Archive for the ‘Uncategorized’ Category

כמה דברים לגבי הכנסת א/נשים מהמציאות לסיפורים

כמו רוב שרשורי הכתיבה, גם השרשור הזה התחיל כי היה לי דדליין לעמוד בו. אז הנה כל מה שיש לי להגיד על הכנסת א/נשים מהמציאות לסיפורים:

אל.

אל תעשו את זה. זה רעיון רע, ממש ממש רע. בני אדם הם דמויות לא אמינות, לא מציאותיות, והכי נורא – באופן קבוע יתעצבנו מאיך שתציגו אותם בסיפור. הדמויות שמבוססות על א/נשים שאני מחבבת מזכירות את המקור אבל רק בקווים גסים. הם לא העתקים של המקור. הדמויות הן איך ש*אני* תופסת את האנשים האלה. כשאני כותבת מושא אהבה, למשל, אני משתמשת בקווים שאני אוהבת אצל הבנזוג אבל ממלאת את הדמות בתוכן שונה. כשאני כותבת חברים קרובים (כמו אהוד או איריס) אני משתמשת בנימה, משפטים או תנועות גוף, אבל לא מעתיקה אותם לסיפור.

אנשים הם אנשים, והם מתקיימים במציאות. דמויות הן דמויות ומטרתן לשרוד (או לא) את הסיפור. הן צריכות להתאים לעולם בו הן מתנהלות ולהשתנות בהתאם למטרת הסיפור, לא להיות "כמו x אבל בבחורה".

בסופו של דבר חיוני לזכור שכל הדמויות שלנו הן בעצם פנים שונות שלנו. איך *אנחנו* מתמודדים עם המצב בסיפור. לא איך איריס ואהוד יתמודדו עם פלישת חייזרים.

עצות!

  1. שימו לב לאנשים מציאותיים. משפטים שהם אומרים, תנועות גוף מעניינות, תגובות שונות מאיך שהייתם מגיבים.
  2. בבואכם לכתוב דמות, השתמשו במה שראיתם, אבל אל תשכחו שזה רק תבלין. זו לא הדמות! הדמות צריכה להתקיים במרחב הסיפורי, לא במציאות.מה שהופך דמויות למציאותיות הוא לא הביסוס שלהן על אנשים אמתיים אלא ההתמודדות שלהן עם מה שקורה בסיפור. השארו נאמנים לדמויות ולסיפור שלכם.
  3. קריטי!! אם אתם מתכוונים להשתמש ממש באדם אמיתי, דברו איתו וקבלו את הסכמתו. *אל תכניסו אדם אמיתי לסיפור בלי הסכמה*. זה יגרום לכעס מיותר ויהרוס לכם את הסיפור.

(הפעם היחידה בה הכנסתי אנשים אמתיים לגמרי לסיפור שלי היתה ב"זהירות, שביר", שהתפרסם ב"היה יהיה 2017". שני האנשים נפטרו בשנים האחרונות, ובשני המקרים קיבלתי הסכמה של בני המשפחה טרם הכנסתם לסיפור).

שבו לכתוב!

מודעות פרסומת

שרשור כתיבה – בני ובנות זוג

נשארו 12 יום לדדליין ולא עשיתי כלום היום בספר, לפיכך, רשומה על בני זוג של כותבים. או בנות זוג. או כותבות. דחיינות גאלור!

אני קוראת (בפעם השלישית) את "על הכתיבה", הספר היחיד של סטיבן קינג שאני מסוגלת לקרוא ולהינות ממנו. ובפעם השלישית הגעתי לקטע הבא:

זה קטע שאחריו באופן קבוע אני עוצרת, הולכת לבנזוג ואומרת לו תודה. כי כתיבה היא לא עבודה יצרנית. בייחוד לא כתיבת ספרים. בואו נודה בזה: אני לעולם לא אהיה סטיבן קינג, סטפני מאייר, ג'יי קיי רולינג, ג'ון גרישם או רם אורן. הכתיבה שלי היא מפלט חיוני מבחינה נפשית, אבל כלכלית זו החלטה מהגרועות שיש. אבל לבנזוג זה לא משנה. מבחינתו כשאני כותבת, זה חשוב וחיוני אפילו שאין שום כסף בסיפור. לא רק מבחינת הבנזוג, גם הילדים.

הם כבר יודעים ש"אמא כותבת" אומר ללכת לשאול את אבא לגבי שיעורי בית, לבקש מאבא ארוחת ערב ולהתארגן לבד לשינה. כשהם היו קטנים בהרבה הבנזוג היה מוציא אותם מהבית, או מארגן שנלך להורים וסבאסבתא שמרו עליהם בזמן שכתבתי. חלק מהספר הראשון שכתבתי (הידוע בכינויו "הרומן הגדול הבא של הספרות העברית" ולעולם לא יצא מתיקיית ה"טיוטות שנזנחו" שלי) נכתב בזמן שהגדול שיחק במשאיות על השטיח לידי והנקתי את הקטנה.

