נופלים עלינו מאתמול בלילה, הגורים מבועתים ובוהים בחלונות בניסיון להבין מה זה המים האלה בכל מקום, גראופל בירושלים (בגלל זה החלטתי לעבוד מהבית היום), והאם כבר ציינתי שסגר והנשמה יוצאת אחרי שנה בחרא הזה?

אז לכל זה פייסבוק החליט לתזכר אותי שבדיוק לפני שנה אהוד ואני נחתנו בדטרויט. נסענו לקונפוז'ן, כנס כתיבה ועריכה של מד"ב של שלושה ימים בדטרויט, באמצע ינואר. ירד עלינו שלג והיה נהדר ועמוס, ועשינו מינגלינג, והדפסתי כרטיסי ביקור ואפילו מכרתי כמה עותקים של לב המעגל! חזרנו לארץ ב-22 בינואר 2020, ב-23 בינואר עשיתי מרפאה בלוינסקי, וב-26 בינואר 2020 הבוסית שלי באגף לאפידמיולוגיה הושיבה אותי לשיחה ואמרה, "תקשיבי, יש את הנגיף הסיני החדש הזה. אנחנו צריכים להערך אליו מבחינה מיחשובית למקרה שיהיה כאן בארץ מקרה. בבקשה תעבדי עם אגף המיחשוב שמערכת החקירות תהיה מוכנה גם למקרה כזה".

ומאז לא ראיתי אור יום במשך כמה חודשים.

אפילו לא כתבתי את הפוסט המסכם עם מליון העצות המצוינות שקיבלתי בקונפיוז'ן, או לינק לביקורת המתלהבת של שונאן מגווייר על לב המעגל, או תמונות.

הודעת החופשה האחרונה שלקחתי.

אז כאמור, תקופה לא כיפית בכלל לקבל תזכורות של פייסבוק, שמאד שמח לספר לי איך לא התלוצצתי עם הבחור במשטרת הגבולות, הקפה הראשון ששתיתי שם, התג של הפאנליסטית (זאת אנייי!), שעזרנו לסדר את החדרים כי לא משנה שזה בצד השני של האוקיינוס, א.נשי כנסים תמיד צריכות עזרה, שהייתי בשלג, ואפילו את אירוע החתימות הוא זוכר! וכל זה בחו"ל שלא קיים כבר שנה כי פנדמיה, ואפילו פוסט על להיות אפידמיולוגית באגף לאפידמיולוגיה בזמן פנדמיה, לא יצא לי מזה כי לא כתבתי כלום השנה שאינו סיפור קצר עם דדליין ברור.

אז התעצבנתי, והתבחבשתי עם עצמי, ובאופן כללי זו תקופה איומה, ואז, מכיוון שפייסבוק הוא אלגוריתם חסר נשמה, הוא הביא לי את הפוסט התמים הזה, שנתיים קודם לכן. זו אני מעמידה פנים שאני בסך הכל קוראת את הספר של ורד ונהנית, ולא מספרת לאף אחד שאני קוראת את הספר של ורד בזמן שהקטנה מאושפזת בשניידר, יממה אחרי שהיא אובחנה עם סוכרת. שבבת אחת עברנו ממשפחה עם קשיים שדורשים התמודדות למשפחה עם קשיים שדורשים התמודדות באמצעות דקירות והזרקות, והמוח שלי הפך ל"אם הציבילזציה קורסת, מאיפה אני משיגה אינסולין" ל"איך אני שומרת על האינסולין קר" וטלטלה רגשית של כולנו, שבמידה מסוימת נמשכת עד היום.

נו, אז אני לא בדטרויט עכשיו, באמצע כנס כיפי לאללה, אבל לפחות אני גם לא בבי"ח עם ילדה עם סוכר מעל 300 ולבלב קורס.

יאללה, שכולםן יתחסנו כבר והחיים יוכלו לחזור לנורמלי (ואם ארה"ב תוכל בבקשה להפסיק לנסות להיות דיסטופיה גרועה, זה יהיה מעולה, תודה).

It doesn't matter, and nobody cares

(רשומה זו נכתבת שנה ושבעה חודשים אחרי האירועים, במסגרת מבצע "קרן מפנה את סיפריית הטיוטות שלה", ולכן חלק מהדברים מעט מעורפלים ונסמכים על רשימת נקודות, זכרון פרוץ למדי והרבה מאד נפנופי ידיים. עם ההיסטוריוניות העתידיות של 'אירועי קונפיוז'ן 2020' הסליחה).

