Posts Tagged ‘Shqipëri’

יום חמישי או – 2 מעלות זה לא קר כמו שנדמה לכם!

הצלחתי להתעורר מוקדם! כלומר, בזמן כדי לאכול משהו ולצאת להסתובב בעיר. בהתחלה פחדתי ששתי המעלות שגוגל טען שיש בחוץ הן מזג אוויר קר, אבל אחרי שראיתי אנשים מסתובבים בחוץ בחולצה ומעיל אזרתי מספיק אומץ לנסות בעצמי, וגיליתי שאם הולכים מהר עם ידיים בכיסים אפשר לא לקפוא ואפילו להינות ממשב האוויר הנקי.

היום שלנו בכנס מתחיל בתשע ונגמר בשש, מה שאומר שאני מחמיצה את כל האטרקיות כי מסתבר שהכל בעיר הזו מתחיל בתשע ונסגר בשש. אבל! אפשר סתם להסתובב ברחובות ולראות מה שהקומוניזם השאיר מאחוריו.

טיראנה היא העיר שאחרי שתעבור שיפוץ מאסיבי תהיה מהערים עם המרכז היפה והשוליים המתפוררים. אפשר לראות ניצוצות במרכז הקניות ובבתי הקפה הפזורים פה ושם, אבל אי אפשר להסתיר את הקושי. חזיתות בתים מתפוררות, צבע מתקלף, ודברים קטנים יותר. למשל – אנשים עם נוקיה בת עשר, מרצפות שבורות ולא תואמות, מיעוט רמזורים, מיעוט כספומטים, ומיעוט חנויות "סתם". אתם מכירים את החנויות האלה, הרי בכל עיר גדולה יש מקומות שמוכרים המון דברים שלא צריך. זה סמל של כסף שאפשר לבזבז ללא מטרה ברורה. כאן אין. זו עיר בירה ואין בה חנויות מזכרות, ספרים או אפילו סופרמרקט. לאוכלוסייה אין מספיק כסף פנוי לבזבז על שטויות, אז אין חנויות שמוכרות שטויות. זו עיר בירה של מדינה אירופאית! היא אמורה להיות מפוארת! היא אמורה להיות היסטורית! היא לא אמורה להיות נגיסות בטון מתפוררות עם חזיתות מוזנחות כי אין תקציב לגרום לעיר להראות יפה, אפילו לא לחלק ממנה.

קניתי אספרסו וצילמתי תמונות, ואחר כך חזרתי למלון להיראות קצת יותר רשמית ולהתחיל את היום.

הכנס היום עסק בהתאחדויות של מדינות על מנת לקבל עסקאות טובות על חיסונים. שמענו הרצאה של נציגה מדנמרק שהתלוננה שמכיוון שהם מדינה קטנה ועשירה הם נדפקים כי כל הדילים הטובים הולכם למדינות הגדולות והעניות. כזה "צרות עולם ראשון" כבר מזמן לא שמעתי, אפילו שהיא כנראה צודקת…

היתה גם הרצאה של נציגה מאסטוניה שמאוגדות עם לטביה וליטא, שתיארה את ההליכים הביורוקרטים והשיעורים שנלמדו במהלך ההתאחדות הזו, כולל כשלונות. מעולם לא חשבתי שהרצאה על ביורוקרטיה יכולה להיות כל כך מעניינת. למשל – הם חייבים לתקשר באנגלית כי אסטוניה הפסיקה ללמד רוסית בבתי הספר ולכן אין להם שפה משותפת עם השכנים שלהם.

בזמן ההרצאה של נציגת יוניצ"ף לגבי כל הדרכים בהן אפשר לקנות מהם חיסונים התעדכנתי בתרמית הפירמדיה של אלבניה. הידעתם? כל אלבניה נסחפה לתרמית פירמידה ענקית בסוף שנות התשעים שרוששה לחלוטין את המדינה, בזמן שהיא עדיין ניסתה להתאושש מנזקי הקומוניזם. יש לציין שאם אתם יעל או נמרוד אכן ידעתם את זה, והתפלאתם שאני לא ידעתי.

אבל חכו! יש עוד משהו לגבי זה! זוכרים את החור הענק במרכז טיראנה שהיה אמור להיות כביש מהר ואז נגמר עבורו התקציב? מסתבר שגם זה חשוד לתרמית פירמידה, ושמי שהיה ממונה על הכביש הזה נעצר! די, נו, אלבניה, תתאוששי כבר.

