Posts Tagged ‘365 ימים’

יום ראשון

אבא לוקח יומיים חופש מהעבודה. תכננו לסוע לצפות במטאורים במכתש רמון, אבל במקום זאת מחליטים להשאר בבית ולנוח.
הגיבור משתף פעולה, משחק במכוניות שלו, מדבר עם אבא (בשקט, כדי לא להעיר אותי).
מאוחר בבוקר שניהם מגיעים לחדר השינה ומחבקים אותי.

אני מתחילה לבשל, ובינתיים מקשיבה לשני הגברים שלי בסלון. הם משחקים שחמט מגנטי.
"אבא, למה הוא לא קופץ?"
"כי זה חייל, הוא יכול ללכת רק ככה."
"ולמה הוא לא הולך אחורה?"
"כי הוא יכול ללכת רק קדימה."
"מי כן יכול לקפוץ?"
הפסקה שבה הבנזוג מסביר לילד על הפרש.
"אבא, מה זה?"
"זה המלך."
"אהה, המלך." הילד חוזר בהשתאות.
"המלך יכול לקפוץ?"
"לא."
"אבא, אני רוצה לשחק לבד עכשיו."

אבא נסוג בהתאם, ומותיר לילד מגרש דמיוני עמוס בחיילים, סוסים, צריחים ומלכות. חיש קל הוא מתחיל במשחק במסגרתו המלכה מנסה ללכת, אבל החיילים מפריעים לה, עד שהפרש קופץ מעליהם ועוזר לה לצאת מהמצור.
הוא כל כך חמוד, שאני מעדיפה לתת לאוכל להתקרר ולא לקרוא לו לאכול.
אחרי הארוחה הטרקטור של הגיבור מצטרף למשחק. מסתבר שצריך לערום את כל החיילים לערימה אחת, אבל לטרקטור קשה מכיוון שהם מתגלגלים מהכף שלו כל הזמן.

בערב, ב"הופ" רואים חבורת ילדים מצויירם מגיעים לקוטב הצפוני המצוריים ורואים שם אורורה מצויירת.
"זה הזוהר הצפוני," אני מסבירה לו, "אלו חלקיקים מהשמש נלכדים בשדה המגנטי של כדור הארץ."
הגיבור קופץ נרגש מכסאו, רץ לארונית הקנטה ושולף משם את ערכת השחמט, "מגנטי כמו זה, נכון אמא?"
כן, חמוד שלי, בדיוק אותו הדבר.

ולילה.

מודעות פרסומת

הכל ביחד

איך עובר הזמן כל כך מהר?

