היום האחרון בלונדון הוא תמיד יום עצוב, אבל הפעם הוא עמד להיות עצוב עוד יותר.
ריקה ואהוד פתחו מפעל סנדביצ'ים ענק במטבח והפכו את כל הלחמניות שלנו לצידה לדרך. יצאנו מהדירה עם שקית ענקית מלאה בסנדביצ'ים, פירות וחטיפים לדרך הארוכה שצפויה לנו. בעקבות המלצה של חברה מהעבודה החלטנו לא לטוס מלונדון לדבלין אלא לנסוע ברכבת ולעלות על מעבורת. זו אמורה להיות דרך מלאת נוף ומזג אוויר ייחודי ופחות מזהמת יחסית לטיסה. כשהיינו למטה הזמנו אובר לחמישתנו ולמזוודות. המתנו שמונה דקות בלובי של הבניין עד שהאובר הודיע שבעצם אנחנו יותר מדי עבורו וביטל. האובר הבא גם כן ביטל. אחרי האובר השלישי שביטל, וכשהשעה התחילה להיות "שיט, אנחנו עלולים לאחר לרכבת", החלטנו להתפצל – אהוד וריקה הזמינו אובר לעצמם, הילדים ואני עבורנו, והבנזוג קיבץ את כרטיסי התחתית של כולנו כדי להוציא מהם את כל הנסיעות שעוד נותרו לפני שהוא צריך לחזור לצרפת.
שני האוברים קיבלו את הזימון והיו אמורים להגיע בהפרש של כמה דקות אחד מהשני, שזה טוב, אבל השעה התאחרה מאד והפכה ל"אין מצב שנגיע בזמן! אוף!".
המוניות הגיעו, והנסיעה כולה עברה בהרגעה תמידית של הנהגת שלנו מסוג "אל תדאגי, אתם תגיעו בזמן. ילדים, תגידו לאמא להרגע, תגידו לה שאתם תגיעו בזמן", ביחד עם עקיפות של הפקקים, השתחלות בין אוטובוסים וסיפורים על החיים שלה באתיופיה.
באופן קסום באמת הגענו בזמן, דקה לפני האובר של ריקה ואהוד. בהתאם לתוכנית הילדים ואני לקחנו את המזוודות, ואהוד מיהר להדפיס את הכרטיסים. במאמץ קבוצתי רצנו לרציף, בדיוק כשהרכבת צפרה שהיא עומדת לנסוע. נכנסנו דרך הדלת הקרובה ביותר מתוך כוונה לנדוד לאורך הרכבת עד שנגיע למקומות (המוזמנים מראש) שלנו. זו היתה תוכנית מצוינת חוץ משתי בעיות: הראשונה היא שמוכר בדוכן האוכל באמצע הרכבת הטעה אותנו ושלח אותנו בכיוון השני, כך שהגענו לקצה הלא-נכון של הרכבת, והשנייה היא שמסתבר שזו לא רכבת אחת אלא שתי רכבות מחוברות בקטרים שלהם, והקרון שלנו היה ברכבת השנייה.
הכרטיסן מצא אותנו, הוביל אותנו חזרה לאורך הרכבת, והמתנו לתחנה הקרובה כדי לרדת מהרכבת ולעלות שוב, הפעם לרכבת הצמודה, ולהגיע למקום שלנו. ביחד איתנו המתינו אם ובתה וכל מה שעשינו היה מינגלינג של חצי שעה עד שנעצור בתחנה. הגענו, ירדנו, עלינו, הלכנו (שוב) לאורך הרכבת, רק שהפעם גם ברכבת הנכונה וגם לכיוון הנכון, מצאנו את המקומות שלנו, והתיישבנו לשלוש ומשהו שעות של נסיעה בנוף הו-כה-אנגלי באופיו, כולל דשא ירוק, כבשים צמריריות, פרות גועות, ופה ושם טירה. ריקה לימדה אותנו לשחק במשחק המסיבה, שהוא משחק ובו צריך לנחש מה הכללים להכנס למסיבה של מישהו מהקבוצה.