הבוקר התחיל בפאנל עם גוונה בונד, שהיא סופרת נוער סופר מצליחה ואדם אולטרה- מגניב באופן כללי ועם קורי ל.לי, שהיא גם סופרת וגם דוקטור לפיזיקה. הפאנל, טכנית, היה אמור להיות על איזשהו נושא כללי אבל כמו כל פאנל עם סופרות מהר מאד הוא התדרדר לעצות לגבי כתיבה ופרסום. שני דברים חשובים עלו בפאנל הזה. הראשון הוא הכותרת של הרשומה. כן, כן, גוונדה (האלילה החדשה שלי) אמרה שלא משנה כמה מתאבססים על פסיקים, מילים שלא במקום, בחירת עטיפה לספר, כן/לא סיבוב קידום מכירות כן/לא חנויות ספרים שכוחות אל שאף אחד לא שמע עליהן, בסופו של דבר זה לא חשוב ולאף אחד לא אכפת. אז פשוט להמשיך לכתוב וזהו. הדבר השני שגוונדה אמרה היה שלהצליח לפרסם הוא כמו לבדוק אם ספגטי מוכן. כלומר, צריך להמשיך לזרוק את הסיפורים לכל מקום עד שהם יידבקו לקיר. כלומר, יתקבלו לפרסום. זו אחלה אנלוגיה, ואני לגמרי הולכת ליישם אותה בעתיד. הדבר האחרון היה הנושא של מסגור מחדש. לקחת מה שנחשב ככשלון ולראות אותו כאפשרות לימודית. לא בדיוק "לסתכל על חצי הכוס המלאה" אלא יותר להכיר בכך שיש חצי כוס ריקה, חצי כוס מלאה, ואפשר או לרוקן את הכוס או למלא אותה מחדש. או, כמו שגוונדה ניסחה את זה, "כשנדחים ממגזין זה כואב, ואפשר להסתכל על. זה ככשלון או בתור 'יאי! אני סופרת אמיתית כי רק סופרות נדחות מעיתונים!'."

מהפאנל המוצלח להפליא אהוד ואני יצאנו לבר / בית קפה בלובי של המלון ופשוט התחלנו לשוחח עם מלא אנשים. מדהים כמה המשפט "אני סופרת וזה העורך שלי" עובד בחברה שרובה מכילה סופרותים או עורכותים. באופן כללי התחלתי להשתמש ברשימת ה"איך להתחיל שיחה עם מי שלא מכירים", שהולכת בערך ככה:

  • לחייך.
  • לשתוק בהתחלה, ולהבין על מה מדובר (אם זו שיחה קיימת).
  • להציג את עצמך ממש מהר. "הי, אני קרן ואני מומחית בגידול אצות בארובות."
  • אם האדם שאיתו רוצים לדבר בדיוק העביר פאנל/הרצאה/קראתםן משהו שלו'ה – להשתמש בזה כפתיח לשיחה בצורה חיובית. למשל "ממש נהניתי בהרצאה/פאנל/ספר שלך על גידול חתולים בארובות ויקטוריאניות. אפשר לשאול אותך משהו על זה, בתור ארובה אלזיבתיאנית?"
  • להיות מוכנות לנסיגה אם לא מתאים לאדם לדבר. זה סבבה וכל אחתד צריכ'ה את השקט שלו'ה לפעמים.

כמובן שהרבה יותר קל להתחיל שיחות אחרי שמכירות אתכםן, ולכן כדאי להשתתף בפאנלים / הרצאות ולהשמע (ולהראות!) כמו מישהו'י שכיף לדבר איתו'ה. בכנס הזה יצא לי להשתתף במלא מלא פאנלים – אחד עם שונן מגוויר (אומג!) ודיאנה רולנד על תכנון מגיפת זומבים, אחד עם אהוד על ספרות ספקולטיבית ישראלית (והגיעו אנשים!), והרצאה שלי על איך לתכנן את המגפה שלך.

בעקבות אחת מהשיחות האלה איכשהו יצא שקריסטין, אשתו של סקאלזי, משכה אותי ואת אהוד לכנס בירה חשאי. טוב, לא כזה חשאי. אבל מסתבר שחבורה מאד ספציפית בכל כנס מביאה איתה כמה בירות, מוצאת מקום לשבת בו, ואז שותה את כל הבירות. בלי אוכל, כמובן. אבל עם הרבה מים, ואיכשהו אהוד ואני הצטרפנו אליהם. אהוד על תקן זה שאשכרה מבין בבירה ויודע להשמע אינטליגנטי ואני על תקן זו שצוחקת יותר מדי, ומספרת בדיחות לא הולמות.