מרכזת את רשימת הדברים שעשינו השבוע, כדי שלא יאבד בערפילי הזכרון המתעמעם שלי –

  • קנינו מתנות לשני ימי הולדת, ונתנו אחת מהן. הגיבור בחר את המתנות בעצמו – מכונית מרוץ אדומה לבן, משאית זבל גדולה לבת. ניסיתי לשכנע אותו לבחור משהו יותר "נשי", אבל הוא סירב, מה שהתברר כהחלטה הנכונה. כאשר נתנו את המתנה הילדה התלהבה ממנה יותר מכל הבובות ואביזרי הציור שיש לה. זה היה ביום שני.
  • פגשנו כלבלכ קטן ואמא בשבוע 38, ושיחקנו ביחד. הגיבר והכלבלב רצו לפנים, והאמא ואני השתרכנו מאחור, מדברות על הריונות, לידות, ולילות. גם זה היה ביום שני.
  • הכנו ביחד פשטידת קישואים וטופו, וכאשר אכלנו אותה הגיבור אמר שהיא מאד טעימה לו. זה היה אתמול, יום רביעי.
  • הלכנו לקבל טיפול בשיאצו, והגיבור שיחק בחדר ליד במשך שעה וחצי, כאשר הבנזוג ואני התחלפנו בשמירה עליו. אחד המשחקים שלו – הוא מצא בובת כלבלב קטנה והשכיב אותה לישון על הצד, כמו שהוא ישן. אחר כך הוא הסביר לי שהלילה הכלבלב (שקוראים לו מאקי, דרך אגב, על שם מיקי של ההורים שלה מיקי), החליט שהוא ישן לבד במיטה, ואנחנו צריכים להיות מאד בשקט כדי לא להפריע לו. גם זה היה אתמול.
  • ראינו המון טלויזיה ביחד. אין סיבה אמיתית חוץ מזה שאני עייפה כל הזמן, ונטולת אנרגיה באופן כללי. המדקר המליץ לי להתחיל לקחת כמוסות אומגה 3, אבל אני לא בטוחה שזה רעיון טוב. לא יכולה להסביר לגמרי למה. אולי אני צריכה לחזור לקחת ברזל? הערכים בבדיקות הדם תקינים, אבל אחרי בדיקת הסכרת המדומה שלי – אני לא בטוחה שאני סומכת על זה.
  • אכלנו בקנטאקי פרייד צ'יקן, והגיבור שמר בצד שתי חתיכות עוף לאכול בתור ארוחת בוקר היום. הוא אכל אחת, ואז הודיע שאת השניה הוא ישמור למחר. ילד חסכוני.
  • הוא יושב עלי, עכשיו, וכותב אותיות בפלאפון. הוא הפנים את העקרון של מספר לחיצות כדי לעבור בין האותיות, והוא יצר את הרצף "דהו". לבד.
  • הוא קורא מספרים ואותיות בזמן נסיעה מתוך הרכב. הרבה פעמים הוא קורא מספרים מעמודי חשמל או משלטים חולפים, ואז מצווה עלינו לעזור לו בהמשך הקריאה, אחרי שהשלט כבר עבר…
  • בזמן שלקח לי להקליד את המשפט הקודם הוא כבר הקליד את הרצף "זחטי" על צג הפלאפון המבהב.

עוד 21 ימים בלבד הוא יתחיל ללכת לגן, ואני כבר מתגעגעת. לריח שלו, לקול המצחקק, לבקשות הדחופות כאשר אני בשירותים.
גיבור שלי, איך אראה את העולם כאשר אתה לא לידי?

שבוע

יום שלישי

אבא עדיין חולה, ואנחנו יוצאים מהבית. מנצלים את המכונית כדי להגיע רחוק – עד למרכז כפר סבא.
אוכלים ארוחת בוצוריים עם אחותי בבית קפה קטן. האוכל טעים, אבל עברות כמעט ארבעים דקות עד שהחביתה שהזמנו מגיעה לשולחן.
כדי להעסיק את הילד הרעב אני מקפלת לו עגור אוריגמי, ואחותי משחקת איתו. הם מתחבאים מתחת לדלפק הגבוה, מתרוצצים ברחבי בית הקפה, והצחוק שלו נשמע מעל קולות השיחה העמומים.
האוכל מגיע, והגיבור שואל מתי הוא יכול לקבל קינוח. אני מצביעה על כמות היוגורט שהוא צריך לאכול בשביל זה.
אחותי מתחלחלת – זו הדרך להפרעות אכילה.
היא צודקת.
אבל.
אמא שלי הרגילה את הילד לקבל משהו מתוק בסוף האוכל, וכאשר לא הגבלתי אותו הוא אכל מעט מדי, עבר לקינוח, ונשאר רעב ואומלל במשך שאר היום.
אוכלים.
הוא טועם מסלט הטונה של אחותי, מהלחם המטוגן שלי, מהיוגורט עם הגרנולה שלו.
האוכל נגמר, יוצאים החוצה.
הוא מקבל קרטיב בטעם אננס, ואני עולה אל הרופא, להוציא תעודת מחלה עבור הבעל השוכב במיטה ומשתעל.
מטיילים עוד קצת, עד שכולנו מתעייפים.
מחזירים את אחותי הביתה.
מחזירים את עצמנו הביתה.
נכנסים למיטה.
הולכים לישון.

