מם מוסיקלי – שבוע חמישי

הנושא – הרבה זה לא מספיק

הפעם המם מוקדש לקני. הבטחתי לו את זה אי שם בהתחלה, ועכשיו הגיע הזמן לקיים.
מכירים את האלבומים האלה, שיכולים להיות אלבומים כפולים, משולשים, מרובעים, או כל מצולע משוכלל אחר, ועדיין, כשהם נגמרים, הם נגמרים מהר מדי?
הפעם – נא לקשר לאלבום האהוב עליכם ביותר. זה שרצף השירים בו גורם לכם להאנח באושר. כל שיר מוסיף לזה שלפניו, וביחד הם יוצרים שלמות שקשה להתעלות עליה. לחובבי הקלאסית – מותר לקשר לקונצרט.הלהקה שאני הולכת לדבר עליה היא *ה*להקה מבחינתי. כל שיר – בול פגיעה. בכל רגע נתון אני מוכנה לכבות הכל ולהקשיב להם. אני יודעת שאני אחת ממליונים, אבל בכל זאת. שמעתי אותם בפעם הראשונה בגיל 12, כאשר אחותי ואני פשטנו על אוסף התקליטים של ההורים שלי, הכנו לעצמנו לימונדה בכוסות יין עדינות, הנחנו את התקליט על הפטיפון ונתנו לארבעת המופלאים למלא את החדר. רקדנו, העמדנו פנים שאנחנו בנשף מפורסם, ולא היה לנו בכלל מושג שהם התפרקו הרבה לפני שנולדנו, שאחד מהם נרצח שנתיים אחרי שנולדתי, שאחד מהם הולך למות מסרטן מוח עשרים שנה מאוחר יותר, וששתינו נזכה לראות אחד מהם על הבמה בפארק הירקון, ולצרוח איתו את "בייבי! את יכולה לנהוג ב'אוטו' שלי!"
האלבום שלי הוא האלבום האחרון שלהם, מושלם עד השיר האחרון. שילוב של מוסיקה מתקדמת, מילים ביזאריות על גבול הנונסנס, וקצב שהוא לא בדיוק מה שהייתם מצפים מהאנשים שהתפרסמו עקב שימוש מופרז במטבע הלשון "יה-יה-יה". מה שהיטה את הכף לטובת האלבום הזה הוא המחסור בשירים הודים. אחרת סרג'נט פפר היה לוקח.
אני ממעריצות לנון, דרך אגב. פול יפה מדי לטעמי.השיר הראשון מהאלבום של האצהכללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא, לאור אייקון שמתקרב אלינו בצעדי ענק – אושר.