אני לא יודעת איך זה עובד במערכות משפחתיות אחרות, אבל ברור לי שללא התמיכה של כולם, מזמן הייתי מוותרת. אם מישהו מהם היה אומר שכתיבה היא דבר מיותר, שעדיף שאשקיע את זמני במשהו מועיל כמו להכין אוכל או לעשות עוד תורנות, לא הייתי כותבת. אני לא מכירה דרך להתגבר על התנגדות משפחתית.

משפחה תומכת לא אומרת רק להתארגן מנהלתית כדי לאפשר לי פנאי לכתוב. זה אומר גם לקרוא את מה שאני כותבת ולהעיר. פעם זה היה רק הבנזוג, היום הילדים הם חלק אינטגרלי מהתהליך. הם מציעים פיתולי עלילה, רעיונות לסיפורים וכמובן – נותנים לי רעיונות לשמות (לרוב של אנשים שהם לא סובלים). אני מעריכה את דעתם בעיקר כי שלושתם אומרים לי גם כשמשהו פחות טוב. כשסיפור משעמם, כשדברים לא עובדים או כשסתם העולם לא נראה להם.

צריך לזכור משהו – הבנזוג נכנס למערכת יחסים עם נערה שרצתה להיות רופאה. עבודה בחצי משרה ככותבת מעולם לא היתה על הפרק עד השנה האחרונה.

הילדים נולדו לאמא שמשרבטת סיפורים פה ושם. הם מעולם לא חתמו על הסכם בו הם מוותרים על זמן אמא בשביל אנשים אחרים, שהם לא מכירים אפילו.

עצות!

כותבים? דברו עם בני הזוג שלכם על כמה התמיכה שלהם חיונית. על זה שבלעדיהם לא תוכלו ליצור. תסבירו שהיצירה עוזרת לכם לפרוק ולהתמודד עם נושאים שמעיקים עליכם, ובמקביל התחייבו שבשום שלב לא תעמידו את היצירה מעל מערכת היחסים שלכם.

בנות זוג של כותבות? תמכו. הן לא יכולות ליצור בלעדיכן. הן לא עושות "דוקא" כשהן בוהות בחלל במבט ריק, הן באמת מנסות להבין מה השלב הבא. אתן לא חייבות לאהוב את מה שהן עושות, אבל מאד יעזור אם תביעו עניין, אם תשאלו מה מפריע / תוקע אותן. לפעמים סתם לדבר יעזור להן לשחרר את התקיעות, ואחר כך תקבלו אותן שמחות בהרבה.

ולתוהים, זו ההשראה של קינג, בהקדשה ב"שמים שבורים", הספר שלעולם לא היה נכתב בלי המשפחה שלי.

יאללה, לכו לכתוב.

סיפור לאחד בנובמבר: נאנו, הברזות, כתיבה ומרק

האחד בנובמבר הוא הפתיח לחודש הכתיבה הבינלאומי, NaNoWriMo, או National Novel Writing Month. הרעיון הוא פשוט: בכל יום כותבים, ובסוף יש ספר.

לא סתם כותבים, כותבים 1667 מילה ביום, כך שאחרי חודש מגיעים לחמישים אלף מילה ספר ממש, שאותו עורכים אחר כך, משכתבים, ומוציאים לאור (בתקווה).

כידוע, כתיבה מעודדת כתיבה וכאשר מתחייבים לכמות מילים פסיכית (תאמינו לי ש 1667 זו כמות פסיכית של מילים), אז לא מפסיקים לכתוב. בהתחלה כותבים את כל הרעיונות הטובים, אחר כך את הרעיונות הפחות טובים, ובאיזשהו שלב מכניסים פנימה פיראטים, נינג'ות ומסע בזמן.

הדבר היותר כיפי מלכתוב בנאנו הוא להצטרף לקבוצת כתיבה. המארגנים של הנאנו העולמי מעודדים את הכותבים שלהם להתאגד ולשבת ביחד. או כדי לכתוב או כדי לקטר. בכל מקרה – חברה.

הנאנו הראשון שלי היה נאנו 2008. עבדתי במקום שמצץ לי את הרצון לחיות, עם תינוקת בת שנה ששתתה לי את הלילות, אבודה וחסרת כיוון מקצועי, ו…

ואני לא זוכרת אם גיליתי על נאנו לבד, או שדיברו עליו בפורום אורט זצ"ל, אבל אני כן יודעת שבאחד בנובמבר 2008 התחלתי לכתוב סיפור שמתחיל בגרביים.

