היום השישי, או – היום אחרון של וורלדקון!!!1 :(

יום נישואין שמח לנו! אנחנו נשואים כבר 17 שנה! סקווווויייי! ובאמת שאין דרך טובה יותר לבלות את יום הנישואין שלנו מאשר בוורלדקון.

הבנזוג מיהר לקפה בוקר עם אדה פאלמר, ולכן הכל השתבש. לא הצלחנו לארגן את הילדים, ארוחת הבוקר לא היתה משהו, והטראם איחרה לראשונה מאז שהגענו להלסינקי. היו דיבורים על שביתת רכבות בגלל מזג האוויר, אבל הטראם כביכול לא היתה אמורה לשבות. הבנזוג החליט ללכת ברגל, ואז הטראם הגיעה, עמוסה לעייפה. מסתבר שביום שבו יש כלום וקצת מעלות, כולם נוסעים בתחב"צ.

הגדול עלה לטראם והעיר שיש המון גיקים בדרך לוורלדקון, מה שגרר התקף צחוק מהיר מכל דוברים העברית בקרון (אנחנו ואהוד, אבל אנחנו צוחקים בקול רם!).

מתישהו השבוע איבדנו את הסוודר האדום של הקטנה, ולאור העובדה שהלסינקי נתקפה בגל קור, החלטתי להתחיל את הבוקר בסיבוב דוכנים. נקנה סווטשירט כנס בעשרים יורו, חשבתי לעצמי, לא נורא המחיר. יהיה לנו זכרון חביב מהכנס וגם משהו שיחמם אותנו למשך היומיים הקרובים (בעוד שלושה ימים כבר נהיה במיזורי ונזיע את משקלנו ב…אה… זיעה).

הגענו עם פתיחת הדוכנים, וכמעט מיד מצאתי סווטשירט חמוד של ה-scouts מ Attack on Titan. היתה אפילו את המידה שלי! רק שהסווטשירט החמוד עלה 45 יורו. כן, כן. אפילו בשער חליפין של יורו ל-4.5 ש"ח מדובר במחיר פי שניים וחצי יותר ממה שהתכוונתי לשלם. לפיכך נפרדתי מהמוכר, והמשכתי לכיוון דוכן המרצ'נדייז של הכנס שבו (כך הנחתי) אמצע משהו זול יותר.

ובכן, תשמחו לדעת שסווטשירט וורלדקון עולה 50 יורו. במחיר הזה אני מעדיפה לקפוא יומיים.

הסתובבנו עוד קצת בין הדוכנים, בעיקר בשביל להעביר את הזמן עד שהקפה של הבנזוג יסתיים. בסוף נמאס לי וכולנו פנינו כאחד לקפה פייזר שהיה נטול תור כמעט! המתנו רק עשרים דקות עד שהגענו לקופות! הילדים ביקשו (וקיבלו) שוקו עם קצפת, אני הזמנתי לעצמי עוגה מוזרה, שהיה בה וניל באמצע, ציפוי פודינג אוכמניות מלמעלה, ושום טעם בין לבין. אכלנו, דיברנו, והבנזוג הצטרף אלינו, כולו מלא באושר מהשיחה עם אדה פאלמר (שהיא אדם מופלא להפליא). היה שווה לעמוד בתור ארבעים דקות בשביל שהוא יחייך ככה!

ריקה ואני החלטנו על "יום פאנלי כתיבה": קודם כל פאנל על כתיבת סצינות קרב (חשוב לי), אחר כך פאנל על הקלטת ספרי שמע (כי מארי רובינט קוואל שם), ולסיים בפאנל על שימוש בהיסטוריה כחלק מבניית העולם בסיפור. זו היתה תוכנית מצוינת חוץ מהבעיה הקטנה – הפאנל על כתיבת סצינות קרב היה משעמם ולא חידש כלום. המנחה לא הנחתה, אלא נתנה שאלה כללית ואחר כך ירדה מהבמה (בחיי), הפאנליסטים הסתבכו בתוך עצמם בניסיון למצוא מוצא ובסופו של דבר התדרדרו לאמירות כלליות כמו "אסור שהקורא/ת ת/ידע מראש מי ת/ינצח בקרב" או "חשוב שהסיכון בקרב יהיה ממשי". ובכן, תודה באמת. כי עד היום היינו בטוחות שהדרך הנכונה לכתוב קרבות היא כשידוע מי עומד/ת לנצח ושהסכנה המשמעותית ביותר תהיה בזבוז זמן. רגע שעה שבה שתינו היינו בטוויטר / פייסבוק הספיקו לי והצעתי שנתקפל. ריקה הסכימה, והציעה שנלך להתמקם ליד החדר בו יהיה הפאנל הבא. רק לתפוס מקום, כי התורים חזרו להיות איומים משום מה.