יום רביעי

בבוקר משאירים את הגיבור אצל ההורים שלי, וממשיכים אל הרופא. הוא בודק את בעלי האומלל ומכריז שזה אכן וירוס, ממליץ על מנוחה, ומאריך את חופשת המחלה.
שנינו מתיישבים בבית קפה, כל אחד שוקע בארוחה שלו, מדברים קצת, מחייכים קצת, נמנעים מחיבוקים ומנשיקות.
הוא לא רוצה להדביק אותי, ואני מתגעגעת מעבר לשולחן.

אוספים את הגיבור מההורים שלי, מחזירים את אבא למיטה, אוספים צעצועים, ממשיכים הלאה.
נוסעים למפגש חינוך ביתי.
ילדים בכל גיל ממלאים את הבית, אבל הבן שלי נעלם לגינה. הוא מעדיף לשחק לבד עם משאיות וטרקטורים.
במשך שעתיים הוא בלתי נראה, ורק כאשר הוא מתעייף הוא נכנס לבקש אפרסק, ומתיישב ליד המחשב עם הילדים הגדולים ממנו.
"אני רוצה לשחק באבנים המתפוצצות, אמא."
האם המארחת מדליקה עבורו את המשחק – נימו מחפש את אבא שלו בגרמנית. השפה הזרה לא מפריעה לבן שלי, אחרי שמוצאים עבורו את משחק הזכרון שבו אבנים מתפוצצות כאשר מתאימים את הציורים שעליהן.

צהריים.
חוזרים הביתה, למיטה, מדלגים על הארוחה, נאכל כאשר נקום.
בערב אנחנו מחזירים אותו אל ההורים שלי, ונוסעים לבקר חברים.
אוספים אותו שוב בחצות.
ההורים שלי כבר ישנים, אחי מכין אוכל במטבח.
הגיבור שלי בוכה כאשר אני נכנסת אל הדירה – "אמא, את תמיד באה לאסוף אותי מוקדם מדי!"
הוא לא סיים את הסט, לא הספיק לשחק עם אחי.
חצות וחצי לפנות בוקר, והשעה מוקדמת מדי עבורו.
חוזרים הביתה.
אוכלים משהו מהיר ומאולתר.
נכנסים למיטה.
מחר יהיה יום פיג'מה, יש גבול להתרוצצויות.

יום חמישי

לי יש פצע הרפס מכוער וכואב על הסנטר, בעלי מרגיש רע אחרי היום הארוך אתמול, ושנינו מותשים.
הגיבור שלי מעסיק את עצמו – קודם רואה טלויזיה, אחר כך מוציא את מועך השום מהמגירה במטבח ומתחיל לשחק בפלסטלינה.
"אמא, תראי! יש כאן נחשים!" הוא מתהב מהסרטים היוצאים מהחורים הקטנים.
הוא מכין לי גלידת פלסטלינה, כריך פלסטלינה ולעצמו – נחשי פסטלינה.
טעים לנו מאד.
מתכננים לסוע לסבתא בתל אביב, אבל כולנו מתעייפים מהישיבה בבית, והולכים לישון מוקדם.
בערב לאבא יש טיפול שיאצו, אני על המחשב, והפעוט ממשיך להכין לי מאכלי פלסטלינה מעוררי תאבון.

בעצם, הוא עוזר לי למצוא תשובה לקרוטונית – ימי פיג'מה הם טובים, בעיקר אם אמא לא מרגישה טוב והפעוט מעסיק את עצמו…

יום שני

בוקר איטי.
אבא חולה על הספה בסלון, ברק עומד לידו, נוגע בו וצוחק, "אבא אתה לא דביק בכלל!"
בהסבר נוסף הוא מבין את המשמעות של "להדביק", ומאותו רגע עומד מרוחק מאבא שלו ומחייך אליו.
טלויזיה, מחשב.

