Posts Tagged ‘TaleOf4Cities’

היום התשעה עשר, או – חלל!

כמובטח, היום היה יום חלל.

הילדים קמו בבוקר עם אפס מצב רוח. עייפים, מטורטרים, יותר מדי מוזיאונים וטיולים ופחות מדי בית וקביעות. הם כן היו חמודים ומלאי רצון לשתף פעולה, אבל הגדול אמר, "אולי אפשר שנישאר ביחד היום?" ולפיכך הם נשארו בבית בזמן שהבנזוג ואני הסתערנו על מוזיאון התעופה והחלל, שאמנם אין בו מעבורת חלל, אבל יש בו המון דברים חלליים אחרים.

התחלנו במנת אספרסו מרובעת בסטארבאקס, ואף אחד לא אמר לי "זה המון קפאין" או "את לא תצליחי לישון בלילה" כמו בארץ, כשבחורה מבקשת שלושה אספרסואים בקפה שלה. נקודה לטובת סטארבאקס. הקפה אפילו היה סביל!

הגענו ברכבת לתחנה אחרת מהרגילה, והתברברנו קצת בדרך, אבל הצלחנו למצוא את המוזיאון. בדרך דיברנו על המוזיאונים שראינו. הסכמנו שאכן אין מספיק מידע על מוצגים, ושחלקם היו מאורגנים בצורה לא ברורה. ביחד, הנמכנו ציפיות לקראת המוזיאון הקרוב. מקסימום נסיים את המוזיאון בחצי שעה ונצא לאכול משהו במקום.

<הפסקה לצורך העלאת המתח>

<עדיין הפסקה>

המוזיאון הזה אדירררררררר!!!11

בכניסה יש את הפרידום 7, את ג'מיני 4, את מודול הנחיתה על הירח, דגם של וייקינג, וטיל בליסטי. על התקרה תלויה הרוח של סנט לואיס, דגם של ספוטניק, ו Spaceship one, והכל מלווה בהמון שלטים מאירי עיניים, עם ציטוטים מרוממי רוח, מידע, תמונות, ומגניביות אדירה.

המוזיאון הזה הוא הראשון מבין המוזיאונים שביקרנו שיש בהם זרימה הגיונית בין המוצגים, שיש מספיק מידע כדי לדעת על מה מסתכלים, שהסידור בין החללים והסידור בתוך החללים הגיוני ומושך את העין, שהמעברים בין תצוגות הגיוניים ומרתקים, וש*לומדים בו*. הוא גם הראשון שמציג את כל החלקים של ההיסטוריה הרלוונטית. טילים באליסטים, וי-2 ותצוגת החלל נמצאים ביחד ומקושרים אחד לשני, כך שאפשר להבין איך דבר אחד הניע את הדברים האחרים.

זה מוזיאון ענק! מגניב! אדיר! מוזיאון חלל כמו שמוזיאון חלל צריך להיות! עם המון דברים מגניבים, כמו אבן ירח לליטוף! ומסך מגע בגובה כמה מטרים כדי שאפשר יהיה להעיף בועיות של פיסות מידע למעלה ולראות איך הן מתחברות. יש בו אפילו חתול! כלומר, תמונה של חתול, בתוך צריף שמראה איך פעם הכינו בלונים פורחים.

יש שם את המטוס המקורי (!!) של האחים רייט, כולל דגם אופניים, אחד האחרונים שלהם ששרד לפני שהם עברו להרוויח כסף מלבנות מטוסים. יש שם את הדגם של האנטרפרייז המקורית (מסוג נושאת המטוסים), ואת הדגם של האנטרפרייז המקורית (מ-TOS), שגרמה לשנינו לזמזם את נעימת הנושא. יש שם נחיר פליטה של סאטורן חמש, מוצמד למראות כך שאפשר לקבל הערכה איך נראים חמישה נחירי פליטה. יש שם דגם של סקיילאב (!!!!), שאפשר לסייר בתוכו ולהבין איך דברים נראו פעם. יש שם שירותים של אסטרונאוטים, באמצע התצוגה, עם שלט שואמר "הרבה ילדים שואלים איך אסטרונאוטים הולכים לשירותים בחלל, כנראה כי מבוגרים מתביישים לשאול." יש שם את חליפות החלל של האנשים הראשונים שנחתו על הירח באפולו 11, ואת החליפות של האנשים האחרונים שנחתו על הירח, באפולו 17. יש שם תערוכות (שנמנענו מהן) של התעופה במלחמות העולם, כולל הסברים על לוחמת אוויר-קרקע. יש שם דגם של אפולו-סויוז, שיתוף הפעולה הראשון בחלל בין אמריקאים לסובייטים. יש שם דגם מערכת השמש על פי מידה יחסית של הפלנטות! יש שם רכבי נחיתה על מאדים! יש שם הכל! חוץ מספייס איקס, משום מה.

בילינו שם יותר משבע שעות, והיינו מבלים יותר אם הגב והרגליים לא היו דורשים את המנוחה שלהם. היה שם כל כך כיף שבמקום לצאת לחפש מזון נורמלי אכלנו צהריים במקדונלדס במתחם. היה כל כך כיף שהבנזוג הצליח לשכנע אותי לנסות סימולטור טיסה, מהסוג שמנענע אותך, הופך אותך, ואחר כך משאיר אותך על הראש. היה כל כך כיף שהתחלנו להחליף מילים אקראיות במשפט ב"חלל", כמו למשל, "רוצה לאכול חלל?" או "תסתכל! יש חלל מאחוריך!"

אני ממש שמחה שקודם הלכנו למוזיאון שבשדה התעופה ואחר כך באנו לכאן, כי כל דבר יהיה מאכזב אחרי המוזיאון הזה.

ולפיכך אאחל לכל הקוראות והקוראים חלל שמח! ואלך לאכול משהו.

היום השמונה עשר, או – וואו, כמה מוזיאונים…

אכלנו את שאריות ארוחת הערב מאתמול, בתוספת קורנפלקס לחובבי החלב (כולם חוץ ממני) עם שדרוג – במקום חלב פושטי הילדים (והבנזוג) קיבלו half & half, הלוא היא הגרסה האמריקאית ל"למה לשים רק חלב בחלב אם אפשר לשים גם שמנת ולקבל השמנת יתר!"

חסנו על הקרסול של הבנזוג ועל הגב של הגדול (שמסיבה כלשהי החליט לקחת איתו את המחשב הנייד שלו לכל מקום היום) ובמקום ללכת ארבעים דקות נסענו במטרו.

הרכבת התחתית בוושינגטון היא בדיוק באמצע בין הרכבות העירוניות שאנחנו מכירים מלונדון, פריז והלסינקי לבין הרכבות העירוניות בסנט לואיס. מצד אחד, יש לה יותר מאשר שני קווים כמו בסנט לואיס, ותדירות הרכבות נאה למדי. מצד שני, היום נסענו בשעות העומס, ונסענו בין תחנות מרכזיות, והיא לא היתה עמוסה בכלל. מה שגורם לי לחשוב שאולי בניגוד להלסינקי, פריז ולונדון הרכבת כאן היא לא אמצעי תחבורה משמעותי עבור התושבים.

שמנו פעמנו אל ה  Natural history museum במטרה לראות דינוזאורים. זה מוזיאון ענק, עם המון מוצגים, והמון דברים אינטראקטיבים. אחרי הקפה החיוני התחלנו במה שמוגדר כ"אגף הנוער", ובו המון, אבל המון דברים סופר מגניבים. חידות, מוצגים שניתן למשש ואפילו חקירה אפידמיולוגית! תהליך פתרון החקירה האפידמיולוגית היה משהו כזה: הגדול רץ איתי לשם. קראתי את סיפור המקרה הראשון. אמתי לגדול מה מחולל המחלה, מה זמן הדגירה, מה ה R0, ומי חולה האפס, ואז אמרתי לו, "אבל בו נשחק בכל מקרה", ופתרתי הכל שוב לבד. אני חושבת שאני צריכה לעבוד על החלק של שיתוף פעולה עם אחרים… הגדול פשוט ישב, צחק, ואמר, "זו העבודה שלך, בעצם?" וקיבל "כן!" מלא התלהבות.

הקטנה והבנזוג בינתיים עברו על כל מוצגי המאובנים, החרקים, אבני החן והעצמות, צפו במיקרוסקופ ופתרו חידות אחרות. היה נפלא, ולדעתי האיזור הטוב ביותר במוזיאון. מומלץ בחום.

מהאיזור האינטראקטיבי התפרשנו ברחבי המוזיאון. אני רציתי לראות מומיה, השאר הלכו לראות את תצוגת הפרפרים. בעודי בוחנת גופה בת כמה אלפי שנים ומגיעה למסקנה שגופה היא גופה, הבנזוג הגיע – הכסף אצלי ומסתבר שדוקא הכניסה לתצוגת הפרפרים עולה כסף! מיהרתי אל החרקים, מקפידה לא להביט לשום מקום חוץ מאשר לשטיח המרתק, ומצאתי את כולם. הקטנה שינתה את דעתה והחליטה שכיוון שאסור ללטף פרפרים היא לא מעוניינת בתצוגה הזו יותר. הגדול דוקא רצה להכנס, אבל לא לבד, והבנזוג העדיף לא להכנס למקום חמים ולח אם הוא לא חייב. אז התפצלנו. שוב. הקטנה והבנזוג הלכו לגיאולוגיה לבחון אבני חן, והגדול ואני נכנסנו לצלם פרפרים.

