Archive for the ‘Uncategorized’ Category

אזכרה ראשונה בלי לדבר על האזכרה הראשונה

השבוע האחרון היה מאתגר. אני מעדיפה לקרוא לזה "מאתגר" ולא "קשה" כי באפריקה למדתי שההבדל הוא ש"קשה" מכיל בתוכו חוסר אונים ו"מאתגר" אומר שיש מה לעשות כדי שהמצב ישתפר. לא תמיד המצב ישתפר ל"וואהו! איזה אושר עילאי!", אבל ביננו, כמה פעמים בחיים כבר חווים אושר עילאי? רוב הזמן אנחנו נעים על הציר בין "סבבה כזה" לבין "אוף".
זה היה שבוע מאתגר, בעיקר בגלל איך שהוא התחיל.
.
השבוע הזה התחיל בשיחת טלפון ביום שני בבוקר מבוג'י . הסיפור של אביאל ושלי עלה לשלב ב' בפרס גפן. היא ביקשה במיוחד מהוועדה לספר לי אישית, כי היא ידעה איך אגיב. השיחה ביננו הלכה משהו כזה:
טלפון מצלצל. השיחה המזוהה היא "בוג'י". אני עונה.
ורד: "אף אחד לא מת, יש לי משהו לספר לך."
אני: "אני לא מאמינה לך. תמיד כשאת מתקשרת אלי בתקופה הזו של השנה את אומרת דברים כאלה ובסוף אנשים מתים."
ורד: "נכון, אבל באמת שכרגע אף אחד לא מת." (מחכה רגע) "וגם אף אחד לא בהחייאה."
אני: "אה-הה. את תמיד אומרת את זה כשאת מתקשרת בתקופה הזו של השנה."
ורד: (צוחקת) "בקיצור, הסיפור שלך ושל אחי מועמד לגפן."
אני: …
המוח שלי בינתיים מתחיל לקפץ במקום, לשאוג 'וואהו! איזה כיף! אביאל ואני מועמדים לגפן! יהיה לנו כל כך כיף! זה בטח יהיה כל כך מצחיק! והוא ישמח כל כך לשמוע את זה! ואחרי אירוע הסיום נשב בפורטרז ונקטר על איך שהפסדנו! ונוכל להריץ מלא בדיחות על הפסד מכובד!'.
ואז המוח שלי אומר, 'אני חייבת לנתק את השיחה. אני צריכה להתקשר לאביאל! הוא בטח עדיין בעבודה, אבל למי אכפת!'
ואז, רק אז המוח שלי נתקע בקיר ענק ואטום, וסוף סוף משתתק, ואני פורצת בבכי בטלפון, ושומעת את ורד מושכת באף מהצד השני, ואני אומרת, "חתיכת מבריזן, זה מה שהוא."
ורד: "נכון. ואת יודעת מה יותר גרוע? שכשחיפשתי את השם שלך בטלפון כדי להודיע לך, הוא הציע לי קודם כל את קרן אמבר."
אני: "מעולה, אז כשהיא תענה לך, תגידי לה למסור לאביאל שהוא מבריזן ושאני ממש כועסת עליו."
ואז כבר ממש נחנקתי מבכי, וורד המסכנה היתה צריכה לנחם אותי, במקום שאני אנחם אותה.
ככה השבוע שלי התחיל.
.
ביום רביעי היתה האזכרה הראשונה.
.
ביום חמישי בכיתי במשרד לעו"סיות שעובדות איתי. אם יש יתרון בלעבוד במקום עמוס באנשים שרגילים לעבוד עם נשים במצוקה, זה זה. אני עדיין מרגישה אשמה שגזלתי מהן אמפתיה שאמורה להגיע לנשים ברחוב.
.
אתמול אהוד (ידוע בכינויו "העורך העילאי") העלה את הסיפורים המועמדים לגפן לאתר האגודה. אני ממליצה להכנס ולקרוא. זו באמת גאווה שהסיפור שלנו מועמד לצד סיפורים מעולים כאלה.
הסיפור שלנו הוא "ירוק דב"ג". התחלנו לכתוב אותו ביחד, וסיימתי לבד, כי המבריזן הבריז לי באמצע. אם מישהו מכם במקרה עם קשרים בעולם הבא, ואתם נתקלים באיזה בחור גבוה, רזה, לבוש בשחור, אוחז באקדח דבק חם ביד אחת ומקלדת ביד השניה, תגידו לו שהסיפור שלנו עלה לשלב ב' בגפן. הוא ממש ישמח לשמוע את זה.

