Posts Tagged ‘tea darling?’

היום השניים-עשר – אריות יציבים וסנדביצ'ים מתפרקים

התוכנית המקורית היתה לקום מוקדם, לעשות סיבוב בשכונה ואחר כך לחזור לדירה כדי לקבל את פני ע"ד, החבר הטוב שלנו שנחת היום בבירת הממלכה המאוחדת. במקום זה נשארנו לישון. בעלת הבית הגיעה בשבע וחצי בבוקר להראות לנו איך לסדר את מכונת הכביסה, ואחר כך חזרנו לישון עד מאוחר. ממש ממש מאוחר. בסופו של דבר גררנו את עצמינו מהמיטה, הבנזוג יצא לתחנת הרכבת התחתית כדי לקבל את פני ע"ד ואני נשארתי לסיים להכין סנדביצ'ים ולהשתלט על שני ילדים קצרי רוח.

תכננו לעשות סיבוב באתרים הגדולים של לונדון לתיירים, בשביל הילדים, אתם מבינים. לנו אין שום עניין בלראות שוב את הביג בן או את טרפלגר. אנחנו אנשים בוגרים ומיושבים בדעתם!

התחלנו מכיכר טרפלגר – מקום מושלם לאכול סנדביצ'ים, לטפס על אריות ולשכשך רגליים בבריכה צוננת. בהיותינו מבוגרים אחראיים ומיושבים בדעתינו, כאמור, מיד טיפסנו על האריות עם הילדים (כלומר, הבנזוג. אני הייתי עם חצאית והיא לא מתאימה לטיפוס). אחר כך השתובבנו ברחבי הכיכר וסיימנו בלחלוץ סנדלים ולהכניס רגליים למים. כלומר, הילדים עשו את זה. אני ניסיתי לצלם אותם מכל זווית אפשרית בזמן שהם לא הסתכלו אלי. מהר מאד תיירים נוספים חלצו נעליים ונכנסו למים, כולל ריקודים והשפרצות. זה היה כיף מאד עד שהגיע סדרן מעונב היטב (מסכן, נורא חם היום) שגער בתיירים שלידינו. מסתבר שאסור להכנס למים של טרפלגר, או אפילו לשכשך בהם. זה נכס לאומי או משהו, ואם לא מצייתים להוראות הסדרן – אפשר להגיש נגדכם תלונה. התיירים שלידינו התווכחו איתו בצורה עצבנית למדי, מה שאיפשר לי להוציא את הילדים מהמים לפני שהסדרן יגיע אלינו, ולהיראות תמימים ויבשים. עם רגליים בחוץ אבל עדיין על שפת הבריכה, הילדים החלו לכרסם את הסנדביצ'ים שהוכנו מראש.

וזאת יש לדעת – סנדביצ'ים שהוכנו באהבה, שמכילים רק חמאה ו/או נקניק ו/או גבינה (וסביר שהכל ביחד) הם מאד מאד נחמדים, אבל גם מאד מאד מתפרקים, וסנדביץ' מתפרק הוא לא טעים. הילדים השתלטו על חצי סנדביץ' כל אחד, אני אכלתי אחד שלם, ובזאת מיצינו את חווית כרסום הסנדביצ'ים של הצהריים.

המשכנו אל הביג בן. בדרך עברנו על פני אנשים על סוסים, בית ראש הממשלה, אנדרטאות ופסלים לרוב. הילדים הפסיקו להתעניין אחרי חמש דקות הליכה. היה חם, כאמור, והם לא ישנו מספיק בלילה בשביל להצדיק טיול כל כך ארוך. חזרנו לתלונות ה"מתי נגיע" וה"למה אין כאן צל", עד שהגענו לווסטמינסטר, מה שהשתיק את התלונות לעשרים שניות שלמות. הילדה פערה עיניים, חייכה וספקה כפיים, אבל כשהדלקתי את המצלמה וכיוונתי אליה על מנת לתפוס  את הרגע, פניה התעגמו, פיה נפער בכעס והיא הודיעה שהיא רוצה לעלות ל"שעון הגדול", ולמה אסור לעלות לשם, והיא רוצה לעלות, וזה לא בסדר שהבאנו אותה לשעון הגדול אם אי אפשר לעלות לשם ו…

והדרך הכי טובה לעצור שטף אומללות כזה הוא גלידה. לפיכך מיד יצאנו לחפש דבר קר שכזה על הגדה השניה של התמזה. מצאנו המון סושיות, מסעדות איטלקיות ואפילו מסעדה ים תיכונית אחת (שנקראת טרויה), אבל סתם גלידריה לא מצאנו. רצינו מקום שגם מוכר קפה קר וגם מספק כסאות ישיבה, כי כולנו היינו דואבים אחרי הליכה ממושכת. בסופו של דבר התפשרנו על המסעדה הים-תיכונית, בעיקר כי עמדנו בדיוק לידה. הגלידה הגיעה מהר יחסית וגם הקולה הקרה והמים. הסוכר והנוזלים שיפרו את מצב הרוח של כולם, ושיחת טלפון מהפיה החביבה על כולנו (שעכשיו גרה בלונדון ורצתה להפגש) הפכה את הערב לסימפטי במיוחד.

יצאנו לכוון העין של לונדון. הגדול ביקש לעלות עליה לסיבוב, אבל לאור התור הנוראי החלטנו להמשיך עוד קצת הלאה, לכוון גן שעשועים קרוב. זו היתה הפעם הראשונה מאז תחילת הטיול שהילדים היו באמת מאושרים. סוף סוף מקום מוכר עם חוקים מובנים. אמנם הילדים האחרים דיברו בליל שפות שאף אחת מהן איננה עיברית, אבל חוקי גני השעשועים זהים בכל העולם. הילדים טיפסו, קפצו, התנדנדו ודילגו, ואנחנו ישבנו בצל והסתכלנו על יונים. אחר כך הגדול סיפר לי שנפל לו הסנדל וילד אחר הרים אותו עבורו, אבל הוא שכח איך אומרים thank you ולכן לא אמר לו כלום.

כאשר הפיה החביבה שלנו הגיעה יצאנו לאכול המבורגרים. נסיעה קצרה ברכבת התחתית (בשעות העומס! עם שני ילדים מותשים! אמא'לה!) והגענו למסעדה חביבה ומלאת תפריטים בלתי כשרים. ההמבורגרים היו טעימים, הקינוחים גם, והציור הענק לצביעה שהוצמד לתפריט הילדים קנה לנו שקט מוחלט במשך שעות מהצד הצעיר של השולחן.

עוד סיבוב לרכבת התחתית, והופ – לבית. לילה שני באותה מיטה, בפעם הראשונה מזה 12 ימים. הילדים צנחו, אני קיפלתי כביסה (כי המכונה עובדת! וגם המייבש!).

בתוכנית מחר – מוזיאונים! ומדע! ועוד רכבת תחתית! וואהו!

 

דברים שלמדנו היום:

  • נורא משעמם לי כאשר סתם הולכים ממקום למקום ואין ולו הילוך אחד שצריך להעביר או מעגל תנועה שצריך להשתלב בו.
  • ילדים הם ילדים, גם בחו"ל.
  • לא מגישים בשר rare באנגליה בגלל שקרכלשהו שקשור לבטיחות מזון. מזל שבסקוטלנד לא שמעו על זה.
מודעות פרסומת

היום האחד-עשר – הו! לונדון!*

(כמו ששמתם לב, ויתרתי על הנסיון לכתוב מאיפה לאיפה אנחנו נוסעים. ככה זה כשכל הוולשים והסקוטים מתעקשים לתת שמות בלתי ניתנים לתעתוק).