כאן המקום לציין שאני לא יכולה להמנע מלהשוות בין המוזיאון הזה לבין המוזיאון הבריטי, ולבאסתי המרובה למעט החלק האינטראקטיבי לבני נוער שדגמנו, הם זהים. גם מבחינת מגוון המוצגים וגם מבחינת המידע על כל מוצג. המוזיאון האמריקאי מנצח כי המיזוג כאן טוב בהרבה, והמסעדה מעולה. מצד שני, אם לא רוצים לחצות את האוקיינוס, המוזיאון הבריטי בהחלט מספק את הסחורה מבחינת חיות. וזה לפני שנזכיר את המוזיאון הפיני, שהיה מעולה בכמה וכמה רמות, וגם הקטנה ציינה שהיא נהנתה ממנו בהרבה. כשהיינו בתצוגת הפרפרים הבריטית היא היתה מגניבה באותה מידה, עם אותה כמות של פרפרים שהסתובבו בכל מקום, מינוס הקטע שבו אסור לנשוף עליהם.

איפה הייתי? אה. כן. פרפרים.

הגדול ביקש וקיבל את המצלמה שלי, והסתובב איתה מאושר, עושה פורטרטים לפרפרים במגוון צבעים. הוא גם היה חמוד ויצירתי, גם הקשיב לרעיונות שזרקתי לו, והחלק הכי חשוב – הזכיר לי את עצמי. בערך בגיל הזה ביקשתי מאבא שלי את המצלמה שלו, והסתובבתי איתה בטיולים משפחתיים. רק שאז כל תמונה היה צריך לפתח והתקמצנו על פילמים, ואילו היום המגבלה היחידה היא כמות הזכרון על הכרטיס.

מהפרפרים אזרתי אומץ והלכנו להסתכל על תערוכת החרקים. אני גאה לציין שהחזקתי מעמד שתי אלמנות שחורות וטרנטולה אחת, אבל טרנטולת גוליית שברה אותי, ונסתי החוצה. הגדול נשאר בתערוכה, מלטף ג'וקים ומאכיל עכבישים. או משהו. הבנזוג והקטנה חזרו אלינו, והבנזוג נכנס לג'וקיאדה מרצונו החופשי, בעוד שהקטנה ואני החלטנו לעשות את הדבר הבוגר וללכת לאכול.

המסעדה במוזיאון מעולה, עם מבחר מטורף של מנות וקרובה לשלוש (!) חנויות מזכרות כך שאפשר לתכנן איפה נוציא כסף בזמן שמוציאים כסף! גאוני. אחרי האוכל וחנות המתנות שכנעתי את המשפחה לוותר על המסך הסיבוב במוזיאון וללכת למוזיאון ההיסטוריה האמריקאית כי קראתי שיש שם את צלחות הפטרי המקוריות של סר אלכסנדר פלמינג, ובניגוד לעוד מאובן, את זה אני *חייבת* לראות.

מוזיאון ההיסטוריה האמריקאית נראה כאילו אנשים אמרו לעצמם "מעניין מה נוכל לשים כמרצ'נדייז?" ואז סידרו את הכל בתערוכות אקראיות. בחיי שלא הצלחתי להבין למה דברים מסוימים נכנסו ל"סיפורים אמריקאים", מה נכנס לתחבורה ומה סתם הסתובב בתערוכה מתחלפת באולמות הכניסה השונים. אפילו האנשים בדוכן המודיעין לא ידעו להגיד לי איפה נמצאות צלחות הפטרי, כי דברים יכולים להיות בכל מקום במוזיאון הזה. הדבר היחיד שהם ידעו להגיד לי בוודאות הוא שהנעליים של דורותי לא נמצאות במקום שבו הן אמורות להיות. ובכן, תודה.

בלית ברירה התחלנו להסתובב בכל המוזיאון. רק ש:

  1. ההיסטוריה האמריקאית כפי שהיא מוצגת במוזיאון היא צרה מאד, וממוקדת מרצ'נדייז בצורה קיצונית. למשל, הפינה של אלה פיצג'רלד מכילה שמלה, תקליט חתום, וסרטון של אלה שרה, אבל מופרדת לגמרי מכל מה שקשור לג'אז, סול או היסטוריה שחורה (ובוא לא נתחיל בכלל עם איך שמציגים את ההיסטוריה השחורה. רמז – עבדות זה רע, איזה מזל שעכשיו יש זכויות שוות והכל ורוד!).
  2. כל מה שלא מצטלם יפה או לא ניתן לתמצות בפסקה קצרה לא נמצא במוזיאון. חסרה זרימה והצגה הגיונית של נושאים. מטרה של מוזיאון היא לא להיות רפרוף של דברים לא קשורים. מטרה של מוזיאון היא להעשיר את הידע.
  3. המוצגים פזורים בצורה לא הגיונית בעליל. מבחינה רפואית, למשל, יש תצוגה של "דברים ממלחמת העולם הראשונה" ליד המדרגות הנעות, תצוגה של "התפתחויות מדעיות ברפואה שקשורות ללב" (שלא כוללת את השתלת הלב הראשונה, כי מה לזה ולהתפתחות מדעית ברפואה שקשורה ללב?) במדור טכנולוגיה, וכן הלאה.

התייאשתי מלחפש את צלחות הפטרי, אולם הבנזוג והגדול סירבו לתת לי לנוח. "הגענו לכאן במטרה, ואנחנו נשיג אותה!" הם אמרו. הבנזוג לקח את הקטנה לנוח כי היא היתה עייפה ואומללה, והגדול ואני והמשכנו להסתובב. בשלב מסוים פתחתי את הסלולרי וחיפשתי. האתר של המוזיאון טען בתוקף שהצלחות נמצאות באולם שנקרא "סיפורים אמריקאים". היינו באותו אגף. הסתובבנו בו. פעמיים. מצאנו את אריק ובנץ. לא מצאנו אף צלחת פטרי. אחרי חצי שעה של הסתובבות באותו אגף אפילו לגדול נמאס. אני כבר הגעתי לשלב ה"אני סתם כאן כדי לראות מה עוד יש כאן", ואז מצאתי גלגל. אדום. גדול. ולידו, ממש ממש בקטן, צלחת פטרי מעופשת!

מסתבר שהסיבה שצלחות הפטרי של סר פלמינג הן סיפור אמריקאי כי הפניצילין הציל חיים של אנשים במלחמת העולם השניה. מדהים.

(מבינים למה אני מתכוונת כשאני אומרת שמוצגים לא קשורים לכלום?)

כשנחנו על זרי הדפנה בצורת ספסלים הבנזוג איתר גם את הטלפון של אלכסנדר גראהם בל, הנורה של אדיסון ועוד מוצגים. הגלגל האדום? הוא היה מפורד דגם טי. לגמרי המקום הטבעים לשים צלחת פטרי.

אבל! מספיק להתלונן על המוזיאון. מה שחשוב הוא שהשגתי תמונה עם העובש! ואת המטרה הרפואית של היום! ביחד עם תמונת המשאבה של ג'ון סנואו אני מרגישה שכיסיתי את כל צרכי מצגות האפידמיולוגיה שלי לעתיד.

בתוכנית למחר: עוד חלל!

היום השבעה עשר, או – מטוסים עליך!

הבוקר התחיל בהכנת ארוחת הבוקר המסורתית שלנו כשאנחנו בארה"ב. כלומר, הכנו ארוחת בוקר כזו רק פעם אחת, אבל מאז רציתי להכין אותה שוב. שימו לב! ארוחת הבוקר המסורתית היא: פנקייקים מתערובת מוכנה! כן, כן, לוקחים תערובת מוכנה, מוסיפים לה מים, והופס – יש אוכל! הפעם אפילו לא טרחתי לערבב עם מיץ תפוחים כדי לבדוק אם יש שינוי בטעם.

חתכנו ירקות והתלבטנו אם להכין סנדביצ'ים לדרך. מצד אחד – היה ברור לכולנו שנהיה רעבים בהמשך היום. מצד שני – היה ברור לכולנו שאף אחד לא יאכל את הסנדביצ'ים, ושבטוח יהיה משהו מזון-מהיר-כלשהו לאכול. ארזנו רק מים, ויצאנו לנסיעה הארוכה ביותר מאז שהגענו לכאן. בפעם הקודמת שנסענו כל כך הרבה חיכה לנו ליקוי חמה בקצה. הפעם מוזיאון.

מוזיאון האוויר והחלל בוושינגטון מחולק לשני חלקים – חלק אחד במרחק עשר דקות נסיעה מהדירה שלנו, ובו המון דברים מגניבים, והחלק השני בוירג'יניה, במרחק שעתיים נסיעה מהדירה שלנו ובו מעבורת חלל. אתמול התלבטנו לאיזה מוזיאון לנסוע היום, והחלטנו על הרחוק משניהם כדי שאם נרצה לחזור, נוכל. לקח לנו שעתיים להגיע למוזיאון, ולכן ברור שמיד התיישבנו לאכול. המשהו-מזון-מהיר של מוזיאון האוויר והחלל הוא מקדונלדס. לצערי הרב התברר שזה הסניף היחיד בעולם שלא מחזיק קפה לוואצה, או שפשוט לא יודע להכין את קפה הלוואצה שיש לו, כי מה שהגישו לי היה בקושי-קפה. לפחות זה בא בכוס ענקית.

