24 ינו
ועכשיו – עוד שבוע נטול כתיבה עומד להתחיל. לנשום עמוק.
2 ספט
אז עכשיו נעשה את זה כמו שצריך.
הבו לי שמות!
אלו צריכים להיות שמות פנטסטים. אל תשאלו אותי על התרבות שבה הם נטועים, זה לא חשוב. אני לא טולקין ולא ממציאה שפה שלמה כדי לכתוב שיר במשהו-שהוא-בערך-אבל-לא-לגמרי-ההפך-הגמור-מאנגלית.
חוקי המשחק:
1. אני צריכה חמישה שמות של בנים וחמישה של בנות, בתור התחלה.
2. לא לזלזל – אני לוקחת את הסיפור שלי ברצינות.
3. אלו יכולים להיות שמות עבריים עתיקים, מצריים חדשים או כל צירוף אותיות ביזארי שמצלצל טוב.
לממציא הישר מובטחת תודתי האינסופית, וחיבוק באייקון.
—
עדכון מאוחר –
חברים נחלצו לעזרה והביאו את מאגרי השמות המעולים הללו –
http://www.20000-names.com/index.htm
http://www.behindthename.com/glossary/view/name
http://www.s-gabriel.org/names/
ותודה למלכה, לנסיכה, לציפור הוורודה ולמלאך האפל 🙂
13 מרץ
אני יכולה להבין למה חלמתי על זה. הבנות אסרו עלי להמשיך לשכתב את הספר מכיוון שהוא טרי אצלי מדי, ובגלל זה אני לא מפסיקה לחשוב על הדמויות. חוץ מזה, היה אתמול פרק מרגיז במיוחד של "המירוץ למליון", כך שהמשכתי לחשוב גם על זה לפני השינה, ובכלל, כידוע, יש לי נטיה לחלום על דמויות שלי.
אבל ההבנה לא עוזרת לי בכלל. זה מוזר, ומטריד, וגרם לי להתעורר בארבע בבוקר.
מה עושים עכשיו?
15 פבר
ומוסיפה –
מה שמפריע לי הוא הגישה שלך לגבי הספר.
ומפרטת –
אם כתבת ספר של 300 עמודים, ואת ממשיכה לקרוא לו "סיפורצ'יק", יש בזה משהו מזלזל גם כלפי עצמך, וגם כלפי מי שטורח לקרוא. גם אם את לא שלמה עם מה שעשית, העובדה היא שכתבת ספר, ואת צריכה להתחיל להתייחס אליו ככזה. אם זה מפריע לך, הייתי אומרת אפילו "סיפור". אבל כרגע את כותבת ספר, וזה שתשתמשי במילים "סיפורצ'יק" כדי להקל על עצמך לא יעזור לך או לנו להתייחס אליו אחרת
וגם כשקראתי אותו התייחסתי אליו במלוא הרצינות כספר.
השם הוא כאמור סימפטום. כי יש "שם עבודה" בדרך כלל. את לא חייבת להיות שלמה עם כל מה שאת כותבת, אבל את צריכה להראות שאת מספיק שלמה כדי להזדקק לביקורת ולא לעבודה נוספת רק עם עצמך. מה שאת עושה מזכיר קצת את החבר'ה של פורום כותבים שאומרים "התחלתי ספר, תקראו את הפרק הראשון ותגידו לי מה אתם חושבים, אם זה ימצא חן בעיניכם אני אמשיך".
והיא ממשיכה –
אני רוצה שתדפיסי בגדול את המשפט "תוך כדי תנועה" ותדביקי אותו על הקיר שלך. אין פרק שצריך להראות דברים. יש רק פרק שקורים בו דברים, ותוך כדי שהם קורים הקורא רואה מה שצריך לראות.
יש גם עוד כלל – כשנתקעים, הבעיה בדרך כלל לא בקטע בו נתקעתי אלא קטע-שניים לפני זה. מה שמוביל למהלך הבעייתי הוא הדבר שצריך להיפטר ממנו/לשנות אותו/לחדד אותו.
ואומרת גם –
הבעיה בפרק הזה היא לא הגילוי או חוסר הגילוי, אלא הסטטיות. אם זה היה תסריט, הייתי אומרת לך שאת צריכה להגדיר את המרחב שלך על פי "ביט", כלומר על פי הרגע שבו משהו משתנה. בכל סצנה טובה יש לפחות ביט אחד, בדרך כלל הרבה יותר.
כיוון שאת לא כותבת תסריט, הייתי אומרת שאת לא צריכה ביט, אבל את כן צריכה גילוי. לא של הקוראים, של הדמויות. מישהו צריך ללמוד משהו חדש. בגרסה הקודמת או שהיתה המון דרמה, או שהיו הרבה עמודים מלאים בסטטיות ושיחות. צריך איזון.
אומרת לי המלכה –
בעיקרון כשדמויות נגררות בתוך העלילה, זה לא טוב. זו בדרך כלל הביקורת הראשונה שהכלבלב נותן לסיפור – אם הגיבור נגרר או יוזם.
(כאן הגיעה דוגמא מצוינת מהספר של המלכה, אבל מחשש לספוילרים הורדתי אותה)
ב"תולעת" למשל, הגיבור כל הזמן נגרר. הוא לא יוזם כלום. כל הזמן מובילים אותו ממקום למקום.