היו שם פרטים מהטכניון (שעדיין היה טרי בזכרוני), ובחורה אבודה, והמון המון ספרים. אבל יותר חשוב מזה – אדם אחד שהכרתי מכנסים שאל אותי אם אני רוצה להצטרף לקבוצת הכתיבה שלו. הוא שאל את זה לפני נובמבר, כמובן, כי הוא היה אדם מאד מסודר (מהבחינה הזו). הוא אמר שהוא מתכנן לעשות נאנו, ושהוא מתכנן להקים קבוצת כתיבה שתפגש פעם בשבוע כדי להגדיל את ספירת המילים ולתמיכה סיפרותית, וזה נשמע מגניב לאללה, אז הצטרפתי.

מעולם לא השלמתי את הנאנו ההוא. למעשה, פרשתי אחרי שבועיים, נדמה לי, והתחלתי לשכתב (מה שלא אמורים לעשות בנאנו), ונטשתי את הסיפור לגמרי.

אבל לא את קבוצת הכתיבה.

בנובמבר 2009 הייתי בתחילת ההתמחות, ניהלתי את כנס מאורות, עבדתי בחיפה, ולמרות זאת החלטתי לעשות נאנו. כי זה כיף, וכי נפגשתי בכל שבוע עם אנשים כותבים. הפעם היה לי רעיון קצת יותר מורכב, על עולם שיש בו קרע שדרכו דברים זולגים, ויש את השומרים שמגנים על הכל והם חייבים להיות ילדים, ו…

גם את הנאנו הזה לא השלמתי. מהר מאד עברתי לשכתב ולארגן אותו לצורת ספר ואחר כך הבנתי שאין לי רעיון מגובש מספיק, ועם הניהול של הכנס וההתמחות אין שום סיכוי שאצליח לכתוב 1667 מילה ביום.

בשנת 2010 כבר לא עשיתי נאנו (אפילו שהדסקטופ המתחלף שלי עדיין הכיל את לוח השנה של "רק עוד קצת").

אבל עדיין הייתי בקבוצת הכתיבה.

נפגשנו בכל עונה, בכל מזג אוויר, בכל מצב חניה. בהרכבים משתנים. עם לפטופים משתנים. עם סלולרים שהלכו והפכו למתוחכמים. החלפנו רעיונות ועשינו קריאות בטא אחד לשני, ופרסמנו! וזכינו בפרסים (כל אחד בנפרד). ופיתחנו הרגלי עבודה משונים למדי, ושיחות עידוד מטופשות, ובדיחות. אה, ומרק.

החלק של המרק הוא כזה – הייתי מגיעה והייתי צריכה קפה (כי זו אני). אבל אם היה חורף, אז המארח היה מכין לנו מרק (כי זה הוא), ותמיד היתה לי התלבטות אם קודם לשתות את הקפה או קודם את המרק, ובכל מקרה בסוף שניהם היו פושרים.

(ועכשיו אני מבינה שלא הכנסתי את המרק ל"זהירות, שביר").

החלק היפה בקבוצה הוא שהיא גדולה מסכום חלקיה. היא יותר מהחברים בה. במאי לפני שנה וחצי היוזם של הקבוצה, האדם שבזכותו למדתי שאני מסוגלת לכתוב ספר, שאני מסוגלת לפנות זמן שמוקדש רק לכתיבה, שהכין לי מרק…. ובכן, הוא החליט להבריז. לגמרי. לכולנו, בבת אחת, ובלי הודעה מוקדמת.

שזה, תודו, ממש לא מנומס. להקים קבוצה שתלויה בנוכחות שלך, בבית שלך ובמרק (!) שלך, ואז להעלם.

לקח לנו המון זמן לחזור. לקח לי המון זמן לחזור לכתוב. אבל אנחנו עדיין כותבים. אנחנו עדיין ביחד.

ואתם יודעים מה? גם מה שהוא כתב עדיין קיים. עדיין איתנו. כל הנאנואים הלא-גמורים, כל המיילים, כל ההודעות, הכל עדיין כאן.

החשיבות של נאנו מבחינתי היא לא לכתוב ספר בחודש.

היא לדעת ש*אפשר* להתחייב למכסת מילים. לדעת שאפשר להתגבר על בעיות עלילתיות. ובעיקר…

לדעת שאפילו שכתיבה היא אחד המקצועות הבודדים שיש בעולם, אפשר להיות בודדים ביחד.

שבו לכתוב.