התחלנו את הסיבוב בסימולטורים. כלומר, הילדים והבנזוג. אני הרגשתי היטב את הקפה בגרון והעדפתי שלא לגלות מה סף ההקאה שלי. אחרי שהשלושה טולטלו היטב הם חזרו אלי, מחוייכים ומאושרים. שוטטנו באיזור התעופה במטרה להגיע לקצה ובו האנולה גיי. כן, כן, אותו מפציץ שאחראי להפלת פצצת האטום על הירושימה ונגסאקי נמצא במוזיאון ומשקיף על כולם, כסוף ומבהיק ומלא היסטוריה. כשצילמתי אותו (בשבע מאות פריימים, כי שוב לא לקחתי את עדשת עין הדג של אבא שלי), נעמדו לידי תיירים יפנים ודיברו עליו. תחושת הניתוק וההזרה שלי הגיעה כמעט לקצה. לא היה לי מושג אם להתנצל בשם המערב, או לפתח איתם שיחה לגבי איך הם מרגישים כשהם מסתכלים עליו. לכן בחרתי באפשרות השלישית וברחתי.

באמצע המוזיאון יש אגף מיוחד שמוקדש לחלל, ובמרכזו מעבורת החלל דיסקברי, שהיתה המטרה העיקרית שלנו בטיול היום.

הנה משהו שאתם לא יודעים על מעבורת החלל דיסקברי: היא גדולה. יותר גדולה. עוד יותר גדולה. ממש, אבל ממש ממש גדולה. לעמוד לידה זו חוויה מלאת יראה ואושר. המין האנושי בנה אותה! תראו מה אנחנו מסוגלים לעשות! ולמי אכפת שמעבורת החלל היא סוס שתוכנן על ידי ועדה! היא עדיין עצומה ומדהימה, וגרמה לי המון גאווה. המעבורת מוקפת בהמון דברי חלל. למשל – Freedom 7, הקפסולה שהטיס אלן שפרד לחלל. או הג'מיני. או הכפפות של ניל ארמסטרונג. ואפילו המצופים של אפולו 11! טוב, המצופים לא באמת מעניינים. הסבירו לנו שהמצופים נמצאים על דגם של אפולו ששימש את האסטרונאוטים לאימונים, אבל זה היה משמעותית פחות כיף.

הבנזוג והילדים מצאו מדריך שעשה סיור חינם לכולם, והצטרפו אליו. השתרכתי מאחור, מאזינה בחצי אוזן ובעיקר מצלמת דברים. המדריך הוביל אותנו דרך מסדרונות שונים אל סדנת העבודה, ואז הצביע על קפסולה (שצילמתי), ואמר, "זה אפולו 11. עכשיו מנקים אותה לקראת סיור בין מדינות".

הו! האפולו 11! היא מיד זכתה לבוק שלם (שאני מקווה שלפחות חלקו יהיה בפוקוס), ולחיוכים מרובים. ואז המדריך שאל איך קראו לאסטרונאוט השלישי, זה שלא ירד לירח (מייקל קולינס). יחיד שידע את התשובה היה הבנזוג, כמובן. טוב, בשביל זה אני לוקחת אותו למקומות של חלל. נפרדנו מהסיור, שהמשיך אל האנולה גיי, וחזרנו לסייר בין מוצגי החלל. בין השאר מצאנו שם את פרס ההוגו לשנת 1956.

סיימנו את המוזיאון כולו בשעה חמש, עברנו דרך חנות המזכרות שהיתה נחמדה, והבנזוג והילדים זרו לסיבוב סימולטורים נוסף בזמן שאני עמדתי בתור כדי לקנות ספרים וגרביים מגניבים. אם במקרה יוצא לכם להגיע למוזיאון הזה – הוא מגניב מאד ויש בו דברים מעניינים. עם זאת מבחינת תעופה (לא מבחינת חלל), המוזיאון בלה-בורז'ה עדיף. הוא מכיל יותר מוצגים ומאורגן בצורה טובה יותר מבחינת מגוון כלי הטיס והסוגים השונים של כלי תעופה המופיעים בו.

אחרי שחזרנו לדיסי החלטנו לא לחזור ישר הביתה אלא לעשות סיבוב בשני מונומנטים נוספים – אנדרטת וושינגטון ואנדרטת לינקולן. הטיול לאורך השדרה איפשר לי לדבר עם הילדים עוד קצת על עבדות ומלחמת האזרחים האמריקאית, ולהשחיל כמה מילים על מלחמת העולם השניה מנקודת המבט שאיננה-יהודית, כי בין שני המונומנטים נמצאת אנדרטת הזכרון לחללי מלחה"ע השניה. האנדרטאות ענקיות, מרשימות, ונראות בדיוק כמו בכל הסרטים.

בדרך בינהן הבנתי איך אני מרגישה לגבי וושינגטון – כמו גאל דורניק שמגיע לטרנטור בפתיח של "המוסד". בחור כפרי שגדל כל חייו במושבה מרוחקת, ופתאום מגיע לבירת האימפריה, שכולה בניינים גבוהים וקודים התנהגותיים לא ברורים לו. אפשר לראות איך דיסי מנהלת את כל האימפריה שהיא ארה"ב רק על פי הבניינים הענקיים שלה, וההקפדה על העצמת המורשת שלה. כל שביב אצולה מקבל פסל, כל משפחה מקבלת שלט ברונזה. שימו לב, השלטים אומרים, אנחנו לא באנו לשחק. לא, לא. אנחנו באנו לנהל את העולם ולעשות את זה *נכון*. קצת משעשע לראות את ההסברים על הבריטים הרעים והעבדות (שהיא פויה), כשעברו כל כך הרבה מאות שנים מאז הכרזת העצמאות, וכשיש פער מעמדות כל כך אדיר בארה"ב, וגזענות לא סמויה בכלל.

הספקנו להציץ בבניין המחלקה של יבשת אמריקה של ארגון הבריאות העולמי, אבל נהיה מאוחר מאד והגיע הזמן לחזור הביתה ולישון. אכלנו שאריות פנקייקים וכמויות מסחריות של בייקון (המתבגר הערה הכל לקירבו, וייתכן שנותר רעב), ויאללה, לישון. מחר יום מוזיאונים נוסף!

היום הששה עשר, או – בוקר טוב וושינגטון!

קמנו בבית! אשכרה בית. זו הסיבה שאני כל כך מחבבת נסיעות דרך airbnb. לא רק המחיר, אלא ההרגשה שאנחנו בבית אמיתי עם העצמאות הנלווית, ובלי התחושה שהחדרן יכול לגעת בדברים שלנו.

מצאנו בית קפה יחסית קרוב עפ"י החיפוש "פנקייקים", שהוכרזו כמטרה ע"י הילדים. הזמנו הרבה יותר מדי אוכל, אבל הכל היה טעים ובסוף היה מילקשייק!

לאור השעה החלטנו לא ללכת היום למוזיאון האוויר והחלל, אלא להתחיל את הסיבוב במול – רצף המוזיאונים ובנייני האומה האמריקאית. בלי להכנס, כמובן! אין לנו זמן לזה.

ההחלטה לא להכנס לבניינים החזיקה מעמד עד שהגענו לבניין הראשון, סיפריית הקונגרס. חייבים ללכת לסיפרייה, נכון?

המבנה מפואר מבחוץ, אבל העושר האמיתי הוא מבפנים. כבר בכניסה יש עותק (אחד משלושה) של התנ"ך של גוטנברג. דפוס שחור, אבל עיטורים ואותיות בתחילת פסקה באדום ובכחול שצויירו ידנית. הספר מוחזק בקופסה אטומה וחשוכה, וכמובן שאסור לצלם אותו עם פלאש.

הארכיטקטורה של הסיפרייה מקסימה, ויש ציורים על כל קיר ועיטורי שיש על העמודים, אבל הקטנה זעפה." איפה כל הספרים?"

פנינו לספרנית, שמיד כיוונה אותנו לשלושה מקומות בהם יש ספרים – סיפריית ג'פרסון, הסיפרייה עצמה וסיפריית הילדים.

סיפריית ג'פרסון מכילה את התרומה המקורית של ג'פרסון לספריית הקונגרס. מסתבר שהבריטים המרושעים שרפו את דיסי, כולל את סיפריית הקונגרס. ג'פרסון תרם את כל הספרים שלו, מעל 6,000 ספרים לסיפרייה, ובתמורה שינה את כל הערכים שלה. במקום ספרים ייעודיים למה שחברי קונגרס "אמורים" לקרוא, כעת הסיפרייה הכילה גם סיפרי שירה, גינון ובישול, כי למה לא, בעצם.

בסיפריית הקונגרס היום יש מליוני ספרים על מעל 1200 ק"מ של מדפים. החלק של ג'פרסון נמצא באגף ייעודי, ובו הספרים מסודרים במעגל, כמו הסידור המקורי של ג'פרסון, כך שניתן להרגיש איך אדם קרא אותם פעם. בין השאר יש שם את הספרים של ניוטון, הומרוס, מקיאוולי ועוד.