בלילה ירד עוד שלג! מה שהוביל לסלפי בחצי שרוול (בתוך המלון חם) על רקע שלג. כשנכנסנו חזרה ללובי היו שם כבר המון קנדים נחמדים, וסיפרתי להם בהתלהבות על זה שיש שלג בחוץ! מלא שלג! וששלג נמס אם לא מורידים אותו מהנעליים! וקיבלתי מבטי "אה-הה" קנדים מאד מנומסים, שהתחלפו בפאניקה כשאמרתי להם שהאגם קפא ואני רוצה לצאת לטייל עליו. אהוד היה צריך להגיד לי (בעברית) שהיפותרמיה היא מצב מסכן חיים בקנדה, ולהם (באנגלית) שיש לי חוש הומור גרוע, ושלא ידאגו, אני לא הולכת למות.

איכשהו יצא שהיה לי אירוע חתימות/מכירת ספרים. הנחתי שההוצאה תשלח ספרים למכירה, אבל בעקבות מזג האוויר והעובדה שההוצאה לא חשבה על זה מראש, הספרים היחידים שהיו לי למכירה היו הספרים שהבאתי איתי במזוודה. איזה מזל שהבנזוג אמר לי לקחת איתי חמישה עותקים! ואפילו הצלחתי למכור אותם! מסתבר שהקטע הוא לספר על הספר, ואז אם הוא נשמע מעניין, האדם שמולך נותן לך כסף ולוקח לעצמו עותק! מטורף!

בערב חבורת העורכים/סופרות הזמינו אותנו להצטרף אליהם לארוחה ולבירה. יצאנו לחלץ את המכונית מהשלג. כלומר, הם עבד לחלץ את המונית מהשלג. אני קיפצתי על הערימות בחדווה וצווחתי מדי פעם, "אהוד! שלג!" בזמן שכל השאר עמלו עם מעדרים לפנות את הגלגלים. אבל היו מלא ערימות של שלג! מה אני אמורה לעשות?

הבירה היתה נהדרת, החברה עוד יותר, וסיפרתי על רעיון שיש לי – לכתוב סטימפאנק ישראלי בתקופת החלוצים. נראה אם זה יתפוס (מקווה שכן).

ביום (האחרון) של הכנס היו לי שלושה אירועים – הרצאה על תכנון מגיפות, הקראה של קטע מלב המעגל, ואירוע חתימות בבארנס אנד נובלס. בהרצאה התברר שאין מקרן, ולכן החלטתי להפוך אותה לאירוע של "דברים מגניבים שלא ידעתםן על מגיפות", וזה עבד! את אירוע ההקראה חלקתי עם סופרותים אמיתיותים, מהסוג שמפרסם בכל מיני מקומות וגם מדברותים אנגלית כשפת אם. לא מלחיץ בכלל. אבל צלחתי אותה בשלום ועם רוב האיברים שלי לא אומללים ומכווצים בפאניקה.

אירוע החתימות בבארנס אנד נובלס היה משהו אחר לגמרי. בתוך התחלה – הגעתי לסניף והיתה שם ערימה ענקית של ספרים! וגם תמונה שלי, וכמובן, אפס א'נשים עם איזשהו עניין בספרות ספקולטיבית ישראלית. כי, בחייאת, אנחנו באמצע ינואר בדטרויט, מי שמ עלי בכלל.

וכן, חברותים, הגיעה ההצלה של קורי וגוונדה מהפאנל הראשו בתחילת הכנס. פריימינג. ליתר דיוק, reframing או מסגור מחדש. אני לא רק סופרת ישראלית שאף אחדת לא שמע'ה עליה בעבר. אני כאן כדי לחייך לא'נשים ולבלות עם אהוד בחנות ספרים. מה רע? עם המיסגור מחדש הזה יצאתי שוב לדרך, כשמישהו'י התקרבה אלי חייכתי,ואם הםן שאלו, סיפרתי על הספר. דיברתי עם האחמש ועם חלק ממוכרות הספרים ואמרתי להםן על מה הספר ואיך למכור אותו (lgbt, urban fantasy, social justice, romance), כי לאף מוכר'ת בעולם אין מספיק זמן לקרוא את כל הספרים, והםן צריכותים לדעת על מה הספר כדי להמליץ עליו.

בשלב כלשהו ניגשה לי נערה ואמא שלה, ושאלה על הספר. הסברתי לה עליו, ואמרתי שאני לא יודעת אם הוא מתאים לה, אבל אשמח להמליץ לה על ספרים אחרים. מהר מאד היא קיבלה המלצה על מארי רובינט קוואל, אדה פאלמר, אורסולה לה גווין ואוקטביה בטלר ("אם את רוצה לבכות"), וכשהיא עמדה לצאת מהחנות היא חזרה לקחת גם את לב המעגל, וקיבלה הקדשה עם חתול בחללית 🙂

כשהסתיים הזמן המוקצב מראש ביקשתי, וקיבלתי, אישור לחתום על הספרים שנותרו. יש עשרים ספרים במחסני בארנס אנד נובל בדטרויט עם "תודה שקנית! הנה חתול!", למי שרוצה.

אחרי שחזרנו למלון התברר שרוב האורחות בדרך החוצה. לאהוד ולי נשאר עוד לילה לפני הטיסה שלנו. השתהינו בלובי לדבר עם כל מי שלא הספקנו עד עכשיו, כולל נאווה וולף ושונן מגוויר. היה לי עותק נוסף ש לב המעגל ושאלתי את שונאן אם היא מעוניינת (קריטי! תמיד לשאול אם מתאים ולהיות מוכנים לקבל "לא" כתשובה! לא לדחוף ספרים ליד של מישהו סתם). היא אמרה שלמה לא, וקיבלה ספר! עם הקדשה! אומג! הקדשתי ספר לשונן מגויר!!

כשהלובי התרוקן החברים הקנדים החדשים שלנו הזמינו אותנו להצטרף אליהם למסעדה סינית מעבר לכביש. היה טעי ומטופש להפליא, עם המון סיפורי קנדה וישראל ומלא מלא אוכל. בדרך חזרה איכשהו הם שכנעו אותי לחצות בריצה כביש חשוך וקפוא, כשמכונית דוהרת בירידה אלינו, מה שגרם לכך שהכרזתי על פתיחת מלחמת קנדה/ישראל. המלחמה, למקרה שתהיתםן, נגמרה ברגע שהגענו למלון החמים ולא מתתי.

ויהי לילה, ויהי בוקר, והיום האחרון שלנו בדטרויט. המלון חזר להיות מלון משעמם ונטול אנשי כנסים. קפצנו לבסט ביי שליד כדי להצטייד בקצת ציוד חשמלי חיוני. דברים חשובים לאהוד ואוזניות בלוטות' עבורי. בעודינו עומדים בקופה אהוד בדק את הטוויטר שלו (אני התקמצנתי על סים מקומי אז לא היה לי אינטרנט), ופתאום הוא אומר לי, "את צריכה לקרוא את זה."

ובכן.

שונאן מגוויר קראה את לב המעגל בטיסה הביתה.

ונהנתה ממנו.

והמליצה עליו בטוויטר שלה.

התגובה המאד קוהרנטית שלי – קיפוצים במקום, צווחות, וקופאית אחת מאד מופתעת כי ניסיתי להסביר לה מה קרה אבל המילים יצאו בעברית בטעות.

איכשהו הצלחתי לשלם על האוזניות, שקיבלו את השם "אוזניות שונאן", ואיכשהו הצלחנו לחזור למלון ולהתארגן לצאת בזמן לשדה התעופה.

הטיסה חזרה היתה סבירה, למעט החלק של קונקשן אינסופי בפרנקפורט. כבר אמרתי שאני שונאת את נמל התעופה הזה? אהוד חטף מכה בשוק, לא היה איפה לשבת, כל המקומות לאכול היו גרועים, וכשמצאנו סוף סוף בית קפה שנראה סביר הם עשו לי פרצופים כשביקשתי שיחממו לי את הקרואסון וגם שרפו לי הקפה. בוז להם.

ואז נחתנו בארץ והספקנו חיבוק אחד לפני שנפרדים וחוזרים לחיים הרגילים לגמרי שלנו.