קמנו בבוקר לציוץ ציפורים ולנביחת כלבים. המקום העמוק-בתוך-היער שלנו התברר כאחלה מקום לארוחת בוקר. בחדר הסמוך חיכה לנו שולחן ערוך, מיץ תפוזים, קורנפלס ובעלת בית חייכנית (ובעלת לחיצת יד חזקה בטירוף, כפי שהתברר מאוחר יותר). היא תיחקרה אותי מעט על ישראל. מסתבר שבנערותה היא רצתה לטייל אבל במקום זה התחתנה ועשתה ילדים (אבל היא נולדה בדרום אפריקה והיום חיה בוויילס, כך שהיא בהחלט טיילה). קיבלנו את הארוחה האנגלית המסורתית, כשהבנזוג ואני הלכנו על הצלחת המלאה (עגבניות מבושלות מקולפות, שעועית אפויה ברוטב עגבניות, חביתה ובייקון), והילדים הסתפקו בשעועית מבושלת ולא אכלו אותה כי הם התפוצצו מהקורנפלקס.

יצאנו לדרך מרוצים ושבעים. שבילי העיזים לא הפכו לרחבים יותר עם הבוקר, ולעומת זאת התמלאו בנהגים וולשים חסרי סבלנות שהבהבו לי, צפרו ולבסוף עקפו. אל תשאלו אותי איך הם הצליחו לעקוף אותי בשביל שמספיק לחצי מכונית ברוחב. יש להם יכולת הסטה קוונטית או משהו.

למרות מיטב המאמצים של הוולשים המשוגעים הצלחנו להגיע לקארדיף כשכולנו עדיין בחתיכה אחת, כולל הרכב. מציאת החניה המתאימה הצריכה שני סיבובים, אבל בסופו של דבר חנינו, פנינו בעקבות שלטי הדאלקים (צולמו, לא לדאוג), והגענו ל"חווית דוקטור הו".

החשש הגדול שלי היה שהתערוכה תהיה מאכזבת כמו התערוכה של הביטלז. החשש השני בעוצמתו היה שהילדים לא יהנו מהתערוכה כי הם לא הוביאנים גדולים. הם מכירים חלק מהפרקים ואת המפלצות הראשיות, אבל לא צופים אדוקים כמו ההורים שלהם, בעיקר כי הסדרה ממש לא מתאימה לילדים. החשש השלישי והקטן ביותר היה שלא נמצא מרצ'נדייז מגניב.

לשמחתי כל שלושת החששות התבדו.

החוויה מתחילה בחוויה עצמה. אחרי סרטון קצרצר הדוקטור מאיץ בקהל להכנס לטארדיס ולהלחם במפלצות, ואז באמת יש שם טארדיס ומפלצות! ונלחמים בהן! הגדול העיר פעם אחת שרואים שהדאלקים נוסעים על מסילות, אבל זו היתה ההערה היחידה שלו. חוץ מזה קריאות מסוג "מגניב" ו"גדווול!" נשמעו ממנו באופן תואם ל"עלילה" של החוויה.

מאירוע חטיפת הטארדיס ושחרורה (בערך רבע שעה) עוברים לתערוכה המרכזית שמכילה אוסף מגוון להפליא של טארדיסים, קונסולות, תלבושות וכמה עשרות דגמי מפלצות מכל שנות הסדרה. הרוב הם מהסדרה החדשה, אבל יש כמה מהסדרה המקורית, וזה נחמד. הילדים התעכבו על כל מפלצת ודרשו לשמוע מאיזה פרק היא, מה היא עושה לבני אדם, מה היא עשתה לדוקטור ואיך אפשר לנצח אותה. כבר ציינתי שיש עשרות דגמי מפלצות? יופי. תכפילו את זה ב"לא שמעתי" וב"אבל למה הדוקטור לא פוצץ אותם?" ותקבלו כמה שעות חביבות להפליא. באמת חביבות. אני מאד אוהבת את הדוקטור, ולדבר על הסדרה עם הילדים שלי גרם לי אושר רב. כמו כן העובדה שיש דברים שאפשר לגעת בהם, להקיף אותם ולהצטלם איתם משפרת מאד את החוויה.

חנות המזכרות לא איכזבה. הבעיה היתה לגרום לקטנה להתפשר על הדאלק הקטן שיודע רק לנסוע ולא על הדאלק שיודע לעשות הכל ועולה בהתאם. נתקלנו בבעיה דומה עם הגדול שמצא מברג סוני (של ריבר!) שהוא גם מברג אמיתי, ועבר די הרבה זמן עד שהצלחנו למצוא מברג סוני (של ריבר!) בלי פיצ'פקעס מיותרים אלא רק אור וזמזום. לי לא היתה בעיה. לי יש בנזוג כשכשראה אותי מתלהבת מחולצה שכתוב עליה "Keep calm, I'm the Doctor" הפנה אותי בעדינות לצד השני. זה לא עזר לו, כי שם היתה חולצת "Keep calm and don't blink". על מנת למזער את הנזק הוא דחף לי בובת טארדיס שעושה קולות נחיתה ועט עם טארדיס עליה.

עמוסי חבילות יצאנו מהחנות לאכול גלידה מול הרחבה של טורצ'ווד. תכננו להצטלם שם, כמובן, אבל מסתבר שהרחבה בשיפוצים מאסיבים, ועל המגדל הכסוף הבוהק יש מדבקות ענקיות של תותים. זה או השיפוץ המצחיק ביותר שיצא לי לראות, או תוכנית ההסוואה המחוכמת ביותר של טורצ'ווד עד היום.

היישר לאוטו, ומשם ללונדון.

לשמחתנו כי רבה הצלחנו לא לטעות בדרך (הנורא משעממת, כי M4 וכאלה. אבל לפחות בלי שבילי עזים שיכורות) עד שהגענו להית'רו. יש שם מעגל תנועה ענק, עם חמש כניסות מרומזרות ועוד כמה שאינן מרומזרות. בכל פעם הצלחתי לצאת מהיציאה הלא-נכונה, עד שהבנזוג התייאש, שינה מסלול, ואז מצאתי את היציאה הנכונה ונסענו היישר למרכז החזרת הרכב.

הזדכינו על הסיטרואן שלנו כשעליה קצת יותר 1900 מייל, שזה שלושת אלפים קילומטר ומשהו. בממוצע נסענו בערך 300 ק"מ ביום בשבילים הרריים, בדרכים מהירות, במעגלי תנועה, ברברס, והכל בצד שמאל של הכביש! ללא ספק קיבלתי את האצ'יבמנט של "הצלחת לא להרוג את המשפחה שלך! מזלטוב!".

מהית'רו עלינו על הטיוב, ואחרי נסיעה של שעה וקצת והליכה של עשר דקות הגענו לדירה שלנו. פרקנו את המזוודות, הטענו את מכונת הכביסה, יצאנו לצוד אוכל, והכל נראה מעולה. זה, כמובן, לפני שגילינו שמכונת הכביסה לא תקינה, האוכל בסביבה יקר וכרטיסי האשראי שלנו נחסמו ללא אזהרה, מה שחייב אותנו לזעוק לעזרת ההורים (שהצילו את היום) ולצעוק על חברת כרטיסי האשראי דרך שני טלפונים סלולרים צמודים ומופעלים על רמקול (כי החברה "לא הצליחה" להתקשר אלינו).

אבל הכל נגמר בטוב. הילדים כבר ישנים ואחרי מקלחת, אנחנו על הספה במקום עם אינטרנט יציב, ומחר מתחילים לטייל בלונדון! וואהו!

* כל הזכויות לשם שמורות ללליאור, לאבנר ול"הר החורבן האפל של האבדון – גרסת הסטימפאנק!"

דברים שלמדנו היום:

  • המוזיאון של דוקטור הו ממש מגניב.
  • הכבישים ללונדון ממש משעממים.
  • הו! לונדון!

היום העשירי מהכביש המהיר דרך ליברפול אל וויילס, או – פליז פליז מי!

היום הזה התחיל באמצע הלילה, ככשמענו קולות רתיחה, אחר כך קולות גלישה ואחר כך קול של מים זורמים. מתוך נמנום חשבתי שמדובר בגשם, אבל המחשבה עברה מהר מאד. מסתבר שאחד מהצינורות במקלחת התפוצץ, ואנחנו זכינו לחזות בבריטים מיואשים מתרוצצים בדירה, מזמינים אינסטלטור באחת לפנות בוקר, מרפדים את הרצפה עם מגבות, מתנצלים בפנינו (!) על חוסר הנוחות שלנו (!!), וכמובן, מציעים לנו תה. כי זה מה שעושים בריטים כשצינורות מתפוצצים באמצע הלילה – שותים תה.