מצאנו חדר ישיבות עם קירות עליהם מצוירים דגים (אמא'לה), והתיישבנו ליד דלת החדר בו ייערך הפאנל. זו היתה ההחלטה הטובה ביותר של היום, כיוון שתוך עשר דקות כבר התחיל להאסף תור. בפעם הראשונה בוורלדקון היינו הראשונות בתור! הו, האושר! הוא, השמחה! הו, הנחת בלהגיד לאנשים "זו התחלת התור, לכו לשם!" זה היה נפלא, עד שאמרתי את זה לאדם לא מוכר שענה לי, "אני דיוויד ד. לוין. אני מנחה את הפאנל", ואז לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

הוא היה ממש נחמד, התיישב לידינו ונתן לנו כרטיסי ביקור חתומים (!). אחרי כמה רגעים התברר לי שדוקא כן קראתי כמה וכמה סיפורים שלו, שפורסמו ב"בלי פאניקה"!

הפאנל עצמו היה נפלא. הפאנליסטים כללו את דיויד, שהנחה אותו, את מארי רובינט קוואל שהיתה מצחיקה, משעשעת, חכמה ומלאת הומור (בעיקר כשהיא תיארה את תלאותיה בהקראת "הרומן האוקראיני הארור", כפי שהיא כינתה אותו), אבל גם את המפיק ואת העורכת המוזיקלית של Escape pod, פודקאסט סיפורי מד"ב, פנטזיה ועוד. הם הוסיפו את הניסיון של "מאחורי הקלעים", והיו מהנים וכיפים.

דיוויד בקושי הנחה, ומארי השתלטה מעט על הפאנל, אבל זה היה בסדר כי היא (כאמור) חכמה, משעשעת, ויש לה המון ניסיון בספרי שמע.

מהפאנל הוחלט לרוץ לאכול צהריים לפני הפאנל הבא. הבעיה היתה שבדרך פגשנו את טד צ'אינג ובת זוגו ונסחפתי לשיחה על פוליטיקה אמריקאית (אופס). נופפתי שוב לאסטרונאוט שמסתובב בוורלדקון, קיבלתי חיבוק מטד (יאי!), ונשארו לנו עשר דקות לאכול לפני הפאנל הכתיבתי האחרון שתכננו – שימוש בהיסטוריה לבניית העולם.

הזכרתי שהתורים היום היו מזעזעים, נכון?

אז הם היו מזעזעים. עד שהגענו לפאנל (חמש דקות לפני שהוא היה אמור להתחיל) לא נותרו מקומות באולם, לא היה מקום לעמוד, ולמעשה היה תור שהשתרך מחוץ לחדר, של אנשים שניסו לתפוס פה ושם מילים מהדיון. התייעצות מהירה, והחלטנו לאוץ לפאנל אחר, בחדר גדול בהרבה, על איך מד"ב שוגה בפרטים לגבי המקצוע של משתתפי הפאנל. רציתי לשמוע אותו כי אחד המשתתפים הוא זיהומולוג, והנחתי שיהיה משעשע.

באופן לא מפתיע, גם החדר הזה היה מפוצץ באנשים. אוף.

מתוסכלים לאללה הזדחלנו חזרה ללובי, כשקיבלתי הודעה מלייזה – הם מפרקים את הדוכן של לוקוס, והציעה שנבוא לאסוף גליונות לעצמנו. מיהרנו לדוכן, פרצנו את מחסום השומר בכניסה לחדר הסוחרים (כי כבר התחילו לפרק את הדוכנים, ולא היתה כניסה לאנשים "רגילים") בעזרת הטיעון המבריק, "באנו לעזור לאנשים של לוקוס".

פראן, האשה עם השמלות המדהימות בייקום, שמחה לראות אותנו ומיד התחילה לארוז לנו ארגז. אמרתי בשקט שאין לנו מקום לארגז, והיא נתנה לנו רק לבחור כמה גליונות וללכת. בחרתי. הצעתי לאהוד, שאמר, "אני מנוי שלהם", מה שגרר פרץ צחוק מאנשי לוקוס.

החבאתי את הגליונות המוברחים בתיק שלי, יצאנו החוצה, ו…

ובכן…

נגמר.

נגמר וורלדקון. אבל ממש. הדוכנים ופרקו, נשאר רק אירוע הסיום, ואפילו לא נשאר אדם אחד שיחלק סרטים קטנים.