לצהריים הצטרפתי לשולחן עם נציגות ממונטנגרו, מקדוניה ובולגריה, וניהלנו שיחה שהיתה על כל עניין אפשרי פרט לנושאי הכנס. ממזג האוויר בתל אביב ועד להשוואת האוכל בחברות תעופה שונות. התאפקתי לא לחקור אותם לגבי דעתם על אלבניה.

אחרי הצהריים התאספנו לסשן נוסף, הפעם של עבודה קבוצתית. התבקשנו לעשות רשימה של "נקודות לשיפור" עבור כל מדינה, ואחר כך למצוא נציג ממדינה אחרת שיכול לעזור לנו להשיג את מה שאנחנו צריכים במטרה להתחיל לדבר על שיתוף פעולה אפשרי בין מדינות. מצד אחד – יופי של פעילות עבור אלבניה וסרביה, רומניה ובולגריה, מולדובה ובוסניה-הרצגובינה. פחות יופי עבור הנציגה הישראלית, שניסתה להבין מה הקשר בין מדינה עם ביטוח בריאות ממלכתי ואספקת חיסונים סדירה לבין מדינות שעדיין נעזרות ב GAVI (פרויקט למימון חיסונים עבור מדינות בעלות תל"ג נמוך) או שקונות חיסונים מיוניצ"ף.

הבעיה של אותה נציגה ישראלית נפתרה בשתי דרכים. בהתחלה הנציגה מדנמרק (שגם חלקה איתי מונית בדרך משדה התעופה וגם מאד נחמדה) ישבה איתי והקשיבה לי מסבירה למה הפעילות הזו נחמדה אך לא רלוונטית, וניסתה לעזור לי למצוא *משהו* לדבר עליו לקראת הפרזנטציה מול כולם, ואחר כך אחת מהנציגות של אלבניה, שגם מכירה את הבוסית שלי וגם מאד נחמדה, התיישבה לידי ובצחוק אמרה, "טוב, בואי ניזום פעילות משותפת אלבניה / ישראל". אז כתבנו על לוח גדול משפטים מסוג "החלפת ידע" ו"פרויקטי חינוך משותפים", וכמה רגעים אחר כך חצי מהמשתתפים באו לצלם את הלוח שלנו. מסתבר שבניגוד לכולם שהלכו על דברים פרקטים, אנחנו הלכנו על משהו יותר מחקרי/שיתופי, וזה יצא מעניין! בסוף עוד אמצא את עצמי מנודבת למשהו, חס וחלילה.

כשנגמר החלק הלימודי היתה לנו חצי שעה פנויה, שזה בדיוק מספיק זמן להתקלח ולהתקשר מהר הביתה כדי להגיד שלום לבנזוג, שלאחריה התאספנו בלובי כדי לצאת לארוחה מסורתית אלבנית.

מכיוון שעמדתי ליד הנציגה מאסטוניה בלובי, יצא שישבנו אחת ליד השניה באוטובוס, וכך למדתי על חופשת הלידה המטורפת שיש להן (שנה וחצי!!), קצבת הילדים המגניבה שלהן (500 יורו לחודש!!!), והעובדה שיש להם יום עבודה סופר-גמיש, כולל במשרדי ממשלה. היא אחת מהנציגות הדוברות בכנס, וכשהתיישבנו ביחד בשולחן הצטרפו אלינו נציגות נוספות, כולל שלוש מיוניצ"ף ואחת יועצת חיצונית. התוצאה היתה שיחה חצי מקצועית וחצי משועשעת על טווח רחב של נושאים. הצלחתי אפילו להסביר איך עובדת ועדת הסל, למרות חצי כוס יין!

האוכל, לעומת זאת, היה בינוני למדי. היו כמה דברים נחמדים, אבל הרוב עשוי מדי או פחות מדי, מתובל מדי או פחות מדי, ובעיקר – לא מספיק מיוחד. היתה גם עז צלויה. נדמה לי שזו היתה עז, בכל אופן. היא היתה פשוטת עור ועל שיפוד והכל, בדיוק כמו בסרטים, וחיסלה לי את התאבון.

בחזרה הטמפרטורות צנחו שוב לשתיים ומטה, אבל מכיוון שאין שמש, הפעם באמת קפאתי. מזל שהמתין לי חדר מחומם יחסית ושמיכת פוך.

