חלק תשיעי – פארק הסקויות הלאומי חלק ב', או – במקום שבו לא כורתים עצים ממש כיף לחיות

דעו לכם זאת, החיים בקראוון נקבעים על פי המים שיש במיכלים (שלנו כזכור היו מרוקנים), הגז לחימום ולבישול והחיבור לחשמל שגורם למקרר לפעול. אם אחד מהנ"ל מתרוקן, אתם עלולים למצוא את עצמכם קופאים / אוכלים אוכל מקולקל / מבזבזים המון כסף על ארוחות מהירות.
היות והיינו רק ביום השלישי לטיול שלנו בקראוון היה לנו די מכל הנ"ל, ולפיכך יכולתי להרשות לעצמי להכין פנקייקים. הנה מה שלקחתי בחשבון – היו לנו ביצים, חלב, סירופ מייפל, קמח, אבקת אפיה ומיץ תפוחים להתנסות. מה שלא היה לנו הוא כיריים מאוזנים. מסתבר שחנינו בזווית ביזארית ביום שלפני ולא הצלחנו לתקן אותה אפילו עם משולשי האיזון (פלסטיקים כתומים גדולים שאמורים לתחוב מתחת לגלגלי הקראוון כדי שהוא יהיה מאוזן). דמיינו אותי עומדת בפיג'מה במטבח שגודלו מטר רבוע ביום טוב, אוחזת במחבת באוויר ומנסה למנוע מהפנקייקים להשרף מעל אש לא מאוזנת.
כשתסיימו לצחוק תחזרו.

חלק שמיני – פארק הסקויות הלאומי חלק א', או – על חניונים ואנשים

ההרים נשארו הרחק מאחור, ביחד עם הפיח והמכוניות של לוס אנג'לס. אפילו הערים הקטנות שעברנו ביום הקודם נראו לנו עמוסות יחסית למקום שאליו שמנו פעמינו. תדלקנו פעם אחת (נסיעה ראשונה ברוורס!) בתחנת דלק שיצאה היישר מסרטי "אמריקה הישנה והטובה", מצוידת במשאבת דלק שיש להפעיל ידנית, שירותים בחצר האחורית ומוכרת הודית.
המוכרת, דרך אגב, בחביבות האמריקאית המצויה התעניינה לאן אנחנו מתכוונים להגיע עם שני הילדים שבאמתחתנו. כשהצהרתי על היעד היא החווירה וציינה שמאד קר שם. מאד מאד. היא לא נוסעת לשם אפילו לא בקיץ כי כל כך קר. היא הציעה יעדים חמימים יותר, כמו חוף הים או מדבר מוהבי. עניתי שנחשוב על זה. היא היתה נחמדה מכדי שאגער בה שים ומדבר יש לנו גם בארץ, אבל עצים בני אלפי שנים יש רק כאן.
כדי להמחיש את המרחקים – יצאנו בארבע אחרי הצהריים מסוכנות הרכב בלוס אנג'לס. בחמש יצאנו מהעיר לוס אנג'לס. בשבע חצינו את ההרים. בשמונה התייאשנו מהנסיון להגיע צפונה יותר ועצרנו בבייקרספילד. בשבע בבוקר יצאנו צפונה. בארבע אחרי הצהריים הגענו לפארק. תוסיפו לזה שני ילדים קטנים, שאחת מהם מבלה את רוב זמנה בלבכות שהיא רוצה החוצה או בלשיר (בלופ אינסופי) את השיר המוכר – "חיל, חיל, חילזון, לה-לה חילזון, בוא נטייל בגשם!" והשני מנסה לנהל שיחה על משמעות החיים בצרחות (כי קראוון נוסע מרעיש)…
בקיצור – הדרך ארוכה היא ורבה. הו, כמה רבה.

חלק שביעי, או – האוטו שלנו גדול ולבן

קראוון.
מיטה, שירותים, מטבח, גלגלים.
אנחנו.
בקראוון.
אנחנו.
עם שני ילדים.
של מי היה הרעיון הגאוני הזה? שלי, כמובן. כמו הרעיון של לעבור 15 שעות טיסה כדי לא להשכיב את הילדים בלילה לבד במשך שבוע.
ביום שבו קיבלנו את הבית הממונע שלנו גילינו שהוא אמנם מגיע קומפלט עם מקלחת, מטבח ושירותים, אבל הוא לא מגיע עם מיכלי מים. מכיוון שתכננו לנסוע למקומות בהם יורד שלג, כלומר, המים נוטים לקפוא באיזורים אלה, הוחלפו כל המים בצינורותינו ובמיכלינו באנטי-פריז. זהו נוזל קסום אשר לא קופא, ויכול לעוור ואף להרוג אם שותים אותו.
במילים אחרות – קיבלנו מיטות על גלגלים, שזה מגניב, אבל לא בדיוק מה שרצינו. התוצאה המיידית היתה שבילינו את השבוע השני באמריקה בחיפוש מקלחות. התוצאה ארוכת הטווח של חיפוש זה היתה שפגשנו אנשים נהדרים, כולל מהנדס חלל אחד בדימוס. אבל נתחיל מההתחלה, והיא, כמובן, היציאה מהחניה.
 

חלק שישי – דיסנילנד, או – היום שבו עצרו הספלים מלכת

הלכנו לדיסנילנד בפעם הראשונה בחיינו ביום שבת בבוצוריים. תכננו להגיע לשם השכם בבוקר ולתפוס מקום לכל המתקנים השווים, אבל בשל נסיבות שלא תלויות בנו (לא מצאתי מה ללבוש) יצאנו יחסית באיחור.
ההתחלה היתה מבטיחה – לא היו פקקים בכלל, החניה היתה מאורגנת כמיטב המסורת האמריקנית, עם סדרנים שכוונו אותנו למקום החניה הייחודי לנו. סדר מופתי שרר בכל, ואנחנו היינו מאושרים להתחיל את היום השמח ביותר בחיינו, כך לפי הפרסומות המוקדמות ("אתם חייבים ללכת לדיסנילנד! זה המקום הכי נהדר בכל היבשת! אילו הייתי יכולה הייתי מעבירה את כל הביקור שלי באמריקה בדיסנילנד!" א.מא)

חלק חמישי – אטרקציות ב', או – מהו המקום המאושר ביותר בעולם (רמז – לא דיסנילנד)?

זוכרים את ההחלטה לכתוב על כל האטרקציות בבת אחת, למקרה שלמישהו מהקוראים יוולדו באופן מפתיע שני ילדים, אחד בגיל שש, אחת בגיל שנתיים, ובאותה הזדמנות הוא גם ישלח ללונג ביץ' לשבוע? נראה לי שמדובר בהחלטה טובה, אז נמשיך ברצף.
היום השלישי שלנו בלונג ביץ' נפתח בסיעור מוחות של הבנזוג ושלי, בנסיון להמציא אטרקציה. על האטרקציה לעמוד בכללים הבסיסיים, כלומר, אוכל, שתיה ושירותים נגישים, מקום שבו ילדים יכולים להשתולל בשקט ואמא יכולה לשבת בלי שיטפסו עליה יותר מדי, וכמובן – בלונג ביץ' ולא בלוס אנג'לס לאור מחירי המוניות מאמירי השחקים ומכמירי הלב שפסלו את מוזיאון המכוניות ואת פארק גריפית' ומצפה הכוכבים המדהים שלו (שניהם היו ברשימת ה"דברים לעשות" שלנו לפני שנחשפנו למציאות המחרידה של נהגי מוניות שנוסעים מלונג ביץ' ללוס אנג'לס דרך עפולה תחתית).
אחרי למעלה משעה של שיטוט נחרץ באינטרנט הבנזוג טפח על מצחו וזעק, "מה עם מוזיאון המדע?"
כן, כן, המקום הראשון אליו תכננו להביא את הילדים כלל לא עלה על דעתנו. זה מה שקורה כאשר מכינים המון רשימות ומשאירים אותן בבית ביחד עם בקבוק המים הסגול עם הפרחים.

חלק רביעי – אטרקציות א', או – איזה מזל שגם מעבר לאוקיינוס יש אבני שפה

חשבתי בהתחלה לכתוב על כל אטרקציה בנפרד, אבל אז קרו שני דברים:
1. התחלתי להתעכב ברשימות (את הפוסט הזה אני כותבת כשאנחנו כבר באמצע השבוע השני שלנו כאן)
2. הגעתי למסקנה שריכוז של כל האטרקציות יכול לעזור לאנשים שיחפשו בעתיד לעשות משהו עם ילדים בלונג ביץ' / לוס אנג'לס.
אז ככה….

חלק שלישי – נהג מונית, או – מפגש עם תרבות זרה

הילדים שלנו הלכו לישון ביום ראשון בצהריים, שהיה למעשה יום שני לפנות בוקר מבחינתם. לכן היה הגיוני לגמרי, לדעתם, לקום ביום שני בצהריים המאוחרים. שעון ישראל, כלומר. שעון לוס אנג'לס הראה שתיים וחצי לפנות בוקר. מסתבר שאפילו באמריקה הקרטונ'ס הולכים לישון אחרי חצות, ולא היה למה למסמר את הילדים.
הבנזוג היה אמור לקום לעבודה ארבע שעות מאוחר יותר, ולכן נפלה עלי המשימה המלבבת של להעסיק שני ילדים ערניים לגמרי תוך כדי הפצת קללות לכל עבר ונסיון להבין מה לעזאזל חשבתי כשהחלטתי לנסוע ללוס אנג'לס. אני יודעת מה חשבתי. חשבתי שאני לא אצליח להסתדר בבית לבד עם שני ילדים במשך שבוע. בעצם נסענו לצד השני של קו גריניץ' כדי שאני לא אצטרך להתמודד עם האמבטיות כל ערב.

חלק שני – ג'ט לג, או – היום הארוך ביותר

החבצלת הגדירה ג'ט לג כמצב שבו את ועצמך לא נמצאים באותה שעה. נחתנו בשבע בבוקר שעון לוס אנג'לס, שהיא השעה חמש אחרי הצהריים שעון ישראל, מטורטרים ועייפים.

חלק ראשון – הטיסה, או – זה ארוך יותר מבפנים

יום ראשון התחיל בשישי בערב, כאשר עשינו כמיטב יכולתנו לעייף את הילדים ולהחזיק אותם ערים עד מאוחר כדי שהם ישארו לישון עד שבת בצהריים, ואז יהיו ערניים לטיסה בלילה. הילדים, כמובן, שיתפו פעולה מצוין עם התוכנית, בעיקר עם החלק של להשאר ערים עד מאוחר. את החלק של לישון עד מאוחר בשבת הם לא הפנימו.