בצהריים חברה מתקשרת – הם הגיעו למרכז, ושתינו מעמיסות את הילדים על המכונית ונוסעות אל איקאה.
הגיבור מוליך אותנו בריצה דרך חדרי ההדגמה הממורקים, ואנחנו משתרכות אחריו. הוא עוקב אחרי המפה התכולה בידו "אמא, עכשיו אנחנו כאן," מוליך את אצבעו על הקו המקווקו, "ועוד מעט נגיע לכאן".
מגיעים לאיזור הילדים.
הבן שלי והבת שלה חולצים נעליים ורצים במעלה המדרגות ובמורד המגלשה. ילדים אחרים מצטרפים.
גן שעשועים במזגן.
צחוק מסביב.
אנחנו יושבות על מיטת ילדים, מדברות על הרהיטים המוקטנים והיקרים מדי.

יותר מחצי שעה הם משחקים על המגלשה, ואז אנחנו אוספות את שניהם ועוברות למסעדה.

"אני לא אוהב צ'יפס!" הוא צועק ורוקע ברגל, "וגם לא שניצלים, ואני רוצה רק לראות טלויזיה!"
הוא צועק ובוכה, מסרב להצעה לטבול את הצ'יפסים בקטשופ (מה שקונה אותו לרוב כי אין לנו בבית קטשופ), מסרב לרעיון לחתוך את השניצלים ביחד, אומלל, עייף ורעב.

אני מוותרת.
מסתובבת אל החברה שלי וטובלת בהיסח הדעת את אחד הצ'יפסים במרק העגבניות.
"אמא, מה את עושה?"
אני מסבירה, והוא, בהבעת פנים חשדנית, מנסה גם כן.
מתיישב לשולחן איתנו ומתחיל לאכול את כל הצ'יפסים.
אני מחייכת, חותכת לעצמי שניצל וטובלת אותו במרק העגבניות.
בשלב הזה שתי הצלחות אצלו, והוא טובל הכל ומחסל את תכולת הצלחת במהירות.

כולם שבעים, מחייכים, אבל עייפים.
נכנסים למכונית, נוסעים דרומה.
הילדים נרדמים בדרך.

אנחנו נפרדים מהחברה ומביתה, וחוזרים הביתה, אל אבא החולה.
נשמטים במיטה לשניה טרופה של שעה, מתעוררים.
הוא בוחר משאית ענקית ואנחנו יוצאים שוב.
שוב צפונה, שוב פקקים.
מגיעים באיחור של יותר מחצי שעה, אבל מתקבלים בחיוך.

קצת שאלות, קצת התפעלות מהבטן, ואני נשכבת על המיטה, מוכנה לדיקור.
הגיבור נעמד לצד המיטה ומסתכל עלי בזמן שתוקעים בי מחטים קטנטנות.
"למה את לא מרשה לי לדקור אותך, אמא?"
השאלה הופכת במהירות לרצף שאלות לגבי מרידיאנים וזרימת אנרגיה, והפעוט והמדקר יושבים ביחד, מסתכלים על מפת הגוף ומשחקים ב"איפה צריך לדקור אם כואב ב…".
הילד שלי עוקב אחרי הקוים הצבעוניים, מחפש נקודות דיקור המתאימות לכאב בטן, כאבי אוזניים, כאבי ראש, והוא מאושר.

עשרים דקות עוברות, ועכשיו הפעוט מקבל הסבר איך לשלוף את המחטים, מכניס את המחטים לפח המיוחד, מדבר ללא הפסקה.
בסיום הטיפול הוא מקבל במתנה מוליך מחט, ומסתובב עם צינור הפלסטיק הקטן באושר.

חוזרים הביתה.
מצחצחים שיניים.
נכנסים למיטה.
הילד נרדם אחרי חמש דקות, וישן עד למחרת.