מוזה, דדליינים, משמעת והשראה (לא חשמלית)

אחד המיתוסים הגרועים והמסרסים ביותר לגבי כתיבה הוא הנושא של השראה. כל שאמנית מתחילה צריכה לעשות הוא לשבת בחדרה (רצוי בפנים מעונות), ולהמתין שהמוזה תופיע, רצוי בענן מבושם וערפל מלא מסתורין. או אז האמנית שלנו תתחיל להקליד בשצף, אצבעותיה מונחות על ידי ההשראה בלבד, וכל שיצא מתחת ידיה יהיה מושלם, מדהים ומופלא. אחרי שהמוזה תסיים היא תתפוגג (ענן, ערפל וכו') והאמנית שלנו תחזור לשבת בפנים מכורכמות ותמתין לסבב הבא, כי אי אפשר לכתוב בלי מוזה, ואין טעם לנסות אפילו.

זה, כמובן, בולשיט מוחלט.

בתור התחלה, פרצי השראה כשהם מגיעים, הם מגיעים במקלחת, בתור בסופר או בפקק.

בגלל זה אני מחזיקה פנקס ברכב וכותבת לעצמי פתקים מסוג "שהיא תחנוק אותו *לפני* שהעכברוש נושך".

דבר שני, אם הייתי מחכה למוזה, עדיין הייתי מחכה.

השראה היא דבר מטופש, חמקמק, לא אמין ובעיקר – נדיר. ממש ממש נדיר. עדיף להמתין לירידת מחירי המילקי. (וגם יותר מזין).

החלק ההרסני באמת הוא האמונה שאי אפשר לכתוב בלי מוזה. זה קשקוש מוחלט. להפך. הכתיבה הטובה באמת נעשית כשצריך לכתוב. כשאין ברירה. כשחייבים לשים מילים על נייר, ואז המוזה מסתכלת מאחורי הכתף ואומרת לעצמה, "הי, קורים כאן דברים מעניינים, אולי אצטרף?".

הנה כלל כתיבה שמנחה אותי:

כתיבה גורמת לכתיבה.

כלומר, הדבר שגורם לכתיבה לזרום הוא להתחיל לכתוב. לא להמתין בקיטוני הצר לענן מלא השראה שינחת עלי, אלא להתחיל לשים מילים על דף. מקסימום הן יהיו גרועות. זה לא משנה. ברגע שמתחילים, הדברים מתחילים לזרום. כתיבה מניעה כתיבה. זה הדבר היחיד שעובד עבורי, וכל מי שצפתה בכתיבה שלי אתמול יכול  לראות את זה. איך בהתחלה עצרתי כל משפט, ואח"כ כל פסקה, ואח"כ זה רץ מעצמו כי הסיפור תפס תאוצה ולא הייתי צריכה יותר לשבור את הראש.

להמתין להשראה זה דבר נורא, והאמונה שאי אפשר, לא, סליחה, ש*אסור* לכתוב בלי השראה זו אמונה קטלנית לכתיבה. מקסימום כותבים גרוע ומשכתבים אח"כ.

(וכבר כתבתי במקום אחר ששכתוב הוא חלק חיוני מכתיבה ושכלום לא יוצא מושלם אף פעם).

ומכאן – דדליינים ומשמעת.

הסיבה שאני כותבת בבתי קפה או עם חברים היא שהמשמעת העצמית שלי בתחת. אם אני בבית במקרה הטוב אני אעשה כביסה וכלים. במקרה הרע אני אכנע לקריאת הפוך, וביי ביי יום כתיבה. מה שגורם לי להתניע כתיבה הוא הידיעה שאני *עכשיו* יושבת לכתוב. לא ממתינה להשראה אלא בפועל מתיישבת ומתחילה לשים מילים על דף. גרועות. עלגות. לא משנה. אפשר לשנות, כי כתיבה מניעה כתיבה. אבל אני *לא* מחכה להשראה, ו*לא* מצפה שרעיון יכה בי. הרעיונות יגיעו, זו לא שאלה בכלל. הם תמיד באים. רק צריך לגרום להם להבין שבדיוק כמוני, הם צריכים להגיע לעבודה, והדרך לזמן אותם היא לשים מילים על דף. באיזשהו שלב יגיע רעיון טוב יותר, אבל השלב הזה לא יגיע בלי ההתחלה של מילים על דף.

מכאן – לא עוד כותבת מכורכמת אלא משמעת. או סתם קפה. גם קפה זה טוב.

