פריבילגיות לרבות שאינן פריבילגיות

אני אגיד לכם מה כן. לפחות הגענו סוף סוף למצב שבו אני יכולה לקנות דברים שאני רוצה במקום רק דברים שאני צריכה. זה לקח שלושה חודשים ושש משכורות (שלי ושל הבנזוג) כדי שארגיש בנוח להזמין דברים כמו מגש.

מגש, אחרי הכל, הוא לא באמת צורך קיומי. היה דחוף יותר להזמין קודם ספות כדי שנוכל לשבת ביחד בנוחות כמשפחה (אנחנו משפחה רובצת). לקנות שמיכות פוך מחממות באמת, כריות טובות, וסיר לחץ חשמלי.

סיר הלחץ החשמלי, דרך אגב, אולי נשמע כפינוק אבל הוא חיוני כי הכיריים שיש כאן מזעזעים. הם יודעים לחמם למקסימום, בלי שום אופציית ביניים, אז כל האוכל או נשרף או לא מוכן מספיק או גם וגם. זה לא נורא כשמדובר בחביתה, שמקסימום מקשקשים כדי להסתיר את החלקים השרופים, אבל זה מתחיל להיות מטריד כשמכינים תבשילים שצריכים אש בינונית לאורך זמן. הווה אומר – כל תבשילי החורף למינהם.

ההחלטה על סיר הלחץ הגיעה כשלא הצלחתי להכין אורז. בסך הכל אורז, המאכל ששמים בסיר לעשרים דקות והוא מוכן. אבל הטריק של עשרים הדקות הוא חימום קבוע, לא הרתחה ולא קירור. מכיוון שהכיריים כאן לא היו מסוגלות לעמוד במשימה הזו, לא היה לנו אורז. מה שאומר – אין סושי, אין תוספת לעוף, אין פחמימה קלה להכנה שמשתלבת בכל ארוחה כמעט. אחרי התייעצות טוויטרית הוחלט על הזמנת סיר כזה, והוא שדרג את חיינו להפליא. הכל נכנס אליו. הכל. אחד היתרונות הוא לא רק שמירה על לחץ קבוע אלא זה שהוא מכבה את עצמו. אפשר לזרוק הכל פנימה, לכוון לכה זמן שרוצים, ולשכוח ממנו לכמה זמן שצריך. שמים בבוקר, אוכלים בערב.

(גם תנור יכול לעשות את זה, אבל אין לי תבנית מתאימה לבישול ארוך בתנור, וכאמור, הייתי צריכה פתרון גם לאורז, לא רק לתבשילים ארוכי טווח).

(בבקשה אל תתנו לי כאן מתכונים לאורז בתנור. זה לא יעזור לי. לא אם אתם מתכוונים להזמין אלי הביתה תבנית מתאימה, ואז לבוא לבשל אצלי).

אז סיימנו את הדברים הדחופים. יש שמיכות פוך, יש על מה לשבת, יש עם מה לאכול, והגענו לשלב הזמנת הדברים שהופכים את החיים לפחות מעייפים. נגיד – מגש כדי להביא את האוכל בבת אחת לסלון/פינת אוכל במקום בשלבים. אני (קצת) מפנטזת על קומקום תה, כי תה הפך לדבר שאנחנו שותים כמה פעמים ביום, אבל לא מצליחה למצוא סט שיהיה גם יפה וגם אפקטיבי. כל קנקני התה שאני מוצאת מספיקים לשני ספלים לכל היותר, ובשביל זה אני לא צריכה קנקן.

קר כאן. בבת אחת הגיע הסתיו. אתמול היתה מעלה אחת בודדת כשקמנו בבוקר. הגדול ואני צחקנו שהיא מסתובבת לבד ומחפשת את החברות שלה, שהגיעו רק לקראת הצהריים. בשש בערב היתה שעה נעימה, עם 14 מעלות שלמות (!) ובלי רוח או גשם. החלטנו שזו היתה מסיבת מעלות, כמובן, שנמשכה שעה, ואחר כך כל המעלות התחילו לחזור הביתה. הגדול אמר שזו בטח מסיבה כזו שאחרי שאת נמצאת בה את המינימום המנומס ואז את מתחילה להמציא תירוצים כמו "הילדים מכים אחד את השני ואני חייבת לחזור כי יש דם". כל המעלות חזרו לביתן עד שמונה בערב, ונשארו רק שתיים לארח לחברה למעלה הבודדת מהבוקר.