יום ראשון

שבוע וחצי חלף.
עמוס בחזרות, הכנות, סיכומים ורשימות לקראת הכנס, ואז יומיים נטולי אמאבא, ושישי שהיינו בים, ושבת שהיינו בבית, ועכשיו – חוזרים לשגרה.

קמים בבוקר.
מכינים דייסת שיבולת שועל. הוא יושב מול הופ, ואני מבשלת.
"אמא, מתי נשטוף את הבית?"
"אחרי שנסיים לאכול."
אוכלים.
הוא מציף קוביית קרח בדייסה החמה, משחק איתה עד שנמאס, ואז בולע אותה בשלמותה ומחייך.
מרימים כיסאות, מזיזים שולחנות, אוספים צעצועים פזורים.
"אמא, עכשיו נשטוף את הבית?"
כן. מגב לי ומגב לו, סמרטוט לי וסמרטוט לו, ומתחילים.
קודם חדר השינה. הוא אוסף את כדורוני שערות החתולה, ואני מציפה את הרצפה במים ומעבירה אותם לפתח הביוב הפתוח.
אחר כך חדר העבודה – הוא מוציא את הכסאות מהחדר, ועוזר לי לשפוך מים על הרצפה.
נכנסים לקצב – אני מפנה את המים לחדר האמבטיה, והוא אוסף אותם לביוב.
"לא ככה, בואו לכאן," הוא מדבר אל המים הסוררים שעוקפים את המגב, "לא, אתם צריכים להכנס לביוב, אל תלכו לחדר שלי!"

במטבח פירורי אוכל נאספים אל המים, בפינת האוכל – אבק.
הוא עומד מול חדר האמבטיה, דובק בתפקידו – פינוי המים לחור הביוב.
השקית עם הבקבוקים למחזור נופלת, ואחד מבקבוקי הזכוכית מתנפץ על הרצפה. הגיבור שלי עומד בפינת הפרוזדור, ממתין עד שאני אאסוף את כל החתיכות הקטנות. טוב שאנחנו שוטפים עכשיו – אפשר לנקות את הכל.

הוא מתעייף.
מתיישב על פיסת הספה הפנויה ורואה שאריות תוכניות מרצדות בזמן שאני מסיימת לשטוף סביבו.

"עכשיו לא לדרוך על הרצפה, טוב?"
הוא מהנהן, המוצץ כבר בפה. מגיע להתכרבל עלי כי המיטה שלו מונחת על שלנו – עדיין לא הספקתי להוריד אותה חזרה לרצפה.
הוא נרדם בזרועותי בזמן שאני מדברת בטלפון עם חברה, משלימה חסרים אחרי כנס מתיש.

חוזרים לשגרה, לאט.

יום רביעי

יום שלישי היה באמת יום פיג'מה, פרט לארוחת ערב משפחתית בערב, שגבתה מחיר נפשי (מיני התפרצות שלי, התפרצות גדולה של הגיבור והתכנסות של הבנזוג).
יום רביעי התחיל אחרת.
היינו אמורים ללכת למפגש חינוך ביתי, אבל הגיבור מצא משהו מענין בטלויזיה, ואחר כך התחיל משחק ארוך במשאיות שלו, ואני סתם הייתי מותשת מאתמול, והזמן נמשך, ונמשך, והצהריים הגיעו, ושנינו התכרבלנו מול הטלויזיה, מכרסמים פלפלים ומדברים על אהבה.
בשלוש הלכנו לישון.