והדבר הנוסף הוא דדליין. אם המוזה מסתורית ובלתי ניתנת להשגה, דדליין הוא הדבר הטוב ביותר לכותב. כי דדליין עושה עבורינו את מה שאנחנו צריכים – מציב גבול שעד אליו אם המוזה לא מכה (והיא לא מכה), אנחנו חייבים לזמן אותה בעזרת מילים על דף. שני הדברים, משמעת ודדליין שנשמעים מנוגדים ליצירה חופשית ומשוחררת הם חיוניים לכתיבה. בלעדיהם לא הייתי יוצרת כלום חוץ מצורות בפוך.

(שזה סוג שונה לגמרי של יצירה).

ועכשיו – עצות!

  1. ותרו על המוזה. היא לא תגיע. שחררו את הרעיון שהיא מכה אחרים ורק אתכם לא. היא לא מגיעה לאף אחד, כי היא תקועה בפקק באיילון והוויז שלה שבור.
  2. ותרו על האשליה כאילו רק דברים שנכתבים בעזרת מוזה שווים את העבודה. כמעט ואין כאלה, וגם מה שנכתב בעקבות השראה פתאומית עדיין זקוק לשכתוב.
  3. פתחו שגרת עבודה. יום, שעה, סופ"ש, לא משנה. כמו כל עבודה אחרת. מקום שאליו אתם הולכים, פותחים את המחשב ומתחילים לשים מילים על דף.
  4. צודו דדליינים כאילו חיי הכתיבה שלכם תלויים בזה. פרויקטי כתיבה, תחרויות, תאריך הגשה שאי אפשר לדחות. כשיש דדליין פתאום אין ברירה וכותבים.
  5. שבו לכתוב.

אני מתגעגעת.

דברים שלמדתי בנסיעה הזו

למען הנסיעה הבאה, כמה דברים שלמדתי הפעם:

