Posts Tagged ‘tea darling?’

היום התשיעי – מהצפון ועד הדרום או קרן והמגפות

קמתי בבוקר עם הרגשה גרועה. לא הצלחתי לאכול שום דבר, בקושי הצלחתי לפקוח את העיניים, והייתי כל כך אפופה שאפילו לא בדקתי האם יש מקומות שנוכל לישון בהם הלילה במסלול שלנו. במהלך השהות בסקוטלנד השתמשנו באתר המצוין visitscotland שמאפשר למצוא מקום לינה על פי תאריך כניסה ויציאה, איזור (ולא הגבלה לעיר), והכי חשוב – הוא יודע לחפש בעצמו מקומות פנויים. אבל האתר הזה, כמו ששמו מרמז, הוא רק של סקוטלנד. אין אתר דומה לאנגליה. כלומר יש כל מיני אתרים, אבל אף אחד מהם לא אמין כמו visitscotland, ולכן עמדנו לשלם מחיר כבד על ההרגשה הגרועה שלי בבוקר. אבל אנחנו עוד לא שם. אנחנו עדיין באריזה של הבוקר.

התעוררנו בגרטנה, העיר הדרומית ביותר בסקוטלנד, שהיתה יעד פופולרי לפני מאתיים שנה לזוגות צעירים המעונינים להנשא. בטיול הקודם שלנו הסתובבנו באתרים החשובים שלה (הבית של הנפח שבו נערכו טקסי הנישואין ובית הקפה הצמוד), ולכן חשנו עצמינו פטורים מהסיבוב הזה. במקום זה הטענו את כל המזוודות שלנו למכונית והתכוננו ליום טיול נוסף.

והנה משהו שכדאי לדעת – במהלך כל הטיול אנחנו מסתובבים עם ארבעה תיקי גב ושלוש מזוודות. תיקי הגב של המבוגרים מכילים מטענים לסלולרים, ארנקים, מתאמים ודברים שמבוגרים סוחבים על הגב שלהם. תיקי הגב של הילדים מכילים ספר (לגדול), חוברת צביעה וצבעים (לקטנה) וכן עוגיות, קרקרים, בגדים להחלפה ובקבוקי מים. כשהיינו צפוניים ממש תיקי הגב הכילו גם צעיפים וכובעי צמר, אבל הספיקה לי הצצה אחת החוצה הבוקר כדי לגלות שלא נזדקק להם, והם הוחזרו למזוודות. יש לנו, כאמור, שלוש מזוודות – אחת לבגדים נקיים, שהולכת ומתרוקנת, אחת לנעליים ולבגדים מלוכלכים שהולכת ומתמלאת ומזוודת חירום שבה יש סט בגדים לכל אחד מאיתנו, המחשב הנייד שלי + המטען שלו ותיק כלי הרחצה. הרעיון הוא שאם נגיע למקום שבו משום מה לא נוכל לפרוק את המזוודות שלנו נוכל להוציא רק את המזוודה הקטנה ולא להסתובב עם השתיים הגדולות. בכל המקומות שהיינו בהם עד כה, כולל מלונות ישנים עם מדרגות אינסופיות, אכסניות עם חדרים מצומצים וסתם מקומות עם שבילים לא נגישים – לא השתמשנו כלל במזוודה הקטנה. למעשה, היא הפכה לנטל שכן בכל יום אנחנו צריכים להסחב עם שלוש מזוודות במקום רק עם שתיים. התכוונתי לרוקן אותה הבוקר ולהפוך אותה למזוודת בגדים מלוכלכים בלבד באופן רשמי, אבל כאמור הרגשתי רע ולכן נטשתי את הרעיון.

רשמו לפניכם – לפעמים ממחלות יוצאים דברים טובים.

מנהל ה-B&B שבו ישנו הציע לנו לעבור דרך איזור האגמים האנגלי. הסיבוב הזה היה מוסיף לנו שעה לדרך ארוכה ממילא, והיתה לי הרגשה שהוא לא יצליח להתחרות באגמים הסקוטים. הודיתי לו, כמובן, ומיד יצאנו דרומה לא לאיזור האגמים.

השארנו מאחור את סקוטלנד בעלת הנופים ההרריים, הגאיות, הצוקים והמבטא והתחלנו להדרים לכוון מנצ'סטר. היא כמובן לא היתה היעד שלנו, אלא עיירה קטנה בינה לבין שפילד בשם איאם. איאם היא עיירה כה קטנה וכה בלתי ידועה עד שאף אדם ששאל אותנו לאן אנחנו ממשיכים לא הכיר את השם. אבל זה כי רוב האנשים לא מחבבים מחלות. אנשים מוזרים.

איאם היה הכפר שעצר את מגיפת הדבר של אנגליה בשנת 1665. כאשר המגיפה הגיעה אל הכפר, תושבי הכפר הצביעו בעד הטלת סגר עצמי – אין יוצא ואין בא. בערך 70% מתושבי הכפר מתו במגיפה, אבל בזכותם המגיפה עצרה. כלומר, זה הסיפור. מי שמכיר מעט יותר את הדרך שבה מחלות מתפשטות יכול לציין שהמגיפה נעצרה בזכות השריפה הגדולה של לונדון ב-1666, ושככל הנראה המגיפה לא באמת עמדה להפוך להתפרצות אדירה כמו במאה ה-14, אבל למה להרוס סיפור יפה עם עובדות?

אז נסענו לאיאם, שקבור היטב בתוך הקאנטרי-סייד האנגלי. עמוס כבשים קטנות, פרות קטנות, סוסים קטנים ועצים קטנים, חסרים רק הוביטים כדי להשלים את התמונה של הפלך. איפושהו בין פיתולים ושני פקקים (מסתבר שיש הרבה אנשים שנוסעים ממנצ'סטר לשפילד) מצאנו את איאם.

התחלנו מהסיבוב ההכרחי בבית הקפה כדי להאכיל את הילדים ולקפוץ לביקור בשירותים (המאד לא-מדויקים מבחינה היסטורית. יש שם מים זורמים והכל!). בית הקפה צמוד לחנות המזכרות הרשמית של איאם שם ניתן לקנות המון דברים שלא קשורים לאיאם אבל גם מדריך לעיר עם מפה לא-מאד מדויקת. חנות התיירים מכילה המון מידע שאמור לשכנע את התייר המזדמן שיודעים לעשות באיאם עוד דברים חוץ מאשר למות מדבר. למשל – לרקום, לחרוט בעץ ואפילו להכין שטיחי קיר יפים. אבל כמו כל תייר נורמלי, אותנו עניינו האנשים המתים מלפני 400 שנה ולא התוצרת המקומית הנוכחית.

בכפר יש כמה דברים שכדאי לראות: יש את המוזיאון של הכפר, שבו שמור מרשם התושבים של התקופה ההיא, וכך ניתן היה לחשב את שיעור המוות בכפר וגם לדעת באיזה בית בדיוק החלה המגיפה ולאן היא התפשטה (מעניין שהיא לא התפשטה בצורה ספירלית אלא בקפיצות). יש את הקברים של המשפחות הגדולות בכפר, חלקן משפחות שקברו 10 בני משפחה מתוך 11 אנשים. יש את אבן הגבול, שבה תושבי הכפר השאירו מטבעות, התרחקו, ואז הגיעו תושבי הכפר הסמוך להשאיר להם מוצרי מזון בתמורה לכסף. ישנם כמה מסלולי הליכה מעניינים שיוצאים מהכפר ועוברים דרך איזורים חשובים לסיפור. ויש את הבית המרכזי בכפר, שאין לו שום קשר למגיפה, אין לו שום חשיבות היסטורית (חוץ מזה שבו גרה המשפחה הכי עשירה בכפר, שגרה שם במשך 500 שנה ברציפות או משהו כזה), ואין בו מה לראות. אז ברור שהתחלנו מהבית המרכזי, בעיקר כי לא הבנתי שזה לא המוזיאון.

כאשר הבנו שטעינו ושהמוזיאון נמצא בכלל בצד השני של הכפר, התחלנו ללכת לכיוונו. עברנו דרך הכנסיה (ולא נכנסנו כי יום ראשון, יש שם המון מאמינים ולא נעים) ובית הקברות הסמוך אליה. אפילו מצאנו את "בתי המגיפה", הבתים הראשונים בהם נפלו חללים ב-1665. אחרי עשרים דקות התברר לנו שהצד השני הוא לא הצד שאליו הלכנו אלא הצד ההפוך, ובקיצור – אנחנו אבודים. מלאי מרץ ונטולי שעון בדקנו את המפה המאולתרת שקיבלנו בחנות המזכרות. הבנזוג גילה שאנחנו אמנם בכוון ההפוך מהמוזיאון, אבל אנחנו בדיוק בכוון לאבן הגבול! יצאנו למסע במישולים פתלתלים, הלכנו לאיבוד לפחות עוד פעמיים, מצאנו המון פרות וכבשים שעמדו בצל והעלו גירה, חזרנו על עקבותינו שלוש פעמים, ובסוף מצאנו אותה. אבן בודדה בראש פסגה ובה שקעים. עדיין יש מטבעות שם, וחלקם אפילו חדשים מאד. לא לגמרי ברור לי למה אנשים משאירים שם כסף, אבל בריטים, כידוע, הם משוגעים. שלושה מאיתנו צילמו את האבן (הגדול לקח לי את המצלמה שלי אחרי שסיימתי לצלם), ואחת מאיתנו התחילה לאסוף את המטבעות ולשאול את אמא שלה האם היא יכולה לקחת אותן הביתה. כשעניתי בשלילה, היא התיישבה לספור אותן. מאד חינוכי. בין לבין הבנזוג צילם אותי מסבירה בתנועות ידיים מהירות מה החשיבות של האבן, ונאלמת דום כששני תיירים מהוגנים עברו על מנת לצלם אותה גם. זה לא מנומס להתלהב מאנשים מתים, כידוע.

כשהתחלנו לחזור לכפר נתקלנו בעוד ועוד תיירים, כולם נחמדים מאד, כולם התעניינו לדעת האם הילדים שמחים להיות באיאם ("ברור!" עניתי במלוא ההתלהבות, מתעלמת מהפרצופים של השניים שלידי). אחרי שסיימנו עם הזוג האחרון נזכרתי שעדיין לא ביקרנו במוזיאון. בדקתי את שעות הפתיחה, והתברר לי שעומדים לסגור אותו תוך חצי שעה, והיינו במרחק של עשרים דקות הליכה ממנו. הגדול נתן לי יד והתחלנו לרוץ לכוון המתאים. הבנזוג נשאר עם הקטנה העייפה מאחור, שרצתה להוריד גרביונים, לשתות, על הידיים, לשבת ועוד דברים שפירושים בקטנצ'יקית הוא "אני עייפה".

רצתי עם הילד הגדול שלי, בעליה, בחום, והוא לא קיטר ולא צעק, לא השתרך מאחור ולא בכה. רק החזיק לי את היד ורץ לצדי. זה היה נהדר. התעלמתי מהשפשופים בכפות הרגליים (קרוקס לא טובים לריצה), הוא התעלם מהאבן שנכנסה לו לנעל, והכל היה בסדר. אפילו הצלחנו להגיע חמש דקות לפני הסגירה, והנחתי שאם נבקש יפה ירשו לנו להכנס, לצלם את הספר ולצאת חזרה.