ההתרגשות חלפה לאחר שהדוד ניקז את עצמו אל רצפת המקלחת בחדר שלנו, בלי להציף כלום מהחדר. התנצלנו גם ופרשנו למיטה המשותפת, שם נאבקנו עם הברכיים והמרפקים של הילדים כדי למצוא לעצמנו פינה. אבל הצלחנו להרדם ולישון לא רע.

בבוקר חיכו לנו ארוחת בוקר, בעלת בית מלאת התנצלויות, קפה וחתול של השכנים. הילדים מיד יצאו ללטף אותו ובמקביל התחילו לקשקש עם בעלת הבית. הם דיברו בעברית, היא באנגלית, אבל היות והשיחה נסובה סביב חתולים לא היתה בעיית הבנה וכולם שמחו עד מאד.

נפרדנו לשלום מהזוג שפרצנו אליו הביתה והשמדנו לו את המקלחת, ואפילו קיבלנו חיבוקים והודעה שהילדים שלנו נ-ה-ד-ר-י-ם (ההדגשה במקור). אחרי מעט סטיות מהדרך המתוכננת הצלחנו למצוא את ליברפול ואת מה שהתגלתה כחניה היקרה ביותר במרכז העיר. היא עמדה לעלות לנו יותר מ-50 ש"ח, אבל היתה בול באמצע האטרקציות.

ליברפול, כמו איאם, מנסה הלשכנע את התייר המצוי שיש בה הרבה יותר ממה שנדמה לו. היא עיר מרכזית, עם נמל משופץ ויפה, בנינים היסטורים, מופעי רחוב ותרבות עירונית שוקקת. אבל למי אכפת? אנחנו באנו לשלם מחיר מופקע על סימניות עם תמונה של הביטלז!

התחלנו את הסיבוב בקאברן, החור באדמה שבו הביטלז הופיעו לראשונה (ואחריהם עוד המון להקות מגניבות). הקטנה הודיעה שיש גבול למה שהיא מוכנה לעשות ביום אחד, ופצחה בשיר הידוע "משעמם לי". הבנזוג התנדב להשאר איתה בחוץ, והגדול ואני נכנסו לאפילה של החור באדמה שלא שייך לשום הוביט. התברר לנו שיש שני קאברן – יש את הפאב ויש את המועדון. באחד מהם יש שתיה קרה, בשני יש תופים עם כתובת "ביטלז".

כמו כל ביטלזופילים טובים, נכנסנו לשניהם, צילמנו עם פלאש שהרס את התמונה, וברחנו החוצה לפני שנרגיש ממש תיירותיים. במהלך הירידה למטה הגדול הודיע שזה לא סתם חור, זה חור ממש גרוע והוא צדק. אני רק מדמיינת איך היה להופיע שם בסיקטיז עם העשן והרעש. מדמיינת לגמרי, כמובן, כי הקאברן נהרס עד הייסוד ונבנה מחדש, זהה לקאברן המקורי.

יצאנו החוצה ונכנסנו מייד לחנות מרצ'נדייז של הביטלז. תיקים, כובעים, חולצות, סימניות, מגנטים למקרר, פוסטרים ומגבות. ברקע מתנגנים כל השירים של הביטלז, מה שגרם לי לפצוח בשיר מתוזמן היטב. הדבר היחיד שלא היה בחנות הוא דיסקים של ארבעת המופלאים. כן היו שם המון דיסקים של אמנים אחרים. מוזר ביותר. כמו כן היו שם ארבעה מוכרים אומללים. הם היו מאד מנומסים, כמובן, אבל הם צריכים להקשיב לשמונה שעות ביום של ביטלז. כל יום. עד שהם מתפטרים או מתפגרים. מצאנו ספל, חולצה לאחיינית והמון חולצות. הגדול לא הצליח להחליט מה הוא רוצה, ובצער רב נאלצנו לנטוש את החולצות והחנות מאחור, לפני שייסגרו לנו גם היום את המוזיאון.

משם המשכנו לפסל של אלינור ריגבי. הוא הוצב במקומו בשנות השמונים, הרבה אחרי שכל תקווה לאיחוד של הביטלז נמוגה. זה פסל מקסים שלדעתי משקף היטב את הרוח של השיר. הצטלמנו איתו, כמובן, ומיד נכנסו לעוד חנות של דברים-הקשורים-לביטלז. מצאנו בגד גוף לתינוקת החדשה ביותר במשפחה (האחיינית החדשה לגדול ולקטנה), מבוטלס כראוי.

אחרי שני המקומות הקרובים הגיע הזמן להרחיק. כמעט עשר דקות הליכה משם (!) נמצא מוזיאון הביטלז. הוא שוכן בנמל של ליברפול, בין צוללות צהובות ואוניות אדומות. חיפשנו מקום לאכול בו, אבל הכל יקר, כראוי לנמל, והעדפנו לשמור את השילינגים שלנו לעוד דברים שאנחנו לא צריכים בכלל אבל יש עליהם ציור של ביטלז. לפיכך שמנו פעמינו אל מוזיאון הביטלז הרשמי, שמכיל המון דברים שכל ביטלזאי המכבד את עצמו אמור לדעת.

וזו הבעיה העיקרית עם המוזיאון הזה – הוא כביכול מיועד לחובבים, אבל המידע שיש בו ידוע היטב לכל חובב נלהב. אפילו חובבת לייט כמוני לא גילתה שם דברים חדשים. לאנשים שהם לא חובבים נלהבים אין הרבה מה לעשות שם. אני לא רואה מוגלגים עומדים מול רשימת הלהיטים של הביטלז הממוספרת על פי שנים ומשווים בין הלהיטים האמריקאים לבריטים. או מול הגליון שמספר על חייו ומותו של אפסטיין. אילו אני האחראית על המוזיאון הייתי עושה אותו הרבה יותר אינטראקטיבי, עם המון דברים שאפשר לגעת בהם. אולי אפילו רוק-בנד של הביטלז.

מה שיש במוזיאון הוא מזכרות שונות (הגיטרה הראשונה של פול, זוגות משקפיים של לנון), המון המון מידע מודפס על הקירות, ומעט מדי דברים להדגמה. יש שחזור על החלק הפנימי של הצוללת הצהובה, למשל, וזה תפס את תשומת ליבם של הילדים מיד. יש גם העמדה של התמונה מסרג'נט פפר, שמאפשרת להצטלם איתה. אבל… זה לא מספיק. בעיני, לפחות.

אני חושבת שכל המוזיאונים שנתקלנו בהם עד כה באנגליה ובסקוטלנד מפסידים מול בני דודם מעבר לתעלה. המוזיאונים הצרפתיים טובים בהרבה (אלה שהיינו בהם, כמובן), ואין מה להשוות בכלל למוזיאונים האמריקאים. נו, מילא. בעוד יומיים נגיע לבירת המוזיאונים, ושם אנחנו כבר יודעים שממש ממש מגניב.

הותרנו את הבנזוג בסטארבקס להתרענן עם קפה ואינטרנט בחינם ופסענו היישר לחנות המזכרות. שם כבר הרשיתי לילדים לקנות כל מה שהם רצו, בעיקר בשביל לחפות על זה שאני קניתי כמויות מגונות של שטויות. הגדול ביקש (וקיבל) חולצה אחת של אייבי רואד וחולצה אחת של צוללת צהובה. הקטנה ביקשה (וקיבלה) חולצה ורודה להחליא עם הכתובת all you need is love, ואני מצאתי מגנטים למקרר עבור אחותי ואחי וחולצה של סרג'נט פפר לעצמי. כאשר הגענו לקופה הושטתי את הכל למוכר ואמרתי Take my money ! אני לא יודעת אם הוא זיהה את המם, אבל הוא היה נחמד מספיק לחייך ולהנהן. ואז לקחת את הכסף שלנו, כמובן.