שרשור כתיבה של בוקר: איך מתחילים לכתוב?

השרשור הפתוח גם לנטולות טוויטר מתחיל כאן – https://twitter.com/smallweed/status/842258864401715200

על התחלת הסיפור ממש כבר כתבתי כאן. הפעם על התחלת הכתיבה ממש: העט על הדף. הפיקסל על מעבד התמלילים. הבתולה על המזבח.

פתחנו קובץ וורד חדש, והקובץ המבהיק בלובנו בוהה בנו וממתין שנניח עליו מילים, ואנחנו בוהים בן בחזרה והמוח שלנו ריק. רגע לפני כן היה לנו רעיון על בתולה שרוצה שיקריבו אותה לאלים העתיקים, אבל האלים מסרבים לקבל אותה כמנחה והיא לא מבינה למה, ועכשיו כלום. נאדה. הדבר היחיד שיש לנו בראש הוא זמזום מציק, שאנחנו חושדים שאומר שאנחנו לא יודעים לכתוב, שהרעיון שלנו קלישאתי, שכל מה שנכתוב גרוע, והכל נורא.

ובכן, אתם צודקים.

הרעיון שלכם באמת קלישאתי, הדמויות שלכן באמת שטוחות, הקונפליקט הראשוני מזעזע, ואף אחד לא ירצה לקרוא את זה.

אז מה?

אז מה אם הרעיון קלישאתי? אז מה אם הקונפליקט לא עובד? למי אכפת שכל התיאורים שלנו מיותרים והדמויות שטוחות? אף אחד לא יקרא את זה ממילא!

בשלב שבו אנחנו בוהים בדף ריק האדם היחיד שמותחת עלינו ביקורת היא הקול הפנימי שמורכב מכל הדברים הגרועים שאנחנו חושבים על עצמנו. אתן מכירות את הקול הזה. הוא לוחש לנו שהכרס שלנו בולטת, שהשיניים שלנו עקומות, שההערה שאמרנו לבוס מטומטמת, שאנחנו לא טובים ולא חכמים מספיק. ביומיום אנחנו משתיקות אותו בעזרת חברים, קפה, טלוויזיה, טוויטר, עבודה, ספרים, ותלונות על הדואר ורכבת ישראל. אבל כשאנחנו לבד, הוא יוצא. וכאשר זה רק אנחנו והדף הריק, הוא צועק. זה גן המשחקים שלו. כתיבה היא האדם שחוקר את עצמו, והדבר הראשון שיוצא מהאישיות שלנו הוא הקול הזה.

והנה הסוד הגדול: הוא תמיד שם. הוא אף פעם לא עוזב. אנחנו תקועים במערכת יחסים מתעללת עם רגשי הנחיתות שלנו, והם תמיד מנצחים. ההבדל היחיד בין אנשים כותבים לאנשים שלא כותבים הוא שאנחנו, הכותבים, כותבים למרות הקול הזה.

אין לי שום עצה להכלה, התמודדות או אפילו עידוד. זה לא נעשה קל יותר. זה לא עובר. אני מפרסמת כבר שנים, חתמתי חוזה לספר שני והקול הזה רק מתחזק. בחדר העבודה תלויים שלושת פרסי הגפן שזכיתי בהם, ואני לא מסוגלת לכתוב שם כי הקול צורח "נתנו לך אותם בטעות! התכוונו לתת אותם למישהו אחר!" (בימים ממש גרועים הוא צוחק צחוק מרושע ואומר "זכית כי אנשים ריחמו עליך").

כשאני פותחת קובץ חדש הוא מיד מתחיל לצעוק, להשתולל, לצחוק ולגרום לי לוותר. אבל אתם יודעים מה? אני לא מוכנה לתת לו לנצח.