אבל את פנינו קיבלה דלת נעולה ומוברחת, ושלט שאומר שלא מאפשרים לאנשים להכנס למוזיאון חצי שעה לפני הסגירה.

מה שאומר – לא משנה מה היינו עושים – היינו מפספסים את המוזיאון. באסה. הדרך היחידה להמנע מלפספס אותו היתה ללכת אליו בהתחלת היום במקום ללכת לאיבוד בכפר. או לנסוע ברחבי כפר במקום להשאיר את המכונית וללכת ברגל. או להמציא מכונת זמן, לחזור למי שבנה את המוזיאון ולשכנע אותו להשאיר את המוזיאון פתוח עוד שעה.

אבל כל הדברים האלה לא קרו. במקום זה הוחלט כפיצוי ללכת לאכול גלידה בכיכר המרכזית. שלושה מאיתנו אכלו גלידת וניל עם שוקולד, אחת מאיתנו החליטה שהיא רוצה לימונדה. חלקנו ספסל עם זוג אמריקאי נחמד שלצערו הרב פלט משהו לגבי המגיפה של איאם, וכך זכה להרצאה נמרצת על תולדות הרפואה בשילוב שלוקים מהלימונדה שלי. יש מצב שבגללי הם יפסיקו לצאת מהבית.

הגדול המהמם שלי הציע שבמקום להיות מאוכזבת נחזור מחר בבוקר לאיאם וניכנס "על הבוקר" למוזיאון. הבנזוג ואני החלפנו מבטים והחלטנו שעם כל חיבתי למגיפות, יש גבול לטירוף, וממילא יש לנו תוכניות למחר.

לפיכך נכנסנו לאוטו ונהגנו דרומה – אל ליברפול.

מסתבר שבזכות הבנזוג הצלחנו איכשהו להרוויח יום, והיות והמשפחה שלי ביטלזופילית ידועה, וממילא ליברפול בדרך ללונדון (זה ידוע!), היא שולבה לאלתר בתוכנית הטיול המשפחתית. חזרנו למעגל התנועה הענק שמקיף את מנצ'סטר, הסתובבנו קצת ויצאנו לליברפול. חצי שעה לפני ליברפול עצרנו ב-KFC לארוחת ערב מוקדמת, במטרה לנצל בצורה מיטבית את היום הזה. הרעיון היה לאכול מראש, להשתכן במלון, ואולי להספיק עוד סיבוב באתרים היסטורים בהם רינגו הקיא על פול וג'ורג' רב עם ג'ון.

הסעיף הראשון עבד מצוין – מצאנו KFC והתחלנו לאכול. ההמשך היה בעייתי. מסתבר שליברפול מוצפת כרגע. אפילו אתר שיתוף הדירות שהצליח למצוא לנו דירה באורקני נטולת המיטות לא עזר. הרחבנו את איזורי החיפוש, ועדיין לא מצאנו שום מלון שהיו בו ארבע מיטות. באחד המקומות הצעתי שנסתפק בשלוש מיטות, אבל הם סירבו כי זה לא בטיחותי או משהו.

שעתיים לאחר מכן עדיין ישבנו ב-KFC  ואני כירסמתי את הג'אנק המטוגן שלי בעגמומיות. הבנזוג הסביר לי שאנחנו בסדר, שעד עכשיו לא היינו צריכים לישון באוטו ואין סיבה שעכשיו זה יקרה, אבל כלום לא עזר. הדכאון השתלט. אילו הייתי חכמה הייתי מארגנת לינה מראש, הסברתי לו, כשהיינו בגרטנה (והייתי בונה מכונת זמן ומאריכה את שעות הפתיחה של המוזיאון באיאם באותה הזדמנות).

לבסוף הוחלט לעבור לתוכנית אדינבורו, הקרויה על שם אדינבורו. באדינבורו, כזכור, לא מצאנו שום מקום שהיה מוכן להלין את ארבעתינו ולפיכך פשוט התחלנו ללכת לאורך הרחוב הראשי ולדפוק על דלתות של מלונות עד שמצאנו את המקום שבו היו ארבע מיטות פנויות וחניה.

הפעם במקום לנסוע היישר למרכז העיר החלטנו לבדוק ב-trip advisor, שיודע להמליץ על מקומות קרובים. הוא נותן כתובות, אבל משום מה לא נותן טלפונים, ולכן החלטנו שניסע בינהם, נדפוק על הדלתות, ונקווה לטוב.

נסענו למקום הראשון ברשימה שהיה בעל דירוג נאות (אפשר לסדר על פי קירבה או על פי דירוג. אי אפשר את שניהם, ולכן שלושת המקומות הראשונים נפסלו למרות קרבתם). הדלת היתה פתוחה. נכנסתי פנימה. בסלון ישבו זוג בריטי חביב שקפצו בבהלה מהכורסא כשהם ראו אותי פורצת לסלון שלהם.

"חשבתי שאתם B&B", אמרתי.

"אנחנו אכן B&B, אבל סגורים כרגע לרגל שיפוצים". ענתה הבריטית החביבה במבטא ליברפולי.

כאשר היא ראתה את פני המכורכמים היא שאלה האם זו רק אני, כי אולי היא תצליח לארגן משהו. הצבעתי החוצה, אל שלושת בני המשפחה האחרים שלי. הקטנה ישנה במושב האחורי. הגדול היה בעל פרצוף "הצילו" שלו. הבנזוג נראה אומלל.

הבריטית הסתכלה אלי. הסתכלה אליהם. הסתכלה אלי ואז אמרה, "יש לנו חדר עם מיטה זוגית בלבד. אני אראה לך, ותגידי אם זה טוב לכם."

לשמחתי האינסופית התברר כי זו אמנם מיטה זוגית, אבל היא גדולה מספיק לארבעה אנשים מותשים ונטולי פתרונות לינתיים. סיכמנו על מחיר אפסי יחסית לכמה שעלו לנו ה- B&B עד עכשיו, לחצנו ידיים, ואז…

אז מזוודת החירום הקטנה זכתה לרגע התהילה שלה. במקום להעלות שתי מזוודות ענק לחדר שממילא אין בו מקום במעלה גרם מדרגות שלא נגמר, הבנזוג פשוט העלה מזוודה קטנה ואלגנטית שמכילה כל מה שאנחנו צריכים ללילה אחד.

תחי מזוודת החירום!

ועכשיו – להתכרבל עם כל המשפחה במיטה זוגית גדולה ולקוות לשינה נוחה. מחר יום ביטלזאי!

דברים שלמדנו היום:

  • מזוודת חירום היא דבר חשוב בשעת חירום.
  • גם לבריטים יש חתולים.
  • לפעמים משתלם להתפרץ לבתים של אנשים נחמדים.

היום השמיני – ביי ביי סקוטלנד

אני לא יודעת האם לחתום את פרק סקוטלנד בטיול שלנו בטיפים למטיילים עם משפחה, לעצות לנוהגים בדרכים הפתלתלות של הצפון, ברשימת הדברים המוזרים להפליא שנתקלנו בהם, או בסתם פוסט אישי.

תמונות, כפי שכבר יצא לי להגיד כמה וכמה פעמים, לא יהיו בזמן הקרוב. אין מספיק וויפי שאפשר לסמוך עליו להעלאת תמונות או אפילו לחיפוש לינקים רלוונטים, ואת המעט שיש אני שומרת לטקסט.

אז בלי תמונות ולינקים, מה עשינו ביום האחרון בסקוטלנד?

קמנו, אכלנו ארוחת בוקר סקוטית (המארחת שלנו התחלחלה כשהיא שמעה שלא אכלנו עדיין האגיס, פודינג שחור או פודינג לבן ומיד הביאה לנו סוגים רבים של דברים סקוטים במיוחד. לצד אלה היה גם סלמון עם חביתה וזאב ים עם אורז, הכל טעים להפליא ועמוס בשומן), ובילינו שעתיים בחדר האוכל עם הזוגות האחרים שהיו שם. זוג אחד מבריסביין והשני סקוטים טובים מגלזגו, שהתגלו כמקור בלתי נדלה של ידע על הצפון וההיסטוריה המקומית. מסתבר שאת האולטרא-סאונד גילה רופא מגלזגו. למדנו על קרב אדיר ליד טירת סטירלינג שבו היו כל כך הרבה מתים שקברו אותם בקברי אחים במקום להכין קברים נפרדים. כמו כן גילינו שלאחר הכיבוש האנגלי נאסר על לבישת הקילטים, ייצור טארטן (הבדים המשובצים האופייניים להיילנדס), נשיאת כלי נשק, דיבור בגאלית ואפילו נגינה על חמת חלילים. הכחדה של תרבות שלמה, שהצליחה כל כך שכמעט כל המידע  על השבטים הסקוטים נעלם, עד שבמאה ה-19 המלכה ויקטוריה ביקרה בהיילנדס, ראתה טארטן והפכה את ההיילנדרס לאופנתיים שוב. אבל אי אפשר היה לשחזר את מה שאבד. הטארטנים שיש היום אינם הסמלים הישנים של השבטים. אפילו הקילטים לא דומים לקילטים המסורתיים אלא שחזור לצרכי אופנה ותיירות.

התוכנית היתה לרדת לפורט וויליאם, להשאיר את ההיילנדס מאחורינו ולדהור לשתי טירות מהר מהר לפני שהכרטיס שלנו יפוג (כרטיס משפחתי שמכיל כניסה חופשית ל – 78 אתרי תיירות יידועים בסקוטלנד). זוהי דרך יפהפיה שעוברת בין אגמים והרים מושלגים, והכי חשוב – לא זהה לדרך בה נסענו צפונה. על פי גוגל מפות הדרך היתה אמורה לקחת בערך ארבע שעות. הבעיה היא שגוגל מפות משום מה לא מכיר את הגבלות המהירות ואת הדרכים עצמן, ובמקרה של הדרך מאינברנס לפורט וויליאם ודרומה משם מדובר בדרכים דו מסלוליות שמצד אחד שלהן יש מצוק, מהצד השני לוך וממול מגיעות משאיות במהירות מסוג "אני גדול יותר ממך, אז זוזי הצידה". בנוסף הדרכים האלה מתרחבות בלי הודעה מראש ורגע אחר כך הופכות שוב לצרות, כך שחלק ניכר מהדרך מבלים בהאצה והאטה, בירידה ועליה, וכמובן בסיבובים. התוצאה – בחילה לכל המשתתפים, כולל לנהגת.

הנסיעה של ארבע השעות ארכה קצת יותר משש, ובסופה כולנו היינו מותשים. הילדים בגלל השהות הארוכה ברכב, אני בגלל הנהיגה הבלתי אפשרית והבנזוג בגלל יותר מדי חוויות קרובות-למוות במהלך הנסיעה הזו. לקראת ארבע אחה"צ הגענו סוף סוף ליעד הראשון שלנו, טירת דון. זוהי לא טירה מרשימה במיוחד, ההיסטוריה שלה זהה לכל מבצר נטוש בארץ (היו כאן רומאים, אחר כך חיילים רגילים ואחר כך היא ננטשה). החלק המעניין היחיד בה הוא שמונטי פייתון השתמשו בה לרקע הצילומים של "המסע אחרי הגביע הקדוש". שזה מגניב, אבל לא מרשים את הילדים. אנחנו חובבי פייתון, אבל אפילו לנו היה קשה להתרגש מהטירה אחרי שש שעות נהיגה.