  1. להפסיק עם מלונות. זה לא כיף, זה לא שווה את המחיר, וזה לא מאפשר לנו לשלוט על הזמן שלנו. אלא אם חייבים לשהות במלון (למשל, בסנט לואיס הכנס אורגן כך שרוב באי הכנס היו באותו מלון, מה שאיפשר המון חברותא), להעדיף איירבנב, או מלון דירות (כמו שהיה לנו בהלסינקי), ולו בשביל שתהיה אפשרות להכין סנדביצ'ים בבוקר ולא להוציא כסף על ארוחה נוספת.
  2. כל חישובי הוצאות האוכל נזרקים לפח ברגע שיש נער מתבגר. להשלים מראש עם כך שהילד מסוגל להכניס שני המבורגרים כפולים ועדיין לבקש קינוח. האופציה הזולה היא ללכת למקום שבו אפשר לאכול משהו כמו ראמן שאולי מעט יקר יותר למנה, אבל ממלא וחוסך את ההמבורגר הכפול השני.
  3. אטרקציה אחת ליום! עדיין עובד.
  4. הילדים (שלי) מעדיפים דברים ייחודיים על פני תיירותיים (למשל – מחזמר בברודווי). כמו כן – הם מעדיפים מקומות פתוחים שאפשר להשתולל בהם. לנסות לשלב פארקים פתוחים בטיול. הגדול, ספציפית, מאד רצה טיולי אופניים (בסוף הצלחנו להתארגן על אחד רק בסנט לואיס).
  5. הקטנה יודעת לעשות window shopping – אפשר להכנס למאה חנויות ולא לקנות כלום, או לקנות משהו קטן בלבד. אני מקווה שזה יחזיק מעמד…
  6. להזמין 3 מנות עיקריות לשולחן ולחלוק – עובד בחלק מהמקרים, וכשכן – זה מוזיל עלויות. הייתי מעדיפה שתי מנות ראשונות ושתי עיקריות, אבל הקיבה של הגדול כרגע היא בור שאין לו תחתית…
  7. לנסוע עם חברים זה כיף! היה ממש כיף גם בוורלדקון וגם בסנט לואיס כי היינו מוקפים באנשים עם תחומי עניין דומים לשלנו, ועם אינספור הזדמנויות לשיחה מחוץ לרביעיה שלנו. כמובן שעזר מאד שכל האנשים שהסתובבנו איתם היו kids friendly, שלא זעפו כשהילדים התנהגו כמו ילדים.
  8. הלסינקי היא עיר חביבה.
  9. ניו יורק היא עיר נורא עמוסה. צריך לתכנן מראש לאן הולכים, אחרת השפע גורם לשיתוק.
  10. ברוב המקומות לא צריך רכב פרטי, אבל בארה"ב זה מאד מקל. זו לא מדינה של תחב"צ.
  11. תמיד טוב לוודא עם מקומיים מה הטיפ המקובל ואיפה לשים אותו. לא רימו אותנו.
  12. הגדול מדבר אנגלית מעולה! ומספר בדיחות באנגלית!
  13. צריך לצאת עם שתי מצלמות טובות. הגדול כבר מצלם, והסלולרי לא מספיק לו.
  14. להזמין אטרקציות מראש + לנהל גיליון הוצאות מראש – מקל מאד על ההתארגנות. אם משתמשים ביומן אלקטרוני לוודא שהכל מוכנס לקלנדר *בהתאם לאיזור הזמן בו נהיה*. אחרת מגלים בארבע בבוקר שאמורים להיות על האינטרפיד…
  15. הטיול הזה היה אובר-אצ'יבר באופן מטורף. ארבע ערים, ארבע מדינות, שתי יבשות. התוצאה היא עייפות גדולה לקראת סוף הטיול – להכניס ימי מנוחה *לתוך לו"ז הטיול*, אחרת מרגישים סחוטים ולא מצליחים להנות.
  16. לקנות SIM לילדים. החופש שלהם מבחינת זמינות האינטרנט בכל מקום הקל עליהם מאד וגרם להם להרגיש כמו מבוגרים, וכן הקל על ההתקשרות איתם.
  17. כשאומרים "יש אינטרנט במלון" לפעמים הכוונה היא שהוא עולה 15$ ליום. לכן – איירבנבי…
  18. תכנון נכון מבחינת כביסות – יצאנו עם בגדים לשבוע לכל אחד ועשיתי שלוש פעמים כביסה להכל. השתמשנו בהכל פרט לסנדלים שטוחים שלי ולסנדלי שורש של הגדול. עדיף לכבס באמצע הטיול מאשר להסחב עם עוד מזוודות.
  19. תכנון נכון מבחינת מזוודות – יצאנו עם שתי מזוודות, כשבתוך אחת מהן מגולגל תיק גדול שנשלף בשני שליש טיול והפך למזוודה שלישית. יעיל מבחינת טיסות והתארגנות. בעייתי כי אין לו גלגלים ולכן ההתניידות בתוך העיר היתה מסובכת. עדיף בפעם הבאה משהו שאפשר להרכיב עליו גלגלים או קל יותר לסחיבה על הגב.
  20. לעזוב את הילדים בשקט. אם הם אומרים שאין להם כוח לטייל, אם הם רוצים לשבת באמצע המוזיאון הגדול בניו יורק ולשחק בסלולרי, אם הם רוצים להשאר במיטה – הם גדולים מספיק להחליט בעצמם. אם אין בזה סכנה, לעזוב אותם לנפשם.
  21. לתפוס הזדמנויות – אדה פאלמר, מריאן קול, הדאבלקליקס. לא היינו מצליחים לראות את ההופעות האלה אם לא היינו באופן פעיל יוצרים איתן קשר. כסף הוא דבר חשוב, אבל לראות את הדאבלקליק בהופעה חשוב יותר.
  22. להתייעץ עם חברים מהאיזור לפני תכנון טיול. דריל עזר לנו להחליט על מסלול, וחוץ מהעובדה שהוריקן הארווי היכה ביוסטון כשהיינו אמורים להיות שם, אני ממש שמחה שעשינו את וושינגטון וניו יורק.
  23. נסיעות זה בזבוז זמן – אמנם הטיסה מסנט לואיס לוושינגטון עלתה יותר מאשר רכב שכור, אבל חסכנו שעות נסיעה, וקיבלנו בייגלה בדרך.
  24. אוברוויט בטיסות פנים בארה"ב זה המון כסף. עדיף מזוודה נוספת.
  25. לקחת בגדים שאפשר להכניס למייבש או לכבס בתחילת ההגעה למקום חדש כדי שהבגדים יהיו יבשים עד שנצטרך לצאת.
  26. לקחת מסרק כינים.
  27. לשמור תקציר על כל יום, שאפשר אחר כך להפוך לפוסט. אחרת הכל נעלם ברצף. בטיול לבריטניה כתבתי פוסט כל ערב. הפעם בגלל משך הימים כתבתי רק נקודות, ופעם בכמה ימים הפכתי לפוסטים. איזה מזל שיש אפליקציה לוורדפרס…
  28. לקחת ספרים בקינדל/אפליקציה בסלולרי! גם לילדים! עזר (לפחות לי). צורך פחות סוללה מהסלולרי ממשחקים, ועוזר להרגיש כאילו עושים משהו אינטליגנטי.
  29. הכנה מראש לטיול כוללת גם תיאום ציפיות – בתחילת כל יום השתדלנו לספר לילדים מה עומד לקרות היום, נתנו להם לבחור דברים עליהם הם יכלו להשפיע (מה אוכלים, מה קונים כמזכרת הביתה, לאן מטיילים ביום פנוי), וניסינו לשמוע למה הם מצפים. זה לא עבד במאה אחוז, אבל לפעמים זה הקל מאד על כולם ("אמרנו שהיום הולכים לסנטרל פארק. מחר נלך ל…").
  30. אינטראקציה עם מוצגים עדיפה על מוצגים סטאטיים!
  31. אין דבר כזה "יותר מדי נייר טואלט" כמו שאין דבר כזה "חבילת גלישה גדולה מדי".
  32. לוקח כשלושה ימים להתאושש מג'טלג.