כל מילה. כל משפט. כל פסקה הם קרב שבו ניצחתי מול הקול הזה. הם גלעד. צלקת. מדליית זכרון לפעמים בהם הוא נסוג ואני התקדמתי.

הפעם יש לי רק עצה אחת: שבו מול הדף הריק. תקשיבו לקול הצווחני, הרטנוני, הקטלני, ואז תחייכו יפה ותתחילו לכתוב.

 

סקר כתיבה פורימי שלב שלישי: לכתוב דמות שונה מאיתנו.

לכבוד פורים עשיתי סקר מוחד, ואיכשהו יצא ששלוש תשובות נבחרו (במקום רק אחת). השרשור מתחיל כאן – https://twitter.com/smallweed/status/840309894339264514 (פתוח גם לחסרות טוויטר)

מכירים את זה שאתם קוראים דמות במגדר שלכם, והיא מתנהגת לא נכון? או, נגיד, דמות "ישראלית" בספר / סרט / סדרת טלוויזיה שמדברת ומתנהגת כמו הדרך שבה אנשים תופסים את ישראל ולא כמו ישראלי אמיתי? (כנ"ל ה"ערבי" הגנרי, הערס הגנרי, האינדיאני החכם, הסיני שמדבר מוזר…). בקיצור – כל הדמויות האלה שנראות כאילו גזרו אותן מקרטון ולא מהמציאות. הסיבה היא שכולנו כותבים מתוך העולם שלנו, וממלאים אותו בדמויות שהן הקרנות של מה שאנחנו חושבים ועושים. כדי לצאת מהריבוע שבו אנחנו חושבים צריך לקרוא, וחשוב מכך – לדבר עם אנשים דומים לדמות שאותה אנחנו רוצים לכתוב. כלומר – לקרוא מניפסטים פמיניסטים, לקרוא את מה שבצלם מפרסמים, להאזין להרצאות טד ולצפות בסרטוני יוטיוב, כל דרך שבה ניחשף לדמויות מגוונות, דרכי מחשבה שונים משלנו ואופן התבטאות שונה מאיך שאנחנו חושבים. משם אפשר לבנות דמויות אמינות, מבוססות ומעניינות ולא פלקטים שרק חוזרים על שורות טלוויזיוניות מוכרות.

ועכשיו – עצות!

עצה א': הניחו שאתם לא יודעים. אין לכם באמת מושג איך חושבים בני נוער, איך חיים בעיירת פיתוח, איך מדברת אשה תימניה או מה הבעיות העיקריות של ספרנית בבי"ס שבונה מאיץ חלקיקים.

עצה ב': חפשו מישהו/י שכן דומה לדמות שאתם מעוניינים לכתוב. ייתכן שיהיה לכם קשה להשיג ספרנית שבונה מאיץ חלקיקים בעיירת פיתוח המורכבת רק מנוער, אבל לא צריכה להיות לכם בעיה למצוא ספרנית, תושבי עיירת פיתוח או בני נוער. אפילו פיזיקאים אפשר לראיין!

עצה ג': שאלו שאלות כלליות ככל הניתן. למשל – "אני כותבת על ספרנית. אשמח לשמוע מה החוויה שאת הכי אוהבת? מה הסיבה בגללה החלטת להיות ספרנית? מה הדבר שהכי היית רוצה לשנות?" וכו'. חשוב מאד לא לכפות את הדמות שלכם על האדם שאתם מראיינים. אל תשאלו את הספרנית ספציפית על בני הנוער שהיא שוחטת בלילות כדי להפיק את נוזלי הקירור. תנו למרואיינת שלכם לדבר, קילטו את המונחים שבהם היא משתמשת, את הגוון שבו היא מדברת, את הדברים שמשמחים אותה, את האנקדוטות. כל הדברים האלה ישמשו אתכם כשתגיעו לכתוב את הדמות, ויהפכו אותה לאמינה יותר. זה בסדר גם אם היא תגיד לכם ש"ככה אנחנו לא עושים". זה אולי יכריח אתכם למצוא פתרון מקורי יותר מסחיטת נוזלי גופם של בני נוער כדי להתניע את מאיץ החלקיקים, אבל זו בעיה מאוחרת. קודם בנו את הדמות.