התרוצצנו מעט למעלה ולמטה (יש בערך מליון מדרגות בפנים), הצצנו מהחריצים, ואחרי עשרים דקות הוחלט שמיצינו את המקום והגיע הזמן לעבור לטירה המרשימה יותר – טירת סטירלינג. בה הבטיחו לנו שחקנים שמשחזרים אירועים מהעבר, שעות פתיחה נוחות יותר והכי חשוב – בית קפה שנקרא "unicorn cafe' ".

רבע שעה לאחר מכן היינו בסטירלינג, מנסים להבין למה גוגל מפות ממשיך לנווט אותנו לחצר האחורית של המקומות אליהם אנחנו מנסים להגיע. היינו צריכים להקיף הר כדי למצוא את הכניסה האמיתית לטירה. זוהי טירה מרשימה בהרבה מטירת דון. היא שוכנת על סף שדה קרב עתיק (עם המון גופות וקברי אחים, כאמור), וזה הדבר המעניין העיקרי בה. כלומר, יש סדנאות הכנת שטיחי קיר, אבל הן נסגרו עד שהגענו. יש שחזור של מטבחי הענק של הטירה, אבל זה סיבוב של כמה רגעים בסך הכל. השחקנים התגלו כאנשים לבושים בתלבושות תקופתיות שעונים על שאלות המבקרים, אבל הם לא עשו הרבה (חוץ מליצן החצר שניגן גרסה מזעזעת במכוון של born in the USA בפני תיירים אמריקאים). יש מוזיאונים מגניבים למדי, אבל…

וזה האבל הגדול…

אחרי שש שעות נהיגה לאף אחד מאיתנו לא היה כוח לזה. לא לשחקנים, לא לשחזור של הטירה, אפילו לא להיסטוריה שלה. כל מה שרצינו לעשות היה לאכול משהו וללכת לישון. אפילו הילדים, שהתלהבו מהטירה הרבה יותר מאיתנו, הסכימו לחזור לרכב אחרי שעה.

אז נסענו למרכז סטירלינג, אכלנו פיצה, פסטה ולזניה במסעדה איטלקית עם מלצרים סקוטים אוריגינל (מסתבר שאפשר להכין פיצות גם במבטא סקוטי), מצאנו מקום לינה שעדיין נמצא בתוך סקוטלנד ויצאנו שוב לדרך.

ההיילנדס נשארו הרחק מאחור ועלינו על הכביש המהיר. עכשיו, בפעם הראשונה מזה שבוע, התחלתי להבין מה ההבדל בין דרום המדינה לצפון. ההיילנדס ואורקני במיוחד הם לא מקומות חביבים לנהגים. אלה כבישים צרים, בעייתיים, ולשמחתי האינסופית לא הייתי צריכה לנהוג בהם בגשם זלעפות אלא רק בימים עם זרזיפים. אין שילוט בשום מקום פרט להגבלה על מהירות התנועה ושלטי הכוונה לערים מרכזיות. מצד שני, הנוף מהמם. כל פניה בהיילנדס ובאורקני מגלה עולם חדש וקסום. הרים מושלגים, שדות ציוריים, פרות סקוטיות, כבשים גזומות, וכמובן, אגמים, מפרצים, גשרים וגאיות מסתוריים.

התגובה הראשונה שלי לכביש המהיר היתה שיש לי יותר מדי מקום בנתיב שלי. התגובה השניה היתה להאיץ ל-70 מייל לשעה, כי סוף סוף אפשר, ולשמוח מהשילוט המצוין שמזהיר בכל פעם שנגמרים השוליים. התגובה השלישית היתה אכזבה מהנוף, כי אין. אין שום נוף בשום מקום. זה הכביש המהיר – כל מה שיש הם עצים, שדות, פרות וכבשים. העולם שטוח: בלי הרים, בלי גשרים ציוריים, בלי אגמים שמופיעים באמצע שומקום.

אני לא יודעת מה עדיף. ברור שאי אפשר לייבא את כל ה-M-ים למינהם לאורקני, פשוט כי כל מסלול רחב דיו יחסל את האי. מצד שני, חסר לי הטבע.

אבל הכי חשוב הוא שגיליתי שצדקנו כאשר התחלנו את הטיול בדרום וטיפסנו צפונה. אפשר לטוס עד אורקני ואז לנהוג דרומה, מה שהיה מאפשר לנו לזגזג לאורך המדינה (למשל), או להשאר יותר זמן בחלק מהמקומות. אבל מבחינת הנהיגה בלבד, אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתחיל ממקום כמו אורקני, או אפילו מההיילנדס. התחלה בלוטון, עם כמה מאות מיילים לפני שהגענו להיילנדס איפשרה לי "להשתפשף" בנהיגה בצד שמאל של הכביש במקומות בהם טעויות לא מדרדרות את כל המשפחה לתהום, מטביעות אותה בים, או סתם מבהילות כבשים.

לסיום היום נסענו עוד שעתיים לגרטנה. זהו הכפר הדרומי ביותר בסקוטלנד. זוגות אנגליים היו בורחים אליו כדי להנשא כי גיל הנישואין המותר בסקוטלנד היה צעיר בשנה מהגיל המותר באנגליה. אנחנו רק נישן כאן. מחר נחצה את הגבול דרומה ונשאיר את השממה והמבטא מאחורינו, בדרך לחוויות מהוגנות יותר.

ביי ביי סקוטלנד, תחסרי לנו מאד.

 

דברים שלמדנו היום:

  • ההיסטוריה הסקוטית מאד דומה להיסטוריה היהודית, חוץ מזה שאצלנו אין חצאיות מגניבות ומבטא בלתי מובן.
  • אחרי שבוע בהיילנדס שני הילדים התמכרו לנוף הסקוטי.
  • אחרי שבוע בהיילנדס שני הילדים למדו שכשהם עושים רעש אמא עושה טעויות על הכביש, והם מסוגלים לשתוק ולא לריב רבע שעה רצופה (!). אחר כך צריך או להאכיל אותם או לפצוח במשחק.
  • אחרי שלושה ימים בצפון הצפוני, המבטא של הסקוטים מהדרום נשמע אוקסופרדי ומובן להפליא.
  • כאשר נוסעים 1,000 מייל המונה לא משמיע "פינג", אבל עדיין מופיע achievement unlocked שמרחף באוויר כמה רגעים לפני שהוא מתפוגג ונעלם.

עצירה מתודית לצרכי קיטורים

נהגתי היום שש שעות, כמעט רצופות. הרוב המכריע שלהן בדרכים סקוטית חד-מסלוליות שמצד אחד שלהן יש מצוק ומהצד השני אגם. אין לי כוח לכלום.

כמו כן, אין וויפי בשום מקום ואני מנותקת לחלוטין מהציביליזציה (ומתמונות של החתולה).

עוד מעט יהיה פוסט ארוך יותר.

היום השביעי – אורקני ל(עוד עיירה סקוטית עם שם בלתי ניתן להגיה) או חיות צעירות ואבנים עתיקות

אורקני הוא אי צפוני במיוחד. הוא נמצא באותו קו רוחב כמו נורבגיה וקנדה, אבל בזכות זרם הגולף הוא חמים ונעים ולא קפוא ומתסכל. הבית (הציורי, כרגיל) שלנו מיושב כעת על ידי אשה אנגליה חביבה בעלת מבטא אוקסופרדי נהדר, ששומרת עליו עבור חברים. הוא היה מלון אי-שם בעברו הרחוק, וכעת בעיקר משמש אותה ואנשים שחולפים בסביבה.

בגינה של הבית הציורי צומחים עצים שמיד זכו לכינוי "בוקיצה" ו"תאשור". לא כי אני יודעת מהם העצים האלה, אלא כי בכל ספר שמתרחש באנגליה מופיעות בוקיצות ותאשורים, אז למה לא להחליט שאלה העצים האלה וזהו?

יש גם נחל פתלתל, כרי דשא רחבים, ערוגות פרחים צבעוניים, וחוף. כן, כן. יש חוף. וגדר אבנים. וצריחים, כי כל בית צריך צריחים. הילדים התעוררו בבוקר ויצאו לרוץ מסביב לבית. אנחנו יצאנו לצלם תמונות של הסביבה. הבית מושלם לכתיבה, מבודד היטב וכל פינה בגינה שלו מהווה השראה לסיפור אחר. לצערי הרב לא יכולנו להשאר, אבל צילמתי את הבית מרוב הכיוונים המעניינים שלו, בתקווה לרצף את חדר העבודה שלנו בתמונות.

אחרי ארוחת בוקר ממלאת מדי (מה יש לבריטים האלה עם נקניקיות על הבוקר?) נפרדנו מהמארחת שלנו והמשכנו צפונה. עברנו על פני שני מעגלי אבנים עתיקים, כל אחד מתוארך ללפני 4000 עד 5000 שנים. אחד מהם היה קטן יותר, השני גדול. כמה גדול? היינו צריכים חצי שעה כדי להקיף אותו בהליכה נינוחה. היתרון במעגלי האבנים האלה לעומת סטונהנג' ואחרים הוא שאפשר לגעת באבנים. אפשר לטפס עליהם ולהשען עליהם. הילדים התאהבו במעגלים כמעט מיד. הם לא התלהבו מההיסטוריה הקשורה אליהן, אלא התייחסו למקום כאל מגרש משחקים ענק. ביננו, ממילא אף אחד לא יודע למה המעגלים האלה טובים, אז מגרש משחקים עובד כמו כל ניחוש אחר.

התחנה הבאה היתה אי נוסף ליד אורקני, שאפשר להגיע אליו רק שלוש פעמים ביום. לקרוא לו "אי" זו מעט הגזמה. הוא מעין גוש סלע שמזדקר מהמים. יש שביל שמחבר בינו לבין אורקני, שנחשף רק שעתיים לפני ושעתיים אחרי השפל. לפיכך כמעט כל מקום באורקני מציג את זמני הגיאות והשפל, במיוחד עבור תיירים כמונו שנכנסים ושואלים מתי אפשר להגיע לבירסאיי. יש עליו שלושה דברים – מגדלור (סגור למבקרים), מנזר נטוש והרוס (נשארו רק אבנים שמסמנות איפה היו חדרים) ומלא זני ציפורים. הלכנו במיוחד בשביל זן אחד – פאפינז. אלה ציפורים קטנות עם מקור כתום שנמצאות צפונית בהרבה למקום בו היינו, אבל מזג האוויר בבירסאיי מוצא חן בעיניהן ולכן הן מקננות שם. הגישה לפאפינז דורשת אומץ לב ותושיה, שכן הציפורים המטורפות (כמו כל שוכני צפון סקוטלנד) מחבבות צוקים. לפיכך הדרך הטובה ביותר לראות אותן היא במהלך נפילה מהצוק. היות וזו דרך בעייתית מבחינת ביטוח רפואי, מעדיפים לשכב על הקרקע ולהתקדם בזחילה (!) עד שמגיעים כמעט לקצה, אמא צועקת "לא!!!", ואז עוצרים ורואים ציפורים.

באופן מפתיע, אף אחד מאיתנו לא שבר שום יד או רגל. באופן עוד יותר מפתיע – ראינו מלא פאפינז. ראינו גם המון סוגי שחפים וציפורים בלתי מזוהות בעלות שם סקוטי בלתי קריא, אבל יפהפיות. הקפנו את האי / גוש הסלע המזדקר, המשכנו לחפש ציפורים, התלהבנו מהמים (כחולים-אפורים-לבנים-ירוקים, אם תהיתם), מהצוקים, מהפרחים ומהדשא. פחות התלהבנו מהקור ומהרוח, אבל אי אפשר לקבל הכל. אחרי כמעט שעתיים הילדים דרשו אוכל ומקום חם, ולפיכך חזרנו לרכב במטרה להגיע לנקודה האחרונה שלנו – סקארה ברה.