מהאגף של ג'פרסון המשכנו לאגף המרכזי. גם כאן היינו צריכים לעמוד בתור, אבל זה השתלם! במעלה מדרגות שיש אפשר היה לצפות על הסיפרייה, אליה כמובן אין לנו, פשוטי העם, גישה. כדי להכנס לסיפרייה עצמה צריך להיות מעל גיל 16, להגיש בקשה מראש, להסביר מהו המחקר שרוצי לערוך, ולקוות שיאשרו את הבקשה. רק אחר כך אפשר להכנס ולגעת בכל הספרים שיש שם.

טיפסנו במעלה מדרגות השיש והשקפנו מלמעלה על כל הספרים שיש בעולם. טוב, בארה"ב. שכחתי כמה אני אוהבת ספרים. לא רק את הקריאה, את הספרים עצמם. את המגע של הנייר, את הצורה של הכריכה, אפילו את הדרך בה הם מסודרים על המדפים. חלק מהסיבה שאני כותבת היא כדי ליצור עוד דברים יפים כמו הדברים שאני אוהבת.

אחרי שראינו את כל הספרים שיש, החלטנו לדלג על אגף הילדים ובמקום זה הלכנו לחנות המזכרות. כידוע, הדבר הכי שווה בכל מקום אמריקאי הוא חנות המזכרות, וגם חנות המזכרות של סיפריית הקונגרס לא איכזבה. המון דברים סופר-מגניבים, שנאלצנו לוותר עליהם כי יש לנו עוד הרבה נסיעה בעתיד הקרוב, והרבה סיכון לאובר-וויט. התפשרנו על דברים קטנים, קלים או בלתי ניתנים להשגה במקום אחר, והתקפלנו משם.

היה מוקדם יחסית ולכן החלטנו במקום לחזור הביתה להמשיך את הסיבוב במול. שוב, מתוך כוונה ברורה לגמרי לא לעצור בשום מקום! לא נכנסים יותר לאף בניין! לא מתפתים לאף מוזיאון!

רק לארכיון הקונגרס, כי בחייאת, יש שם את מגילת העצמאות.

מחוץ לארכיון עצרנו ללקק גלידה. לא סתם, אלא גלידה פושטית ממכונה, מה שנקרא "גלידה אמריקאית" אצלנו בלבנט. היה צונן ומרענן, וכיסה את הבגדים של הקטנה בכתמי שוקולד כראוי לכל גלידה טעימה.

נכנסנו לארכיון, בכוונה ברורה ללכת היישר למגילת העצמאות, להגיד לה שלום (אסור לצלם בפנים, כמובן), ולצאת. רק שבכנסיה עצרה אותנו מגילה אחרת: המגנה כרטא.

אופס.

הצלחתי לפספס את המגנה כרטא כבר כמה פעמים, כי בכל פעם שהיינו בלונדון שכחתי ללכת לבריטיש מוזיאון, בעיקר כי אני סתומה. ועכשיו, הי! מגנה כרטא! כלומר, אחד משלושת העותקים שלה ששרד, כולו מהוה ובשפה בלתי קריאה, אבל יאי! זכויות! דמוקרטיה! מסמך בן אלף! סקווווי!

הקטנה מצאה מסך אינטראקטיבי של המסמך, שאיפשר לתרגם אותו לאנגלית במהירות, וכולם שמחו. אחרי שנפרדנו לשלום מהמגנה, נתקלנו במסמך נוסף בפנים – העצומה שדרשה הענקת זכות בחירה לנשים. רק עכשיו שמתי לב לנושא התצוגה – זכויות. זכויות נשים, זכויות שחורים, זכויות אזרח. המוצגים כולם משויכים למסך כלשהו, והכל מלא בחידונים, מסכי מגע, לחצנים ועוד דברים שמאפשרים אינטראקציה של הקהל עם הניירות המצהיבים. הסתובבנו לנו בתערוכה בשמחה מרובה עד שהבחנו בשעה, ונאלצנו לקצר את השיטוט ולרוץ אל מגילת העצמאות.

נכנסנו לחדר בכיוון ההפוך, ולכן התחלנו מהסוף (ספוילר – האמריקאים הכריזו על עצמאות, וחתמו על תיקונים לחוקה) והלכנו עד ההתחלה (בה וושינגטון אומר למלך ג'ורג' שזה ממש לא נחמד מצידו לא לאפשר לאמריקאים להשפיע על החיים שלהם). בהתחלת התערוכה נתקלנו בתיירים הולנדים שהפנו את תשומת ליבנו לכך שאנחנו הולכים בניגוד לכיוון התנועה. בתמורה אמרנו להם שאנחנו מגיעים מהעתיד, ו"לא תאמינו מה קורה ב-1776". היה משעשע למדי.

מגילת העצמאות עצמה דהויה לגמרי, ואי אפשר לזהות את החתימות של אף אחד. היא גם ארוכה לאללה – ארבעה גיליונות גדולים! כמה מלל רק כדי להגיד שכולנו בסדר, ויאללה, בואו נשמור על חופש אחד מהשני?

(מדמיינת את אהוד מתחלחל למקרא השורות האלה).

ממגילת העצמאות המשכנו לחדרי ארכיון נוספים, כולל חדר ובו צריך לנחש האם פיסות מידע מסוימות נמצאות בארכיון או לא, לזהות אישים על פי רמזים מתעודת הלידה שלהם, וקטעים מודגשים מדיונים משמעותים. כשהבנזוג מצא עבורי את הטקסט של ועידת הקונגרס לגבי האיידס, ומצא עבור עצו את חקירת הצ'לנג'ר הגיעו השומרים לספר לנו שהארכיון נסגר, ושעלינו לפנות אותו.

לפיכך מיד רצנו לחנות המזכרות להשחיל עוד כמה דולרים לטובת המנגנון הקפיטליסטי. אך, אויה! נתקלנו בחנות הראשונה שהיתה לא-משהו. בכלל לא משהו. ארבעתינו לא הצלחנו למצוא ולו דבר אחד שנרצה לקחת הביתה, כולל לא מגילת העצמאות האמריקאית. באסה.

למרות הנפילה בחנות המזכרות יצאנו מהארכיון מלאי מצב רוח מרומם, והחלטנו להמשיך לטייל במטרה להגיע עד הבית הלבן. חלפנו על פני מוזיאונים, בנייני ממשל, עוד מוזיאונים, עוד בנייני ממשל, עוד מוזיאונים, עוד בנייני ממשל, הגענו למשרד האוצר ומעבר לסיבוב – הבית הלבן!

שנראה בול, אבל בול, כמו במליון התמונות שלו. כלומר, לבן. לא מרשים כמו בניינים אחרים בסביבה, אפילו לא ממש גדול. יש מבנים גדולים בהרבה ומפוארים בהרבה. הדבר הייחודי שבו הוא הצבע. יכול להיות שהיינו מתלהבים יותר אם היינו מגיעים לכאן בתקופת השלטון של הנשיא הקודם. כרגע זה בעיקר בית לבן.

בשלב הזה נגמרו לכולנו הרגליים וחזרנו ברכבת הביתה. עצרנו בדרך לקניות בסופר, כי airbnb מה שאומר – מטבח! קנינו את כל הירקות והפירות שהצלחנו למצוא וגם חומרים לארוחות בוקר. נהיה רק ארבעה ימים נוספים בוושינגטון, ולכן אין סיבה לקנות הרבה אוכל. רק מספיק כדי לחסוך מעט מהוצאות המזון. הסופר עצמו היה מאורגן נהדר, אבל נתקענו בקופה. זו קופה אוטומטית שדורשת מיומנות מסוימת בהזנת המצרכים, ולכן התעכבנו המון. אחד העובדים עזר לנו מאד, כולל להכניס את מספר הטלפון שלו כך שקיבלנו הנחה בקניה. יאי!

לארוחת ערב נבחרה פיצה קפואה שזכתה לשם "פיצה מקפיצה", בשל טעמה המשובח שהזכיר לבנזוג ולי את האייטיז הנשכחים. התנור בדירה אמנם ענק, אבל התבנית הבודדה שיש כאן היא קטנטנה, ולכן חיממתי את הפיצה בחלקים – שלושה משולשים בכל פעם.

אכלנו, התקלחנו, והלכנו לישון בדירה אמיתית לשם שינוי.

היום החמישה עשר, או – שוב בדרכים…

אכלנו ארוחת בוקר עם ננסי ופול בדיינר האמריקאי היותר-מדי-טיפוסי. הוא הזכיר לי קצת את stranger things. מישהו ששמע איך התקופה אמורה להיות, ודחף פנימה יותר מדי מאפיינים. הדיינר הוא מודל של איך נראו דיינרים אמריקאים בשנות החמישים, ולא דיינר אמריקאי אמיתי משנות החמישים.

האוכל היה סביר, ואכלתי סלט! אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של המעיים שלי…

חזרנו לחדר לארוז, ופתחתי סוף סוף את הצ'ימידן המתקפל שהיה עד כה ארוז בתוך אחת המזוודות. עם הכביסה המלוכלכת והספרים מוורלדקון כבר היה ברור שאלא אם אחלק את תכולת המזוודה בקפדנות, נגיע לאובר וויט בקלות. במקרה של חברת דלתא, עדיף מזוודה נוספת על פני אובר וויט.

הקטנה היתה אחראית לדחוס את הכביסה המלוכלכת ואת הנעליים לצ'ימידן, הגדול היה אחראי להכין לי ערימות שאוכל לארוז למזוודות, והבנזוג היה אחראי לשכב ולנוח כי הוא עיקם את הקרסול ובקושי מצליח לדרוך.