בארבע וחצי התעוררנו.
הוא נועל סנדלים, אני לוגמת מים, ויוצאים.
עוצרים בחנות צעצועים קרובה – יש חניה מול החנות לשם שינוי.
נכנסים.
הוא עובר בין המדפים, מחפש מתנת יום הולדת לחבר טוב.
"אולי את זה?" אני מצביעה על קופסאת לגו.
"לא." הוא ממשיך.
"ומה עם זה?" אני מציעה משאית גדולה.
"לא." הוא עובר למדף סמוך.
"וזה?"
"אמא," הוא נוזף בי, "זה שוב לגו. הלל לא אוהב לגו."
הוא נעצר ליד רכבת גדולה, "אמא, את זה אני רוצה לקנות להלל."
המחיר – 229 ש"ח.
"לא, חמודי, זה יקר מדי."
הוא רגיל לתשובה הזאת, ואנחנו ממשיכים לחפש, סורקים את החנות, עוברים בין מחברות, בובות ספיידרמן ובראציות רוקדות.
"אולי את זה?" אני מורידה קופסא ובה משאית אדומה ארוכה שנראית כמו כבאית.
הוא נד בראשו וממשיך.
"אמא! מצאתי!" הוא קורא לי כאשר אני כבר מתייאשת.
אני ממהרת אליו – הוא אוחז קופסה ובה משאית, הליקופטר, מכונית ותמרורי רחוב.
המחיר סביר.
"בסדר גמור חמוד שלי."
הולכים לקופה. עומדים בתור.
הוא מקפץ מרגל לרגל, "אמא, את יודעת מה?"
הוא מרים אלי זוג עיניים עמוקות, "אני חושבת שאולי עדיף בכל זאת את הכבאית."
חוזרים למדף, מניחים את הקופסא הכחולה ונוטלים את הקופסא הצהובה.
"אני חושבת שזה מנוף."
"לא, זאת כבאית!"
משלמים.
המוכרת עוטפת את הקופסא.
"אמא, אני רוצה לקחת את השקית."
מלא גאווה הוא מסתובב ברחוב, אוחז בשקית שקופה בידו, שומר עליה.
אחרי שהוא כבר חגור במושב אני שואלת, "ואם זה בכל זאת מנוף ולא כבאית?"
הוא חושב ועונה, "אמא, גם אם זה מנוף זה בסדר."

והכל באמת בסדר.

סופ"ש ועוד קצת

שישבתנוסעים לתצפית.
מתארגנים מהר, אבל יוצאים מאוחר, ושוב מגיעים אחרי החשיכה.
ההורים של מיקי כבר שם, עם מיקי, והגיבור מתרוצץ בחברת הכלבה השחורה. מטפסים על גבעה, מרחרחים סביב האוהל, וצונחים על המזרון בעייפות.
אוכלים, שותים, מתחבקים.
אני מתיישבת על המזרון, מדברת עם ההורים של מיקי ועם החבר שהגיע איתם. בנזוגי מסדר את הטלסקופ, מפנה אותו לכוון וגה – הכוכב הבהיר ביותר בשמיים בשעה הזו.
הגיבור מתמלא מרץ מחודש, ושועט עם מיקי בסיבובים, מלטף אותה ומרחיק את פניו כאשר היא מלקקת אותו. אין לו זמן להסתכל בטלסקופ – הוא עסוק.
אבא של מיקי שולף מגביר אור כוכבים, וכולנו משחקים בצעצוע החדש. העולם צבוע בירוק בהיר, הכל מודגש, והגיבור מצמיד עין אחת למשקפת ומנופף אלי בחושך. הוא לא יודע שרק הוא מסוגל לראות אותי, שאני לא יכולה לראות אותו.
אחרי שעה של צחקוקים ילדותיים וכלביים הוא מגיע לחיקי.
"אמא, תספרי לי על הכוכבים," הוא מבקש, ואני מראה לו את תצורת העקרב ועינו האדומה.
המבוגרים הולכים למגרש החניה להסתכל על הכוכבים, ואנחנו נשארים מתחת לשמיכת הפליז.
קול מציצת המוצץ מאט, ולבסוף נפסק.
הוא נרדם, עלי, ואני עוצמת את עיני ונחה איתו.
בשלב כלשהו בנזוגי מעיר אותי. אני מסתכלת על אנדרומדה, מנופפת לחיים ששם, אפילו שאני יודעת שהם לא יכולים לראות אותי.
עוברים לאוהל, להמשיך לישון.
כאשר השמש זורחת אנחנו מתעוררים, מקפלים את האוהל, אוכלים שאריות של פיתה וחומוס, נפרדים מההורים של מיקי והחבר, ונוסעים צפונה.
הגיבור יורד אצל ההורים שלי ליום של סבים.
הבנזוג בבית – פורק את הדברים והולך לישון.
אני לתל אביב, ליום ארוך של חזרות וקפה.