עצרנו באמצע כדי לאכול. באמצע במלוא מובן המילה – באמצע אחו עם פרות ועננים יש בית תה (לא בית קפה) שבו מגישים כל מיני מאכלים פשוטים אבל במבטא בלתי מובן להחריד. מסתבר שהמבטא האורקני הופך את השפה האנגלית למשהו לא מוכר לחלוטין. כאשר ניסיתי להזמין דברים מהמלצרית היה ברור לשתינו שאנחנו אומרות מילים שכנראה השניה תזהה, אבל אף אחת מאיתנו לא הצליחה להבין מה השניה רוצה. השלמנו את ההזמנה בנפנופי ידיים וחיוכים של תיירים.

סקארה ברה הוא יישוב נאוליטי (מילה שלמדתי היום) שמתאורך למשהו כמו 4500 שנה אחורה. הוא התגלה בטעות בסוף המאה ה-19, ויש עליו סיפור מרתק, כנראה, אבל בשלב שהגענו אליו כבר היה מאוחר מאד, והיתה לנו (שוב) מעבורת להגיע אליה. לפיכך עברנו על המוזיאון הצמוד וסיירנו בעתיקות אבל לא נכנסנו לבית של מי שגילה את הכפר שמכיל את כל הסיפור הנלווה.

תשמעו.

תראו.

יש ערימת אבנים באמצע שומקום על אי בודד באמצע שומקום, ואלה האבנים המרתקות ביותר שיצא לי לראות אי פעם. אני לא ארכיאולוגית, וברור לי שארכיאולוג אמיתי היה מזיל ריר (או שטוען שהכל ממוסחר מדי לטעמו), אבל מה שיש בסקארה ברה פשוט מדהים. זו צורת חיים שונה לגמרי משלנו: האופי בו הבתים מחוברים, הגודל של היישוב עצמו, הסידור הפנימי של המקום – הכל צועק "אני אנושי אבל שונה מכל מה שאת מכירה". זה מופלא ונהדר, וגם אם זה כל מה שהיינו מספיקים לראות באורקני – הייתי מאושרת. הקטנה גם היתה מאושרת כי היא קיבלה בובת פאפין שמגעגעת כמו פרה חנוקה. מסתבר שזה הקול שהפאפיז משמיעים.

אבל הספקנו יותר מזה. הספקנו לראות מעגלי אבנים, פאפינז ונוף מדהים. הגיע הזמן לחזור דרומה, למקומות חמימים יותר.

עלינו על מעבורת יוקרתית בהרבה מהמעבורת שאיתה הגענו לאי. הילדים נהנו, הבנזוג פחות, אני נרדמתי לשעה שלמה, כך שסביר שיצאתי בצד המורווח של הענינים. חזרנו לאי הבריטי, עלינו על הכביש המהיר, שאחרי הכבישים החד-נתיביים באורקני נראו לי מרווחים להפליא, מצאנו B&B עם חדר פנוי, וזהו.

להתראות לנקודה הצפונית ביותר על כדור הארץ שאי פעם הגענו אליה. נתגעגע המון.

דברים שלמדנו היום:

  • פאפינז עושים המון רעש. גם שחפים.
  • אחרי שמתרגלים לקור בצפון, פתאום 10 מעלות נראות מאד חמימות.
  • בחצות הלילה בקיץ באורקני השמיים בצבע כחול עמוק, וקצת אחר כך מתחילים להתבהר. אין חושך בכלל, וזה יפהפה אבל מטריד את המוח שלי.
  • היתרון של 24 שעות אור – כשמגיעים ל-B&B באחת עשרה וחצי בלילה עדיין יש מספיק אור כדי לא ללכת לאיבוד.
  • בארבעה ביולי אפילו התחנה הגאלית החביבה עלי התדרדרה לשירים אמריקאים קיטשים. אני מקווה שהאמריקאים מעריכים את זה!

היום השביעי – אמצע שומקום לאורקני, או היום בו קיבלתי מלא אצ'יבמנטים על נהיגה והגענו הכי צפונה שרק אפשר

הסקוטים לא ממש אוהבים את הקטע של כבישים רחבים עם שוליים גדולים. הם מעדיפים כבישים דו מסלוליים, שאיתם עוד קל להסתדר, אבל עמוק לתוך ההיילנדס מישהו החליט ששני מסלולים זה לחלשים, ולכן החל מנקודה מסוימת בדרך יש רק מסלול אחד, וזהו. התהיה הראשונה שלי היתה מי נותן זכות קדימה למי. התהיה השניה שלי היתה כמה מהר אדרדר את כל המשפחה שלי לתהום לצד הכביש.

אבל אני מקדימה את המאוחר. התעוררנו בבית כפרי יפהפה לקול ציוץ ציפורים, עם ארוחת בוקר חמימה וחביבה עד מאד ומארחת ששמחה מאד להגיש לנו עוד ועוד דברים לשולחן. היא אפילו איחלה לנו בהצלחה בהמשך הטיול, וביקשה שנשקול לעבור דרכה בדרך דרומה, אם המסלול שלנו יביא אותנו קרוב אליה.

נפרדנו כחברים, וחזרנו לכביש צפונה. המטרה – המעבורת לאורקני. הדרך הציורית הפכה לציורית יותר כשמכול עבר צצו להם לוכים בלתי צפויים. בהתחלה עוד ניסינו לעקוב אחרי השמות שלהם, אבל מהר מאד התייאשנו והסתפקנו בלהפריד בין Firth (מפרץ) ל-Loch, (אגם). וגם בזה התבלבלנו.

הפרות אכזבנו אותנו קשות. כנראה שגזמו את כל הפרות הסקוטיות, כי אמנם יש פרות ג'ינג'יות להפליא, אבל כולן נטולות פוני פרוע. מצד שני, הכבשים צמריריות וחלקן אפילו עם פרצופים שחרחרים כיאות לכבשים אנגליות טהורות גזע. נצפו גם כמה וכמה סוסים נמוכים בעלי רעמה סבוכה, כך שבמאזן הכללי של חיות המשק הסקוטיות היינו במקום טוב.

הבנזוג בחר את הדרך המהירה ביותר, אבל היות ומנקודה מסוימת "דרך מהירה" אומרת "דרך שמספיקה לשתי כבשים צולעות", המהירות עצמה לא ממש עזרה לנו. היינו בסדר, כי לקחנו טווח ביטחון אדיר – זו היתה מתוכננת להיות נסיעה של קצת פחות משלוש שעות, והיו לנו לפחות ארבע לפני שהמעבורת היתה אמורה לצאת. לפיכך עצרנו מדי פעם בצד הדרך, צילמנו פרחים, אכלנו המון m&m ושיחקנו בלהמציא סיפורים. הבנזוג כיוון אותנו לעיירה בשם Wick, שבה יש את הוויק הישן, בדיוק כמו אצל גררמ. עשינו את הסיבוב התיירותי המתבקש בעיירה הקטנה, ואז הגדול הודיע שהוא חייב לשירותים. היינו בערך במרחק של חצי שעת נסיעה מהמעבורת, עם עשרים דקות ספייר, ולפיכך החלטנו לעצור. נכנסו למשהו שנראה תמים מבחוץ, אבל ברגע שעברנו את הסף עטה עלינו גבירה אנגלית והודיעה שעלינו לשלם סכום זעיר על מנת לקבל סיבוב מהמם במוזיאון. הסברנו שיש לנו מעבורת לתפוס, והיא הבטיחה שהמוזיאון שלהם ממש נחמד וחבל להפסיד. בהיותי אדם נחמד וחביב (ויש שיאמרו – פראיירית ללא תקנה), שילמנו את מה שביקשנו מאיתנו במטרה להגיע לשירותים כמה שיותר מהר, בהנחה שנעבור את כל המקום הזה בחמש דקות, נשלח את הגדול לשירותים ונצא תוך עשר דקות לכל היותר. התוכנית שלנו היתה עובדת אלמלא אותה גבירה חביבה שהתעקשה להעביר אותנו בין כל חדרי המוזיאון. השכלנו רבות לגבי ההיסטוריה של וויק (הם ישנו בתוך ארונות והיו ידועים בדגים המעושנים שלהם), לגבי הצילומים של וויק (היתה שם משפחה של צלמים חובבים), ואף לגבי כיתות הלימוד של וויק. מה שלא עשינו היה לצאת תוך עשר דקות. יצאנו מהמוזיאון ב-12:15, כשהיינו אמורים להיות על המעבורת ב-12:45 לכל המאוחר, ולפנינו, כאמור, לפחות חצי שעת נסיעה בדרכים סקוטיות לתפארת.

זה היה השלב שבו החלטתי שדי לי לנהוג כמו בחורה מתורבתת, והגיע הזמן לגייס את חושי הנהגת הישראלית המחורבנת שלי. נשארתי בנתיב השמאלי רוב הזמן, אבל חתכתי בסיבובים, עליתי להילוך חמישי ברגע שיכולתי, האצתי בכל קטע ישר-בערך, עקפתי כמו פסיכית (פעם אחת כמעט גרמתי לתאונה חזיתית. לא נכנס לזה), נתקעתי מאחורי טרקטור (!) אבל החלק החשוב הוא שגילחתי עשר דקות מהזמן שגוגל מפות אמרו שייקח לנו להגיע. הגענו בדיוק כשהתחילו להטעין את המכוניות, מתנשפים וחיוורים, אבל הגענו.

אצ'יבנט ראשון – נהיגה מהירה בדרכים פתלתלות – הושג!

על המעבורת מטעינים את המכוניות בצורה מסודרת ומאורגנת, חוץ מכמה בעיות קטנות. הראשונה היא שהנהגים לא תמיד מצייתים להוראות המכוונים, ולכן נתקעים באמצע הדרך. הבעיה השניה היא שמנווטים את המכוניות בין עמודים צפופים שמחייבים קיפול מראות על מנת לא להעיף אותן מהאוטו. הבעיה השלישית שעושים את כל זה בצד שמאל של הנתיב. הנהג שלפני כמעט הוריד לעצמו את המראה. הנהג שאחרי נתקע באמצע, ומי הצליחה להשתחל היטב, בהתאם להוראות? כן, כן, הפסיכית ממקודם.

אצ'יבנט שני – העלאת רכב למעבורת בנתיב השמאלי – הושג!

הנסיעה במעבורת היתה נהדרת. המעבורת יוצאת מנמל בצ'ופצ'יק הצפוני של סקוטלנד ועוברת בין איים שחלקם ננטשו לפני שנים וחלקם לא יושבו מעולם. על אחד האיים הכבשים שננטשו הפכו למין חדש לגמרי. כשסיפרתי את זה לקטנה היא שאלה לאיזה מין הם הפכו, ומעט התאכזבה כשאמרתי שהן עדיין כבשים. האיים, כמו כל האיזור הזה, ציוריים. כולל צוקים שנופלים באחת לתוך המפרץ, אוקיינוס כחול כהה, שחפים בתזמון נכון וריח המלוח על המים. בסיפון התחתון המחומם של המעבורת שכנו הילדים והוריהם, בסיפון העליון הפרוץ לרוח שכנו אנשים מטורפים עם משקפות ומצלמות. הבנזוג ואני התחלפנו בין תפקיד ההורה האחראי בסיפון התחתון לבין תפקיד המבוגר הפסיכי על הסיפון העליון. היה נהדר. אפילו הילדים נהנו, בין השאר כי הרשינו להם לשחק בסלולרי, בפעם הראשונה מאז שהגענו לאי הבריטי.