נסענו לשדה התעופה ברכבת, ושמנו לב (שוב) שאנחנו הלבנים היחידים עליה. אני לא יודעת אם זה נובע מפער שכר משמעותי, כך שללבנים יש רכב, אם זה כי רוב אוכלוסיית סנט לואיס היא שחורה, או כי היחידים שמשתמשים ברכבת הם אלה שאין להם ברירה.

באופן כללי מדהים לראות כמה מעט לבנים נמצאים באמת ברחוב, לפחות בסנט לואיס. גם ילדים לא רואים כמעט. למעשה, בכל חמשת הימים שלנו בסנט לואיס ראינו רק את הילדים האחרים בכנס או ילדים של תיירים. אפילו בראשון בערב, שהיה מפוצץ ברחוב, היו רק בני נוער ומבוגרים. איפה כל הילדים?

נסענו לשדה התעופה, עמדו ב(עוד) תור, טסנו במטוס קטן, ירדנו בדטרויט, אכלנו אוכל לא רע, עמדנו ב(עוד!) תור, טסנו במטוס עוד יותר קטן, ונחתנו ברבע לאחת עשרה בלילה בוושינגטון דיסי.

במקום להזמין ליפט או אובר לקחנו מונית של שדה התעופה, מה שעלה לנו כמעט מאה דולר עם טיפ. מצד אחד – אני בעד העסקה הוגנת וברור לי שאובר וליפט לא משלמות לנהגים שלהם כמו שצריך, לא נותנות זכויות סוציאליות, ובאופן כללי הן כל מה שרע בקפיטליזם. מצד שני – מאה דולר למונית.

הדירה שלנו לימים הקרובים היא דירת airbnb, שנמצאת בקומה שניה (בלי מעלית). אבל היא חמודה, מרווחת, והכי חשוב – עם דלת לחדר של הילדים! יאי, פרטיות!!

כמו כן, בניגוד לדירה בקווינס, כאן יש מגבות! ומטבח מלא בדברים שאפשר לבשל עליהם! ואין ריח מוזר מהארונות!

היום הארבעה עשר, או – ליקוי! חמה!! מלא!!!1

עשיתי לייב בלוגינג גם בטוויטר וגם בפייסבוק על היום הזה. מהרגע שהתעוררנו ברבע לחמש, עד שעלינו על האוטובוסים בחמש וחצי, על הנסיעה הארוכה להחריד והאינטרנט המקרטע שלה, על ההגעה המוקדמת לאללה לקרבונדייל ששילשה את האוכלוסייה שלה, כמו שזה נראה. כתבתי על ההמתנה לליקוי, אפילו על הענן שהגיע בדיוק בזמן הלא-נכון וכמעט גרם לנו לפספס את הליקוי (מסתבר שדוקא ממגרש החניה ראו אותו מעולה, אבל מהאיצטדיון ומאתר התצפית הייחודי הוא כמעט התפספס). אני יודעת שכתבתי, עם המון סימני קריאה, כמה הליקוי היה מדהים, ואיך הצלחנו לראות אותו ברגע האחרון. אני זוכרת שסבלתי בנסיעה חזרה, כי ארבע שעות וחצי על הכביש לנסיעה שאמורה לקחת שעתיים זה סבל אמיתי, בייחוד כשאין אינטרנט לקטר איתו. אני משוכנעת שכתבתי על הפיצה שחלקנו כולנו כשחזרנו למלון, והרמנו כוס (הפעם העברתי את הבירה שלי לננסי כמעט מיד), והתחבקנו ואמרנו כמה נתגעגע אחד לשני. לא כתבתי שראיינו אותי לפודקאסט סקפטים באוסטרליה, כי זה לא היה קשור לליקוי, ורק הזדמנות לדבר קצת עם חבר. כן כתבתי שנפלנו למיטות עייפים, כי ראבק – גט'לג + חמש שעות שינה + הרבה יותר מדי זמן על הכביש = לילה טוב.

אז אני לא רוצה לכתוב שוב את תיאור היום. אני כן רוצה לכתוב למה החלטנו לנסוע שוב לראות ליקוי חמה.

את ליקוי החמה הראשון שלנו ראינו בטורקיה, ביחד עם חברים של הבנזוג מפורום אסטרונומיה. הצטרפנו לאוטובוס, הגדול היה אז בן שנתיים וחצי, בקושי דיבר, עדיין לא הבין למה משנעים אותו ממקום למקום. לא הבנתי לגמרי למה הבנזוג כל כך מתרגש מליקוי החמה, ויש לי הרגשה שגם הוא לא ציפה למה שגילינו.

ליקוי החמה ההוא היה הדבר הקרוב ביותר לחוויה דתית שאי פעם הרגשתי. משהו קבוע ובלתי ניתן לשינוי בחיי התהפך לגמרי. לילה באמצע היום. חור שחור במקום בו אמורה להיות שמש. חיות ליליות מתעוררות. חיות יום נאלמות דום. הכל חשוך. יש כוכבים, וקר, אבל רגע לפני ורגע אחרי חמים ונעים. שום דבר לא הגיוני בליקוי חמה, ואני לגמרי מבינה אנשים קדומים שרצו לשרוף את מצפה הכוכבים הקרוב. או להקריב בתולה. או לעשות משהו, כל דבר שהוא, על מנת להחזיר את השמש שנעלמה פתאום. זה אחד מהדברים הבודדים בייקום שאני לא מוצאת מספיק מילים לתאר, ואין שום סרטון או תמונה שמסוגלים להעביר את החוויה. צריך להיות שם, אי אפשר להסתפק בדיווחים.

זו הסיבה שברגע שחוינו את הליקוי המלא פעם אחת, מיד החלטנו לעשות זאת שוב. את הנסיעה הזו אנחנו מתכננים כבר יותר מעשר שנים. לא במובן הכספי או המשפחתי. במובן שהיה ברור לנו, מיד אחרי שהליקוי ההוא נגמר, שנעשה מה שצריך כדי לצפות שוב בליקוי מלא. הרבה לפני שידענו שנהיה כבר ארבעה, הרבה לפני שידענו שניסע בקבוצה אחרת לגמרי. הרבה לפני הכל. העוגן היה ליקוי החמה המלא של 2017.

הבנזוג הוא זה שגילה ש Astronomy cast מארגנים נסיעה לליקוי, והיה לשנינו ברור שנצטרף. היה לנו חשוב לנסוע עם קבוצה של אסטרונומים וחובבי אסטרונומיה, והיה לי אישית חשוב לא להתעסק עם כל הביורוקרטיה של נסיעה ומציאת מלון וכו'. שמישהו אחר ידאג לפרטים, ורצוי שזה יהיה מישהו שמבין באסטרונומיה ולכן יחליט החלטות טובות ממני.

אז לגבי הליקוי…

אחרי אחת עשרה שנה של ציפיה פחדתי שאתאכזב. שהזכרון שלי שגוי. שהתלהבתי כי זה היה הליקוי הראשון שלי.

אז זהו, שלא. למעשה, הליקוי השני היה טוב בהרבה, כי ידעתי למה לצפות. יכולתי להריע ביחד עם כל שאר האנשים האינטליגנטים שסביבי, ברגע שהירח הסתיר לגמרי את השמש. יכולתי לשים לב לילדים. יכולתי להבחין בחיוך של הבנזוג. כל הדברים שלא הצלחתי להתרכז בהם כי בפעם הקודמת הייתי כל כך המומה. זה עדיין אירוע מרתק, מפתיע, מפחיד ומופלא, ואני כל כך שמחה שיצא לי לחוות אותו פעם שניה.

ובאופן משמח עוד יותר, שני הילדים חוו אותו בדיוק כמוני – אושר ושמחה ופחד ויראה בבת אחת. שניהם הודו אחר כך שהיה שווה לעבור את כל הנסיעה, את כל הבלגן, רק כדי לראות את השמש נעלמת לדקה וחצי באמצע היום.

היום השלושה עשר, או – טיול!

הכי כיף זה כשהולכים לישון אחרי חצות, ובלוטת האצטרובל מחליטה להעיר אותך בשש בבוקר. לעזאזל איתך, ג'טלג!

תוכניית הכנס לא מתאימה לילדים, בעיקר לא לילדים שלא מדברים אנגלית. בחדר המשחקים היה מתוכנן היום אי-כנס, מה שאומר ריבוי הרצאות בשפה שהילדים לא מדברים ועל נושאים לא ידועים. לפיכך החלטתי לקחת את השניים לסיבוב בסנט לואיס. לבאסתי הרבה הבנזוג לא היה יכול להצטרף אלינו. מצד שני, הוא היה עמוס באירועי חלל והרצאות, כך שלא דאגתי שהוא ישתעמם.

אכלנו ארוחת בוקר מקוצרת במסעדה קרובה שמגישה ארוחות בוקר רק בימי שבת וראשון. הילדים קיבלו ערימת סוכר בצורת פנקייקים וטוסט pound cake, ואני אכלתי את ארוחת הבוקר של הבנזוג שהיה צריך לאוץ לעניני כנס בהולים ולהינות מהיום שלו.

