מריבות

יש שני סוגים של מריבות אלו שגורמות לך להרגיש טוב בסוף, כי האוויר מתנקה מכל מה שהצטבר, ואלה שגורמות לך להרגיש ממש רע בסוף, כי הנשורת מכסה הכל.

האדם איתו אני רבה הכי הרבה הוא הבנזוג, מן הסתם. קצת אחר כך אמא שלי, קצת אחר כך חברות. לא ברור לי מה הופך מצבים ספציפים לטעונים כל כך, כי מספיק שאחד התנאים יהיה שונה ומשהו שגרם להתפרצות אדירה שבוע לפני כן, פתאום לא מזיז לי כלום. כאוס. הרבה פעמים מדובר בלחיצה לא מודעת של האנשים האלה על נקודות רגישות אצלי. עם אמא שלי אפשר לפעמים לראות את הכפתורים נלחצים, ואיך היא נכנסת למצב התגוננות שהופך למריבה.

כאשר אני רואה כפתורים נלחצים אצל אדם אחר, אני מנסה לסגת. לא תמיד זה עובד. הרבה פעמים כן. לפעמים, כשאני במצב רוח טוב במיוחד לפני תחילת המריבה, אני מסוגלת אפילו להתנצל ולעצור את המריבה במהלכה. אני מאד גאה בעצמי כשאני עושה את זה.
אבל אתם יודעים מה? לפעמים אני צריכה שהאדם השני יעצור באמצע ויתנצל. אפילו אם זה לא באשמתו. אפילו אם ברור לו שאני בכלל עצבנית על משהו אחר לגמרי. אני רוצה שזה שמולי יקח נשימה עמוקה ויגיד, "את יודעת מה, את צודקת. אני מצטער. בואי נתחיל מחדש."

אז הנה – בקשה שלוחה לכל מי שקורא את זה. אם אנחנו רבים, הנה המתכון לגרום לי להפסיק. וזה יעשה לי טוב, באמת.

מודעות פרסומת

4 responses to this post.

  1. חיבוק מפלצתי מועך

    להגיב

  2. את צודקת, אני מצטערת

    חייבים להתחיל מחדש?

    להגיב

  3. אם את לא רוצה להתחתן איתי, אז לפחות בואי נריב

    להגיב

  4. I think it's all about the rhetoric. It's all about knowing how to talk to people. It starts by thinking about what would drive someone off the edge and not doing it, or, if it already happened, to pull him or her back to safer ground. And yep, sometimes, or maybe most times, the thing to say, the button to push, is to say "I'm sorry, you're right, let's be friends again."
    Every time something like this comes up, it reminds me of a story Richard Dawkins told in The God Delusion. He had a professor who was convinced that something he knew about the cell's structure was true. A guest lecturer came in one day and showed everyone how that thing was completely wrong, backed with proof and everything. The professor came to the lecturer after the lecture and said: "Thank you very much. I've been wrong and I'm glad to be corrected."
    Not many people can do such a thing. In fact, not even many scientist can, either. But we pay lip service to it.
    In order to make yourself better, you must, at one point at least if not several, admit that the fault is with yourself.

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s