זה שייט של שעה, ואפילו אם עושים הלוך-חזור באותו יום הוא מומלץ, פשוט בגלל החוויה של הסיבוב בין האיים.

ואז – אורקני.

אורקני הוא אי מריבה בין שני חבלי ארץ סקוטים. מסתבר שאחרי שנים של סכסוך הבעלות עליו הוחלטה על פי נחשים ארסיים וסקוטים שיכורים. הוא החלק היפה ביותר שהיינו בו עד היום. לא רק בגלל הנוף, אלא בעיקר בגלל המים. בריטניה היא אמנם אי, אבל רוב הזמן נמצאים בתוך היבשת. באורקני אפשר לראות את הים מכל כביש שעליו נמצאים. הוא כמעט ריק מתושבים, והמעטים שכן גרים עליו מרוכזים ב"עיירות" של חמישה בתים לאורך רחוב ראשי אחד. תוסיפו לזה בנייני אבן עתיקים מתפוררים, שערי עץ גדולים ועננים לבנים-אפורים. ציורי, כבר אמרתי?

הגענו ל-B&B הפנוי היחיד באורקני, פרקנו את המזוודות ויצאנו לטייל על קו החוף. האי הזה כל כך ציורי שיש לו סלעים בשלוש מאות גוונים שונים, ציפורים, חול ולפחות שני ילדים שמקפצים בין כל הטבע הזה בנסיון למצוא את האבן הכי חלקה על החוף. תיאורטית חיפשנו כלבי ים ופאפינים (ציפורים ביזאריות שמחבבות את קו החוף הצפוני באי), אבל מעשית בעיקר רצנו מצד לצד, ניסינו לא להרטב יותר מדי, וצילמנו המון.

כאשר האצבעות שלי נשרו מקור, ארזנו את כולם לאוטו ונסענו לפאב סמוך לארוחת ערב. בניגוד לפעם הקודמת שלנו, הפעם אני משתדלת שנאכל בעיקר אוכל מקומי, ואני מופתעת לטובה בכל פעם. מסתבר שהאוכל הסקוטי ממש טעים. הם אמנם מתפלאים בכל פעם שאני מבקשת להוסיף ירקות להמבורגרים, אבל הבשר מצוין, הרטבים המלווים מעולים, ואיכשהו למרות המבטא והשמות הבלתי מובנים אנחנו מצליחים למצוא מה לאכול.

היתרון של לאכול ארוחת ערב בפאב במקום במסעדה – אפשר לחזור לחדר עם בירה מקומית שאף אחד לא מכיר מחוץ לאורקני. נום! כמו כן, כל טעויות הכתיב בפוסט הזה נובעות מהבירה שאני שותה כרגע.

מחר אנחנו מתכננים לראות דברים עתיקים ואולי להספיק להגיע לאי שאפשר לעבור אליו רק שלוש פעמים ביום (בתקווה שלא ניתקע עליו).

דברים שלמדנו היום:

  • אין פאפינים באיזור שבו ילדים רצים ועושים המון רעש.
  • נקודת החיבור בין האוקיינוס האטלנטי והים הצפוני לא מאד מרשימה אנשים שלא מבינים בימים (כמוני), אבל היא מאד יפה.
  • כאשר שני רכבים מתקרבים אחד לשני בדרך בעלת נתיב אחד הרכב העולה מפנה מקום לרכב היורד, אלא אם אחד מהנהגים הוא אני, ואז הנהג השני מתחבא בצד הדרך ומחכה שהישראלית המשוגעת תעבור.
  • בקיץ אין לילה באורקני. השעה כבר 23:00, ועדיין אור מלא בחוץ.
  • בירה זה טעים.

היום החמישי – אדינבורו ל(הכנס כאן שם סקוטי בלתי ניתן להגיה) או Tigh na Veachn

היום שלנו התחיל בארוחת בוקר שהכנו בעצמינו כמו שאנחנו אוהבים, שזה טוב, ובתגלית שמייבש הכביסה במלון ההו-כה-יקר שלקחנו ללילה לא עבר כמו שצריך וכל הכביסה שלנו עדיין רטובה ועם ריח מקסים של עובש. בנוסף הילדים טיפסו על העצבים שלנו ואחד של השני, הבנזוג היה מרוט כולו ואני התפטרתי מתפקידי כאם וכרעיה.

השלב הזה ידוע בכינוי "היום הרביעי לטיול". זה שלב שבירה שקורה בכל טיול משפחתי שאי פעם שמעתי עליו, והדרך היחידה לשרוד אותו היא לנשום עמוק ולהמשיך הלאה. הוא לא תמיד מתרחש דוקא ביום הרביעי, אבל הוא תמיד מתרחש. לא כיף בכלל.

הבנזוג, למוד נסיון, הציע לקחת את הילדים למוזיאון חינמי ליד המלון. התפקיד שלי היה לרדת לסטארבקס עם הלפטופ, להעלות את הפוסטים מהימים האחרונים, לשתות קפה ולהירגע עד שהם חוזרים, בתקווה שהמייבש יצליח להתגבר על הכביסה שהעמסתי עליו במקביל. היו לנו שעתיים עד הצ'ק אאוט ורצינו להספיק לראות עוד קצת אדינבורו לפני שצריך לעזוב.

שליש מהתוכנית עבד כמו שצריך – אני אכן ירדתי לסטארבקס, אכן העליתי פוסטים ואכן נרגעתי. הילדים והבנזוג הצליחו להגיע למוזיאון של תולדות אדינבורו ואפילו לצלם לי לוחית מידע על מגיפת הכולירה של העיר, אבל אחר כך הגדול התחיל להשתגע (הקטנה דוקא נהנתה), וכאשר חזרנו לחדר – התברר שגם המייבש לא הבין את תפקידו בתוכנית, ולפיכך היינו תקועים עם כביסה רטובה וריח מחמיר של עובש.

התקשרתי למרכזיה והתחננתי שימצאו לנו פתרון. הפתרון שהוצע – לקחת את הכביסה לחדר אחר ולהשתמש במייבש שלהם. התפצלנו שוב. הפעם אני והכביסה הלכנו לחדר האחר (שהיה גם בקומה אחרת, כמובן), והבנזוג והילדים סיימו לארוז ולהעמיס את הכל למכונית. חצי שעה ושני שלבים ב-world of goo מאוחר יותר התברר שהמייבשים במלון הזה פשוט לא עובדים. הכביסה נותרה לחה כשהייתה, ואנחנו נותרנו עם שעה פחות לבלות באדינבורו.

בלית ברירה נטשנו את תוכנית ה"בואו נבקר בעוד מוזיאונים", העמסנו את עצמנו על המכונית ויצאנו לשממה. כלומר, ההיילנדס. המקום הזה שבו כאשר יש ארבע מכוניות על הכביש גוגל מפות טוען שיש שם פקק. המקום עם יותר פרות מבני אדם. המקום שבו אפשר לדמיין סקוטים עזי מבט ושעירי חזה נוהרים מהגבעות עם קרדומי אבן וקילטים מתנופפות בזעקות צמאות-דם. במלים אחרות – המטרה של הטיול שלנו.

הנוף של ההיילנדס שונה מהנוף של השפלה של סקוטלנד כמו שהנוף של סקוטלנד שונה מהנוף האנגלי. את הגבעות הגבוהות מחליפים הרים משונני זויות. במקום שיחים מופיעים עצים מחטניים, ובמקום מזג האוויר הנוח שהיה לנו עד עתה התחיל לרדת גשם שהפסיק רק לפני חצי שעה. מה שאומר – כמעט 12 שעות רצופות של גשם. לא גשם זלעפות, פשוט זרזוף מעצבן מהסוג שהיה משאיר אותי בבית אילו היינו בבית, אבל כאן מוציא אותנו החוצה לבוסס בשלוליות.

לכולנו היו סווטשרים חמים, מעילים, כפפות וכובעי צמר. כלומר, היו אמורים להיות לנו. את המעילים השארתי בבית כשארזנו בגלל חשש מפני אובר-וויט. את הכפפות סתם לא מצאתי. כובעי הצמר נשארו בתיקי הגב, הילדים התלוננו שהצעיפים מגרדים להם ולכן לא השתמשו בהם, והסווטשרים… ובכן… זוכרים את הכביסה הרטובה בתא המטען? שם גם היו הסווטשרים של הילדים. תכננתי לנקות אותם ולהחזיר אותם, ובמקום זה הצלחתי להקפיא את דור ההמשך שלנו. לקטנה עוד הצלחנו למצוא סווצ'ר של I ❤ Scotland, אבל לגדול לא מצאנו סווצ'ר במידה המתאימה ולכן הוא בילה יום שלם של 11 מעלות במקרה הטוב בחולצה דקה ארוכת שרוולים. היות וזה יום שתוכנן כיום נסיעה ולא יום טיול – הוא בילה את רוב הזמן בחימום. אבל במעט הזמן שהיינו צריכים לצאת החוצה, הוא קפא.

לשם שינוי הילדים התנהגו נהדר. כמעט לא רבו, שיחקו ושמחו אחד עם השני, ואפילו יזמו שיחות מרתקות על הדרך. הצלחתי למצוא תחנה גאלית (כן, גאלית) שמשדרת רוק במקום הפופ המתקתק שממלא את גלי ה-BBC, מה ששימח אותי, והבנזוג שמח כאשר הפסקתי לצעוק על הילדים.

הדרך, לעומת זאת, שימחה אותי הרבה פחות. היא הפכה מכביש מהיר לכביש בין עירוני, ואחר כך מכביש ארבע-נתיבי לכביש דו נתיבי, ולבסוף לשביל חצץ חד מסלולי, שעל מנת לאפשר לשתי מכוניות לעבור בו בכוונים מנוגדים אחת מהמכוניות צריכה להשליך את עצמה מההר. הנוף עדיין היה מקסים, והוראות הכיוון שלנו היו ציוריות במיוחד. היינו אמורים לפנות שמאלה אחרי ה-mill. הטחנה היא טחנה אמיתית, למי שתוהה. יש לה גלגל ששקוע חלקית בנהר שלידו, היא צבועה בלבן וכולם מדברים שם סקוטית. כאשר פנינו שמאלה והמשכנו לתוך היער מצאנו את מקום הלינה שלנו. הוא נקרא Tigh na Veachn, שזה בסקוטית "זרקנו אותיות באופן אקראי וזה מה שיצא".

זוכרים את תיאורי הבתים הציוריים ביער הציורי באמצע איזור הספר הציורי מספרי הילדות הציוריים שלנו? כאלה שמתארים השכמה מוקדם בבוקר כדי לחלוב את הפרות וילדים שמתים מדיפטריה? אז כזה, רק בלי הפרות והדיפטריה. שיפור ניכר מהמאה ה-19. זה כנראה ה-B&B הטוב ביותר שיצא לנו להיות בו. הוא גם זול, גם ענק, ובעלת הבית פשוט מקסימה. היא קנתה את לבי כשהסכימה לתת לנו להשתמש במייבש הכביסה שלה (אחרי שתיארתי באוזניה את התלאות שעברו עלינו עם מייבש הכביסה בבוקר), ואחר כך המליצה לנו על מסעדה קרובה, תוך גילוי נאות שזו מסעדה מעט יקרה.