כאשר סיימנו את הסיבוב חזרנו לאסוף את הבנזוג, והוא היה נחמד מספיק כדי לחייך ולהנהן כשפרשתי בפניו את כל הרכישות האחרונות. הוא די בריטי באופיו, אני חושבת.

נפרדנו לשלום מעיר הנמל היפהפיה ויצאנו לנסיעה ארוכה נוספת, האחרונה במסע הנוכחי, אל הארץ השלישית במסענו. ארבע שעות אחרי שיצאנו מליברפול הגענו לפאתי קארדיף. ה-B&B האחרון שלנו נמצא במעבה יער, רחוק מכל מקום יישוב אנושי (כלומר, משהו כמו 7 מייל מקארדיף, אבל זה נראה יותר), עמוק בתוך הספר. כדי להגיע אליו נסענו בשבילי עזים חד מסלוליים, שזכו בקלות בתואר "הכבישים הגרועים ביותר שנסענו בהם אי פעם במסע הזה". הם מביסים את שבילי העזים ההרריים של אורקני!

אבל ליד ה-B&B יש מסעדה מעולה, שמגישה בימי ראשון פלטת בשרים. חלקם צלויים, חלקם מבושלים, והכל עם רוטב, תפוחי אדמה וגזר. טעים במיוחד וממלא במיוחד. בדיוק מה שצריך רגע לפני שחוזרים לציביליזציה.

דברים שלמדנו היום:

  • כרטיסים לדוקטור הו צריך להזמין מראש, אחרת נתקעים ב-B&B יום לפני היציאה למוזיאון בלי אינטרנט ובלי מדפסת, וצריך לאלתר כדי להשיג כרטיסים.
  • טלה עם מנטה זה טעים, בעיקר כשלא מרגישים את המנטה.
  • חתולים בריטים זה כמעט כמו חתולים ישראלים, רק עם מבטא.

היום התשיעי – מהצפון ועד הדרום או קרן והמגפות

קמתי בבוקר עם הרגשה גרועה. לא הצלחתי לאכול שום דבר, בקושי הצלחתי לפקוח את העיניים, והייתי כל כך אפופה שאפילו לא בדקתי האם יש מקומות שנוכל לישון בהם הלילה במסלול שלנו. במהלך השהות בסקוטלנד השתמשנו באתר המצוין visitscotland שמאפשר למצוא מקום לינה על פי תאריך כניסה ויציאה, איזור (ולא הגבלה לעיר), והכי חשוב – הוא יודע לחפש בעצמו מקומות פנויים. אבל האתר הזה, כמו ששמו מרמז, הוא רק של סקוטלנד. אין אתר דומה לאנגליה. כלומר יש כל מיני אתרים, אבל אף אחד מהם לא אמין כמו visitscotland, ולכן עמדנו לשלם מחיר כבד על ההרגשה הגרועה שלי בבוקר. אבל אנחנו עוד לא שם. אנחנו עדיין באריזה של הבוקר.

התעוררנו בגרטנה, העיר הדרומית ביותר בסקוטלנד, שהיתה יעד פופולרי לפני מאתיים שנה לזוגות צעירים המעונינים להנשא. בטיול הקודם שלנו הסתובבנו באתרים החשובים שלה (הבית של הנפח שבו נערכו טקסי הנישואין ובית הקפה הצמוד), ולכן חשנו עצמינו פטורים מהסיבוב הזה. במקום זה הטענו את כל המזוודות שלנו למכונית והתכוננו ליום טיול נוסף.

והנה משהו שכדאי לדעת – במהלך כל הטיול אנחנו מסתובבים עם ארבעה תיקי גב ושלוש מזוודות. תיקי הגב של המבוגרים מכילים מטענים לסלולרים, ארנקים, מתאמים ודברים שמבוגרים סוחבים על הגב שלהם. תיקי הגב של הילדים מכילים ספר (לגדול), חוברת צביעה וצבעים (לקטנה) וכן עוגיות, קרקרים, בגדים להחלפה ובקבוקי מים. כשהיינו צפוניים ממש תיקי הגב הכילו גם צעיפים וכובעי צמר, אבל הספיקה לי הצצה אחת החוצה הבוקר כדי לגלות שלא נזדקק להם, והם הוחזרו למזוודות. יש לנו, כאמור, שלוש מזוודות – אחת לבגדים נקיים, שהולכת ומתרוקנת, אחת לנעליים ולבגדים מלוכלכים שהולכת ומתמלאת ומזוודת חירום שבה יש סט בגדים לכל אחד מאיתנו, המחשב הנייד שלי + המטען שלו ותיק כלי הרחצה. הרעיון הוא שאם נגיע למקום שבו משום מה לא נוכל לפרוק את המזוודות שלנו נוכל להוציא רק את המזוודה הקטנה ולא להסתובב עם השתיים הגדולות. בכל המקומות שהיינו בהם עד כה, כולל מלונות ישנים עם מדרגות אינסופיות, אכסניות עם חדרים מצומצים וסתם מקומות עם שבילים לא נגישים – לא השתמשנו כלל במזוודה הקטנה. למעשה, היא הפכה לנטל שכן בכל יום אנחנו צריכים להסחב עם שלוש מזוודות במקום רק עם שתיים. התכוונתי לרוקן אותה הבוקר ולהפוך אותה למזוודת בגדים מלוכלכים בלבד באופן רשמי, אבל כאמור הרגשתי רע ולכן נטשתי את הרעיון.

רשמו לפניכם – לפעמים ממחלות יוצאים דברים טובים.

מנהל ה-B&B שבו ישנו הציע לנו לעבור דרך איזור האגמים האנגלי. הסיבוב הזה היה מוסיף לנו שעה לדרך ארוכה ממילא, והיתה לי הרגשה שהוא לא יצליח להתחרות באגמים הסקוטים. הודיתי לו, כמובן, ומיד יצאנו דרומה לא לאיזור האגמים.

השארנו מאחור את סקוטלנד בעלת הנופים ההרריים, הגאיות, הצוקים והמבטא והתחלנו להדרים לכוון מנצ'סטר. היא כמובן לא היתה היעד שלנו, אלא עיירה קטנה בינה לבין שפילד בשם איאם. איאם היא עיירה כה קטנה וכה בלתי ידועה עד שאף אדם ששאל אותנו לאן אנחנו ממשיכים לא הכיר את השם. אבל זה כי רוב האנשים לא מחבבים מחלות. אנשים מוזרים.

איאם היה הכפר שעצר את מגיפת הדבר של אנגליה בשנת 1665. כאשר המגיפה הגיעה אל הכפר, תושבי הכפר הצביעו בעד הטלת סגר עצמי – אין יוצא ואין בא. בערך 70% מתושבי הכפר מתו במגיפה, אבל בזכותם המגיפה עצרה. כלומר, זה הסיפור. מי שמכיר מעט יותר את הדרך שבה מחלות מתפשטות יכול לציין שהמגיפה נעצרה בזכות השריפה הגדולה של לונדון ב-1666, ושככל הנראה המגיפה לא באמת עמדה להפוך להתפרצות אדירה כמו במאה ה-14, אבל למה להרוס סיפור יפה עם עובדות?

אז נסענו לאיאם, שקבור היטב בתוך הקאנטרי-סייד האנגלי. עמוס כבשים קטנות, פרות קטנות, סוסים קטנים ועצים קטנים, חסרים רק הוביטים כדי להשלים את התמונה של הפלך. איפושהו בין פיתולים ושני פקקים (מסתבר שיש הרבה אנשים שנוסעים ממנצ'סטר לשפילד) מצאנו את איאם.

התחלנו מהסיבוב ההכרחי בבית הקפה כדי להאכיל את הילדים ולקפוץ לביקור בשירותים (המאד לא-מדויקים מבחינה היסטורית. יש שם מים זורמים והכל!). בית הקפה צמוד לחנות המזכרות הרשמית של איאם שם ניתן לקנות המון דברים שלא קשורים לאיאם אבל גם מדריך לעיר עם מפה לא-מאד מדויקת. חנות התיירים מכילה המון מידע שאמור לשכנע את התייר המזדמן שיודעים לעשות באיאם עוד דברים חוץ מאשר למות מדבר. למשל – לרקום, לחרוט בעץ ואפילו להכין שטיחי קיר יפים. אבל כמו כל תייר נורמלי, אותנו עניינו האנשים המתים מלפני 400 שנה ולא התוצרת המקומית הנוכחית.