בתוכנית למחר – חצי יום כנס, חצי יום טיסות חזרה הביתה, בתקווה שהפעם אצליח להתארגן יותר בקלות בשדות התעופה השונים.

לילה טוב, אלבניה. בבקשה אל תתמוטטי כלכלית לפני שאצא ממך.

מודעות פרסומת

יום רביעי חלק ב' – כנס ובו יותר נושאים מבני אדם

אחרי שעברתי את החלק המטריד ובו המלון לא איתר את החדר שלי, מצאתי את הכינוס. לשמחתי הגעתי בדיוק להפסקת הקפה, כך שיכולתי להגיד יפה שלום ולהדגיש שוב ושוב שבדיוק נחתתי. הדגשה חיונית כי מסתבר שאפילו שהחלפתי חולצה ובאתי עם מעיל, הייתי הכי פחות מחוייטת מכולן. מסתבר שהייצוגי שלי, מכנסיים שחורים, חולצה עם שרוולים ואודם, זה לא הייצוגי של כל אשה אחרת מאירופה, שכוללת התאמה מושלמת בין חולצה לחצאית לסודר לאודם לקלאץ'. איריס היתה מתביישת בי.

אבל! הגעתי בדיוק לסשן האחרון של היום בו כל הקבוצות הציגו את התוצרים שלהן. בוסניה והרצגובינה (שזו בכלל רפובליקה שחולקת משרדי ממשלה עם מדינה נוספת, והלכתי לגמרי לאיבוד במבנה הפוליטי שם), מקדוניה, רומניה ומולדובה הציגו את האתגרים העיקרים שעומדים בפניהן מבחינת הרחבת וייעול תהליך מתן החיסונים במדינה. למשל – עלויות חיסון גבוהות כי ספקיות החיסונים קורעות אותן במחיר כי אין להן יכולת מיקוח, חוסר תיקצוב ממשלתי וראייה לטווח ארוך, וכשהן הציגו את תוכנית החיסונים שלהן יכולתי להוסיף לעצמי שהן גם מחסנות בתוכנית ישנה יחסית למה שמקובל בארץ. כולן מחסנות ל BCG, למשל. זה הגיוני כי יש אצלן הרבה שחפת, אבל זה לא הגיוני שב 2019 תהיה כ"כ הרבה שחפת במדינה אירופאית, עד כדי שצריך חיסון בשביל להפחית את הסיכון למחלה באוכלוסיה. למשל, הן מחסנות ב MMR ולא MMRV, שנהוג אצלנו כבר כמעט 15 שנה. חלקן הכניסו את החיסון המחומש רק לפני שנה או שנתיים, חיסון שנמצא בשימוש אצלנו כבר כמעט עשר שנים. אלה אתגרים ותוכניות חיסונים שדומים מאד למה ששמעתי בדרום סודן, מה שגרם לי לתחושה מאד לא נוחה, שהלכה והתגברה ככל שהנציגויות השונות המשיכו לדבר על מבנה מערכת הבריאות שלהן. חוסר יציבות כלכלי, חוסר ראייה ותכנון בריאותי ומבנה ממשלתי מסורבל – כולם תולדה של קומוניזם הרסני שדרס אותן במשך שנים והשאיר ערימת חורבות מעשנת מאחוריו. בעוד שמערכת הבריאות הישראלית עובדת בראייה סוציאלית שמאפשרת הנגשת בריאות לכולם תוך הכנה של תוכנית כלכלית תואמת והתקדמות עם העולם – במדינות שהציגו התחושה היא של מישהו שרץ אחרי ההמון ולא מצליח להדביק אותו.

המצגות בשילוב עם ההרס של טיראנה שראיתי בדרך למלון גרמו לי לרצות לצעוק על מישהו. במקום זה הלכתי לאכול בחוץ והשארתי טיפ נדיב מדי למלצר, ועוד ביורו ולא במטבע המקומי, כי בחייאת. הבנאדם חי ועובד באלבניה, שלפחות יקבל טיפ של 2 יורו על העבודה שלו.

בתוכנית למחר – לנסות לצלם את סביבות המלון בשעות סבירות, להיות נחמדה לעוד נציגים של מדינות שמנסות לדשדש החוצה מהבוץ של ארבעים שנות שלטון קטלני, וארוחת ערב אלבנית על חשבון הכנס!