עכשיו, בואו נגדיר "מעט יקרה".

70 ש"ח למנה עיקרית – יקר או לא יקר? כי יש הרבה מסעדות ליד הבית שלנו שאלה המחירים שלהן, ולא מקבלים אוכל כמו שקיבלנו כאן. כלומר, דג טרי שדגו היום, סטייק חזיר בשמנת, ומנות ילדים (במחצית ממחיר המנה של מבוגר) ענקיות כל כך שהביסו את שני הילדים שלנו. אז כן, המחיר בפני עצמו יקר, אבל התמורה שווה בהחלט.

כאשר חזרנו חיכתה לנו כביסה יבשה, בעלת בית שמחה וחייכנית שהסבירה לי בפרוטרוט על ארוחת הבוקר הצפויה מחר, מקלחת חמה, ומיטות רכות. הדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא שלא נוכל להשאר כאן עוד, כי מחר ממשיכים להצפין, יש לנו מעבורת ב-13:00, והיא תצא איתנו או בלעדינו.

דברים שלמדנו היום:

  • יש גבול למספר הפרות שאפשר לראות.
  • אין גבול למספר הפעמים שאפשר להתלהב מנהר / לוך מתחת לגשר.
  • הגשר שחוצה את Forth of forth, המפרץ של אדינבורו, גורם אפילו לילד העצבני ביותר להפסיק לשאול "מתי נגיע" ורק להשתאות מהגודל של הדבר הענק הזה.
  • יש לבריטים תפוצ'יפס בטעם שרימפס. זה דוחה. אל תקנו אותם.

היום הרביעי – אדינבורו וזהו.

אדינבורו היא בירת סקוטלנד. היא בת אלף-ומשהו-מאות שנים, יש בה מונומנטים על כל צעד ושעל, והיא מזכירה את ירושלים מבחינת הגילויים הארכיאולוגים שאורבים לתייר התמים, לא כולל מלחמות הדת והחמסינים.

הבנזוג ואני טיילנו באדינבורו לפני חמש-עשרה שנה, כשהיינו צעירים ונטולי משפחה. תכננו להשלים הפעם את כל מה שלא הספקנו אז, כולל כניסה לטירה, מוזיאונים לרוב ואולי טיפוס חוזר על "כס ארתור", ההר שבמרכז העיר. כי כל עיר צריכה הר, כידוע.

במקום לעשות את כל אלה, התחלנו את הבוקר בהזזה של המכונית והחלפת מלון. המלון ששכרנו יום קודם לכן היה יכול לארגן לנו לילה אחד בלבד, והם היו נחמדים וסידרו לנו לילה שני במלון דירות עוד-יותר-יקר ועוד-יותר מרכזי. הדיון בין שני המבוגרים במשפחה כלל התייחסות לסיכוי שלנו למצוא מלון זול, מרכזי, ושמתאים למשפחה בתחילת יולי בעיר בירה, וכן את העובדה ששנינו לא רוצים להמשיך לבזבז זמן בלחפש מלונות אלא רוצים להתחיל לבזבז כסף בלקנות מזכרות לתיירים.

לפיכך, עברנו אל המלון העוד-יותר-יקר, ומיד יצאנו אל הטירה.

הקילומטר המלכותי הוא רחוב שמחבר בין הטירה של אדינבורו שהיא סופר-עתיקה וסופר-מפורסמת (אם אתם סקוטים) ואת הארמון של אדינבורו. לאורך הרחוב הזה יש מוזיאונים, בתי קפה, מסעדות וכמות בלתי נתפסת של מלכודות תיירים. כל אחת מהמלכודות האלה מתהדרת בקילטים מקוריים, חבילות מלאות לתיירים שרוצים להתחפש לסקוטים, כובעים, צעיפים, מגנטים, גלויות וביסקוויטים בצורת המפלצת מלוך-נס.

הצלחנו לשרוד את הרחוב מבלי להוציא ולו פאונד אחד עד שנתקלנו בחבורת נערים שניגנו מוסיקה סקוטית על חמישה כלי מיתר שונים. בינהם צ'לו, כינורות, גיטרות ועוד כמה שלא זיהיתי. כאשר הם החליפו למוסיקה של הלהקה מסטאר-וורז (אפיזודה 4, כמובן) הם הרוויחו פאונד על מאמציהם ומחיאות כפיים סוערות מכל הנוכחים.

הטירה של אדינבורו היא… ובכן.. טירה. מרשימה מאד, גדולה מאד ועתירת מוזיאונים. דגמנו את מוזיאון המלחמה, שמכיל פריטי לבוש, נשק וציוד אישי של חיילים מתחילת ימי המלחמה המאורגנת בסקטולנד ועד ימינו. אפשר למצוא במוזיאון גם כל מיני מתנות משמחות שהוענקו למי-ומי בפיקוד העליון הסקוטי. בין השאר מוצג שם דגם של ספינת מלחמה שעשוי מעצמות של חיילים צרפתיים שנלקחו בשבי ומתו. מרנין לב.

הקטנה השתעממה במוזיאון הזה, וכדי לשמח אותה התחלנו ללכת למוזיאון שבו מציגים את תכשיטי הכתר, אבל נעצרנו באמצע הדרך. מסתבר שהמלכה בדיוק הגיעה לאדינבורו ומקובל לקבל את פניה ב-21 מטחי תותחים מתואמים מהטירה. מטחי התותחים מלווים כמובן בתזמורות סקוטיות, כולל חמת חלילים ותופים, כראוי לכל צבא היוצא להלחם. במלכה, ככל הנראה. עמדנו בשורה עם כל שאר התיירים, התלהבנו מהמוסיקה, הרענו לחמת החלילים, וענינו לשאלות חוזרות ונישנות של הקטנה שדרשה לדעת האם המלכה מגיעה לטירה, האם יש נסיכה שתגיע לטירה והאם החיילים מנסים לפגוע במלכה עם התותחים שלהם.

מוזיאון תכשיטי הכתר גילה לנו שאלה לא באמת תכשיטי כתר אלא הדברים הדרושים להכתרה – כתר, שרביט וחרב. מסתבר שהם אבדו למאה – ומשהו שנים, והתגלו על ידי סיר וולטר סקוט (ההוא מהמונומנט הגבוה). הם לא שימשו להכתיר אף אחד מאז המאה ה-18, כאשר הסקוטים התאחדו עם אנגליה, אבל הם מוצגים בטירה. המוזיאון קטן אבל נהדר לילדות קטנות שמחפשות נסיכות. כל מלכה היפנטה אותה, היא חקרה אותנו על כל אחד מהסמלים והצבעים שהמלכות השונות לבשו, וחיפשה נסיכות קטנות בין הציורים.

אחרי שסיימנו לחפש נסיכות בעבר הסקוטי עברנו לסיבוב קצר ליד התותח הגדול של סקוטלנד. אל תשאלו.

ואז, נשבר לי. כאבו לי הרגליים, נמאסו עלי השאלות הבלתי פוסקות, והרגשתי צורך לצאת מהמאה ה-14 אל ההווה. לפיכך ארזנו את כל בני המשפחה, נפרדנו לשלום מהטירה ובני המלוכה הטבועים בקירות וירדנו אל מוזיאון האשליות.

מוזיאון האשליות נקרא בעצם קמרה אובסוקרה והוא מוזיאון שמציג אשליות אופטיות. הוא נמצא ממש ליד הכניסה לטירה, אבל לא מהווה חלק ממנה. יש בו חמש קומות והוא מתחיל מסיבוב קצר סביב אדינבורו בעזרת תעלולים של אור, מראות וקמרה אובסקורה. בחמש הקומות שלו אפשר למצוא תעלולי ראיה שונים, מתמונות הולגרפיות דרך סיבים אופטים, מבוך מראות ומנהרה מסתובבת שגרמה אפילו לי לאבד את שיווי המשקל. הילדים כמובן חצו אותה בריצה וחזרו לסיבוב נוסף.

דעתי על המוזיאון הזה חלוקה. מצד אחד הוא מעניין, מלמד, ומתאים לגמרי לילדים. מצד שני הוא יקר בטירוף. אני חושבת ששווה לשקול אותו במסגרת "דברים שעושים עם ילדים באדינבורו", אבל חשוב להכניס אותו לתקציב, ולא ישר לקפוץ פנימה.

סיימנו את הסיבוב בשש בערב, מותשים ובעלי רגליים דואבות. נשרכנו עד המלון שלנו, סימנו מקומות לבקר בהם מחר, הכנו ארוחת ערב והלכנו לישון.

בתוכנית למחר – צפונה! צפונה! ועוד צפונה!

דברים שלמדנו היום:

  • קצה העולם נמצא במקום שבו עברה חומת אדינבורו, כי הסקוטים הניחו שמה שמחוץ לחומה לא קיים.
  • בעבר היה לוקח שלושה ימים להגיע לאדינבורו מלונדון, ולכן כל החדשות שהוכרזו בכיכר העיר נמסרו באיחור של שלושה ימים. המסורת קיימת עד היום, ולמרות דרכי תקשורת יעילות, שלושה ימים אחרי שקורה משהו מעניין בממלכה המאוחדת עולה כרוז לכיכר העיר ומודיע על החדשות.
  • גנבים מוסמרו עם האוזניים שלהם למקום בו מכריזים על חדשות.
  • מאז הפעם הקודמת שהיינו באדינבורו התחילו לייצר חצאיות קילט קצרות לנשים.

היום שלישי – אי שם בכביש המהיר לאדינבורו, או, היום בו הילדים פסקו מלריב

יש לנו שני קטעי נסיעה ארוכה מתוכננים מראש – אחד בדרך צפונה והשני בדרך דרומה. הסיבה פשוטה – ההיילנדס רחוקים, ואנחנו מתחילים כמעט מהנקודה הדרומית ביותר האפשרית. זה נשמע כמו רעיון טוב בזמנו. הנחתי שבגלל שעות האור הארוכות לנו יהיה קל לנהוג, והילדים ישנו באוטו מרוב עייפות.

צדקתי ב-50% מההנחות המוקדמות – שעות האור אכן ארוכות. התוצאה היא שהילדים מסרבים להירדם באוטו, ובמקום זה הם משתעממים נואשות. ניסינו להקשיב לרדיו (המוסיקה שאני שומעת לרוב בנסיעות לחיפה הצליחה להשתיק אותם לשעה בערך), ניסינו לשיר ביחד (לא עבד, הם רצו לשיר רק את הפזמון של "פה קבור הכלב" בלופ מתמשך, כולל שאלות מסוג "מה הרג את הכלב?" ו"איפה בדיוק הוא קבור?"), ובסוף התפשרנו על להמציא סיפור ביחד. כל אחד אומר כמה משפטים, עוצר באמצע משפט, ומעביר את הסיפור הלאה. כתוצאה מהמשחק הזה למדנו על אנריקה, הכבש המרושע שכוון את שבשבות הרוח (יש המון כאלה באנגליה) כדי להעיף את כל הכבשים האחרות, והן התפוצצו. אבל! זו לא היתה מזימה רק של אנריקה! הוא הונע על ידי שתי הפרות הסקוטיות בַּרבַּר וקֶשׂקֶשׂ, שתיהן מעונינות בגזימת כל הכבשים, אפילו שהן אלרגיות לצמר של כבשים. גם הן התפוצצו בסוף, אם תהיתם. אחרי שנחת עליהן חמור ענק מבטון.