בכפר יש כמה דברים שכדאי לראות: יש את המוזיאון של הכפר, שבו שמור מרשם התושבים של התקופה ההיא, וכך ניתן היה לחשב את שיעור המוות בכפר וגם לדעת באיזה בית בדיוק החלה המגיפה ולאן היא התפשטה (מעניין שהיא לא התפשטה בצורה ספירלית אלא בקפיצות). יש את הקברים של המשפחות הגדולות בכפר, חלקן משפחות שקברו 10 בני משפחה מתוך 11 אנשים. יש את אבן הגבול, שבה תושבי הכפר השאירו מטבעות, התרחקו, ואז הגיעו תושבי הכפר הסמוך להשאיר להם מוצרי מזון בתמורה לכסף. ישנם כמה מסלולי הליכה מעניינים שיוצאים מהכפר ועוברים דרך איזורים חשובים לסיפור. ויש את הבית המרכזי בכפר, שאין לו שום קשר למגיפה, אין לו שום חשיבות היסטורית (חוץ מזה שבו גרה המשפחה הכי עשירה בכפר, שגרה שם במשך 500 שנה ברציפות או משהו כזה), ואין בו מה לראות. אז ברור שהתחלנו מהבית המרכזי, בעיקר כי לא הבנתי שזה לא המוזיאון.

כאשר הבנו שטעינו ושהמוזיאון נמצא בכלל בצד השני של הכפר, התחלנו ללכת לכיוונו. עברנו דרך הכנסיה (ולא נכנסנו כי יום ראשון, יש שם המון מאמינים ולא נעים) ובית הקברות הסמוך אליה. אפילו מצאנו את "בתי המגיפה", הבתים הראשונים בהם נפלו חללים ב-1665. אחרי עשרים דקות התברר לנו שהצד השני הוא לא הצד שאליו הלכנו אלא הצד ההפוך, ובקיצור – אנחנו אבודים. מלאי מרץ ונטולי שעון בדקנו את המפה המאולתרת שקיבלנו בחנות המזכרות. הבנזוג גילה שאנחנו אמנם בכוון ההפוך מהמוזיאון, אבל אנחנו בדיוק בכוון לאבן הגבול! יצאנו למסע במישולים פתלתלים, הלכנו לאיבוד לפחות עוד פעמיים, מצאנו המון פרות וכבשים שעמדו בצל והעלו גירה, חזרנו על עקבותינו שלוש פעמים, ובסוף מצאנו אותה. אבן בודדה בראש פסגה ובה שקעים. עדיין יש מטבעות שם, וחלקם אפילו חדשים מאד. לא לגמרי ברור לי למה אנשים משאירים שם כסף, אבל בריטים, כידוע, הם משוגעים. שלושה מאיתנו צילמו את האבן (הגדול לקח לי את המצלמה שלי אחרי שסיימתי לצלם), ואחת מאיתנו התחילה לאסוף את המטבעות ולשאול את אמא שלה האם היא יכולה לקחת אותן הביתה. כשעניתי בשלילה, היא התיישבה לספור אותן. מאד חינוכי. בין לבין הבנזוג צילם אותי מסבירה בתנועות ידיים מהירות מה החשיבות של האבן, ונאלמת דום כששני תיירים מהוגנים עברו על מנת לצלם אותה גם. זה לא מנומס להתלהב מאנשים מתים, כידוע.

כשהתחלנו לחזור לכפר נתקלנו בעוד ועוד תיירים, כולם נחמדים מאד, כולם התעניינו לדעת האם הילדים שמחים להיות באיאם ("ברור!" עניתי במלוא ההתלהבות, מתעלמת מהפרצופים של השניים שלידי). אחרי שסיימנו עם הזוג האחרון נזכרתי שעדיין לא ביקרנו במוזיאון. בדקתי את שעות הפתיחה, והתברר לי שעומדים לסגור אותו תוך חצי שעה, והיינו במרחק של עשרים דקות הליכה ממנו. הגדול נתן לי יד והתחלנו לרוץ לכוון המתאים. הבנזוג נשאר עם הקטנה העייפה מאחור, שרצתה להוריד גרביונים, לשתות, על הידיים, לשבת ועוד דברים שפירושים בקטנצ'יקית הוא "אני עייפה".

רצתי עם הילד הגדול שלי, בעליה, בחום, והוא לא קיטר ולא צעק, לא השתרך מאחור ולא בכה. רק החזיק לי את היד ורץ לצדי. זה היה נהדר. התעלמתי מהשפשופים בכפות הרגליים (קרוקס לא טובים לריצה), הוא התעלם מהאבן שנכנסה לו לנעל, והכל היה בסדר. אפילו הצלחנו להגיע חמש דקות לפני הסגירה, והנחתי שאם נבקש יפה ירשו לנו להכנס, לצלם את הספר ולצאת חזרה.

אבל את פנינו קיבלה דלת נעולה ומוברחת, ושלט שאומר שלא מאפשרים לאנשים להכנס למוזיאון חצי שעה לפני הסגירה.

מה שאומר – לא משנה מה היינו עושים – היינו מפספסים את המוזיאון. באסה. הדרך היחידה להמנע מלפספס אותו היתה ללכת אליו בהתחלת היום במקום ללכת לאיבוד בכפר. או לנסוע ברחבי כפר במקום להשאיר את המכונית וללכת ברגל. או להמציא מכונת זמן, לחזור למי שבנה את המוזיאון ולשכנע אותו להשאיר את המוזיאון פתוח עוד שעה.

אבל כל הדברים האלה לא קרו. במקום זה הוחלט כפיצוי ללכת לאכול גלידה בכיכר המרכזית. שלושה מאיתנו אכלו גלידת וניל עם שוקולד, אחת מאיתנו החליטה שהיא רוצה לימונדה. חלקנו ספסל עם זוג אמריקאי נחמד שלצערו הרב פלט משהו לגבי המגיפה של איאם, וכך זכה להרצאה נמרצת על תולדות הרפואה בשילוב שלוקים מהלימונדה שלי. יש מצב שבגללי הם יפסיקו לצאת מהבית.

הגדול המהמם שלי הציע שבמקום להיות מאוכזבת נחזור מחר בבוקר לאיאם וניכנס "על הבוקר" למוזיאון. הבנזוג ואני החלפנו מבטים והחלטנו שעם כל חיבתי למגיפות, יש גבול לטירוף, וממילא יש לנו תוכניות למחר.

לפיכך נכנסנו לאוטו ונהגנו דרומה – אל ליברפול.

מסתבר שבזכות הבנזוג הצלחנו איכשהו להרוויח יום, והיות והמשפחה שלי ביטלזופילית ידועה, וממילא ליברפול בדרך ללונדון (זה ידוע!), היא שולבה לאלתר בתוכנית הטיול המשפחתית. חזרנו למעגל התנועה הענק שמקיף את מנצ'סטר, הסתובבנו קצת ויצאנו לליברפול. חצי שעה לפני ליברפול עצרנו ב-KFC לארוחת ערב מוקדמת, במטרה לנצל בצורה מיטבית את היום הזה. הרעיון היה לאכול מראש, להשתכן במלון, ואולי להספיק עוד סיבוב באתרים היסטורים בהם רינגו הקיא על פול וג'ורג' רב עם ג'ון.

הסעיף הראשון עבד מצוין – מצאנו KFC והתחלנו לאכול. ההמשך היה בעייתי. מסתבר שליברפול מוצפת כרגע. אפילו אתר שיתוף הדירות שהצליח למצוא לנו דירה באורקני נטולת המיטות לא עזר. הרחבנו את איזורי החיפוש, ועדיין לא מצאנו שום מלון שהיו בו ארבע מיטות. באחד המקומות הצעתי שנסתפק בשלוש מיטות, אבל הם סירבו כי זה לא בטיחותי או משהו.