אחרי שאכלנו חלק מהסנדביצ'ים, שיחקנו ביותר-מדי-מסיבות, נמנמנו וגמרנו (כולנו) את הסוללות של הסלולרים שלנו, הגענו. היה תור ענק לעליה למעבורת, אבל לא השתמשנו בכוח העל של הקטנה, בעיקר כי לא היה מול מי להשתמש. לא היו אנשי צוות לנופף את הכרטיס מול פניהם. אוטובוס קטן לקח אותנו למעבורת. כלומר, ממש נכנס לתוך המעבורת איתנו עליו. זה היה מגניב לאללה! ממש ממש מגניב, עד שריקה הבחינה בזה שהסנדביצ'ים לא איתנו, וכשניסינו להזכר הבנו שאמנם הנחנו את השקית הענקית על השולחן כדי לא לשכוח אותה, אבל אף אחד מאיתנו לא שם לב שאכן לקחנו את השקית איתנו. לפחות את הצידנית עם האינסולין והטרולי עם ציוד הסוכרת לא שכחנו.
צעדנו לאורך המעבורת עד שמצאנו כורסאות שנראו נוחות ונוף שנראה מבטיח. החלטתי שעד שהמעבורת תתחיל לנוע, אקנה לנו קפה ואולי איזה חטיף. לצערי הרב לעוד כמה וכמה אנשים היה רעיון כזה, אבל מה שעצוב עוד יותר היה שהתור התארך במקום להתקצר כי מי ששירתו אותנו היו שני האנשים האיטים בייקום. כשהגיע תורי ורציתי לבקש שני סנדביצ'ים, הם ביקשו ממני להגיד בנפרד איזה סנדביצ'ים אני רוצה, ובכל פעם הם הלכו לחפש סנדביץ' אחד. לא שניים. אחד. זה לקח נצח קטן ואיטי, ובסוף הקפה אפילו לא היה כל כך טעים! כלומר, הוא היה דוחה לאללה, והצטערתי שלא הזמנתי קפה אירי במקום סתם אספרסו.
טיילתי עם אהוד הלוך וחזור במעבורת, נכנסנו להסתכל על החנות שיש במרכז הספינה שמכילה יותר מדי ג'אנק ופחות מדי דברים שהייתי שמחה להוציא עליהם כסף, ישנו במעבורת, הסתכלנו על הנוף, עלינו למעלה לנשום אוויר ים ואז הגדול אמר, "אמא! את חייבת לראות את זה!" והוביל אותי למעלה. על הסיפון העליון הוא אמר, "איך יודעים שהגענו לאירלנד?" הצביע מאחוריו והוסיף, "כי יש קשת!"
ואכן, קשת ארוכה הפציעה מבעד לעננים ונגעה בים. כמעט חיפשתי את הלפריקון וכד הזהב, אבל ברגע האחרון התאוששתי ובמקום זה צילמתי אותה.
ירדנו מהמעבורת לנמל והמתנו בתור למוניות. כל מי שהגיעו איתנו מאנגליה המתין איתנו בתור, וכולנו היינו שמחים לשלם מלא כסף למונית, אבל אף אחת מהן לא הגיעה. מסתבר שבאמצע השבוע בערב נהגי מוניות מעדיפים להיות במרכז דאבלין במקום להסיע תיירים ממקום למקום. פפפפט.
האשה הנחמדה בקבלה הזמינה לנו מונית, והחלטנו לעשות את מה שעשינו כשעזבנו את לונדון ולהתפצל. זו היתה החלטה חכמה מאד כי המונית הראשונה שהגיעה אכן היתה קטנה יחסית והיינו צריכים להדחק עם רוב המזוודות ולהשאיר את אהוד מאחור להמתין לאוטובוס או למונית (אם תגיע) עם אחת מהמזוודות שלנו שנבחרה בזכות גלגליה הנהדרים. דקה וכלום אחרי שיצאנו מהנמל אהוד הודיע שגם הוא עולה על מונית שמספיקה לכולנו. ארררג.
הצלחנו להגיע הביתה אחרי מעט התברברות, ואפילו למצוא את המפתח לדירה. הפעם היו בדירה חמש מיטות מוצעות, ואמנם בלי מיזוג אוויר אבל עם מזג האוויר האירי שקפוא לגמרי בלילה. הצעתי לכולם להתקשר לאיירביאנבי ולהתלונן, והמבטים הנחרדים על פניהם שעשעו אותי מאד. ירדנו לעשות קצת קניות של אוכל, ארוחת ערב, ובשמחה רבה הלכנו לישון לקראת מחר.
דברים שלמדנו:
- דאבלין עיר קטנה בקנה מידה אירופאי. שווה לוותר על מונית ולנסוע באוטובוס אם אפשר.
- בכל מקום יש כבשים צמריריות.
- לא להניח שקית סנדביצ'ים על השולחן כדי לא לשכוח אותה אלא לקשור אותה לתיק.
משכתבת את החיים 