המשחקים האלה בשילוב המון עצירות לפיפי, ריצה, מחיאות כפיים לגבול הסקוטי, צילום טבע ונוף ופתיחת שקיות תפוצ'יפס הביאו אותנו עד לעיר בשם Haddington.

העיר הזו נמצאת חצי שעה מאדינבורו, וכולנו היינו במצב של "לאכול או למות".  כלומר, לאכול או שאמא עוצרת בצד הכביש ושולחת את כולם ברגל ללונדון כי נמאס לה לנהוג כשמהמושב האחורי בוקעות צווחות שמשמעותן היא "תאכילו אותי עכשיו!".

מסתבר שזו עיר חביבה מאד, עם כנסיה מפורסמת ושתי מסעדות שפתוחות ביום ראשון. אחת מהן הייתה סאבווי, והיות ונשבר לי לגמרי מג'אנק פוד, הלכנו לשניה. זו היתה הטעימה הראשונה של הילדים מאוכל סקוטי מסורתי. חצי מהמאכלים היו בעלי שמות שאף אחד מאיתנו לא זיהה, והחצי השני נהגה במבטא שלא אפשר להבין מה הם. בכל זאת הצלחנו לארגן ארוחה לארבעתינו, לא יקרה בכלל, והכל נטרף עד עלה החסה האחרון.

ההמשך עד לאדינבורו היה קל יותר, הים בצבץ מכל פניה, הגבעות התרוממו והפכו להרים, ואז נכנסו לעיר. למודת נסיון מר ממקרה לייסטר ביקשתי מהבנזוג שיכוון אותי למגרש חניה, לא משנה באיזה גודל. לא רציתי לנווט בתוך עוד עיר עם כל מעגלי התנועה והרמזורים הבלתי נגמרים. הוא הביא אותנו למרכז העיר, חנינו, והתברר שאנחנו ממש, אבל ממש במרכז העיר. עשר דקות הליכה מהרויאל מייל (שקיבל את השם העברי "הקילומטר המלכותי" לטובת התרגום לילדים). המחיר היה בהתאם. במקום לעשות את הדבר ההגיוני, להתיישב באיזה בית קפה ולחפש מקום לינה ללילה, התחלנו ללכת במרכז העיר, להכנס למלונות אקראיים, להיראות כמו תיירים ולבקש שיחפשו לנו חדר. באופן מפתיע – זה אפילו עבד. מצאנו חדר במלון לא מפואר אך יוקרתי להפליא בשל המיקום שלו. העברנו את כל המטען ויצאנו לעשות סיבוב מהיר באיזור הקרוב למלון. הילדים התרשמו כראוי מהמבנים העתיקים, כולל מהמונומנט לזכר וולטר סקוט. מסתבר שזה הבניין-המוקדש-לסופר-הגבוה-ביותר-באירופה. יאי.

אבל הטמפרטורות הצונחות והעייפות המצטברת הכניעו אותנו וחזרנו למלון, לישון ולחלום על כבשים מתפוצצות ושבשבות רוח ענקיות.

דברים שלמדנו היום:

  • אדינבורו היא אולי בירת סקוטלנד, אבל אין וויפי בשום מקום חוץ מאשר בסטארבקס.
  • אפשר לנהוג בתוך אדינבורו מבלי להתנגש באף אחד בתנאי שחונים ברגע שנכנסים לעיר.
  • לפעמים מלון יקר ומרכזי משתלם יותר ממלון זול ומרוחק.

היום השני – קיימברידג' לאי-שם על הכביש המהיר

הגענו ל B&B שלנו באחת עשרה בלילה. בוב החביב, בעל המקום, נשאר ער במיוחד בשבילנו. הוא פתח לנו את החדר בעיניים טרוטות, הראה לנו את המיטות, סיכם איתי שאדפוק בדלת שלו כאשר נתעורר, ושחרר אותנו לשלום.

התעלפנו במיטות, אבל השמש התעוררה בארבע, והחל מארבע וחצי בערך התחלתי לסבול מסיוטי "כבר הגיעה שעת הצהריים ואנחנו לא מספיקים כלום". כאשר התעוררתי בסופו של אחד מהסיוטים הגרועים יותר, גיליתי שאכן מאוחר מאד. 5:40. לפנות בוקר. הבנזוג היה ער גם הוא, בדיוק מאותה סיבה. הילדים היו מעוכים לגמרי על הספה הנפתחת ואחד על השני. ישנים היטב. רק אנחנו היינו ערים ושעשענו את עצמנו בבחינה של הגינה שמחוץ לחדר. היו שם יונים, עורב וארנבת מקפצת עם זנבנב לבן.

בסופו של דבר הגיעה השעה שבע, הילדים התעוררו ב"פינג", ובוב הגיע עם ארוחת הבוקר האנגלית הראשונה שלנו – ביצים מקושקשות, ביצי עין, בייקון, טוסטים, חמאה, קורנפלקס, יוגורט בטעמים, מיץ תפוזים. הדבר היחיד שחסר היו ירקות, אם לא מחשיבים את הטעמים שביוגורט. על סדר היום – ביקור במוזיאון החלל הלאומי של אנגליה והצפנה ככל הניתן. מה שהיה ברור הוא שלא ניכנס לקיימברידג'. אמנם ישנו במרחק של רבע שעה נסיעה ממנה, אבל יש לנו דברים לעשות! אם אנחנו רוצים להגיע צפונה, אי אפשר סתם להסתובב.

הסידור הראשון על הפרק היה להשיג לעצמינו כרטיס סים מקומי. בעיקר בשביל ניווט וגלישה. אף אחד מאיתנו לא רצה לחזור על הנסיון לנווט בתוככי אנגליה על פי מפות מודפסות של גוגל שיודעות בעיקר לשלוח אותנו לחורים חסרי מוצא. אחרי סיבוב ב-Tesco, חנות הכולבו שמוכרת הכל חוץ מנשק התברר שייתכן שאנחנו לא יכולים למצוא סים מתאים לסלולרים שלנו. כלומר, אולי הסימים שמוכרים שם מתאימים, אבל אי אפשר לדעת בלי לפתוח את האריזה, וזה עולה כסף.

בקיצור – העדפנו שלא להתברבר אלא לנסוע לחנות שמבינה בסלולרים. החנות הקרובה ביותר היא בקיימברידג', וכך, למרות ההחלטה הנחרצת של שנינו, הוחלט להכנס לבטן המפלצת, הלא היא העיר האוניברסיטאית המגניבה בתבל.

היא ממש, אבל ממש מגניבה.

כמו כן, באופן מפתיע הצלחתי לשמור על הנתיב השמאלי רוב הנהיגה, כך שאפילו הבנזוג נרגע ונהנה מהדרך. נסענו בין גבעות ושיחים, בין צריחים ובנינים עתיקים, בין סטודנטים שהולכים ברגל לבין סטודנטים שנוהגים על אופניים ומתעקשים להכנס לי מתחת לגלגלים. אבל הצלחתי לא לדרוס אף אחד! הישג!

כאשר חנינו והתחלנו להסתובב ברגל התבררה מידת מגניבותה של העיר. היא מלאה בבנינים נהדרים, צריחים שמופיעים משום מקום, כנסיות, שווקים מלאי מציאות, זמרי רחוב וסטארבקס. אחרי שוקו לילדים וקפה לנו (שלי היה עם קצפת), העולם היה שמח יותר. אפילו מצאנו חנות שמוכרת כרטיסי סים, והיא היתה ליד חנות שנקראת Dune. סימן מהנביא האמיתי, מוא'אדיב.

מאורגנים ושמחים שמנו פעמינו חזרה למכונית והלאה, ללייסטר.

לייסטר היא עיר במחוז לייסטרשייר. גם היא מלאה בצריחים, כנסיות וכו', אבל יש בה בעיקר מוזאון חלל לאומי, ובתוכו דגמים בגודל מלא של ספוטניק, טיל ת'ור (כמו האל, אבל מהסוג שבא עם מנועים ודלק מוצק), סויוז, והמון הפעלות. הסברים על מערכת השמש, הדגמה של הקפסולה של יורי גגרין, פסי זמן שמקיפים ארבע קומות, שחזורים, דגמים, מבנים וקפסולות של אסטרונאוטים וקוסמונאוטים.

במלים אחרות – וואהו! כיף להורים וכיף לילדים. למודי נסיון מהמוזיאונים בטיולים הקודמים, הפעם לא נשארנו בכל תחנה שרצינו כמה שאפשר, אלא הזדרזנו לעבור בין התחנות. מאחורי כל פינה יש דבר מגניב יותר, וחבל לפספס. אני לא יודעת האם זה היה רעיון טוב או לא, אבל כך הספקנו לשחזר את הטיסה של גגרין, לבנות טיל, להנחית את האפולו 11, ואפילו להעמיס סלעים בעזרת כף רובוטית.

אחרי כמעט-תאונה רצינית (מכירים את האנשים שכשיש ירוק לשני כיוונים נדחפים לצומת ואז נעמדים בבעתה כשהם מבינים שנוסעים משני הצדדים שלהם? אז אני) הצלחנו לצאת מלייסטר ולהתחיל לנסוע צפונה.

זו נסיעה מדהימה. קודם כל – הכל ירוק. בכל כיוון. החום היחיד שרואים הוא של אדמה מעובדת וחרושה, וגם הוא לא חום אלא אדום. בין ריבועים ירוקים שוכנים בתי חווה ציוריים, יערות ומדי פעם מפציעה עיר קטנה. קל לראות הוביטים מרצרצים בין הגבעות, ואיזה פסען פה ושם.

אבל החלק המעולה ביותר היה לעבור ליד שלט שמכוון ליער שרווד. ידענו, כמובן, שמדובר במקום אמיתי, אבל להתקל באמצע בשילוט ליער סתם כך על הכביש המהיר זו חוויה שהפיקה משנינו קולות הנאה גבוהים במיוחד (טוב, ממני). התגובה מהמושב האחורי היתה פושרת למדי. משהו בסגנון של ""אמא! למה את צועקת? את מפריעה לי להסביר לקטנה חוקים של שחמט." "כי יש כאן שילוט ליער שרווד! זה מגניב!" "יער מה?" "שרווד! של רובין הוד? אתה יודע על מה אני מדברת?" רגע של שתיקה, ואז "אז את מבינה, המלכה אוכלת ככה את הרגלי…"

התוכנית המקורית היתה להגיע לאדינבורו, אבל מהר מאד התברר שכולנו מותשים מכדי לעמוד בארבע שעות נסיעה. השעה היתה שש וחצי והיינו חייבים לאכול, לשתות ולמצוא מקום לישון.

לכל אורך M1, הדרך המהירה שחוצה את אנגליה מצפון לדרום, יש מרכזי קניות יש בהם פאסט-פוד כלשהו, לפעמים שניים, תחנת דלק ומלון דרכים. עצרנו באחת מהתחנות האלה על מנת לאכול ג'אנק (ויתרתי על הרעיון לראות משהו ירוק בארבעים ושמונה השעות הקרובות, חוץ מהדשא שכל הפרות מסביב אוכלות) וביקשנו עזרה מהבחורה במלון הדרכים במציאת מקום לינה. היא גילתה חדרים פנויים במלון אחר מאותה רשת, מעט צפונית ליורק. היא אפילו הצליחה לחתוך בחצי את המחיר של החדרים, כך ששילמנו על חדר אחד וקיבלנו שניים. נסענו עוד שעתיים כדי לגלות שהמקום לא רומנטי כמו B&B שבו יש ארנבות בחצר האחורית, אבל יש בו מיטות, ארוחת בוקר ווילונות שחוסמים את האור.