דברים שחשוב לזכור:

  • כשאני מגיעה לכנס עם הכובע המקצועי שלי – להשתתף בכמה שיותר אירועים. זו הדרך הקלה ביותר לגרום לשם שלי להשמע משמעותי למישהו'י. עדיף להשתתף בפאנלים ולא להעביר הרצאות, כי בפאנלים מצמידים אותך לא'נשים בעלי עניין דומה. זה לא עובד תמיד, אבל עובד בהרבה מקרים.
  • כרטיסי ביקור זה דבר! נותנים כרטיסים, מקבלי כרטיסים, וזו הדרך המהירה ביותר לקבל פרטים אישיים על מי שאיתך, בנוסף לבונוס של – על הכרטיס יש שם + מקצוע + אימייל, כך שאת יודעת מי האדם שאיתו דיברת.
  • חתימה על כרטיסי ביקור זה מגניב! אם (נגיד) הזמינו אותך לכנס לאירוע מכירת ספרים ונגמרו לך הספרים – את יכולה לתת את כרטיס הביקור שלך עם הקדשה אישית וציור! זה עובד גם לכיוון ההפוך, אם יש לך מישהו סופר מגניב'ה שפגשת, אפשר לבקש ממנה'ו כרטיס ביקור והקדשה על הכרטיס. זה חמוד ומשעע ויעזור לאחרותים לזכור אותך.
  • אפשר להרוויח כסף מנון פיקשן! כלומר – כתיבת ביקורות ומאמרים. צריך ליצור קשר מראש עם העורכ'ת של העיתון שבו רוצות לפרסם. ולשאול אם מתאים. הדברים האלה משלמים אחלה, מסתבר, ועוזרים לפזר את השם שלך בעולם.

ודבר חשוב שראוי לחלק משלו – איך לצאת לכנס ביחד ולהשאר חברים.

אהוד ואני חברים כבר מליון שנה, וכבר היינו בכנסים ביחד, וכבר יצא לנו לחלוק איירביאנבי ביחד, אבל זה הכנס הראשון שיצאנו אליו רק אנחנו, ורק בתור אנשי מקצוע במטרה לייצר כמה שיותר קשרים מקצועיים.

הדבר שעבד (מבחינתי, ואני מקווה שגם מבחינת אהוד) הוא שהגבול של חברות היה ברור מאד – אנחנו חברים בארוחת הבוקר / ערב, וכשצריך טיפה לשחרר לחץ. מול אנשים אחרים מהתחום אנחנו אנשי מקצוע. זה אומר לפרגן, לעזור אחד לשניה להתגבר על מכשולים (לי קל יותר להתחיל שיחות עם אנשים, לאהוד קל יותר לדבר על נושאי מקצועיים עם אנשים). זה אומר שהיינו wingperson אחד של השניה מול אנשים שונים. לי עזר מאד שהיה לי מישהו להתייעץ איתו, ואני חושבת שלאהוד עזר שיש מישהי שאין לה יותר מדי מחסומים בין המוח לפה ולכן עושה מינגלינג יותר בקלות. באופן כללי הזיווג של סופרת/עורך עבד מעולה, גם ביננו וגם מול אחרים.

הדבר השני שעבד מצוין הוא שנוח לשנינו מספיק להגיד אחת לשני מתי הגבול שלנו עובר. כלומר, מתי אנחנו צריכים איוורור (אחד מהשניה, כי בואו נודה על האמת, מתיש להיות לידי 24/7), מתי אנחנו צריכים להיות לבד ומתי אנחנו כן רוצים לבלות ביחד. מאד חשוב בעיני להיות מסוגלים להגיד "עד כאן" אחת לשני, וזה שאהוד הוא שותף ויודע להגיד את זה – זה מעולה.

וכמובן, מאד עזר שמדובר בכנס של סופ"ש ורק שלושה ימים. אני מקווה שלא היינו עולים אחד לשני על העצבים בכנס ארוך יותר, וקצת שמחה שלא נדרשתי לברר…

לכנס הבא הוחלט כבר לקחת את ריקה ואת הבנזוג כי היה כיף, מעניין, אווירה של כנס אמיתי ושלג! מלא מלא שלג!!

מחשבות של ג'טלג

אני חושבת שהדבר שהכי משמח אותי בכנס הזה הוא שאני מצהירה בלי הפסקה "אנחנו כאן לכנס מקצועי", וזה כנס מקצועי של כתיבה! ומד"ב! זה הכנס הראשון אי פעם שאני נוסעת אליו בכובע ה"סופרת" שלי, ורק בכובע הזה. לא מרצה, לא רופאה, סופרת.

טיהי! כמו שאומרים בעברית צחה.