הילדים ואני נסענו ברכבת דרך כל סנט לואיס עד לקשת הענקית שהיא הסמל של העיר. הייתי שמחה לספר עוד על ההיסטוריה של בניית הקשת, מה היא מסמלת או למה היא קיימת, רק שבמקום לקרוא את ההיסטוריה שלה עמדנו בתור. מאד מאד ארוך. ביום חם. בבניין בלי מזגן. כדי להגיע לקצה שלו ולגלות שאין יותר כרטיסים לטיפוס לקשת לשעה נורמלית, אלא רק לצהריים ואילך. ויתרנו על התענוג של להטלטל בקרונית קטנה וסגורה במשך שה כדי לצפות על סנט לואיס מלמעלה, ובמקום זה טיילנו בבניין העתיק שהיינו בו. זה בניין ששימש כבית משפט במשך עשרות שנים, כולל המשפט המפורסם של הרייט ודרד סקוט, צמד עבדים שבעליהם מכר אותם לאנשים שונים והגישו תביעה על מנת להכיר בהם כזוג.

יש תערוכה מאד מעניינת ומאד מכובסת בין כתלי בית המשפט. האינדיאנים, למשל, סחרו לגמרי מרצון עם הפולשים הספרדים, וכלם ביחד נלחמו בכל הרעים שניסו להשתלט על סנט לואיס. גם הרייט ודרד זכו לכביסה בוהקת, ואין שום זכר לעובדה שהיתה איזו מלחמת אזרחים ואומללות כוללת בארה"ב של אמריקה (שאז היתה פחות מאורה"בת).

דיברנו על שיטת המשפט האמריקאית, והשתדלתי להסביר לקטנה למה אנשים מחזיקים עבדים, או מה זה אומר להיות עבד. אני שמחה לציין שהיא התחלחלה מהרעיון. דור שני לשמאלנות!

עצרנו בחנות המזכרות המתחייבת בכל טיול למונומנט אמריקאי. קניתי לנו מגנט למקרר, והקטנה קיבלה טבעת מצב רוח של סנט לואיס. הייתי שמחה לבזבז שם עוד כסף על מזכרות, אבל הכל היה יקר ממש, ולפיכך נשאר בחנות.

מבית המשפט טיילנו אל הקשת. גם מלמטה היא מאד מרהיבה ובוהקת, ומשמעותית פחות קלסטרופובית. צילמנו אותנ מכל זווית שאפשר לחשוב (חוץ מאשר מלמעלה), והסתובבנו בפארק במטרה להגיע אל המיסיסיפי.

כן! המיסיסיפי!

זה הנהר השני (אחרי נהר הנילוס) הענק, המשמעותי, שמופיע בספרים, שיוצא לי לראות. הוא אדיר ומטונף, לפחות בחלק שליד הקשת של סנט לואיס. אבל לא נורא. הוא עדיין מלא הדר, ספינות, ומנחת מסוקים. כן, כן. תמורת כמה עשרות דולרים לאדם אפשר לנסוק מעל המיסיסיפי. כמעט הצלחתי לשכנע את הגדול לטוס איתי, אבל הוא מצמץ ראשון, ובמקום לטוס במסוק הלכנו לאכול ברד. זה לא ממש ברד, אלא קרח גרוס שעליו שופכים מיץ עם יותר סוכר וצבע מאכל מכל מה שטעמתי אי פעם. זה היה טעים עד שזה נעשה מגעיל, והכניס את שני הילדים להיפר סוכר מטורף.

ניסיתי לשכנע אותם לאכול בספינה שכתוב עליה "מלכודת תיירים" באותיות מנצנצות, אבל שניהם סירבו. אף נימוק שלי לא עבד. לא "יש שם אוכל מטוגן!" לא "זו ספינת נהר כמו פעם!" ואפילו לא "קוראים לה טום סויר!!". מסתבר שנכשלתי כאם וכמחנכת, והילדים לא מכירים את טום סוייר או את האקלברי פין.

נהיה מאוחר, ולכן התחלנו להשתרך חזרה לתחנת הרכבת, והילדים נאלצו לשמוע הרצאה מאד ארוכה על טום סויר. שילמדו להבא לשתף פעולה עם אמא שלהם או לקרוא ספרים שהיא אוהבת!

חזרנו בדיוק בזמן לראיון של הבנזוג. פרייזר קריין ראיין אותו מול קהל אוהד במשך שעה (!) על ספייס איי אל, על התחרות של גוגל, על יוזמות פרטיות בשוק החלל, על פסולת ועל לויינים. היה מרתק לשמוע אותו. אני לא רגילה לשמוע אותו מדבר באנגלית, והניסוחים שלו היו מקצועיים ומגניבים להפליא. הגדול היה מרותק, הקטנה נרדמה אחרי יום שלם בשמש. מסכנה.

אחרי שהראיון הסתיים חזרנו לחדר כדי לנמנם. כלומר, הילדים ואני חזרנו. הקטנה התכרבלה איתי, אני התנמנמתי, והגדול שיחק במחשב. הבנזוג קפץ מדי פעם להגיד שלום, אבל רוב הזמן היה עסוק בכנס.

בערב היתה ארוחת ערב חגיגית שהבנזוג הוזמן אליה, והילדים ואני יצאנו לצוד אוכל. ספציפית – טאקו. כבר ביום הראשון שלנו הבחור שמכר לנו כרטיסי סים המליץ על מסעדת טאקו זולה במורד הרחוב, ושבוע אני רוצה לבקר שם. אז הלכנו. הרחוב, כיאות לרחוב אמריקאי ביום ראשון בערב, התכונן לקבלת קהל. רוב המסעדות כבר היו מפוצצות, ואמני רחוב התפרשו לאורכו. הקטנה ביקשה (וקיבלה) את שאריות המזומן שלי – שבעים וחמישה סנט בעשרה מטבעות שונים, ונתנה אותם לנגן הגיטרה הראשון שהיא פגשה. כל השאר נאלצו להסתפק במחיאות כפיים.

המקום של הטאקו עדיין לא התפוצץ בקהל, ולכן הספקנו להזמין משהו ממש מוזר ולקבל אותו. הגדול ואני הזמנו טאקו, הקטנה הזמינה נאצ'וס. הטאקו שלנו התברר כערימת אוכל בטורטיה, והנאצ'וס הגיעו עם יותר מדי מיונז ורטבים מעליהם. מצד שני, היינו רעבים. לפיכך הכל חוסל. המקום התמלא באנשים שעמדו בצורה מסודרת פחות-או-יותר. ה"פחות-או-יותר" הזה הוא הבדל מאד משמעותי מפינלנד, ולמיטב זכרוני גם מהטיול הקודם בארה"ב. אני זוכרת תורים מסודרים בהרבה במקומות בהם היינו. מצד שני, אז הייתי עם שני ילדים, שאחת מהן היתה פעוטה בת שנתיים, וכל מי שהצליח לעמוד במשך חמש דקות ברצף באותו מקום נראה לי מאורגן ומסודר בהרבה ממני.

בזמן שאכלנו הרחוב התמלא באנשים ובמופעים. היו נגני רחוב, להטוטנים ואפילו קוסם. עצרנו בשני מקומות נוספים: הראשון הוא חנות עוגיות שכבר ביום הראשון שלנו כאן החלטנו שאנחנו חייבים לבדוק מה התכולה שלה, והשניה חנות ספרים שבכניסה שלה יש שלט עם שירים על השמש (כי ליקוי חמה). העוגיות היו גדולות, חמימות ובמחיר מופרך. למרות זאת קנינו. כי עוגיות. חנות הספרים היתה מלאה בספרים עד התקרה, אנשים מתלחשים ומרצ'נדייז.

משם חזרנו למלון. הגדול (שוב) נשאר לשחק במחשב, והקטנה ואני התקלחנו והתלבשנו יפה, וירדנו למטה לשמוע את הקונצרט המלא של מריאן. בין כל השירים המשעשעים, המצחיקים, הרציניים, והמקסימים, היא גם ביצעה שיר אחד בהשתתפות הקהל. הקטנה ביקשה שיהיו שם חתלתולים, ואכן היו שם! מאז שמו נקרא בישראל "שיר החתלתולים", ושום דבר לא ישנה את דעתה של הקטנה שעל זה השיר.

אחרי הקונצרט היינו מחוסלים מעייפות, ושמנו פעמינו לחדר.

רק שבמקום ללכת לישון צפינו בפרק שש של עונה 7. כי חייבים. האינטרנט לא בטוח בלי זה! רק אחרי שהשלמנו את החסר (יאי, דרקונים!) הלכנו לישון.

מחר: ליקוי!!!!1

היום השניים עשר, או – מה עושים כשאין מה לעשות?

במורד הרחוב מהמלון שלנו יש דיינר אמריקאי אמיתי. כלומר, הוא חיקוי לאיך שדיינר אמריקאי אמיתי היה נראה בשנות החמישים, מה שאומר שהוא מלא בנורות מהבהבות, כסאות לא נוחים ומילוי מחדש של קפה. באופן כללי, הריפיל של קפה הוא הדבר הכי טוב במדינה הזו. הילדים חלקו חלה מטוגנת ופנקייקים, הבנזוג אכל אגז בנדיקט, ואני אכלתי שאריות מכולם. היה חביב, וכאמור – עם ריפיל של קפה, אז יאי!