בתוכנית למחר – אדינבורו! ואולי שינה עד מאוחר.

תזמורת אירית באמצע קיימברידג'. הבחורה בירוק דיברה איתנו לגבי ישראל. השאר החליטו שחמת חלילים הולך יופי עם מוסיקה אירית.

תזמורת אירית באמצע קיימברידג'. הבחורה בירוק דיברה איתנו לגבי ישראל. השאר החליטו שחמת חלילים הולך יופי עם מוסיקה אירית.

דברים שלמדנו היום:

  • בכל מקום אפשר למצוא המבורגרים, אבל לא בכל מקום אפשר למצוא סלט.
  • גושי צמר לבנים באמצע אחו הם כבשים.
  • גושים חומים הם פרות.
  • רמזור ירוק לא תמיד אומר שזכות הקדימה היא שלי.

היום הראשון – תל אביב לקיימברידג'

בניגוד לטיולים הקודמים שלנו, הפעם אף אחד לא שלח את הבנזוג לשום מקום. הפעם אנחנו אלה שתכננו הכל, וספציפית – אני. כידוע, הרעיונות שלי לפעמים ממש ממש טובים (ההגנה מציגה – בנזוג, הגדול והקטנה), ולפעמים ממש, אבל ממש מזעזעים (התביעה מציגה – התמחות במרחק 82 ק"מ מהבית). הרעיון של לנסוע לסקוטלנד ולראות פרות פרועות רעמה הוא רעיון ממש טוב. הרעיון לנהוג לשם – ממש, אבל ממש מזעזע. אבל אנחנו עדיין לא שם. אנחנו עדיין בהמתנה לטיסה.

בהתאם להמלצתה של שליחת האלים והמינוס בבנק החלטנו לטוס הפעם עם איזי-ג'ט, חברת התעופה הלאומית של אנשים שאין להם כסף. ידענו שהטיסות לעיתים מתעכבות, לא נוחתות במקומות מרכזיים ושאין אוכל בטיסה, אבל החיסכון של קרוב לאלף דולר עבור ארבעתינו גבר על הכל. יהיה עיכוב בטיסה – לא נורא, אנחנו לא ממהרים לשום מקום. הטיסה נוחתת בלוטון – לא נורא, נשכור שם רכב. אין אוכל – לא נורא, יש לי אמא פולניה שתדאג להכל.

רשמו לפניכם – חיסכון בעלות הטיסה – רעיון טוב.

הבידוק הביטחוני היה בטרמינל 1, זה ששמור לאנשים שטסים לאילת ולזכרון הנוסטלגי של ההורים שלי. הם ליוו אותנו לשדה התעופה, עמדו איתנו בתור והעלו זכרונות מהימים בהם הטיסות היוצאות יצאו מטרמינל אחד. למען האמת, זה לא טרמינל גרוע כל כך. הוא אינטימי (קטן), ואין בו דיוטי פרי (זול), אבל הנחנו שיהיה לנו מספיק זמן לדיוטי אחרי שנעבור את הבידוק. התור היה קצר מאד – פחות מעשרה אנשים לפנינו, ועשינו צ'ק אין מהבית. אפילו שמחנו על זה שהגענו שעתיים לפני הזמן במקום שלוש שעות, יותר זמן בית, פחות זמן בתור. בדמיוני כבר חגגתי בדיוטי. הבנזוג רצה קפה. אני רציתי לקנות סוכריות m&m עם חמאת בוטנים לשליחת האלים.

הו, כמה שטעינו.

עמדנו בתור במשך שעה וחצי, ואחר כך חיכינו להסעה לטרמינל שלוש יותר מחצי שעה. האוטובוס הגיע בשתיים ועשרים, ארבעים דקות לפני שהטיסה שלנו יוצאת.

הבנזוג הסביר לי שלא יטוסו בלעדינו, בין השאר כי דיילות הקרקע היו על האוטובוס ביחד איתנו. זה לא שינה הרבה. הגענו לטרמינל שלוש עשר דקות לפני סגירת דלתות המטוס, וכל התוכניות שלנו הפכו מ"לעשות דברים כיפים" ל"לרוץ למטוס!". הספקתי רק לשלוח סמס מתנצל לשליחת האלים על הרס תוכניות ה-m&m שלנו.

היינו האחרונים שעלו על הטיסה, נדחקים בין יותר מדי ישראלים ואזרחי האיחוד שקובלים על היחס שהם קיבלו מהבטחון בשדה התעופה.

הטיסה עצמה היתה מצוינת. לא מבחינת התנאים, מבחינת הילדים. הגדול הלך לישון לשעתיים, הקטנה ציירה במחברת הנסיעה שלה, אני קראתי. אחרי שעתיים וחצי הבנזוג התחלף איתי במקומות, אני הלכתי לישון והוא ראה סרט עם הילדים. זו הטיסה הראשונה ללא כאבי אוזניים, בכי, מריבות או טיולים שלא נגמרים עם התינוקת על הידיים. מדהים. מבחינת האוכל, ובכן, כמו שאמרתי – יש לי אמא פולניה. כשאמרנו שאין אוכל בטיסה היא הכינה לנו כמויות עתק של לחמניות, נקניקים, דובדבנים ומלפפונים חתוכים לסנדביצ'ים בהרכבה עצמית.

ביציאה מביקורת הדרכונים זרקתי את כל האוכל לפח, בהיותי אפידמיולוגית טובה שלא מעבירה מזון בין מדינות ללא תקופת הסגר. זה עוד יתנקם בי בהמשך.

סוכנות ההשכרה היתה במרחק חמש דקות נסיעה באוטובוס פנימי של שדה התעופה, ונראתה בדיוק כמו סוכנות השכרת המכוניות בארה"ב, כולל מכונות השתיה והחטיפים, מינוס הנחתים השריריים. הוחתמנו על טופס שמאפשר לחברת AVIS לתבוע אותנו על 850 פאונד בכל מקרה של שריטה לאוטו, הכנסנו את המזוודות לבגאז', הודעתי לבנזוג שאני רוצה לנהוג (כי הוא נהג בקראוון, אז אני אנהג בצד שמאל של הכביש), התנעתי, ואז הבנתי עד כמה הרעיון של לנהוג באנגליה הוא רעיון גרוע.

ממש, אבל ממש גרוע.

התחלתי מלצאת מחניון ההשכרה לצד ימין של הכביש, ועברתי לצד שמאל רק כשהבנזוג צווח באוזני בקול חרד "יש אוטובוס מולך!". המשכתי מלשכוח להעביר הילוכים, כי הגיר בצד שמאל וכל ההילוכים הפוכים. בכל פעם ששלחתי יד כדי להעביר הילוך נתקלתי בדלת שלימיני. המנוע כבה לפחות שלוש פעמים בכניסה למעגלי תנועה, כי שכחתי להעביר להילוך ראשון, כי הייתי עסוקה מלנסות להזכר מאיפה בדיוק המכוניות הבריטיות אמורות להגיע (מימין! מימין!). ובואו לא נדבר על מעבר נתיבים או השתלבות בתנועה. הידעתם? המראה האמצעית נמצאת בשמאל, ולכן שכחתי מקיומה במשך שעתיים לפחות. היא פשוט לא היתה במקום הנכון. כמו גם שאר האוטו. הבנזוג הגיע לסופרן פעם נוספת כאשר "גילחתי" את המדרכה, פשוט כי כל מכונית שהפציעה מולינו הזיזה אותי עוד ועוד שמאלה.

רק בשביל הכיף, נהגנו במשך שעה על פי הוראות מגוגל מפות, רק כדי לגלות שאנחנו בעצם בכוון ההפוך. זה, לשם שינוי, לא אשמת בני האדם הנוהגים אלא אשמת גוגל. המפות המודפסות שלהם לא מסונכרנות עם הנהגת שמנסה להבין לאיזה צד מסתובב מעגל התנועה (שמאל! שמאל!).

נסענו דרומה במקום צפונה, ואחר כך מערבה במקום מזרחה, ובסופו של דבר התיישבנו בבורגר-קינג, אומללים וסובלים ממקרה חמור של היפוגליקמיה והיפר-נהיגמיה בצד שמאלמיה. וופרים לכולם ו-וויפי איפשרו לנו לשלוח הודעת "אנחנו עדיין בחיים", להוריד מפות חדשות לסלולרי של הבנזוג, לשפר את מצב הרוח ואף להתחיל להראות לילדים דברים חדשים. למשל, הברזים המופרדים של האנגלים המשוגעים. או העובדה שאין בעיה לקבל ארוחת ילדים עם חלב, כי חלב זה יותר בריא מכל משקה תוסס שהם מחלקים שם ולמי אכפת מחוקי כשרות?

(וכן, מים יותר בריאים, אז מה? אם אני שותה קולה, הילדים יכולים לקבל משהו מלא סוכר גם כן).

השעה היתה קרובה לחצות שעון ישראל, וכאשר המפות סיימו לרדת הבנזוג הודיע בהפתעה, "אני יודע איפה אנחנו". וגם – "עוד חצי שעה אנחנו מגיעים". נכנסנו לסניף של Tesco כדי לקנות כרטיס סים לסלולרי, אבל לא היה להם מבצע שהבנו את משמעותו, ולכן החלטנו לסמוך על הבנזוג ופשוט לנסוע.

הפעם, בזכות המפות הגענו באמת תוך (קצת) פחות משעה. הבלבול היחיד היה כשלא הבנתי לאן הבנזוג מכוון אותי ולכן החמצנו את הפניה והיינו צריכים לחזור לאחור דרך מבוך של מעגלי תנועה וכבישים מהירים. אבל הגענו. לבית אחוזה כפרי באמצע שום-מקום, מעט צפונית לקיימברידג'. הגענו לחדר עם ארבע מיטות מוצעות וריחניות, חלונות ופסלי ארנבות בכל מקום.

הילדים צנחו ונרדמו מיד, הבנזוג ואני הכנסנו את המזוודות לחדר לפני שצנחנו גם אנחנו. לשינה של ארבע שעות, כי השמש זורחת כאן בשעה בלתי סבירה בעליל.

ארנבת מקפצת, תמונת אילוסטרציה. לקוח מהאתר הזה- http://dawnreader.blogspot.co.uk/2013/05/hippity-hop-hop.html

ארנבת מקפצת, תמונת אילוסטרציה.
לקוח מהאתר הזה- http://dawnreader.blogspot.co.uk/2013/05/hippity-hop-hop.html

דברים שלמדנו היום:

• מוכרים כרטיסי סים ב-Tesco בקופות. ליד המסטיקים, איפה שהסיגריות אמורות להיות.

• לבריטים יש פטיש למעגלי תנועה. זו הדרך היחידה להסביר למה בכל צומת יש מעגל תנועה, כולל בצמתים שיש בהן שני שבילי אופניים ומוכר קרטיבים.

• זה שיש ב-B&B מטבח מאובזר היטב, כולל מכונת כביסה, לא אומר שיש סבון בשירותים, או בכלל.

• יש לנו ארנבות בגינה. הן מקפצות.