הסתכלנו על תצוגת פרסי ההוגו מכל השנים, שגם אותה החלו לפרק, והחלטנו להתאגד לתמונה קבוצתית מתחת לשלט הקרטון הענק של הדובה שמלווה את כל הכנס. כי הלסינקי ודובים. או משהו.

דכאון פוסט-כנס עטף אותנו, עד שנזכרנו שיש לנו ארוחת ערב עם דריל, מסיבת סיום כנס במלון של ריקה, ובכלל – יש לנו עוד יומיים בהלסינקי! מה לנו ולעצב?

יצאנו ללובי, ושם נתקלנו בבועז ודניאלה שעמדו בתור הבלתי נגמר לפייזר. הלכנו להתחבק, למסור להם ד"ש לנמש, ואז ראיתי את אדה פאלמר. לא יכולתי פשוט ללכת בלי להודות לה על הפוסט שהיא פרסמה הבוקר. זה פוסט על התמודדות עם מגבלות, יצירה וחיי היומיום. ניגשתי אליה, הודיתי לה, סיפרתי לה ששלחתי את הפוסט לחברים עם מחלות דומות ושהפוסט נגע לליבנו מאד.

היא חייכה, הודתה לי, ואז (!) הזמינה (!!) אותנו למסיבה פרטית שהיא עורכת הערב.

הו, כן. ממש כך.

היא הפנתה אותנו לג'ון וולטון (כן, הסופרת זוכת ההוגו) לקבל את ההזמנה. אז הלכנו לג'ו וולטון, שישבה בשולחן עם עוד מלא אנשים סופר-ידועים, ואמרנו בשקט שאדה פאלמר הזמינה אותנו, והאם אפשר לקבל את הכתובת, בבקשה. ובמקום להגיד "מה פתאום?!" או לצחוק עלינו, או סתם להתעלם, ג'ו וולטון נתנה לנו את הכתובת של המסיבה הפרטית שלה ושל אדה.

הו מיי.

שזה היה ממש נחמד, עד שאהוד הזכיר לי שיש לנו ארוחת ערב עם דריל ולייזה! ושקבענו אותה לפני די הרבה זמן! אופס.

אני, בהיותי נטולת חוש זמן, מיד הסברתי שהכל יהיה בסדר. אהוד והבנזוג לא נראו כאילו הם מסכימים איתי, אבל ממילא התכוונו ללכת למלון ולהתקלח, והנחתי שאחרי שננוח קצת גם הם יבינו שאי ןשום בעיה להיות בשני מקומות שרחוקים אחד מהשני שעה נסיעה, באותו זמן.

בעודי מסבירה את זה, דידי הופיע.

הוא הופיע, שאל לאן אנחנו הולכים ולפני שהספקתי לענות הוא אמר, "את רוצה להכיר את מארי? כי היא עכשיו נכנסה לקפה פייזר".

מבטים מבועתים עם אהוד ויואב, ויואב אמר, "לכי." אז הלכתי.

דידי הכיר (שוב) ביני לבין מארי, שזיהתה אותי מכל הגמגומים שהיו לי עד עכשיו כשנפגשנו. גם הפעם המוח שלי לא הכזיב ואכן לא הייתי מסוגלת לדבר כמו בנאדם מרוב התרגשות. היא היתה מקסימה להפליא והציעה שנדבר על משהו אחר, שלא קשור לשום דבר שרציתי לשאול אותה. אמרתי שהדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא מזג האוויר. היא אמרה, "נכון, יש מזג אוויר נאה היום. לא?"

משם המצב השתפר, אבל ממש קצת. הלכנו איתה לשבת עם חברות שלה, ורוב הזמן ביליתי בללהג או לשתוק. אז צ'רלי סטרוס הצטרף לשולחן, ומאותו רגע המוח שלי סופית הודיע שהיה נחמד, אבל הוא יוצא לחופש. ליהגתי עוד קצת, ואז מארי היתה צריכה ללכת, ופתאום המוח שלי חזר לעבוד! קסם! בשלב הזה גיליתי שאיתי בשולחן יושבות סופרות ועורכות, והצלחתי להחליף לפאזת ה"אדם הנורמלי שמסוגל להרכיב משפט", מה שהיה ממש נחמד מצד המוח שלי.

אחת היושבות בשולחן היתה טמפסט, עורכת וסופרת. דידי סיפר על הספר שלי (טוב בהרבה מאיך שאני מסוגלת להציג אותו), וטמפסט שאלה למה אני לא מתגאה בספר. הסברתי שאני סובלת ממקרה קשה של תסמונת המתחזה, ובשבל הזה צ'רלי סטרוס (!!) אמר שגם הוא סבל מהתסמונת המון שנים, עד אחרי ההוגו השני (!!!) שלו. בשלב הזה טמפסט הציעה שבכל פעם שאני אסבול מהתסמונת, שאדמיין אותה מחטיפה מכות לקול הקטן בראש שלי.

