Posts Tagged ‘ConFusion’

זכרונות פייסבוק

בשבוע האחרון פייסבו נתקף בדחף עקשן להראות לי את כל הדברים שעשיתי בשנים האחרונות. לרוב אני מצליחה להתעלם מזכרונות פייסבוק, אבל דוקא השבוע הזה עמוס בניגודים. אנחנו תקועים בבית בסגר 3 (פעם אחרונה וגמרנו בלי חרטות פוס נגעתי בצהוב), ואני אמנם יוצאת לעבודה אבל החיים בערך מושבתים. בנוסף יש חצי-סופה בחוץ, ממטרים לא פזורים בכלל נופלים עלינו מאתמול בלילה, הגורים מבועתים ובוהים בחלונות בניסיון להבין מה זה המים האלה בכל מקום, גראופל בירושלים (בגלל זה החלטתי לעבוד מהבית היום), והאם כבר ציינתי שסגר והנשמה יוצאת אחרי שנה בחרא הזה?

אז לכל זה פייסבוק החליט לתזכר אותי שבדיוק לפני שנה אהוד ואני נחתנו בדטרויט. נסענו לקונפוז'ן, כנס כתיבה ועריכה של מד"ב של שלושה ימים בדטרויט, באמצע ינואר. ירד עלינו שלג והיה נהדר ועמוס, ועשינו מינגלינג, והדפסתי כרטיסי ביקור ואפילו מכרתי כמה עותקים של לב המעגל! חזרנו לארץ ב-22 בינואר 2020, ב-23 בינואר עשיתי מרפאה בלוינסקי, וב-26 בינואר 2020 הבוסית שלי באגף לאפידמיולוגיה הושיבה אותי לשיחה ואמרה, "תקשיבי, יש את הנגיף הסיני החדש הזה. אנחנו צריכים להערך אליו מבחינה מיחשובית למקרה שיהיה כאן בארץ מקרה. בבקשה תעבדי עם אגף המיחשוב שמערכת החקירות תהיה מוכנה גם למקרה כזה".

ומאז לא ראיתי אור יום במשך כמה חודשים.

אפילו לא כתבתי את הפוסט המסכם עם מליון העצות המצוינות שקיבלתי בקונפיוז'ן, או לינק לביקורת המתלהבת של שונאן מגווייר על לב המעגל, או תמונות.

הודעת החופשה האחרונה שלקחתי.

אז כאמור, תקופה לא כיפית בכלל לקבל תזכורות של פייסבוק, שמאד שמח לספר לי איך לא התלוצצתי עם הבחור במשטרת הגבולות, הקפה הראשון ששתיתי שם, התג של הפאנליסטית (זאת אנייי!), שעזרנו לסדר את החדרים כי לא משנה שזה בצד השני של האוקיינוס, א.נשי כנסים תמיד צריכות עזרה, שהייתי בשלג, ואפילו את אירוע החתימות הוא זוכר! וכל זה בחו"ל שלא קיים כבר שנה כי פנדמיה, ואפילו פוסט על להיות אפידמיולוגית באגף לאפידמיולוגיה בזמן פנדמיה, לא יצא לי מזה כי לא כתבתי כלום השנה שאינו סיפור קצר עם דדליין ברור.

אז התעצבנתי, והתבחבשתי עם עצמי, ובאופן כללי זו תקופה איומה, ואז, מכיוון שפייסבוק הוא אלגוריתם חסר נשמה, הוא הביא לי את הפוסט התמים הזה, שנתיים קודם לכן. זו אני מעמידה פנים שאני בסך הכל קוראת את הספר של ורד ונהנית, ולא מספרת לאף אחד שאני קוראת את הספר של ורד בזמן שהקטנה מאושפזת בשניידר, יממה אחרי שהיא אובחנה עם סוכרת. שבבת אחת עברנו ממשפחה עם קשיים שדורשים התמודדות למשפחה עם קשיים שדורשים התמודדות באמצעות דקירות והזרקות, והמוח שלי הפך ל"אם הציבילזציה קורסת, מאיפה אני משיגה אינסולין" ל"איך אני שומרת על האינסולין קר" וטלטלה רגשית של כולנו, שבמידה מסוימת נמשכת עד היום.

נו, אז אני לא בדטרויט עכשיו, באמצע כנס כיפי לאללה, אבל לפחות אני גם לא בבי"ח עם ילדה עם סוכר מעל 300 ולבלב קורס.

יאללה, שכולםן יתחסנו כבר והחיים יוכלו לחזור לנורמלי (ואם ארה"ב תוכל בבקשה להפסיק לנסות להיות דיסטופיה גרועה, זה יהיה מעולה, תודה).