כמו כן, רק שיהיה מתועד, הערב ניסינו לעשות שיחת וידאו והקליטה של הוויפי כאן גרועה יותר ממה שהיתה בבקתה בלניה בדרום סודן. ניתוקים וחוסר יכולת של המערכת להחזיק את השיחה לאורך זמן. אוף איתם!

יום רביעי חלק א', או – הודעה מאוחרת

ביום שני עמדתי בפקק באיילון, מקללת את כל הנהגים שמשום מה החליטו לצאת מהבית בדיוק כשאני אמורה להגיע למרפאה, ואז הבוסית מירושלים התקשרה אלי. אחרי שהיא שאלה מה שלום בראשית (אני לא יודעת, מקווה שבסדר, היה תמרון), האם יואב חזר הביתה מאז השיגור (כן, אבל רק לכמה שעות כדי לישון, וגם אז הוא ענה לטלפונים) היא שאלה אם אסכים לייצג את המשרד בכנס בין לאומי בנושא חיסונים. נלהבת ומלאת גאווה השבתי שבוודאי.

ואז היא אמרה שהכנס מתחיל ברביעי.

בבוקר.

באלבניה.

ולי אין דרכון בתוקף.

 

שלב א': להשיג דרכון

הדרכונים שלנו נארזו במקום בטוח באיזשהו מעבר דירה מאלה שהיו בשנה האחרונה (מהבית הקודם להורים שלי, לדירה זמנית, חזרה להורים שלי, ובסוף לבית החדש שלנו), ומאז לא מצאתי אותם, לא משנה כמה פעמים חפרנו בארגזים ובתיקים. ידענו שנמצא אותם בוודאות כאשר נוציא דרכונים חדשים, ולכן קבעתי תור להוצאת דרכונים לי ולקטנה (לגדול כבר הוצאנו דרכון חדש כי הוא אמור לטוס במשלחת נוער לסן פרנסיסקו מבית הספר בסוף השנה).

הטוב – התור היה ביום שלישי!

הרע – לדרכונים לוקח שבועיים להגיע, דרכון זמני אפשר להוציא בלשכת מרשם האוכלוסין רק לטיסה שהיא לפחות עוד 48 שעות, ופחות זמן מזה יש להוציא דרכון בנמל התעופה.

המכוער – התור הצפוי להוצאת דרכון זמני בנמל התעופה.

התוכנית שהצעתי היתה לנצל את התור הקיים, ולהתחנן שיוציאו לי דרכון זמני בלשכה. קיבלתי מכתב רשמי שמבקש שיוציאו לי דרכון ומדגיש כמה אני חיונית, והרבה תפילות לדרך.

ביום שלישי הגענו לפקידה נעימה, חביבה, נחמדה, ובעיקר – מאד מאד רוצה לעזור. היא נכנסה למנהלת הסניף, לחצה, וקיבלה אישור להוציא לי דרכון זמני (!) תוך שעה (!!).

הקטנה ואני יצאנו לסיבוב איתור בתי קפה במשך שעה, וכשסיימנו היה לי דרכון.

שלב א' הושלם בהצלחה!

 

שלב ב': להבין על מה הכנס

"חיסונים" הוא נושא מרתק, מגניב ורחב כמספר התוצאות בגוגל לגביו. איש הקשר מול הכנס הצליח להשיג לי את תוכנית הכנס בשלישי בבוקר. כך התגלה לי שלכנס הוזמנו במפורש מי שעוסקים בשינוע חיסונים (לא אני), תמחורם (שוב, לא אני), והרגולציה שלהם (עדיין, לא אני). תוכנית הכנס כוללת המון הרצאות בשלושת הנושאים האלה וסדנאות בהן הנציגים מכל מדינה אמורים למצוא דרכים חדשות לשינוע חיסונים, הוזלתם והקלה על הרגולציה שלהם במדינה שלהם. בשלב הזה התחלתי לדמיין את עצמי יושבת בחדר ומעמידה פנים שיש איתי את מי שאחראים על שינוע, תמחור ורגולציית חיסונים בישראל, ואז שולחת את המסקנות שהפקתי עם עצמי לשר הבריאות.

