חמש דקות לצפירה, והילד שלי שקוע במשחק מחשב חדש. אני מסתכלת עליו, בהיר שער, מזיז עוגות דיגיטליות על סרט נע וירטואלי, ואני מחליטה שלא להעמיס עליו את עול המתים. הוא מקבל בחירה – או לעמוד בצפירה או לשבת בה. הוא בוחר לשבת ולהמשיך לשחק.
התינוקת על הידיים שלי ו"עומדת" איתי.
אחרי הצפירה (ואחרי שהוא מסיים את המשחק) אנחנו מדברים על זה – שמותר לשבת בצפירה רק בבית, שהצפירה נועדה להזכיר לנו את החיילים שמתו, ואני יודעת שהוא זוכר ולכן מותר לשבת בצפירה רק בבית, ואילו בחוץ צריך לעמוד כדי להזכיר לאחרים את החיילים.
עד השנה הבאה ההסבר הזה יתפוגג, ואולי בשנה הבאה הוא יבין מילים כמו "לחלוק כבוד למתים", ואז משחק המחשב יצטרך להמתין דקה שלמה עד שהוא יחזור לשחק איתו.
אנחנו מסתכלים ביחד על הטקס מול הכותל המערבי. החיילים בטלויזיה מרתקים אותו, והוא מאושר בכל פעם שמראים את משמר הכבוד. אחרי חצי שעה הטקס מסתיים, וחייל צעיר שר את ההמנון הלאומי.
אני מסבירה לגיבור שלי על ההמנון.
"אמא, בואי נרקוד!" הוא מושיט לי ידיים ומקפץ במקום.
אני, בתגובה, מתיישבת.
"אמא? למה את לא רוצה לרקוד איתי?"
"זה ההמנון של המדינה, לא רוקדים בהמנון אלא עומדים."
"אבל אמא, אנחנו לא בטלויזיה, אנחנו יכולים לרקוד."
אני נשארתי לשבת. הוא רקד.
אני חושבת שהדרך שלו נכונה יותר.
"אמא, מי פתח במלחמה?"
"איזו מלחמה?"
"המלחמה ביננו לערבים, זאת שנהרגו בה כל החיילים."
אחרי שיחה ארוכה הסתבר שהגננות דיברו על זה בגן, וכל מה שהבן שלי הבין הוא שהיתה מלחמה אחת ומישהו התחיל אותה. הוא לא זכר מי, ולכן פנה לעזרתי. החלטתי שלא לתאר לו את שלל האירועים שהובילו למלחמת העצמאות (או את כל המלחמות שהיו לנו מאז), ובמקום זאת השתמשתי במשפט הנוח – "כשאבא יתעורר נשאל אותו", כדי לקבל מרווח נשימה.
אולי הייתי צריכה לדבר איתו על זה, אבל הדבר הנחמד בגידול ילדים הוא שתמיד יש הזדמנות שניה לתקן טעויות.
וקצת על יום השואה
את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה קל לי להסביר לילד שלי – מאז חנוכה הוא והילדים האחרים בגן משחקים ב"מלחמה". הוא אפילו הודיע לי פעם אחת שהוא יווני ולא יהודי, כי היוונים יותר חזקים. הוא מכיר את המושג של מוות (אפילו שהוא עדיין לא לגמרי מבין אותו), והוא זוכר את אבא שלו מתלבש בתור חייל ויוצא למילואים.
אבל את השואה אני לא מסוגלת להסביר. אנחנו אומרים בבית שזה יום לזכר אנשים שמתו במלחמה גדולה לפני הרבה שנים, כאשר הסבתות רבות שלו היו ילדות קטנות, אבל לא מעבר לזה.
ילדים בני ארבע וחצי צעירים מכדי להבין את השואה.
אני יודעת את זה כי אני ילדה בת שלושים ואני לא מבינה.
יום העצמאות
לגיבור שלי יש דגל שאבא הביא לו מהעבודה. הוא מסתובב איתו ומנופף בו מול עוברים ושבים.
בערב יצאנו לראות את החגיגות המרכזיות בעיר. הפיה עמדה על ארבע בעגלה, הגיבור ישב מעט מאחוריה, וכאשר התחילו הזיקוקים לקחתי אותה על הידיים, והגיבור מיד דרש להיות על הידיים של אבא. כולנו הסתכלנו על האורות המנצנצים, מביעים קריאות התפעלות בזמנים הנכונים. כאשר המופע הסתיים שאריות קרטונים חרוכים נפלו לידינו, מדגישים כמה קרובים היינו למקום השיגור.
המשכנו לדשא, בין אלפי החוגגים. ילדים התרוצצו מסביבנו עם ספריי, המוזיקה היתה רועשת ובלתי מסונכרנת, והיה קר. אבל ישבנו והתחבקנו, ופתאום הבנתי שאני נהנית כי המשפחה שלי איתי.
חזרנו הביתה לפני המופע המרכזי, השכבנו את הגיבור לישון, וחברים שלנו באו לבקר עם מישמישים מיובשים ותמרים אורגנים.
זה היה ערב מאד מוצלח.
משכתבת את החיים 