 

אהוד ואני החלטנו על הכנס הזה אחרי וורלדקון האחרון. חיפשנו כנס מקצועי לכותבים/עורכים, ואחרי התייעצות עם דידי, בחרנו. דידי (ודריל) המליצו על World fantasy אבל הוא גם יצא ממש קרוב לוורלדקון מה שהיה בעיה מבחינת מקום העבודה (שלי), וגם כולם אמרו שיש שם תחושה לא נעימה של כנס מנוהל ע"י גברים לבנים שמעוניינים בתכנים שנכתבו ע"י גברים לבנים, עם תוכנייה מאד חד מימדית.

כך נבחר ConFusion, שהוא כנס מדב"פ בחורף בדטרויט. במילים אחרות – מאורות, אבל עם פחות מעלות צלזיוס ויותר אנגלית.

יש המון המון פרוצדורות שקשורות לכנס, שמוכרות לי מוורלדקון – הרשמה מוקדמת, הזמנת מלון (לשם שינוי אנחנו במלון של הכנס! יאי!), מילוי טפסים על גבי טפסים של מוכנות להשתתף בפאנל, אישור שיבוץ (לא, זה לא כמו בכנסים ישראלים, זה יותר מורכב, עם יותר סעיפים, ובאנגלית), וכמובן – הבעיה הקטנה שבה אני לא מכירה אף אחד מהסגל (או מהמשתתפים), אז אין שום דבר שאפשר לפתור בוואטסאפ אחד. הכל במיילים ובהפרשי שעות.

בחרנו לטוס עם לופטהאנזה כי זו היתה החברה היחידה עם מחיר סביר ומשך טיסה הגיוני. זה עדיין 17 שעות לכל כיוון פלוס קונקשן, אבל אין מה לעשות. עד שלא יהיה לנו פורטל זה הזמן שלוקח לחצות את האטלנטי. המשמעות היתה מטוס לא-משהו לפרנקפורט, קונקשן בבית הנתיבות האיטי בייקום כולל בידוק בטחוני מטומטם ואיטי, מהסוג שבו לוקח יותר מעשר דקות לבדוק אנשים אפילו שחלקם מסבירים שיש להם עוד חמש דקות לבורדינג, ויש לפניהם תור של חצי שעה. אני עוכבתי שם לפחות עשרים דקות, ורצתי לאורך הדיוטי כדי להגיע מתנשפת לגייט ולגלות שהם מתעכבים גם בפתיחה שלו…

הבחור במשטרת הגבולות נראה באופן חשוד כמו המחסל המרושע מטרמינייטור 2, כולל החיוך המלחיץ. הוא היה נחמד לאללה והתעניין בכנס ובז'אנר שאני כותבת, ואפילו שאל את אהוד מי כותב יותר טוב, הוא או אני (שעל כך ענה העורך האדיר בעולם "אני עורך אותה" בחיוך מרושע לא פחות).

הגענו אחרי 17 שעות לדטרויט, ועדיין היה יום רביעי, והשעה היתה צהריים מוקדמים, ושנינו היינו גמורים (כצפוי). עשינו סיבוב רגלי מתחת לשמיים אפורים, מסביב לעצים עירומים מעלים, ומעל אספלט מכוסה במלח. היה קריר, אבל לא קפוא, והיה מאד מאד ברור שאנחנו בארה"ב ולא בבית, כי אין מדרכה! כלומר יש, אבל היא מקיפה את מגרשי החניה שמסביב לחנויות ספציפיות. אין מדרכה נורמלית שמקשרת בין הכל, וכמובן שאין מספיק מעברי חציה כי למה שנרצה לעבור מצד אחד של הכביש לצד השני בלי לנהוג לשם?

אבל האמת היא שאני ממש מאושרת ממה שציפיתי. זה מזג אוויר שטרם יצא לי לחוות בארה"ב של אמריקה. קר ויבש והשמיים מאיימים בשלג, והכל נראה כמו תפאורה לסרט מתח מהורהר. אני רק מקווה שאהוד ואני הניצבים ברקע ו/או בעלי העין החדה שיספקו את הרמז המכריע לפתרון התעלומה, ולא הגופות המדממות שמופיעות לפני כתוביות הפתיחה.

ועכשיו שנינו נהיה סופר-אמיצים ונרד ללובי כדי לחפש אנשים שנראים כמונו. בכל זאת, כנס מדב"פ.

 

תמונת היום: זה מה שמקבלים כשמזמינים אוכל. כוס מים ענקית עם קרח. כשבחוץ פחות מעלות ממספר החתולים שלי.