 

שלב ג': להתפכח

המטרה המוצהרת של כל כנס מקצועי היא אמנם רכישת ידע, אבל לא רק זה. היא גם מפגש עם מי שעובדים באותו תחום, ולמידה מדרכי התמודדות של אחרים בבעיות שאנחנו נתקלים בהן. אני משוכנעת שיש דברים שנפתרו בבוסניה-הרצגובינה ואנחנו לא יודעים שהפתרונות האלה יכולים לעזור גם לנו!

אז כרגע התוכנית שלי היא להגיע, לסכם דברים שנשמעים מעניינים, לא להצהיר הצהרות שאי אפשר לעמוד מאחוריהן, וכשמבקשים שנתחלק לקבוצות עבודה עפ"י מדינה, לברוח.

 

שלב ד': למידה

הטיסה שלי היא בשש, מה שאומר שבשלוש לפנות בוקר הייתי צריכה כבר להיות בשדה התעופה. לכן מאד הגיוני שבחצות עדיין ישבתי מול המחשב וניסיתי ללמוד קצת על אלבניה. גיליתי שאלבנית היא שפה ייחודית באירופה, ושיש לה כמה וכמה ניבים שמשתנים על פי המקום במדינה והאוכלוסיה שמדברת אותה. היא נמצאת בין יוון לבין הבוץ הידוע בכינויו "נו, איפה שהיתה יוגוסלביה. רגע, עדיין יש יוגוסלביה? היא לא התפרקה ל… נו, איך קוראים למדינות האלה?". היא כמובן היתה תחת שלטון קומוניסטי, ולכן לפחות בעיר הבירה איתרתי שלושה מוזיאונים על התקופה ההיא. סימנתי אותם באושר, דיצה, גילה ורינה כמקומות לבקר בהם בערבים אחרי שהיום בכנס נגמר (בין חמש וחצי לשש, תלוי ביום), ואז גיליתי שהם נסגרים בשש. אבל הכי חשוב – גיליתי שמזג האוויר הוא כמו ירושלים ביום סתיו רע. 15 מעלות בצהריים, אפס בלילה. ואין לי מכנסיים מחויטים ראויים לכנס.

אמא שלי התגייסה לעזור וקנתה שני טייצים שחורים שיהיו מתחת לחצאיות, ובואו נחזיק אצבעות שלא אקפא למוות במעבר מהמעלית לחדר הכנס.

 

שלב ה': טיסה לבד

זו הפעם השלישית בחיי שאני טסה לבד לאנשהו, והפעם השניה שאני טסה לבד מאז שיש לי משפחה. בפעם הקודמת זה היה לדרום סודן בשליחות הומניטרית. הפעם זה למקום מערבי עם מים לשתיה בברזים וחשמל, שזה כבר שיפור!

בודד להסתובב בשדה התעופה, ובעיקר – משעמם. עם הילדים או הבנזוג תמיד יש מישהו לדבר איתו, להעביר איתו רשמים, ליצור איזושהי אינטראקציה. עכשיו זו רק אני וספר השמע הנוכחי. אלה הדברים הקטנים, כמו זה שאין למי להושיט את המעיל כשאני מנס לשלוף את הארנק מהתיק, או מישהו שישגיח על הטרולי כשאני רוצה להכנס לשירותים. בכל צעד אני מחפשת מישהו לחוות איתו את הרגע, ואין. בלית ברירה נאלצתי לספר לטוויטר שבאוסטריאן שמים ברקע מוסיקה קלאסית כשעולים לטיסה, כי לא היה לי מישהו להגיד לו את זה במציאות, שיצחק עלי שאני לא מסוגלת לזהות באכמוצרטבטהובן.

אבל היו גם דברים טובים בטיסה הזו. האוכל היה מוזר, שזה טוב כי אני אוהבת מוזר. אשה מעצבנת שישבה באמצע השלישיה שלי החליטה להתחלף על דעת עצמה עם מישהו במושב ליד בעלה. המישהו התגלה כגבר חרדי, שלא ידע איפה לקבור את עצמו כשהוא גילה שהוא אמור לשבת בין שתי נשים. התוצאה – הוא הושב במקום אחר, ואני והאשה ליד המעבר בילינו טיסה שקטה עם מושב פנוי בין שתינו שאפשר לנו לנמנם ברגליים פרושות.