שעתיים לאחר מכן עדיין ישבנו ב-KFC  ואני כירסמתי את הג'אנק המטוגן שלי בעגמומיות. הבנזוג הסביר לי שאנחנו בסדר, שעד עכשיו לא היינו צריכים לישון באוטו ואין סיבה שעכשיו זה יקרה, אבל כלום לא עזר. הדכאון השתלט. אילו הייתי חכמה הייתי מארגנת לינה מראש, הסברתי לו, כשהיינו בגרטנה (והייתי בונה מכונת זמן ומאריכה את שעות הפתיחה של המוזיאון באיאם באותה הזדמנות).

לבסוף הוחלט לעבור לתוכנית אדינבורו, הקרויה על שם אדינבורו. באדינבורו, כזכור, לא מצאנו שום מקום שהיה מוכן להלין את ארבעתינו ולפיכך פשוט התחלנו ללכת לאורך הרחוב הראשי ולדפוק על דלתות של מלונות עד שמצאנו את המקום שבו היו ארבע מיטות פנויות וחניה.

הפעם במקום לנסוע היישר למרכז העיר החלטנו לבדוק ב-trip advisor, שיודע להמליץ על מקומות קרובים. הוא נותן כתובות, אבל משום מה לא נותן טלפונים, ולכן החלטנו שניסע בינהם, נדפוק על הדלתות, ונקווה לטוב.

נסענו למקום הראשון ברשימה שהיה בעל דירוג נאות (אפשר לסדר על פי קירבה או על פי דירוג. אי אפשר את שניהם, ולכן שלושת המקומות הראשונים נפסלו למרות קרבתם). הדלת היתה פתוחה. נכנסתי פנימה. בסלון ישבו זוג בריטי חביב שקפצו בבהלה מהכורסא כשהם ראו אותי פורצת לסלון שלהם.

"חשבתי שאתם B&B", אמרתי.

"אנחנו אכן B&B, אבל סגורים כרגע לרגל שיפוצים". ענתה הבריטית החביבה במבטא ליברפולי.

כאשר היא ראתה את פני המכורכמים היא שאלה האם זו רק אני, כי אולי היא תצליח לארגן משהו. הצבעתי החוצה, אל שלושת בני המשפחה האחרים שלי. הקטנה ישנה במושב האחורי. הגדול היה בעל פרצוף "הצילו" שלו. הבנזוג נראה אומלל.

הבריטית הסתכלה אלי. הסתכלה אליהם. הסתכלה אלי ואז אמרה, "יש לנו חדר עם מיטה זוגית בלבד. אני אראה לך, ותגידי אם זה טוב לכם."

לשמחתי האינסופית התברר כי זו אמנם מיטה זוגית, אבל היא גדולה מספיק לארבעה אנשים מותשים ונטולי פתרונות לינתיים. סיכמנו על מחיר אפסי יחסית לכמה שעלו לנו ה- B&B עד עכשיו, לחצנו ידיים, ואז…

אז מזוודת החירום הקטנה זכתה לרגע התהילה שלה. במקום להעלות שתי מזוודות ענק לחדר שממילא אין בו מקום במעלה גרם מדרגות שלא נגמר, הבנזוג פשוט העלה מזוודה קטנה ואלגנטית שמכילה כל מה שאנחנו צריכים ללילה אחד.

תחי מזוודת החירום!

ועכשיו – להתכרבל עם כל המשפחה במיטה זוגית גדולה ולקוות לשינה נוחה. מחר יום ביטלזאי!

דברים שלמדנו היום:

  • מזוודת חירום היא דבר חשוב בשעת חירום.
  • גם לבריטים יש חתולים.
  • לפעמים משתלם להתפרץ לבתים של אנשים נחמדים.

היום השמיני – ביי ביי סקוטלנד

אני לא יודעת האם לחתום את פרק סקוטלנד בטיול שלנו בטיפים למטיילים עם משפחה, לעצות לנוהגים בדרכים הפתלתלות של הצפון, ברשימת הדברים המוזרים להפליא שנתקלנו בהם, או בסתם פוסט אישי.

תמונות, כפי שכבר יצא לי להגיד כמה וכמה פעמים, לא יהיו בזמן הקרוב. אין מספיק וויפי שאפשר לסמוך עליו להעלאת תמונות או אפילו לחיפוש לינקים רלוונטים, ואת המעט שיש אני שומרת לטקסט.

אז בלי תמונות ולינקים, מה עשינו ביום האחרון בסקוטלנד?

קמנו, אכלנו ארוחת בוקר סקוטית (המארחת שלנו התחלחלה כשהיא שמעה שלא אכלנו עדיין האגיס, פודינג שחור או פודינג לבן ומיד הביאה לנו סוגים רבים של דברים סקוטים במיוחד. לצד אלה היה גם סלמון עם חביתה וזאב ים עם אורז, הכל טעים להפליא ועמוס בשומן), ובילינו שעתיים בחדר האוכל עם הזוגות האחרים שהיו שם. זוג אחד מבריסביין והשני סקוטים טובים מגלזגו, שהתגלו כמקור בלתי נדלה של ידע על הצפון וההיסטוריה המקומית. מסתבר שאת האולטרא-סאונד גילה רופא מגלזגו. למדנו על קרב אדיר ליד טירת סטירלינג שבו היו כל כך הרבה מתים שקברו אותם בקברי אחים במקום להכין קברים נפרדים. כמו כן גילינו שלאחר הכיבוש האנגלי נאסר על לבישת הקילטים, ייצור טארטן (הבדים המשובצים האופייניים להיילנדס), נשיאת כלי נשק, דיבור בגאלית ואפילו נגינה על חמת חלילים. הכחדה של תרבות שלמה, שהצליחה כל כך שכמעט כל המידע  על השבטים הסקוטים נעלם, עד שבמאה ה-19 המלכה ויקטוריה ביקרה בהיילנדס, ראתה טארטן והפכה את ההיילנדרס לאופנתיים שוב. אבל אי אפשר היה לשחזר את מה שאבד. הטארטנים שיש היום אינם הסמלים הישנים של השבטים. אפילו הקילטים לא דומים לקילטים המסורתיים אלא שחזור לצרכי אופנה ותיירות.

התוכנית היתה לרדת לפורט וויליאם, להשאיר את ההיילנדס מאחורינו ולדהור לשתי טירות מהר מהר לפני שהכרטיס שלנו יפוג (כרטיס משפחתי שמכיל כניסה חופשית ל – 78 אתרי תיירות יידועים בסקוטלנד). זוהי דרך יפהפיה שעוברת בין אגמים והרים מושלגים, והכי חשוב – לא זהה לדרך בה נסענו צפונה. על פי גוגל מפות הדרך היתה אמורה לקחת בערך ארבע שעות. הבעיה היא שגוגל מפות משום מה לא מכיר את הגבלות המהירות ואת הדרכים עצמן, ובמקרה של הדרך מאינברנס לפורט וויליאם ודרומה משם מדובר בדרכים דו מסלוליות שמצד אחד שלהן יש מצוק, מהצד השני לוך וממול מגיעות משאיות במהירות מסוג "אני גדול יותר ממך, אז זוזי הצידה". בנוסף הדרכים האלה מתרחבות בלי הודעה מראש ורגע אחר כך הופכות שוב לצרות, כך שחלק ניכר מהדרך מבלים בהאצה והאטה, בירידה ועליה, וכמובן בסיבובים. התוצאה – בחילה לכל המשתתפים, כולל לנהגת.

הנסיעה של ארבע השעות ארכה קצת יותר משש, ובסופה כולנו היינו מותשים. הילדים בגלל השהות הארוכה ברכב, אני בגלל הנהיגה הבלתי אפשרית והבנזוג בגלל יותר מדי חוויות קרובות-למוות במהלך הנסיעה הזו. לקראת ארבע אחה"צ הגענו סוף סוף ליעד הראשון שלנו, טירת דון. זוהי לא טירה מרשימה במיוחד, ההיסטוריה שלה זהה לכל מבצר נטוש בארץ (היו כאן רומאים, אחר כך חיילים רגילים ואחר כך היא ננטשה). החלק המעניין היחיד בה הוא שמונטי פייתון השתמשו בה לרקע הצילומים של "המסע אחרי הגביע הקדוש". שזה מגניב, אבל לא מרשים את הילדים. אנחנו חובבי פייתון, אבל אפילו לנו היה קשה להתרגש מהטירה אחרי שש שעות נהיגה.

