קנקנים אצל ההורים

את הפוסט הזה אני מקלידה על המחשב של אחותי. לעבוד על מחשב שהוא לא שלך גורם לכל מיני תופעות מוזרות. דברים מצפצפים בלי התרעה, דף הבית הוא לא המקום הרגיל, הצלמיות לא נמצאות במקום הנכון על המסך, ואי אפשר להוריד דואר בזמן שמצ'וטטים עם מישהו, כי זו לא תיבת הדואר שלך.
אבל המחשב בבסיסו הוא אותו מחשב, וזה גורם לי לחשוב על קנקנים.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי את "המעיין של פאהי". הוא היה מצמרר ומזעזע, ולא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו במשך ימים. דמיינתי את מי שכתבה אותו כאדם אפלולי ומדכא, מסוגר בעצמו ונטול חיוכים.
אני גם זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי את "שתילי יער". הכותבת שלו, היה לי ברור, היא אשה מבוגרת, אי שם בסוף שנות הארבעים לחייה, ויש לה לפחות ילד אחד, אולי יותר. אף אחד אחר לא יכול לכתוב משהו כל כך בשל ומרתק.
הכלבלב וקני נראו בעיני אנשים רציניים, שמילים הן עיסוקם. גם הם לא חייכו בכלל בדמיוני, ובגלל זה בכל התכתובות המוקדמות שביננו עקרתי בכוח את הציניות הטבועה בי.

ואז התעוררתי.
כלומר – פגשתי אותם, ואף אחד מהם לא דמה לדרך שבה דמיינתי אותו. היחידים שאיכשהו דמו ל"עצמם" היו המלאך האפל ונועץ החרבות הנועז, אבל גם שניהם היו צעירים בהרבה מהאופן שבו הם התבטאו.

אני יותר אוהבת את המציאות, שבה הנסיכה צעירה וחייכנית והמלכה בכלל לא מופרעת (טוב, כמעט לא מופרעת. מי מתעב עגבניות?). אבל מדי פעם, בשיחות ארוכות מספיק, הצד האפל והמוטרף שלהן צץ, ולרגע הקנקן דומה לתכולתו.
אז, ורק אז, אני מרגישה שמצאתי סוף סוף את מקומי בין שאר הקנקנים.