וחשוך. כל הזמן חושך. הזריחה רק לקראת שמונה, השקיעה בחמש, וזה יחמיר. אני לא מעזה להסתכל על הצפי לסוף דצמבר. בטח יהיה כפור כל הזמן, רוח וגשם וסערה, שלג וקרח בכל מקום, וחושך על פני תהום.

בוקר ערפילי של סתיו אירופאי עם מעלה אחת שמחפשת חברות

הבנזוג בכנס בדובאי ושולח תמונות בחצי שרוול. אני מחזירה לו תמונות עם צעיף וג'קט. בסופ"ש לקחתי את הילדים לאאוטלט אופנה קרוב (במרחק שעה וחצי נסיעה, בחושך, כמובן) כדי להצטייד במעילים. האופנה הגרמנית היא אפור-חום-שחור. הכל יעיל ואחיד, בלי שום מקום לאינדיבידואליות או ליופי. אני מבינה מאיפה זה מגיע. אם הייתי חיה כל חיי במקום שבו באוקטובר כבר כל כך קר וחשוך, ואין צפי לשינוי עד אפריל, גם אני הייתי נסוגה לאפור-חום-שחור. שיהיה חם ושיעזבו אותי בשקט. אבל אנחנו לא חיים כאן עדיין מספיק זמן כדי להתכופף על פי המוסכמות, ולכן פשטנו על הקניון (הפתוח! מי עושה קניונים פתוחים במקום עם מזג אוויר כזה מזעזע?). היינו כולנו עם טישרטים וסווטשרים, שזה שווה ערך לתיירים אירופאי שמגיעים באוגוסט הישראלי עם חליפות שלושה חלקים, עניבות, ומעיל גשם על הזרוע. את הסיבוב עשינו בריצה בין חנויות. להכנס, להסתכל על הצבעים, להחליט שהכל זקן, ולצאת. לא לא-חם. פשוט לא יפה, ואם מדובר במשהו שצריך להשתמש בו על בסיס יום יומי, כדאי שהוא יהיה יפה, לא?

בסוף הצלחנו למצוא חנות עם מעילים צבעוניים. הקטנה בחרה מעיל צהוב מכיוון שהוא גם בערך-נוח, אבל בעיקר כי הוא מתאים להמון קוספליי, לדבריה (ואחר כך אמרה שהוא לא מאד נוח, אז הקוספליי שהיא תוכל לעשות איתו מוגבל. נו טוף). אני לקחתי בדיוק את אותו דגם, אבל מידה אחת גדולה יותר ובצבע ורוד. הגדול בחר מעיל אלגנטי, אמנם בכחול-כהה, אבל הוא באמת מחובבי הצבע הזה. חוצמזה, כשהוא לבש אותו הוא נראה ממש מהודר ובוגר, אז אני בעד.

כישצאנו מהחנות, הפעם עם ביגוד תואם למזג האוויר, פתאום נהיה נחמד להסתובב. עדיין האף והאצבעות שלנו קפאו, אבל הרבה פחות נורא מאשר כשיצאנו מאוטו. היה מספיק נעים אפילו בשביל להסתכל בעוד כמה חנויות. לא יותר מדי, כמובן. אבל נחזור לשם, בלי ספק. אני צריכה קצת קרדיגנים וגופיות ארוכות שיהיו מתחת למעיל הוורוד החדש.

ואם מדברים על רכב… לבנזוג ולי היתה פנטזיה שנוכל לקנות רכב. אחרי הכל, בארץ היינו נכנסים לבנק, לוקחים הלוואה של כמה עשרות-אלפי-שקלים, ויאללה. אז כאן אין שום בעיה להכנס לבנק ולקחת הלוואה, רק שהחוזה שלי הוא עד סוף אוקטובר 2022, והבנק לא מוכן להתחייב לתת לנו הלוואה ליותר זמן מזה, אז אנחנו עדיין עם רכב שכור (שעולה הרבה יותר לחודש ומעיק לנו על התקציב), ושוברים את הראש מה לעשות.

(בבקשה אל תשלחו אותי לאתרי יד שניה. מבטיחה לכם שחרשתי הכל. אלא אם אתם מתכוונים להגיע איתי לסוכנות ולקנות עבורי אוטו, אל תתנו לי עצות).