עצה ד': אחרי שסיימתם, תנו לאדם שדומה לדמות הזו לקרוא את הסיפור שלכם. הוא יוכל לעלות על בעיות שלא חשבתם עליהן, כמו למשל העובדה שהקצאת מאיצי החלקיקים בישראל עובדת עפ"י מפתח נשמות תועות ולא עפ"י מספר ספרניות בכל עיר!

ועכשיו – אוזני המן ולכתוב! קדימה! נשארו רק 25 דקות ליום הזה!

סקר כתיבה פורימי שלב ב: לכתוב עולם שונה משלנו

לכבוד פורים פתחתי סקר מיוחד, ובאופן מוזר היה שיוויון בהצבעות. לכן היו שלושה שרשורי. זה השני – https://twitter.com/smallweed/status/840139724304015361 (פתוח לנטולות טוויטר).

בתור קוראת ספרות ספקולטיבית נלהבת אני אוהבת לשוטט בעולמות משונים. בין אם מדובר בלונדון של מטה, היערות העתיקים של אנגליה, כפר ימיבינמי מוכה דבר, כוכב לכת שכולו עיר המוקדשת לניהול הקיסרות, או סתם חווה ובה מכוניות תבוניות. (ניקוד יחולק לעוקבות עפ"י יכולתן לזהות את הרפרנסים). ועם האהבה לקריאת העולמות המשונים והרחוקים התפתח בי זלזול עמוק כלפי מי שלא מצליח לכתוב עולם משונה אמין.

זו לא בעיה! אין שום סיבה שסיפורים ייפלו בגלל עולם לא אמין, בייחוד כי כ"כ קל לכתוב עולם שלם וקוהרנטי. סיפור עם דמויות טובות וחלילה מעניינת עדיין נופל בגלל עולם בעייתי, כי כותבים לא מבינים ש*העולם הוא חלק מהסיפור*. העלילה והדמויות מושפעות מהעולם בו הן חיות ולהתייחס לעולם כסתם קישוט רקע זו טעות שהורסת סיפור טוב.

עצות!

שלב א': הקדישו מחשבה לעולם *לפני התחלת הכתיבה*. זה הדבר היחיד שאני מתכננת לפני שאני מתחילה, בעיקר כי הוא לא דורש המון תכנון. מספיק רישום גס ראשוני. שלב טכנולוגי, מה יש, מה אין, מה הדמויות צריכות כדי שהסיפור שלהן יעמוד. בת כמעט-ארבעים שתסע לאפריקה תתגעגע לשוקולד שונה מבת עשר. וכן, אפריקה היא העולם שבו היא חיה בעוד שישראל היא העולם שבו היא גדלה, ושני הרקעים האלה צריכים לקבל תשומת לב. שניהם גם יעשירו את הדמות אם הם ייכתבו נכון.

שלב ב': תחקיר! לפני התחלת הסיפור! זו עצה בעייתית כי היא עלולה לגרום לכותבים לשקוע בתחקיר במקום לכתוב. לכן תחקרו *רק* מה שאתן צריכים לסצינה הראשונה שתכתבו. תחקיר קצר לפני כל סצינה כדי לוודא שאתם לא עושות טעויות גסות. את הדברים הקטנים אפשר יהיה להכניס בשכתוב. אבל שלא ייכתב פתאום סיפור שמתרחש באייטיז ובו לכל אדם יש סלולרי. את הפיצ'יפקעס כמו טורטית בכל מכולת אפשר להכניס מאוחר יותר.

שלב ג': לא לזנוח את העולם ככל שהסיפור מתקדם. בכל סיטואציה, קונפליקט, שינוי – העולם צריך להיות ברקע. זה לא אומר לתאר שוב ושוב את זלזלי העצים המשתרגים. זה אומר שאם בסצינה הראשונה כתבנו על זוג צעיר בת"א שיש לו כורסת איקאה, בהמשך כשאחד מהם מתיישב על הכורסה, היא צריכה לחרוק, או שהם ינסו לכבס אותה, או שהיא תשבר. וכן, כורסת איקאה היא חלק מהעולם שבו הדמויות שלנו פועלות, ואם הכנסנו אותה לסיפור צריך להתייחס אליה.

שלב ד' (ואחרון): להתייעץ עם אנשים שמבינים את הנושא עליו כותבים. אם החלטתם לכתוב על זוג תל אביבי שיוצא לבית קפה, ודאו ש"קפה תמר" עדיין פתוח לפני שאתם מוציאים אותם לשם.

ועכשיו! מסר לאומה! שבו לכתוב!

 

סקר כתיבה פורמי שלב א' – לכתוב טורטית!

לכבוד פורים פתחתי סקר מיוחד, ובאופן מוזר היה שיוויון בהצבעות. לכן היו שלושה שרשורי. זה הראשון – https://twitter.com/smallweed/status/840121661777104896 (פתוח לנטולות טוויטר).

בכל סיפור, מוזר והזוי ככל שיהא הקורא/ת צריכה נקודת משען. משהו שיחבר אותה לסיפור. זה קל כשכותבים בתוך עולם התוכן של הקוראת. למשל – בת נוער עם יותר מדי עומס בלימודים, גבר על סף גירושין שנאבק על תפקיד משמעותי בחיי ילדיו. הנערה שתקרא על הגבר הגרוש אולי תזדהה עם הילדים, והגבר שיקרא על הנערה אולי יזדהה עם תפקיד המורה, אבל עדיין יהיה להם משהו להזדהות איתו. ככל שמזירים את הסיטואציה (מלשון הזרה), כך קשה יותר למצוא נקודת הזדהות. רובוט בן אלפי שנים שמנסה לתקשר עם גלקסיה אחרת רחוק כל כך מהמקום שלנו עד שאנחנו עלולים לאבד את הקוראת לחלוטין. כאן נכנסים טריקים מלוכלכים שתפקידם לתת לקוראת נקודת משען. למשל, לתת לגלקסיה השניה אינטונציה של אמא דאגנית ושתלטנית. לתת לרובוט לקטר על בעיות תקשורת בגלל החברה בה הוא משתמש. להכניס חללית שמפריעה לשניהם באמצע השיחה עם שדר מפלנטה אחרת שאנחנו מזהים בתור כדוה"א. משהו, קטן ככל שיהא, שיאפשר לקוראת להרגיש שהוא חלק מהסיפור ולכן להמשיך לקרוא.

כבר הזכרתי שכתבתי סיפור עם טורטית בתור מקדמת של העלילה. היא פריט קטנטן שמופיע בתחילת הסיפור והדובר לא מזהה אותו, אבל הקוראת כן. ככל שהסיפור מתקדם והעולם נהיה זר, הטורטית משמשת בתור משהו ששומר את הקוראת מחובר לסיפור. את זה הוא כן מזהה, ולכן הסיפור ממשיך לעבוד עבורו. (לא רק בגלל הטורטית, גם בגלל מאפיינים אחרים, אבל הטורטית שם באופן מכוון מהסיבה הזאת).

אז מה עושים אם רוצים להכניס משהו מוכר כדי שקוראים יישארו בסיפור המתרחש בסביבה זרה?

שלב א': הסיפור צריך לעבוד גם בלי האלמנט הזה. כלומר, דמויות אמינות, עלילה מעניינת, קונפליקטים מתאימים וכו'. אין טעם לדחוף אלמנטים נוספים אם הסיפור לא עומד בזכות עצמו.

שלב ב': לבחור אלמנט שמתאים לסיפור. אם גמדאים באמצע פלישה למורדור ייתקלו בטורטית זה יהפוך את הסיפור למגוחך.

שלב ג': כמו כל דבר אחר, גם האלמנט הזה צריך לקדם את הסיפור, להעשיר את הדמויות ולהיות רלוונטי לעלילה. זה יכול להיות משני, אבל עדיין חייב להיות משמעותי. מה שלא משמעותי – צריך לעוף, חמוד ככל שיהא (יש על זה כלל נפלא, שמתישהו אדבר עליו).

שלב ד': להכניס את האלמנט במקום רלוונטי. אם טורטית מתגלגלת לחור באדמה שבו גר ההוביט בתחילת הסיפור היא אשכרה יכולה להשתלב בו. אין שום היגיון בטורטית שמופיעה בסוף, רגע לפני הטיפוס להר האבדון. האלמנט צריך להופיע מוקדם מספיק בסיפור כדי לתרום לו, ולא ברגע מכריע בלי שאף אחד ידע שהוא שם. ע"ע החרב של ג'יפסי דיינג'ר…

יאללה, אוזני טורטית לפורים ולשבת לכתוב!

סקר בוקר: איך כותבים דמות אמינה?

השרשור מתחיל כאן – https://twitter.com/smallweed/status/839116200080715778 (פתוח לנטולי טוויטר).

שלב א': אתם לא הדמות. זה חלק מאד מאד חשוב להפנמה. זה ש*אתם* הייתם מגיבים בסיטואציה מסוימת בצורה ספציפית לא אומר שהדמות שלכם אמינה כשהיא מגיבה כך. לא רק זה. זה שיש לכם חבר/ה שמגיב/ה בסיטואציה ספציפית בצורה ספציפית גם לא אומר שזה דמות אמינה. למעשה, כל מכלול האנשים שאתם מכירים אינם דמויות אמינות. למה? כי דמויות אינן בני אדם שקיימים במציאות. דמויות הם יצירי הדמיון שלנו, וככאלה הן מתנהגות בצורה ייחודית לעולם אותו אנו בוראים. על מנת להפוך את הדמות שלנו לאמינה דבר ראשון אנחנו צריכים לנתק אותה מעצמינו ומהאנשים אותם אנחנו מכירים ולהתייחס אליה כאדם עצמאי.

שלב ב': כל דמות מגיעה עם מטען. אנחנו מגיבים בצורה מסוימת כי ככה חונכנו / למדנו / ראינו בטלוויזיה. כך גם הדמויות שלנו. הן מגיעות עם המטען שלהן. אפשרות אחת היא למצוא מראש מה ההיסטוריה של הדמות שהובילה אותה למקום בו היא נמצאת. זה מתאים לכותבים שמתכננים מראש את הסיפור. אפשרות שניה היא להמציא תוך כדי (שזה מה שאני עושה כי אני כותבת בלגניסטית). זה אומר שאני כותבת סיטואציה, הדמות שלי מגיבה בצורה מסוימת. ורק אז אני שואלת את עצמי למה היא מגיבה ככה. הקאץ' הוא שאם שום דבר לא משתנה – הדמות *חייבת* להמשיך להגיב באותו אופן. מה שמוביל אותי לשלב הבא:

שלב ג': עיקביות. סיפור עוסק בשינוי וקונפליקט. אבל לא תמיד כל הדמויות משתנות. לפעמים הן נשארות אותו הדבר, ולכן הן מגיבות אותו הדבר. תחשבו על ויכוחים שיש לכם עם ההורים / האחים / הדודים. מערכות היחסים שלכם בנויות על אותם שטיקים קבועים, ולכן אתם יכולים לצפות איך הם יגיבו. גם הדמויות שלכם צריכות להגיב באותו אופן לאותה סיטואציה אלא אם הן עברו משהו שישנה אותן. תחשבו רגע על  (כותב הבלוג "החברים של ג'ורג'") או  (כותב הבלוג "גודווין צדק"), (סליחה, אנשים):

מחר בבוקר ממשלת ישראל מודיעה שהיא עושה טרנספר לכל מי שאין לו לפחות שלושה דורות אחורה הוכחה של יהדות. איך יוסי ונעם יגיבו?

אותו דבר הדמויות שלנו. מכאן נובע ש…

שלב ד': כאשר דמות משתנה, השינוי צריך לנבוע ממשהו פנימי או חיצוני, ולהמשיך לאורך הסיפור. אדם שמאבד את הוריו – הנושא חייב להמשיך להדהד. אדם שיורד באופן קיצוני במשקל. אדם שחבריו נטשו אותו. אדם שמצא חברים חדשים. אדם שפתאום מצא דרך חדשה לתקשר עם המשפחה. אימוץ כלב… הכל משפיע. וכמו שדמות תגיב בצורה עקבית עד שהשינוי מופיע, כך אחרי השינוי הדמות צריכה להגיב בצורה עקבית הנובעת מהשינוי. (כן, יכול להיות מצב שהשינוי בא והולך, ובמקרה כזה יש לנו דמות קבועה–> שינוי –> דמות מושפעת מהשינוי –> שינוי חזרה לתחילת הסיפור –> דמות חוזרת למצבה בהתחלה, אבל גם במקרה  הזה יש לנו שינוי! פשוט שניים שמאפסים אחד את השני).