משם השיחה התגלגלה לכתיבה באופן כללי, והתוודיתי שחשוב לי לכתוב אנשים אחרים, אבל מעבר ללעשות תחקיר, אני לא בטוחה איך לוודא שאני מציגה אנשים שונים ממני (במובן של אוכלוסיות מוחלשות) בצורה טובה. היו לה המון הצעות טובות, ובשלב הזה ביקשתי סליחה, הוצאתי פנקס והתחלתי לסכם את מה שהיא אמרה. לשמחתי המרובה היא היתה סבלנית, מעניינת ונעימה, והיה ברור שהיא חוזרת על דברים שיצא לה להגיד הרבה פעמים.

היה ממש ממש כיף, וטמפסט היא אחד האנשים הכי נחמדים שיצא לי לפגוש בכנס.

כשכיבו את האורות בפייזר יצאנו החוצה. השעה היתה חמש וחצי. מאוחר מכדי לחזור למלון, מוקדם מכדי להגיע לפגישה שקבענו עם דריל ולייזה. יצאתי לחצר הקדמית להסתובב קצת ולראות מה קורה, והאדם שנתקלתי בו היה כמובן לייזה. היא מיד תפסה אותי וצירפה אותי לקבוצה הענקית של עורכים/סופרים/מו"לים שישבה בחוץ. היתה לי הרגשה שהיא גם ניסתה להיות נחמדה, אבל גם חיפשה מישהו לדבר איתו שלא בעיניני עבודה. היא הראתה לי תמונות מהטיול של דריל ושלה בבוקר, וקשקשנו קצת על הילדים עד שהבנזוג, אהוד והילדים הגיעו. הבנזוג היה מקסים, כרגיל, וגם היה לבוש יפה (כי יום נישואין!). עברנו לשולחן צדדי ביחד עם דידי בנסיון להחליט לאן הולכים לארוחת ערב, אבל אז התחיל טפטוף! נסנו למבטחי המלון, רק שבמנוסה איבדנו את דידי. אוי.

הוחלט על מסעדה נפאלית משלוש סיבות: קרובה יחסית, לא יקרה, והכי חשוב – יש מגוון שיהיה אוכל לילדים. *מאד* עוזר לצאת למקומות עם אנשים שיש להם ילדים. באמת. דריל סיפר איך הוא היה מביא סנדביצ'ים לבן שלו למסעדות, כי הילד לא היה מוכן לאכול שום דבר אחר…

האוכל במסעדה היה נחמד. השירות איטי כמו בכל מקום אחר בהלסינקי. הגדול השתלב מעולה בשיחה, כולל שאלות כתיבה שגם דריל וגם לייזה ענו עליהן בכבוד ובצורה מלאה. זה היה כל כך נחמד! באופן כללי, שני הילדים הפתיעו אותי לטובה, אבל הגדול באופן מיוחד. הוא התנהג בצורה בוגרת ואחראית כל הזמן, בלי להשבר אפילו לא פעם אחת. הוא ממש הופך למבוגר מול עיני, וזה מפעים וקצת עצוב, כי הוא כבר לא התינוק הקטן שלי אלא נער.

אחרי האוכל נפרדנו מהבנזוג, שבעידודי יצא למסיבה של אדה. אנחנו נסענו ל Dead Dog Party, מסיבה מסורתית בסיום וורלדקון שבה יושבים בלובי ושותים בירה. זה נחמד ועוזר להרגע אחרי כנס, רק שכשהגענו התברר שאלה אנשים שיושבים בלובי ושותים בירה, ובחייאת. אנחנו רוצים הביתה ולישון.

נפרדנו מדריל ולייזה, הגדול קיבל חיבוק ענק מדריל, ואחר כך חייך בלי הפסקה והיה חמוד. הקטנה רק נופפה בנימוס ושמרה על מרחק. לייזה אמרה שהיא שמחה להכיר אותי, וזה היה ממש ממש כיף לשמוע!

יצאנו מהמלון, ובזה הסתיים וורלדקון (פעם שנייה להיום) רשמית. נגמר השבוע שלי, והחל מעוד יומיים מתחיל השבוע של הבנזוג, ובו אני אהיה אמא במשרה מלאה והוא יהיה בכנס ויצטרף לעבוד במינגלינג ובלהיות רציני.