התרוצצנו מעט למעלה ולמטה (יש בערך מליון מדרגות בפנים), הצצנו מהחריצים, ואחרי עשרים דקות הוחלט שמיצינו את המקום והגיע הזמן לעבור לטירה המרשימה יותר – טירת סטירלינג. בה הבטיחו לנו שחקנים שמשחזרים אירועים מהעבר, שעות פתיחה נוחות יותר והכי חשוב – בית קפה שנקרא "unicorn cafe' ".

רבע שעה לאחר מכן היינו בסטירלינג, מנסים להבין למה גוגל מפות ממשיך לנווט אותנו לחצר האחורית של המקומות אליהם אנחנו מנסים להגיע. היינו צריכים להקיף הר כדי למצוא את הכניסה האמיתית לטירה. זוהי טירה מרשימה בהרבה מטירת דון. היא שוכנת על סף שדה קרב עתיק (עם המון גופות וקברי אחים, כאמור), וזה הדבר המעניין העיקרי בה. כלומר, יש סדנאות הכנת שטיחי קיר, אבל הן נסגרו עד שהגענו. יש שחזור של מטבחי הענק של הטירה, אבל זה סיבוב של כמה רגעים בסך הכל. השחקנים התגלו כאנשים לבושים בתלבושות תקופתיות שעונים על שאלות המבקרים, אבל הם לא עשו הרבה (חוץ מליצן החצר שניגן גרסה מזעזעת במכוון של born in the USA בפני תיירים אמריקאים). יש מוזיאונים מגניבים למדי, אבל…

וזה האבל הגדול…

אחרי שש שעות נהיגה לאף אחד מאיתנו לא היה כוח לזה. לא לשחקנים, לא לשחזור של הטירה, אפילו לא להיסטוריה שלה. כל מה שרצינו לעשות היה לאכול משהו וללכת לישון. אפילו הילדים, שהתלהבו מהטירה הרבה יותר מאיתנו, הסכימו לחזור לרכב אחרי שעה.

אז נסענו למרכז סטירלינג, אכלנו פיצה, פסטה ולזניה במסעדה איטלקית עם מלצרים סקוטים אוריגינל (מסתבר שאפשר להכין פיצות גם במבטא סקוטי), מצאנו מקום לינה שעדיין נמצא בתוך סקוטלנד ויצאנו שוב לדרך.

ההיילנדס נשארו הרחק מאחור ועלינו על הכביש המהיר. עכשיו, בפעם הראשונה מזה שבוע, התחלתי להבין מה ההבדל בין דרום המדינה לצפון. ההיילנדס ואורקני במיוחד הם לא מקומות חביבים לנהגים. אלה כבישים צרים, בעייתיים, ולשמחתי האינסופית לא הייתי צריכה לנהוג בהם בגשם זלעפות אלא רק בימים עם זרזיפים. אין שילוט בשום מקום פרט להגבלה על מהירות התנועה ושלטי הכוונה לערים מרכזיות. מצד שני, הנוף מהמם. כל פניה בהיילנדס ובאורקני מגלה עולם חדש וקסום. הרים מושלגים, שדות ציוריים, פרות סקוטיות, כבשים גזומות, וכמובן, אגמים, מפרצים, גשרים וגאיות מסתוריים.

התגובה הראשונה שלי לכביש המהיר היתה שיש לי יותר מדי מקום בנתיב שלי. התגובה השניה היתה להאיץ ל-70 מייל לשעה, כי סוף סוף אפשר, ולשמוח מהשילוט המצוין שמזהיר בכל פעם שנגמרים השוליים. התגובה השלישית היתה אכזבה מהנוף, כי אין. אין שום נוף בשום מקום. זה הכביש המהיר – כל מה שיש הם עצים, שדות, פרות וכבשים. העולם שטוח: בלי הרים, בלי גשרים ציוריים, בלי אגמים שמופיעים באמצע שומקום.

אני לא יודעת מה עדיף. ברור שאי אפשר לייבא את כל ה-M-ים למינהם לאורקני, פשוט כי כל מסלול רחב דיו יחסל את האי. מצד שני, חסר לי הטבע.

אבל הכי חשוב הוא שגיליתי שצדקנו כאשר התחלנו את הטיול בדרום וטיפסנו צפונה. אפשר לטוס עד אורקני ואז לנהוג דרומה, מה שהיה מאפשר לנו לזגזג לאורך המדינה (למשל), או להשאר יותר זמן בחלק מהמקומות. אבל מבחינת הנהיגה בלבד, אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתחיל ממקום כמו אורקני, או אפילו מההיילנדס. התחלה בלוטון, עם כמה מאות מיילים לפני שהגענו להיילנדס איפשרה לי "להשתפשף" בנהיגה בצד שמאל של הכביש במקומות בהם טעויות לא מדרדרות את כל המשפחה לתהום, מטביעות אותה בים, או סתם מבהילות כבשים.

לסיום היום נסענו עוד שעתיים לגרטנה. זהו הכפר הדרומי ביותר בסקוטלנד. זוגות אנגליים היו בורחים אליו כדי להנשא כי גיל הנישואין המותר בסקוטלנד היה צעיר בשנה מהגיל המותר באנגליה. אנחנו רק נישן כאן. מחר נחצה את הגבול דרומה ונשאיר את השממה והמבטא מאחורינו, בדרך לחוויות מהוגנות יותר.

ביי ביי סקוטלנד, תחסרי לנו מאד.

 

דברים שלמדנו היום:

  • ההיסטוריה הסקוטית מאד דומה להיסטוריה היהודית, חוץ מזה שאצלנו אין חצאיות מגניבות ומבטא בלתי מובן.
  • אחרי שבוע בהיילנדס שני הילדים התמכרו לנוף הסקוטי.
  • אחרי שבוע בהיילנדס שני הילדים למדו שכשהם עושים רעש אמא עושה טעויות על הכביש, והם מסוגלים לשתוק ולא לריב רבע שעה רצופה (!). אחר כך צריך או להאכיל אותם או לפצוח במשחק.
  • אחרי שלושה ימים בצפון הצפוני, המבטא של הסקוטים מהדרום נשמע אוקסופרדי ומובן להפליא.
  • כאשר נוסעים 1,000 מייל המונה לא משמיע "פינג", אבל עדיין מופיע achievement unlocked שמרחף באוויר כמה רגעים לפני שהוא מתפוגג ונעלם.

עצירה מתודית לצרכי קיטורים

נהגתי היום שש שעות, כמעט רצופות. הרוב המכריע שלהן בדרכים סקוטית חד-מסלוליות שמצד אחד שלהן יש מצוק ומהצד השני אגם. אין לי כוח לכלום.

כמו כן, אין וויפי בשום מקום ואני מנותקת לחלוטין מהציביליזציה (ומתמונות של החתולה).

עוד מעט יהיה פוסט ארוך יותר.

היום השביעי – אורקני ל(עוד עיירה סקוטית עם שם בלתי ניתן להגיה) או חיות צעירות ואבנים עתיקות

אורקני הוא אי צפוני במיוחד. הוא נמצא באותו קו רוחב כמו נורבגיה וקנדה, אבל בזכות זרם הגולף הוא חמים ונעים ולא קפוא ומתסכל. הבית (הציורי, כרגיל) שלנו מיושב כעת על ידי אשה אנגליה חביבה בעלת מבטא אוקסופרדי נהדר, ששומרת עליו עבור חברים. הוא היה מלון אי-שם בעברו הרחוק, וכעת בעיקר משמש אותה ואנשים שחולפים בסביבה.