היום העשרים ושמונה, או – איך מעבירים 12 שעות בין טיסות?

נחתנו בהלסינקי בשמונה בבוקר, וטיסת ההמשך שלנו לישראל היתה רק בשמונה בערב. במקור יצא זול יותר להזמין הלוך-חזור מישראל דרך הלסינקי באותה חברת תעופה. בפועל עכשיו היינו תקועים למשך 12 שעות בעיר שאין בה מונומנטים מדהימים או דברים שסימנו בתור "לעשות" כשהיינו בה. היינו צריכים לישון, לשתות קפה, לאכול ולישון. כן, עד כדי כך עייפים.

החלטנו שלפני שנחליט מה לעשות, נלך לישון. כי נמל התעופה הלסינקי הוא נמל התעופה הכי אוסומי בעולם, וכשהגענו להלסינקי לפני כמעט חודש ראינו שיש בו תאי שינה. יצאנו למצוד אחרי תאי השינה המגניבים, אולם כמה חבל! גילינו שהם מאחורי ביקורת הדרכונים. לשמחתנו אנחנו כבר לא באוסוגט, ולכן לוקח כמה רגעים לחלוף על פני הביקורת. הופס, ועברנו את הגבול לפינלד, הארץ בה כולם סופר-נחמדים ויש בה כנסי מד"ב בין-לאומיים. תאי השינה מתינו ליד שער 31, ואיתם בחורה חביבה שסיפרה לנו שעד השעה אחת בצהריים תא שינה עולה קצת יותר מ-4 יורו לאדם לשעה. לא היינו צריכים לחשוב בכלל. השתלטנו על ארבעה תאים והלכנו לישון. כלומר, לשכב בחושך, ופתאום נגמרה השעה והבנזוג העיר אותי. אוף.

אבל אוף טוב, כי חשוב לאכול משהו. הסתובבנו בצד הפינלנדי של נמל התעופה וחיפשנו מסעדה מתאימה לארוחת בוקר. התפשרנו על משהו שהזכיר את הפייזר קפה מוורלדקון – סנדביצ'ים, מאפים, פירות משומרים ויוגורט. אני לקחתי סנדביץ' קרואסון עם פסטו והבנזוג לקח לעצמו מאפה עם תותים. הילדים טענו שהם לא מוצאים שום דבר טעים. כשהתיישבנו לשולחן שניהם גילו סקרנות מרובה כלפי מאפה התותים של הבנזוג, והוא נבלס חיש-קל על ידי שני הילדים. אף אחד לא רצה את הקרואסון שלי, כך שלי כן נשארה ארוחת בוקר.

השעה היתה כמעט 11 והיינו צריכים להחליט לגבי המשך היום. היו לנו שתי אפשרויות – או לצאת מנמל התעופה ולהסתובב בהלסינקי קצת (אני רציתי לחזור לשוק שליד הים, הקטנה רצתה לחזור למוזיאון הטבע), או להשאר עוד תשע שעות בנמל התעופה ולחפש משהו לעשות. מזג האוויר החליט עבורינו – 12 מעלות צלזיוס, "מרגיש כמו 9", ציינה האפליקציה. היינו עם בגדים קצרים וסווטשרטים, וויתרנו על האפשרות לקפוא ברחובות העיר.

עכשיו נותר לנו רק להעביר המון זן עד הטיסה בערב, בניסיון לא להרדם, כי אפילו שהשעה המקומית היתה בוקר, המוח של כולנו צעק עלינו שארבע לפנות בוקר, ומה אנחנו עושים ערים בכלל?

התחלנו בסיבוב איטי עד כאב בין כל החנויות שיש. ליטפנו בובות מומינים, עצרנו לעשרים דקות ליד דוכן גאדג'טים שהדבר הכי חדשני בו היה רמקול בצורת אימוג'י קקי, ואפילו נכנסנו לחנות של ויקטוריה סיקרט'ס. הבנזוג והגדול נשארו בחוץ, הקטנה ואני הסתובבנו בין בשמים ואיפור ומדדנו תיקים ורודים מדי. היא ממש התלהבה מסרטון של תצוגת האופנה שהוקרן שם, מה שהוסיף עוד שלוש דקות של בהיה לסיבוב. יאי!