הסוגריים המרובים מגיעים מכיוון שבכל פעם שאני כותבת משהו כמו "אני לא מצליחה להכין אורז כי הכיריים גרועים" אני מקבלת שלוש תגובות מועילות ועשרים תגובות מסוג "תחליפי את הכיריים" (זו דירה שכורה), "הנה מתכון לאורז בתנור" (אין לי תבנית מתאימה), "הנה מתכון לאורז שתמיד מצליח" (לא מתאים לכיריים). נמאס לי מעצות, אבל ברמה חדשה. ליתר דיוק, נמאס לי מעצות שלא מתחשבות במצב הנוכחי שלי. הן שקולות ל"ניסית לא להיות עצובה" מבחינת התועלת שלהן, ובעיקר מעיקות עלי כי הן מטביעות את הדברים שכן עוזרים.

מה שעוזר, אם תהיתם, זה אמפתיה. "איזה באסה זה לשרוף אורז. אוף. אפשר לעזור לך לחפש משהו חלופי שיענה על אותה משבצת?" או "כן, גם אנחנו עברנו את החרא הזה עם המכונית. אין לי עצות, רק שתדעי שזה יסתדר בסוף, ואני כאן לעזור אם צריך, כולל לסייע בהסעות אם אתם נתקעים" או "הנה לינק למפתח הברגים שצריך כדי לשחרר אוויר מהרדיאטורים. אם זה לא עובד, אני אקפוץ לעזור לראות מה עוד אפשר לסייע" או "אני אתקשר בשבילך לבעל הבית לדבר איתו בגרמנית להבין מה הבעיה ואחזור אליך עם הפתרונות".

עצות, באופן כללי, לא עוזרות. אמפתיה כן. הצעה קונקרטית לסיוע כן. שיתוף בניסיון מעמדה שרואה את המצב הנוכחי שלנו ולא את המצב בעוד עשר שנים במקום אחר גיאוגרפית וכלכלית, כן.

ובכלל רציתי לכתוב על כמה קשה לי לוותר על הפריבילגיה העיקרית שלי בחיים שהיא השפה שלי. אני כותבת, קוראת, מדברת בעברית ואנגלית, ואני כרגע במקום שלא משתמש באף אחת מהשפות האלה. אנחנו הולכים לקורס לימוד בסיסי, אבל אלא אם מי שמולי רוצה לדעת באיזה רחוב אני גרה, אני עוד לא מסוגלת לתקשר איתו. ורציתי לכתוב שיש לי הרבה יותר פריבילגיות ממה שהיה להורים שלי כשהם עלו לארץ, כי לפחות יש לי גוגל טרנסלייט זמין וחברי שעשו רילוקיישן לאירופה לפני כמה שנים, וכמובן – המעמד הכלכלי שלנו טוב בהרבה וההורים שלנו אינם פליטי שואה שהשאירו את כל הרכו מעבר למסך הברזל. ועדיין. קר לי, וחשוך לי, וקשה לי. לפחות יש לי מעיל ורוד.

מעילים!

4 responses to this post.

  1. המעילים שלכם מגניבים. לצערי אני לא במקום או במצב שלך אז אני יכול רק לשלוח חיבוקים וירטואלים אבל גם אני לומד גרמנית (כבר כמה שנים) אז אשמח לתרגל איתכם אם זה יעזור.

    להגיב

    • Posted by אלודאה on נובמבר 1, 2021 at 1:49 pm

      ברגע שנדע מספיק כדי שזו תהיה שפה שימושית, בשמחה! כרגע השיחה המקסימלית שאפשר זה "אני קרן, אני מגיעה מישראל"…

      להגיב

  2. מבין לליבך. עברנו דברים דומים, (כולל לצאת עם קצר ביום שמשי באוקטובר ולגלות שקפוא) אם כי בניו יורק כמובן יותר קל כי אנגלית ויש הרבה יותר מבחר.
    לנו עזר בזמנו אבא שלי שבא לניו יורק ו*בנה* לנו שולחן קטן למטבח ובגובה שהתאים למירי על כסא גלגלים שתוכל לעבוד עליו.
    המלצה חמה לאור מה שכתבת על אף ואצבעות – חפשו כבר עכשיו כפפות, צעיף וכובע לחורף. אל תחכו לשלג.

    להגיב

    • Posted by אלודאה on נובמבר 1, 2021 at 1:48 pm

      יש כפפות וצעיפים. יש מעילים שמתאימים לעכשיו. מקווה להספיק השבוע/שבוע הבא קנייה של נעליים גם. כשיתקרר עוד, נקנה עוד מעילים אם נצטרך. ותודה ❤️

      להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: