והיום, ילדים, ננתח שיר

לאחרונה התחלתי להקשיב למוזיקה. הרבה, עם המון גיטרות. מהפאנק של שנות השישים, דרך המטאל של שנות התשעים, הגעתי סוף סוף לשנות האלפיים, ולשיר הזה.
מכיוון שאני טיפוס אנלי להחריד, לא הספיק לי רק להנות מהמוזיקה או לזמזם את המילים. החלטתי לבדוק מה בדיוק מוצא חן בעיני, והנה, לפניכם התוצאה.


"Boulevard Of Broken Dreams"

קודם כל, השם. ערטילאי במידה הנכונה, מספיק קשור למציאות כדי לדמיין את זה. איש הולך ברחוב עם חלונות ראווה מנופצים? מכוניות הפוכות? עולם חשוך ונטול חלומות?


I walk a lonely road
The only one that I have ever known
Don't know where it goes
But it's home to me and I walk alone

I walk this empty street
On the Boulevard of Broken Dreams
Where the city sleeps
and I'm the only one and I walk alone

הוא הולך לבד. סליחה, אני הולכת לבד. השיר בגוף ראשון – זה יוצר הזדהות מיידית עם המספר, ושולח אותך לחפור בזכרונות שלך של הבדידות. הדרך עצמה היא הבית, והחיפוש הוא ה"לבד". כל העיר ישנה – מחזק את תחושת הלילה מקודם. אצלי, לפחות אחרי האזנה מרובה (מדי) לשיר הזה עולה השאלה – האם האנשים בעיר באמת ישנים או שהכוונה לשינה מחשבתית. אני האדם הער היחיד וכולכם ישנים?

My shadow's the only one that walks beside me
My shallow heart's the only thing that's beating
Sometimes I wish someone out there will find me
'Til then I walk alone

זו בעצם השורה ששבתה אותי. ללכת לבד משמעו שאין איתך אף אחד, רק הצל שלך. יש אנשים שיגידו שהם ילכו איתך לכל מקום, אבל בסופו של דבר – אתה לבד.
אני לא נכנסת למשמעות של ההולם של העיר בהשוואה להולם הלב. חבל, ברור מדי.
אבל יש כאן עוד שורה שמדברת על דיכאון, יותר מאשר על בדידות. הרצון שמישהו ימצא אותך. אדם בודד יכול לחפש מישהו שיהיה איתו, אבל אדם מדוכא לא יעשה שום דבר אקטיבי – הוא יחכה.

I'm walking down the line
That divides me somewhere in my mind
On the border line
Of the edge and where I walk alone

Read between the lines
What's fucked up and everything's alright
Check my vital signs
To know I'm still alive and I walk alone

זהו, הוא לבד. הוא רדוף בתוך המוח שלו, מתנדנד על הגבול בין השפיות לבין המציאות שבה הוא לבדו. ואם נמשיך את קו המחשבה של בדידות בין מליוני אנשים אחרים – המציאות דורשת ממנו יותר מדי התאמות, ולפעמים עדיף כבר להיות לבד.

אז מה אהבתי בשיר הזה?
קודם כל – המוזיקה מעולה, אבל את זה אני לא יודעת להסביר. דבר שני – הדימויים נהדרים, ומעבירים באופן מדויק את התחושות שהשיר מדבר עליהם. זה לא כל כך קל – יש הרבה שירים שמחמיצים את זה. ואחרון – אהבתי את הסיפוריות שלו. אני אוהבת שירי דיכאון וסיפור, והוא עונה על שניהם.

מודעות פרסומת

9 responses to this post.

  1. !אוי, אני כל כך מזדהה

    גם אני ממש אוהבת את השיר הזה, ומאותן סיבות בערך. האמת היא שהוא שבה אותי מהרגע הראשון שבו שמעתי אותו ברדיו. ויש לי את הדיסק עם השיר (Green Day שולטים!).
    אבל אני חייבת לשאול – למה לשמוע פאנק, למה?

    להגיב

  2. שכנעת אותי 🙂
    אני בכלל לא מחובבי התחום, אבל את ההסבר שלך אני אוהבת, וגם את התיאור {}
    אמרו לך לאחרונה שאת אדם אינטיליגנטי ומגניב? 🙂

    להגיב

  3. […] השיר שלי הוא חלק מאלבום יחסית מוצלח של להקה יחסית מוצלחת. הוא נמצא בין שיר מדכא במיוחד על אבדן הזהות של ילדי מעמד הביניים לבין שיר עוד יותר מדכא על אבדן הזהות העצמית. […]

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s