 

שלב ו': ארבע שעות בוינה

אנשים במדים בשדה התעופה הפנו אותי למקום בו כל האנשי שאמורים להחליף טיסה צריכים לחכות. הגעתי למקום שומם וחסר חיים, והספקתי אפילו לקטר בטוויטר שהדיוטי בוינה שומם וחסר חיים, עד שהבנתי בזכות דוד גוגל שאני פשוט נמצאת בקצה השומם וחסר החיים שלו, ומיהרתי לנדוד אל המקום בו יש קפה ושוקולד. זו הפעם הראשונה מזה שנים שאני אוכלת מוצארטקוגל, וזו הפעם הראשונה בחיי שאני אוכלת מוצארטקוגל שעולה 2 יורו. מה זה המחירים האלה?!?

כמו כן – בורג יצא מהמזוודה, ועברתי בין כל החנויות בדיוטי עד שנמצאה מוכרת בלבוש אוסטרי לתיירים (שמלה לבנה, מחוך אדום, מחשוף) ששלפה מספריים ממגירה נסתרת ובכוחות משותפים הצלחנו להוסיף עוד כמה ימי סחיבה לטרולי שלי. הוא רק צריך להחזיק מעמד עד שנחזור הביתה בשבת, ואחר כך נראה.

חזרתי לאיזור השומם וחסר החיים כדי לטעון את המחשב והסלולרי. יש כאן כורסאות עם נקודות טעינה וספות שמיועדות לשינה, ואני צריכה לעבוד קשה כדי להזכיר לעצמי שללכת לישון עכשיו יתנקם בי אחר כך. בינתיים גיליתי שטיראנה, עיר הבירה של אלבניה בה אשהה, בוערת בגלל הפגנות שדורשות להפיל את הממשל. בניגוד אלינו, כאן היא ממש בוערת. עם הצתות וגז מדמיע וכל הדברים שקוראים עליהם בחדשות. יאי…

 

שלב ז': עוד טיסה!

בצירוף מקרים מופלא בטיסה הזו המושב לידי היה פנוי, והיה לי מלא מקום להתרווח! אפילו הצלחתי לנמנם. הדרך היחידה לנצל טוב יותר את המקום הפנוי הוא אם הייתי צריכה לשירותים, ואז לא הייתי צריכה להקים את מי שיושבת ליד המעבר.

 

שלב ח': הגענו

אלבניה מלמעלה נראית… לא אירופאית.  הצימחייה לא ירוקה מספיק, ויש המון חום. רק כשנחתנו התברר לי שאלבניה באמת לא כזו אירופאית. יש המון עצי זית והמון קרקע חקלאית. מעין ארץ-ישראל אבל עם מזג אוויר קר יותר וברקע – הרים ענקיים מכוסי שלג.

נהג המונית שאסף אותי היה דברני להפליא ושיתף אותי ואת הנוסעת השניה (גם היא מהכנס, תציג מחר לגבי חיסונים בדנמרק) על עוולות הקומוניזם. לא שהוא היה צריך להסביר הרבה. המדינה הזו נראית כמו תפאורה לסרט. בתי מגורים הרוסים וישנים לצד מבני תעשייה ענקיים נוצצים של חברות זרות. ברחובות ילדים, נשים עם תינוקות ונכים פושטים יד למכוניות בפקקים, אנשים על קטנועים ירוקים מלפני עשרים שנה, אבל גם בתי קפה בעלי חזית מצוחצחת ואנשים מודרניים. יש כאן שתי ערים, אחת מורכבת על השנייה, והן לא יכולות להפגש. אחת תיעוד חי לקומוניזם מתפורר, השניה עיר מודרנית שמנסה לפרוח ונחנקת על ידי תאומתה הסיאמית. ואולי זה סיפור של פער בלתי ניתן לגישור בין מי שיש להם ומי שאין להם. ובמרכז כל זה – חפירה שהיתה מיועדת להפוך להיות מחלף, רק שאז הקבלן נעלם עם הכסף והתברר ששמונה עשרה מליון יורו הושקעו בחברה שלא קיימת.

אני כאן כמשתתפת בכנס ולא כתיירת, ולכן נמנעתי מלצלם את הקבצנים, ההריסות והבתים המטים-ליפול. מחר אנסה לעשות סיבוב כשעוד יש אור ולתפוס כמה דברים מעניינים.

ואחרי כל הסיבוב, והקבצנים, והבניינים והמונית – הגעתי! למלון! יאללה, כנס!