מהאוכל חזרנו למלון. הבנזוג הלך להתחיל את הכנס, עם רשימת הרצאות בלתי נגמרת, והילדים ואני התנחלנו בחדר משחקי הקופסה. התחלנו מ Exploding kittens וגררנו את מריאן קול לשחק איתנו, רק שלקח לנו יותר מדי זמן להבין מה המשחק ואיך הוא עובד, ומריאן היתה צריכה לזוז. אני ארגנתי לעצמי המון קפה, וניסיתי לחבר בין הקטנה לבין ילדה בת חמש עם המון רצון להתחבב על אחרים. הקטנה ציירה, והילדה השניה ניסתה לצבוע, והגדול ואני ניסינו להבין איך עובד המשחק הסופר-מוזר של חתולים שלא-באמת מתפוצצים.

לשמחת כולנו היתה הפסקה בהרצאות והבנזוג הגיע לתוס את מקומה של מריאן. אני התפוצצתי (במשחק, לא במציאות), ועברתי לשחק עם הקטנה דיקסיט. קיבלנו שחקן חיזוק דמות לוגאן, הבן של פרייזר (קלואי היתה בחדר שלה, אומללה ועם כאב ראש כתוצאה מהתייבשות כיוון שהיא לא שתתה מספיק בטיול האופניים אתמול). אחרי סיבוב שלם של דיקסיט בו הילדים קרעו לי את הצורה, ואחרי שהגדול והבנזוג פוצצו את כל החתולים, החלטנו לחזור לחדר. האף שלי התחיל לנזול והתחלתי להרגיש לא טוב. הילדים קיבלו אישור להידבק למסכים ולא להרפות, ואני הלכתי לשכב.

היות שאנחנו חולקים חדר עם הילדים, השקט לא היה ממש שקט, והופרע מדי פעם על ידי צחקוקים של הקטנה או רטינות של הגדול, כשמשהו נתקע במשחק שלו.

נמנמתי עד שהבנזוג הציע שנצא לאכול. בחרתי מסעדה תאילנדית מעבר לרחוב, ופגשנו שם עוד שני אסטרונומים. האוכל היה סביר, ועשינו "סבב" שבו הילדים אכלו כל אחד את מנת הבשר שלו אבל את הפחמימות של השני. העיקר שכולם יצאו שבעים. לקראת סוף הארוחה הכנס התחדש ושחררתי את הבנזוג ואת האסטרונומים האחרים. הם השאירו לי מזומן, ואני נשארתי לסגור את החשבון ולהשאיר טיפ. אמנם עד עכשיו הערכתי מאד את הבנזוג על מה שהוא עשה עבורי בוורלדקון, אבל עכשיו הפנמתי לעומק מה זה דרש ממנו. כולם הלכו להרצאה מעניינת, ואני נשארתי עם הילדים ועם ההתעסקות הביורוקרטית המעצבנת. אוף.

לקחתי את הילדים והחלטנו לעצור לאכול קינוח במסעדה אחרת. הקטנה קיבלה pound cake, שזה מעין עוגה בחושה. הגדול קיבל קאנולי ממולא בוניל ושוקלד, ואני קיבלתי עוגיית שחור/לבן, כמו בפרק ההוא של סיינפלד. המשכנו להסתובב ברחוב דלמר. הרחוב הזה הוא רחוב שמעוצב בקפידה כדי לשמוך תיירות, ולכן מכיל כמויות בלתי נתפסות של מסעדות, חנויות בגדים, מספרות ואפילו מכוני קעקועים (שניים!). עצרנו באחד ממכוני הקוסמטיקה כדי לברר כמה עולה אודם בורדו (חמישה דולר, אבל לא היה להם את הצבע שאני אוהבת), ולקנות לקטנה צמיד בדולר.

חזרנו לחדר, והפעם הצלחתי לנמנם ממש, עד שהבנזוג הגיע להעיר אותי לקראת הקונצרט של מריאן קול.

כאן צריך לעצור ולהסביר מי היא מריאן ומה הקטע של הקונצרט:

מריאן קול היא זמרת פולק / נשמה ששרה שירים גיקים ומקסימים להפליא. אני מכירה אותה דרך הבנזוג, והפסקול הקבוע באוטו שלו. כאשר התארגן הכנס הנוכחי (שזכה לכינוי ליקוי-קון), הבנזוג פנה אליה ושאל אם היא תהיה מעוניינת להופיע כאן. אחרי שהיא הסכימה, הוא קישר בינה לבין פאמלה גיי שייארגנו את כל מה שההגעה שלה דורשת. מפה לשם היא הסכימה להופיע גם עבורינו וגם בקונצרט מיוחד בזמן ליקוי החמה (אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. כלומר, בפוסט על ליקוי החמה עצמו).

הילדים ירדו איתנו לקונצרט. הגדול ישב בשורה מאחורינו והקשיב, והקטנה חלקה איתנו שולחן וטפפה על פי הקצב. אני מכירה את השירים של מריאן, כמובן, אולם יש הבדל עצום בין להאזין לה שרה ברדיו של האוטו לבין לשמוע אותה במרחק של מטר וחצי ממני. הקול שלה נפלא, והיא מבצעת את השירים בצורה מבריקה. ההגשה של השירים מצחיקה, מערבת את הקהל, ובעיקר – גורמת לשירים להשמע "חיים" יותר. אמיתיים יותר ממה שהם נשמעים בהקלטה.

אחרי הקונצרט הזמנו את מריאן להצטרף אלינו לפיצה. זה נראה הדבר הטעים לעשות. הקטנה חזרה לחדר לשחק ולנוח, והגדול הצטרף אלינו. יצאנו עם ננסי, פול (בעלה) וסוזי, כולם אנשי weekly space hangout שיואב מכיר מקרוב ואני מכירה רק בשמות (בערך). הזמנתי את הפיצה הלא-נכונ כי לא הבנתי מה אני מזמינה. היה עליה יותר מדי רוטב ופחות מדי גבינה. אבל היא היתה טעימה, ואחרי שכולם חלקו עם כולם את הפיצה שלהם, אז בכלל הכל היה בסדר. ושתיתי בירה! שלמה! לבד! אפילו שאהוד לא היה בסביבה כדי לגמור אותה! ממש הרגשתי בוגרת להפליא.

כשכולנו פיהקנו יותר משהצלחנו לגמור משפטים נפרדנו והלכנו לישון. בתקווה שהלילה הג'טלג הארור לא ירים את ראשו.

כמובן שטעינו, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. כלומר, מחר.

היום האחד עשר, או – כל כנס מתחיל באותה צורה

הצלחנו לחזור לישון לשעתיים, יבורך הרגל השנ"צ, אבל בשבע היינו חייבים לקום ולהתארגן לקראת יום עמוס: ליקוי-קון עומד להתחיל!

הגדול ואני התכוונו להצטרף לטיול אופניים שאורגן ע"י פאמלה גיי, אסטרונומית מגניבה ורוכבת אופניים מנוסה.

יצאנו ברגל לפארק במרחק חצי שעה הליכה מהמלון, ועצרנו בדרך לארוחת בוקר במקום מקסים וביתי שהומלץ ע"י גוגל מפות. מסתבר שבארה"ב, ארץ הדירוגים הבלתי נגמרים, אפילו השירות הזה הופך לאמין.

המקום מנוהל ע"י בני זוג שאוספים ספלים מכל העולם ומברכים את כל המגיעים בחיוך גדול ו"האלו!" ידידותי להפליא. המטבח ממוקם במרכז המסעדה, ואפשר לצפות עליו מכל כיוון ולראות אותם מכינים את טוסט הבננה וחמאת הבוטנים שהזמנת.

מארוחת הבוקר המשכנו לפארק לטיול האופניים. להלן כמה עובדות בנוגע לטיולי אופניים:

  1. אם לא רכבתם מעל שלושה חודשים, ולא עשיתם כושר בכלל, אולי אל תצאו לרכיבה של שעה בשטח הררי.
  2. אם החלטתם לצאת לרכיבה בשטח הררי, אולי כדאי שתעשו את זה ביום שבו בעשר בבוקר הטמפרטורה היא מתחת לשלושים מעלות צלזיוס.
  3. אם החלטתם לצאת לרכיבה בשטח הררי ביום שבו הטמפרטורה היא שלושים מעלות צלזיוס בעשר בבוקר, אולי כדאי לא לעשות את זה כשמובילת הקבוצה היא רוכבת מקצועית שהקצב האיטי שלה גורם לכם להזיע…

אבל היה ממש כיף, באמת. אני מאד אוהבת לרכוב, ומאד אוהבת לרכוב עם הגדול שבכושר טוב בהרבה ומחייך כל הזמן. הוא היה מקסים והשתדל להשאר בקצב שלי ולדבר איתי תוך כדי רכיבה. כמו, היו דינוזאורים!

בדרך חזרה למלון אספנו איתנו שני "טרמפיסטים" משתתף בכנס וקלואי, ביתו של פרייזר קיין, המנחה השותף של Astronomy Cast לצידה של פאמלה. ניסיתי למצוא נושא לשיחה עבור הגדול, כדי שירגיש חלק מהדיון, וברגע שקלואי אמרה שהיא אוהבת משחקי מחשב, זרקתי אליה את הגדול להמשך השיחה. היה חמוד לשמוע אותו מתנסח באנגלית, משתדל לשמור על הנימה הקלילה שלו תוך כדי חיפוש המונחים הנכונים. האנגלית שלו מעולה, והוא מצליח להשמע טבעי לגמרי בשפה השנייה שלו. זה מגניב לאללה.