שלב ה': לא להתפתות לסטראוטיפים. הכי קל בעולם זה לכתוב את הבלונדה הטיפשה. או הערס המכוער. משמעותית יותר קשה לכתוב את הפמיניסטית הלוחמנית שהיא דוקא ימנית בדיעותיה, ובזמן שהיא לוחמת בכנסת לשיוויון זכויות, בבית היא סוגדת לבעלה. מורכבות זה מעניין! כל עוד היא לא קלישאתית. לאחרונה כל הסדרות בהוליווד מחזיקות אשה מוכה / גרוש שהכלבה מונעת ממנו לראות את הילדים / בן 16  הומו / בת 14 ששוכבת עם החבר שלה. נמאס לי מזה! מורכבות קלישאתית היא נוראית! וגרועה כמו קלישאות אחרות. מורכבות אמיתית נובעת משבירה של קלישאות. מאד קל לשבור קלישאות. קודם כותבים אותן, ואחר כך בודקים אם שמענו את זה קודם. לפעמים מספיק להחליף מגדר של דמות כדי לשבור את הקלישאה (טריק שאני משתמשת בו די הרבה). פתאום שומר הראש הנועז הנשוי באושר הופך ללסבית נועזת, וזה כבר מעניין. לפעמים צריך להשקיע מעט יותר, אבל זה פשוט! לא לפחד!

ועכשיו אני חייבת לזוז, אז, הולכים לכתוב?

כתיבה לכבוד יום האשה: איך לכתוב נשים?

שרשור הטוויטר מתחיל כאן – https://twitter.com/smallweed/status/839376288079044609 (פתוח לנטולי טוויטר).

הנושא של "איך לכתוב נשים" עולה אחת לכמה זמן בכל מיני פודקאסטי / בלוגי כתיבה שנכתבים בעיקר ע"י… ובכן… גברים. וזה מעצבן אותי כי הנחת היסוד היא שמשום מה המגדר משפיע על כתיבת הדמות.

ובכן, ניוזפלאש: הוא לא. כלומר, הוא כן, אבל לא כמו שאתם חושבים.

יש הבדלים בין גברים לנשים אבל לא מבחינת בניית הדמות. אין סיבה לכתוב אשה כדמות "רכה" או אגרסיבית באופן מכוון. יש מקום להוסיף מידע כשהוא רלוונטי למין/מגדר שלה. למשל: אשה שיוצאת לטיול, ועצבנית נורא כי היא מגלה שאין עצירה בשירותים והיא במחזור. אשה שמדברת עם קולגה ומגלה שהיא מרוויחה 70% מהמשכורת שלו. ילדה שבפעם הראשונה צריכה למדוד חזייה. נערה שמתביישת להחליף בגדים במלתחות כי יש לה ציצים גדולים/קטנים מדי.

ועכשיו! עצות.

עצה א': אשה היא לא גבר עם ציצים, כמו שגבר הוא לא אשה עם פין. רוצים לכתוב במגדר שונה משלכם – יאי! חסרות לנו דמויות נשיות טובות בסיפרות. אבל! התחילו מלדבר עם אישה ולוודא שאתם לא נופלים לקלישאה.

עצה ב': קודם כל כיתבו דמות טובה. אם אתם כל הזמן כותבים נשים רע (יש לי חבר כזה), כיתבו את כל הדמויות במגדר שכן נוח לכם, ואח"כ תחליפו באופן אקראי את המגדר של חלקן. זה ייצור מצבים מעניינים ויגרום לסיפור שלכם להיות שונה מאחרים.

עצה ג': מספיק להאדיר נשים! אנחנו לא מין נעלה ובלתי מובן ואנחנו לא כלבות חסרות נשמה. אנחנו קודם כל בני אדם, ואין שום סיבה שלא נהיה כך בספרים.

ועתה, שלא כמנהגי, אבקש שתשבו לכתוב בצורה מנומסת ועדינה, כראוי לאישה שאני.