מחשבות של ג'טלג

אני חושבת שהדבר שהכי משמח אותי בכנס הזה הוא שאני מצהירה בלי הפסקה "אנחנו כאן לכנס מקצועי", וזה כנס מקצועי של כתיבה! ומד"ב! זה הכנס הראשון אי פעם שאני נוסעת אליו בכובע ה"סופרת" שלי, ורק בכובע הזה. לא מרצה, לא רופאה, סופרת.

טיהי! כמו שאומרים בעברית צחה.

 

אהוד ואני החלטנו על הכנס הזה אחרי וורלדקון האחרון. חיפשנו כנס מקצועי לכותבים/עורכים, ואחרי התייעצות עם דידי, בחרנו. דידי (ודריל) המליצו על World fantasy אבל הוא גם יצא ממש קרוב לוורלדקון מה שהיה בעיה מבחינת מקום העבודה (שלי), וגם כולם אמרו שיש שם תחושה לא נעימה של כנס מנוהל ע"י גברים לבנים שמעוניינים בתכנים שנכתבו ע"י גברים לבנים, עם תוכנייה מאד חד מימדית.

כך נבחר ConFusion, שהוא כנס מדב"פ בחורף בדטרויט. במילים אחרות – מאורות, אבל עם פחות מעלות צלזיוס ויותר אנגלית.

יש המון המון פרוצדורות שקשורות לכנס, שמוכרות לי מוורלדקון – הרשמה מוקדמת, הזמנת מלון (לשם שינוי אנחנו במלון של הכנס! יאי!), מילוי טפסים על גבי טפסים של מוכנות להשתתף בפאנל, אישור שיבוץ (לא, זה לא כמו בכנסים ישראלים, זה יותר מורכב, עם יותר סעיפים, ובאנגלית), וכמובן – הבעיה הקטנה שבה אני לא מכירה אף אחד מהסגל (או מהמשתתפים), אז אין שום דבר שאפשר לפתור בוואטסאפ אחד. הכל במיילים ובהפרשי שעות.

בחרנו לטוס עם לופטהאנזה כי זו היתה החברה היחידה עם מחיר סביר ומשך טיסה הגיוני. זה עדיין 17 שעות לכל כיוון פלוס קונקשן, אבל אין מה לעשות. עד שלא יהיה לנו פורטל זה הזמן שלוקח לחצות את האטלנטי. המשמעות היתה מטוס לא-משהו לפרנקפורט, קונקשן בבית הנתיבות האיטי בייקום כולל בידוק בטחוני מטומטם ואיטי, מהסוג שבו לוקח יותר מעשר דקות לבדוק אנשים אפילו שחלקם מסבירים שיש להם עוד חמש דקות לבורדינג, ויש לפניהם תור של חצי שעה. אני עוכבתי שם לפחות עשרים דקות, ורצתי לאורך הדיוטי כדי להגיע מתנשפת לגייט ולגלות שהם מתעכבים גם בפתיחה שלו…

הבחור במשטרת הגבולות נראה באופן חשוד כמו המחסל המרושע מטרמינייטור 2, כולל החיוך המלחיץ. הוא היה נחמד לאללה והתעניין בכנס ובז'אנר שאני כותבת, ואפילו שאל את אהוד מי כותב יותר טוב, הוא או אני (שעל כך ענה העורך האדיר בעולם "אני עורך אותה" בחיוך מרושע לא פחות).

הגענו אחרי 17 שעות לדטרויט, ועדיין היה יום רביעי, והשעה היתה צהריים מוקדמים, ושנינו היינו גמורים (כצפוי). עשינו סיבוב רגלי מתחת לשמיים אפורים, מסביב לעצים עירומים מעלים, ומעל אספלט מכוסה במלח. היה קריר, אבל לא קפוא, והיה מאד מאד ברור שאנחנו בארה"ב ולא בבית, כי אין מדרכה! כלומר יש, אבל היא מקיפה את מגרשי החניה שמסביב לחנויות ספציפיות. אין מדרכה נורמלית שמקשרת בין הכל, וכמובן שאין מספיק מעברי חציה כי למה שנרצה לעבור מצד אחד של הכביש לצד השני בלי לנהוג לשם?

אבל האמת היא שאני ממש מאושרת ממה שציפיתי. זה מזג אוויר שטרם יצא לי לחוות בארה"ב של אמריקה. קר ויבש והשמיים מאיימים בשלג, והכל נראה כמו תפאורה לסרט מתח מהורהר. אני רק מקווה שאהוד ואני הניצבים ברקע ו/או בעלי העין החדה שיספקו את הרמז המכריע לפתרון התעלומה, ולא הגופות המדממות שמופיעות לפני כתוביות הפתיחה.

ועכשיו שנינו נהיה סופר-אמיצים ונרד ללובי כדי לחפש אנשים שנראים כמונו. בכל זאת, כנס מדב"פ.

 

תמונת היום: זה מה שמקבלים כשמזמינים אוכל. כוס מים ענקית עם קרח. כשבחוץ פחות מעלות ממספר החתולים שלי.