בגינה של הבית הציורי צומחים עצים שמיד זכו לכינוי "בוקיצה" ו"תאשור". לא כי אני יודעת מהם העצים האלה, אלא כי בכל ספר שמתרחש באנגליה מופיעות בוקיצות ותאשורים, אז למה לא להחליט שאלה העצים האלה וזהו?

יש גם נחל פתלתל, כרי דשא רחבים, ערוגות פרחים צבעוניים, וחוף. כן, כן. יש חוף. וגדר אבנים. וצריחים, כי כל בית צריך צריחים. הילדים התעוררו בבוקר ויצאו לרוץ מסביב לבית. אנחנו יצאנו לצלם תמונות של הסביבה. הבית מושלם לכתיבה, מבודד היטב וכל פינה בגינה שלו מהווה השראה לסיפור אחר. לצערי הרב לא יכולנו להשאר, אבל צילמתי את הבית מרוב הכיוונים המעניינים שלו, בתקווה לרצף את חדר העבודה שלנו בתמונות.

אחרי ארוחת בוקר ממלאת מדי (מה יש לבריטים האלה עם נקניקיות על הבוקר?) נפרדנו מהמארחת שלנו והמשכנו צפונה. עברנו על פני שני מעגלי אבנים עתיקים, כל אחד מתוארך ללפני 4000 עד 5000 שנים. אחד מהם היה קטן יותר, השני גדול. כמה גדול? היינו צריכים חצי שעה כדי להקיף אותו בהליכה נינוחה. היתרון במעגלי האבנים האלה לעומת סטונהנג' ואחרים הוא שאפשר לגעת באבנים. אפשר לטפס עליהם ולהשען עליהם. הילדים התאהבו במעגלים כמעט מיד. הם לא התלהבו מההיסטוריה הקשורה אליהן, אלא התייחסו למקום כאל מגרש משחקים ענק. ביננו, ממילא אף אחד לא יודע למה המעגלים האלה טובים, אז מגרש משחקים עובד כמו כל ניחוש אחר.

התחנה הבאה היתה אי נוסף ליד אורקני, שאפשר להגיע אליו רק שלוש פעמים ביום. לקרוא לו "אי" זו מעט הגזמה. הוא מעין גוש סלע שמזדקר מהמים. יש שביל שמחבר בינו לבין אורקני, שנחשף רק שעתיים לפני ושעתיים אחרי השפל. לפיכך כמעט כל מקום באורקני מציג את זמני הגיאות והשפל, במיוחד עבור תיירים כמונו שנכנסים ושואלים מתי אפשר להגיע לבירסאיי. יש עליו שלושה דברים – מגדלור (סגור למבקרים), מנזר נטוש והרוס (נשארו רק אבנים שמסמנות איפה היו חדרים) ומלא זני ציפורים. הלכנו במיוחד בשביל זן אחד – פאפינז. אלה ציפורים קטנות עם מקור כתום שנמצאות צפונית בהרבה למקום בו היינו, אבל מזג האוויר בבירסאיי מוצא חן בעיניהן ולכן הן מקננות שם. הגישה לפאפינז דורשת אומץ לב ותושיה, שכן הציפורים המטורפות (כמו כל שוכני צפון סקוטלנד) מחבבות צוקים. לפיכך הדרך הטובה ביותר לראות אותן היא במהלך נפילה מהצוק. היות וזו דרך בעייתית מבחינת ביטוח רפואי, מעדיפים לשכב על הקרקע ולהתקדם בזחילה (!) עד שמגיעים כמעט לקצה, אמא צועקת "לא!!!", ואז עוצרים ורואים ציפורים.

באופן מפתיע, אף אחד מאיתנו לא שבר שום יד או רגל. באופן עוד יותר מפתיע – ראינו מלא פאפינז. ראינו גם המון סוגי שחפים וציפורים בלתי מזוהות בעלות שם סקוטי בלתי קריא, אבל יפהפיות. הקפנו את האי / גוש הסלע המזדקר, המשכנו לחפש ציפורים, התלהבנו מהמים (כחולים-אפורים-לבנים-ירוקים, אם תהיתם), מהצוקים, מהפרחים ומהדשא. פחות התלהבנו מהקור ומהרוח, אבל אי אפשר לקבל הכל. אחרי כמעט שעתיים הילדים דרשו אוכל ומקום חם, ולפיכך חזרנו לרכב במטרה להגיע לנקודה האחרונה שלנו – סקארה ברה.

עצרנו באמצע כדי לאכול. באמצע במלוא מובן המילה – באמצע אחו עם פרות ועננים יש בית תה (לא בית קפה) שבו מגישים כל מיני מאכלים פשוטים אבל במבטא בלתי מובן להחריד. מסתבר שהמבטא האורקני הופך את השפה האנגלית למשהו לא מוכר לחלוטין. כאשר ניסיתי להזמין דברים מהמלצרית היה ברור לשתינו שאנחנו אומרות מילים שכנראה השניה תזהה, אבל אף אחת מאיתנו לא הצליחה להבין מה השניה רוצה. השלמנו את ההזמנה בנפנופי ידיים וחיוכים של תיירים.

סקארה ברה הוא יישוב נאוליטי (מילה שלמדתי היום) שמתאורך למשהו כמו 4500 שנה אחורה. הוא התגלה בטעות בסוף המאה ה-19, ויש עליו סיפור מרתק, כנראה, אבל בשלב שהגענו אליו כבר היה מאוחר מאד, והיתה לנו (שוב) מעבורת להגיע אליה. לפיכך עברנו על המוזיאון הצמוד וסיירנו בעתיקות אבל לא נכנסנו לבית של מי שגילה את הכפר שמכיל את כל הסיפור הנלווה.

תשמעו.

תראו.

יש ערימת אבנים באמצע שומקום על אי בודד באמצע שומקום, ואלה האבנים המרתקות ביותר שיצא לי לראות אי פעם. אני לא ארכיאולוגית, וברור לי שארכיאולוג אמיתי היה מזיל ריר (או שטוען שהכל ממוסחר מדי לטעמו), אבל מה שיש בסקארה ברה פשוט מדהים. זו צורת חיים שונה לגמרי משלנו: האופי בו הבתים מחוברים, הגודל של היישוב עצמו, הסידור הפנימי של המקום – הכל צועק "אני אנושי אבל שונה מכל מה שאת מכירה". זה מופלא ונהדר, וגם אם זה כל מה שהיינו מספיקים לראות באורקני – הייתי מאושרת. הקטנה גם היתה מאושרת כי היא קיבלה בובת פאפין שמגעגעת כמו פרה חנוקה. מסתבר שזה הקול שהפאפיז משמיעים.

אבל הספקנו יותר מזה. הספקנו לראות מעגלי אבנים, פאפינז ונוף מדהים. הגיע הזמן לחזור דרומה, למקומות חמימים יותר.

עלינו על מעבורת יוקרתית בהרבה מהמעבורת שאיתה הגענו לאי. הילדים נהנו, הבנזוג פחות, אני נרדמתי לשעה שלמה, כך שסביר שיצאתי בצד המורווח של הענינים. חזרנו לאי הבריטי, עלינו על הכביש המהיר, שאחרי הכבישים החד-נתיביים באורקני נראו לי מרווחים להפליא, מצאנו B&B עם חדר פנוי, וזהו.

להתראות לנקודה הצפונית ביותר על כדור הארץ שאי פעם הגענו אליה. נתגעגע המון.

דברים שלמדנו היום:

  • פאפינז עושים המון רעש. גם שחפים.
  • אחרי שמתרגלים לקור בצפון, פתאום 10 מעלות נראות מאד חמימות.
  • בחצות הלילה בקיץ באורקני השמיים בצבע כחול עמוק, וקצת אחר כך מתחילים להתבהר. אין חושך בכלל, וזה יפהפה אבל מטריד את המוח שלי.
  • היתרון של 24 שעות אור – כשמגיעים ל-B&B באחת עשרה וחצי בלילה עדיין יש מספיק אור כדי לא ללכת לאיבוד.
  • בארבעה ביולי אפילו התחנה הגאלית החביבה עלי התדרדרה לשירים אמריקאים קיטשים. אני מקווה שהאמריקאים מעריכים את זה!