(וכאן הגיע דיון לגבי הספר שלי, אבל מחשש לספוילרים גם הוא הורד)
בעקבות השיחות האלו קרו מספר דברים. קודם כל, הפסקתי לקרוא לו "סיפורצ'יק", והתחלתי לקרוא לו ספר. דבר שני, מחקתי את הפרק ההוא ושכתבתי אותו (אבל עכשיו יש להן טענות לגבי חלק בפרק אחר…לא נורא). דבר שלישי – החבצלת הודיעה שהיא גם רוצה עורכת שתתן לה הערות על הספר שלה תוך כדי כתיבה. דבר רביעי – בזרחין האחרון התחלתי לכתוב אאוטליין, כי הבנתי שלתת לדמויות לנווט את הסיפור זה נחמד, אבל כדאי שאני אדע לאן אני רוצה ללכת לפני שהן סוחבות אותי לשם.
ודבר אחרון, והכי חשוב – יש שם לספר שלי, ואני מתייחסת לעצמי ברצינות.
טוב, רצינות יחסית. קשה לשנות הרגלים של שנים…
7 פבר
והנה המלכוד – ברור לי שכדי להחלים אני צריכה לשתות תה ג'ינג'ר, לקחת הרבה ויטמין C ולנוח. הבעיה היא שג'ינג'ר וויטמין C עושים לתינוקת גאזים.
עבר כמעט שבוע מאז הפעם האחרונה שבה שכתבתי את הסיפורצ'יק, אבל אני מרגישה כל כך גרוע שזה בקושי מפריע לי. חלקי הסצינות שתכננתי לכתוב לא מתחברות לשום דבר חוץ מאשר לערפל אדמדם.
אוף. אני שונאת להיות חולה!
5 פבר
היום (ממש עכשיו, למען האמת) הגעתי לעמוד חמש עשרה בסיפורצ'יק המשוכתב שלי, וכדי לחגוג פתחתי את הקובץ הישן ההוא, עם הסוגריים ההפוכים שלא שרדו את המעבר מדוס לחלונות.
תוך כדי קריאה קרה משהו שלא ציפיתי לו – נזכרתי בתהליך הכתיבה אז. נזכרתי בתחושה שהדמויות עושות מה שהן רוצות, ובדרך שבה הן היו רודפות אותי בלילות, אם לא סיימתי את החלק שעליו עבדתי. אני אפילו זוכרת איך הרגשתי כאשר כתבתי את הפסקה האחרונה שם, והתכוונתי לחזור אל הסיפור תוך כמה ימים, אבל הימים הפכו לשבועות, ולחודשים, ובשלב כלשהו זנחתי אותו, עם כל התקווה המנצנצת בתוכו והלכתי להיות רופאה במקום.
כאשר סיימתי לקרוא את כל חמישה עשר העמודים גיליתי משהו מוזר – אני כותבת היום את אותם גיבורים. היו לי שם שני זוגות עיקריים, והדרך שבה תיארתי אותם זהה לדרך שבה אני רואה היום את הגיבורים של הסיפורצ'יק שלי. היחידה שלא עברה לסיפורצ'יק היא הגיבורה הראשית.
ואולי בעצם היא כן שרדה את השנים האלה. עובדה – מי כותב את הבלוג הזה, אם לא מישהי שנראית, מדברת וכותבת בדיוק כמוני, וקוראים לה אלודאה?
2 פבר
—
הלאה.
"אם אמא שלו לא באה איתו, אז מה הוא אוכל?"
הלאה.
"למה יש לחללית קוצים?"
הלאה.
"איך אפשר לראות את הפנים של הרעים בשני הצדדים?" (הסרט מתחיל בקטע שבו כולאים את הרעים מהסרט השני בלוח פרספקס, ורואים את הפנים שלהם בשני צדדי הלוח.)
אני יצאתי לזרחין הרבה לפני שסופרמן מסובב את כדור הארץ לכוון ההפוך ומחזיר את הזמן לאחור, אבל אני די משוכנעת שהיה לו משהו להגיד גם על זה.
זה הקטן – נטפקן גדול יהיה. איזו גאווה!
—
המשכתי לכתוב.
שלחתי.
התקשרתי לנסיכה לשאול מה דעתה.
קולות תלישת השערות והנהמות חסרות הפשר מהצד השני של הקו הבהירו לי מה היא חושבת.
שיכתבתי.
שלחתי שוב.
קיבלתי תגובה אוהדת.
זה ממשיך ככה.
אני מצליחה לכתוב טקסט יחסית קריא, ואז הורסת את הכל בקטע שאחריו. זה משתפר עם הזמן, אבל לעזאזל – זה קשה.
בינתיים אני ממשיכה לשלוח להן כל פרק חדש, רק כדי שהן יעזרו לי לעלות על הטעויות הרגילות שלי לפני שהן הופכות לקטסטרופה של מאה אלף מילה. בתקווה שאני אגיע למצב שבו הן מאשרות את הכל אוטומטית, והטסקט יהיה מוכן למשלוח להוצאות נכבדות בארץ ובח"ול, ימכור מליוני עותקים, ואני אהיה סופרת מפורסמת שבאה לאייקון כדי להרצות על ספריה המרובים, במהרה בימינו אמן.
29 ינו
משכתבת את החיים 