למרות הכל לקראת 12 מיצינו את כל האפשרויות, והלכנו לסיפרייה.

אה, כן. בנמל התעופה בהלסינקי יש סיפרייה. כבר אמרתי שזה נמל תעופה מושלם?

בכניסה לסיפרייה יש שלט שמבקש מהאורחים להשאיר את הספר שהם סיימו לקרוא שם, כולל מדבקה שעליה מצוין שם האדם והמדינה ממנה הוא הגיע. השלט גם ממליץ לכל המבקרים לקחת לעצמם ספר, ולהפיץ את הבשורה בעולם. יש שם ספסלים וכיסאות נוחים, ועל התקרה יש גזעי עצים, כך שאם שוכבים על הגב (על הסספלים) אפשר להרגיש כאילו חופת יער פרושה מעל הראש. זה המקום הכי שקט בשדה התעופה, יש בו אינטרנט ושקעים, כך שברור שהתמקמנו שם למשך שעתיים בהן אני השלמתי את הפוסטים, עניתי למילים של העבודה ולוואטסאפים של חברים, הגדול תיקשר עם חברים מכל העולם, הקטנה צפתה בסרטונים בסלולרי שלה והבנזוג ישן.

אחרי שעתיים הערתי את הבנזוג והעברנו אותו ואת הקטנה לישון בפודי השינה, שעכשיו כבר היו בחינם. הגדול ואני דיברנו ביננו והחלטנו שאנחנו יותר רעבים מעייפים, ולכן יצאנו לצוד מזון. הבעיה – היו לי רק 15 יורו, וכרטיס האשראי נשאר אצל הבנזוג הישן בתוך פוד. היתרון – הגבלת הסכום צמצמה מאד את מנעד המסעדות, ולכן בחרנו בברגר קינג. וופר כפול לגדול, נאגטס עוף בשבילי וכוס קולה שאפשר למלא כמה שרוצים – ארוחה מלאה בכל אבות המזון החיוניים, שעלתה בדיוק 14.75 יורו!

 

אחרי הארוחה המזינה להפליא חזרנו לסיפרייה. השתלטנו על שתי הספות הפנויות והמשכנו בכתיבה (אני) ובבניית צוללות במשחקי מחשב (הגדול) עד חמש, כשהבנזוג שלח הודעה שהוא ער. לקח לו קצת זמן להעיר את הקטנה, ושניהם הצטרפו אלינו. זה היה, ללא ספק בכלל, שלב הקפה. רק שסטארבאקס נמצא מהצד השני של הגבול! מזל שכבר ספטמבר, ולכן המעבר חזרה לאיזור הגבול הבין-לאומי היה מהיר. התכנסנו מחדש בסטארבאקס עם עוגיות, בדיוק כמו כשהגענו לסטארבאקס הזה בפעם הראשונה. הקטנה ואני הלכנו לבדוק את הליפסטיקים בדיוטיפרי בצד הזה של הגבול. באופן לא מפתיע גם כאן הם היו יקרים, אבל סיפקו מענה לחצי שעה של הסתובבות ובחינה. אחרי שחרשנו את כל הצד הזה של הגבול חזרנו ומצאנו את הבנזוג והגדול שרועים על הספות. הקטנה הכריזה שהיא גם רוצה המבורגר, ועברנו לבורגר קינג לספק את הצרכים שלה. כשהיא סיימה הגיעה סוף סוף שעת העלייה למטוס.

לרוב אומרים שהמקום בו נתקלים לראשונה בישראלים הוא בביקורת הדרכונים בכניסה לארץ. לצערנו הפעם חצי מהטיסה היתה של ישראלים, על כל הצעקות, העצבים, הדיבורים בקול רם, הבלגן וחוסר ההתחשבות בסביבה. אחרי ארבעה שבועות של שקט אירופאי ואמריקאי, זו היתה נחיתה קשה, ואפילו לא המראנו. לפחות הדיילות היו של פינאייר, חביבות ומתלהבות בכל פעם ששיבחנו את הלסינקי ואמרנו Kitos.

המראנו, ישנו, התעוררנו, דיברנו, התעצבנו על שכנינו לטיסה שחשו צורך להסתובב ולצעוק אחד אל השני, דיברנו עוד קצת, קראנו, ונחתנו.

ארבעה שבועות תמו עם שלוש מזוודות, ארבעה תיקי גב וארבעה בני משפחה שמנסים להתמודד עם שנת לימודים חדשה, ג'טלג, בלגן בעבודה שהמתין להתפוצץ ברגע שנגיע, ובעיקר – המון לחות.

מתי נוסעים שוב?