כשחזרנו למלון גילינו שחלק ממשתתפי מסע האופניים כבר שם, ושהכנס התחיל בצורה הרגילה בהם כנסים מתחילים: עם בעיות. מסתבר שאפילו בכנס אסטרונומיה מעבר לאוקיינוס יש בתי דפוס שלא עושים למינציה כצו שצריך, ועדיין נדרשים מתנדבים שיחתכו תגים ויתאימו אותם לשמרתג שלהם.

הבנזוג ואני, בהיותנו שועלי כנסים מרובי צלקות, מיד התנדבנו לעזור ובילינו שעה משעשעת למדי בחיתוך, סידור ומיון תגים. ממש כמו בארץ.

בצהריים קבוצת חיתוך, מיון וסידור התגים החליטה לצאת לצהריים. הקבוצה כללה את ננסי, המפיקה של astronomy cast ובעלה פול, ושני הילדים של פרייזר, קלואי ולוגן. הפעם הוחלט על מקום המבורגרים במורד הרחוב. השתרכנו כולנו למסעדה ותוך כדי כך דיברנו על מליון נושאים, רובם לא קשורים לאסטרונומיה! טיהי!

הייתי צריכה לתחקר את המלצרית לעומק כדי להבין כמה זה המבורגר של חצי ליברה. או פיט. או פאטום. מי יודע איך לעזאזל הם מודדים דברים במדינה הזו??? לפחות ההמבורגר היה טעים, והקולה הגיעה עם הריפיל המתחייב. יאי אמריקה!

בדרך חזרה התברר לי שאנחנו והחברים החדשים שלנו חולקים חיבה לסטארטרק, ודיברנו על ההבדלים בין הסרטים הישנים לחדשים. יאי גיקים!

חזרנו למלון להתקלח, ושוב ירדנו למטה להרשם באופן רשמי, ולקבל את התגים שעמלנו עליהם. קניתי גם ארבע חולצות לארבעתינו, שהיו יקרות, אבל לא יקרות כמו חולצות וורלדקון.

הצלחנו לא להרדם לשנ"צ. הילדים נשארו מחוברים למסכים בחדר, והבנזוג ואני עלינו לקבלת הפנים הרשמית. קוד הלבוש הוכרז בתור "מה שבא לכם", ולכן החלטתי ללכת עם חולצה גיקית, חצאית וסנדלי שורש. כל הנשים האחרות הגיעו בבגדים מדהימים ונעלי עקב. אני באמת צריכה לפענח את השפה שהאמריקאים מדברים. זה כאילו יש רובד שלם של מידע שאני מאבדת, אפילו שאני משתמשת באותן מילים. זה מדהים ומתסכל בעת ובעונה אחת.

מריאן קול הופיעה עם שני שירים, טיזר לקראת ההופעה שלה מחר, וקיבלה מכולנו מחיאות כפיים ושריקות. היא נפלאה ומצחיקה, ומבצעת שירים עם מכונת כתיבה. באמת.

דיברנו, פגשתי נשים חדשות ושוחחנו על גידול ילדים, טוסטרים ותארים מתקדמים. אפילו קיבלתי רעיון לסיפור! כלומר, למשהו שאני אולי אוכל לשלב איפושהו בסיפור. נראה.

לקראת עשר הלכנו להשכיב את הילדים לישון, וחזרנו למסיבה פרטית בחדר של ננסי ופול. הם הזמינו את יואב (ואותי דרכו) לשתות כמה בירות מקומיות מהאיזור בו הם גרים.

אם תהיתם על מה אסטרונומים שיכורים מתווכחים, ובכן, הם מתווכחים על פרדוקס פרמי. עם טיעונים משעשעים מאד לשני הצדדים, והמון מספרים שנזרקים לאוויר. היה מצחיק וטעים, ובחצות החלטנו שבטוח הבסנו את הג'טלג והלכנו לישוןןןןן!

עד שש וחצי. מרררף.

היום העשירי, או – טיסות!

קמנו מוקדם, אחרי שינה טרופה למדי. הילדים כבר היו ערים לגמרי כשאנחנו התעוררנו, ומלאי מרץ מהול בעייפות שרק טיסה טרנס-אטלנטית יכולה לייצר. וידאתי שהמונית שלנו בדרך, הגדול חיסל את שאריות הפיצה, וירדנו למטה.

בשלוש לפנות בוקר טרמינל ארבע של JFK נטוש כמעט לחלוטין. היחידים שנמצאים בשדה הם אנשי שירות בודדים והמון אנשים שממתינים לטיסה שלהם לפנות בוקר ובינתיים ישנים על שטיחים אקראיים. זה אחד ההבדלים הבולטים בין שדה התעופה בהלסינקי לבין JFK, ולמעשה גם לעומת נתב"ג. השדה הזה לא מעוניין שבני אדם יישארו בו או אפילו סתם ישבו. אין כסאות, אין ספסלים ואין מקום לנוח בשום מקום. אין דוכני מודיעין נוחים לשימוש, וגם מי שנמצא במודיעין לא יודע לענות על חלק ניכר מהשאלות ששאלנו. יש דיינר אחד פתוח בטרמינל ארבע, והמטבח שבו סגור באמצע הלילה, כך שמה שאפשר לאכול שם זה עוגות או קפה.

עמדנו (שוב) בתור, עשינו צ'ק אין, עברנו (שוב) בידוק בטחוני, והפעם היה תורה של הקטנה לצאת בתור סיכון בטחוני. מסתבר שהיא שכחה שיש לה בקבוק מים מלא בתיק, ולכן השומר המסכן היה צריך לעבור בין כובע חתול, דברי יצירה ומליון בובות פרווה עד שהוא מצא את הדבר שבגללו התיק סומן כ"מסוכן".

הטיסה הראשונה מהשתיים היתה פחות נוראית מהטיסה הטרנס-אטלנטית. היה אוכל ושתיה, והספקתי להשתעמם רק פעמיים לפני שנחתנו באטלנטה, הידועה בכינויה "כאן, ילדים, נמצא ה CDC, שהוא המקום הכי מגניב בעולם". המבטא של נותני השירות הפך למבטא דרומי למדי, מה שהיה מגניב לאללה, אבל לא הספקנו להינות כי התברר לנו שאנחנו צריכים לעלות על רכבת (!) כדי להספיק לטיסה הבאה שלנו. מסתבר שנמל התעופה באטלנטה הוא עד כדי כך גדול.

חצינו את הטרמינל בריצה, הספקנו לרכבת ואפילו הספקנו לקנות אוכל בינוני, לגלות שיש וויפי חינמי והמון כסאות לנוח עליהם (מה שהוביל לניצחון מוחץ של נמל התעופה באטלנטה על פני JFK נטול הוויפי או הכסאות), לצלם פוסטרים משעשעים, ועלינו על הטיסה הבאה.

הפעם הטיסה חצתה רק איזור זמן אחד, כך שאפילו ששהינו בתוך המטוס שעה וארבעים השעון החיצוני טען שעברו רק ארבעים דקות מאז שעלינו על הטיסה. כל הקיפוצים בין איזורי הזמן גרמו לי להזכר בבן הזוג של אשתו של הנוסע בזמן, שבשלב מסוים בספר תוהה בן כמה הוא, עם כל הנסיעות בזמן שהוא עבר.

שדה התעופה בסנט לואיס הפסיד לאטלנטה כי אין בו וויפי חינמי. מצד שני, יש בו רכבת! שלקחה אותנו היישר לרחוב של מלון Moonrise, אותו קל לזהות עפ"י הירח הענק שמסתובב על גגו.

נכנסנו למלון, שמחנו לגלות שהחדר שלנו כבר מוכן, עלינו מהר לפרוק מזוודות, ויצאנו שוב לחום וללחות כדי לאכול משהו לפני שניפול למיטה.

הרחוב בו המלון שלנו שוכן נראה כמו סט של סרט הוליוודי, כולל הדיינר האמריקאי, המספרות, ואפילו חנות הקעקועים. אכלנו במסעדה שהזכירה לנו מה הטעם של תבלינים. לא היה לי מושג שהאוכל בהלסינקי היה כ"כ תפל, עד שקיבלנו כנפי עוף עם תיבול ששורף את הלשון. יחי האמריקאים!

השירות היה מדהים. האוכל הגיע ממש מהר, מילאו לנו את הכוסות בלי שנספיק לשים לב שהן התרוקנו, והבונוס – לא יקר!

המשכנו לשוטט במורד הרחוב עד שהגענו לחנות המובייל השכונתית. אני נשארתי לדסקס עם המוכר החביב סוגי חבילות סים והתפתחויות עלילתיות במשחקי הכס, בזמן שהבנזוג לקח את הילדים לבן אנד ג'ריז השכונתי להשביע את רעבונם לגלידה.

בדרך חזרה השתדלנו למתוח כמה שיותר את הזמן כי הרגשנו את טלפי הג'טלג אוחזים בנו. השעה היתה ארבע וקצת, ובקושי הצלחנו להשאר ערים.

עצרנו בחנות יד שניה כדי שאוכל לאלתר לעצמי פיג'מה מחולצה ענקית וחצאית קשירה, ובמכולת בשביל "דברים שצריך שיהיו בחדר". כלומר, בננות, m&m, ריזס וג'ינג'ר מיובש. הצלחנו למתוח את ההסתובבות, משחקי המחשב והסלולרי עד שבע בערב, וקרסנו לשינה שקיווינו שתמשך המון זמן.

ואז כולנו התעוררנו בשלוש וחצי לפנות בוקר.

לך תזדיין, ג'טלג.