בערב מתאחדים שוב, מתחבקים מול המסך המרצד.
הולכים לישון.

נגמר סוף השבוע, מתחיל שבוע חדש.

יום ראשוןקמים מוקדם.
אבא שלי אוסף אותנו ואנחנו חוצים את הפקקים בדרך למוסך.
הגיבור מתרוצץ באולם הכניסה, בוחר לעצמו מכונית אדומה בתצוגה ומנסה לנהוג בה.
"אמא, שבי איתי,"
אני מסרבת, לא רוצה להדחק לתוך מכונית עכשיו.

יוצאים לקניון לארוחת בוקר.
בדרך עוברים על יד מכונה שפולטת סוכריות בתמורה לשקלים.
"אמא, אני יכול לקבל סוכריה?"
"כן, אבל רק אחרי האוכל."
הוא מסכים ואנחנו ממשיכים לבית הקפה.

הגיבור מסתכל אל המלצרית, "אני רוצה בבקשה קש אימא ויוגורט."
ואני מתרגמת – "מיזלי, בבקשה."
"אמא, די," הוא גוער בי, "אני רוצה להזמין לבד." פונה חזרה אל המלצרית, "קש אמא עם יוגורט, הפירות והדבש בצד."
המלצרית מתמוגגת, ואבא שלי ואני משתדלים לא לצחוק.

האוכל מגיע, ואנחנו סועדים בשקט, ממלאים את הקיבה המקרקרת בתשע בבוקר.
הגיבור אוכל את השכבה העליונה של הגרנולה ומודיע שהוא שבע.
"אני רוצה סוכריה." הוא מבקש מאבא שלי, ואני עוצרת אותם, "קודם תגמור את האוכל."
משפט פולני, אבל אני יודעת שהוא לא שבע, אלא רק מהופנט מהסוכריות שראינו.
אוכל עוד שתי כפיות, "אמא, קשה לי מדי לאכול. אולי את תאכילי אותי?"
והפעם, אני מסכימה.
הוא אוכל את כל היוגורט והגרנולה, ורק אז אני משחררת אותם להוציא סוכריה מהמכונה.

כאשר אני נוברת בשאריות הסלט שלי, ותוהה האם לאכול עוד פרוסת לחם, הם חוזרים.
הגיבור מנופף באושר בסוכריה על מקל, עמוסת חומרים משמרים וצבעי מאכל, אבל אני מחייכת.
סוכריה אחת בשבוע זה לא נורא.

"ותראי מה עוד קנינו!" הוא מצביע על הכיס בחולצה של אבא שלי, משם אבי מוציא טופי, מרשמלו, סוכריה בצורת מוצץ, ושני מסטיקים.

אני אוגרת את אנחת האכזבה בפנים. "אתה יכול לאכול רק סוכריה אחת."
הוא מתנגד, בוכה, אומלל. עייפות מצטברת ותסכול נוכח הסוכריות המפתות המונחות על השולחן מולו הופכים לבכי.
ואני נכנעת.
לא מסוגלת להאבק כאשר אבא שלי עומד מאחורי, וגם אני עייפה.
מה יקרה מכמה סוכריות?

ממשיכים לחנות כלי כתיבה בקצה השני של הקניון. במשך עשר דקות הילד שלי מחסל את כל הסוכריות.

רמת סוכר עולה.
הוא רץ.
בסיבובים, מקיף אותנו, רץ קדימה, נעצר, חוזר לאחור, רץ לפנים, רץ בין המדפים, מוריד דברים, מחזיר דברים, רץ שוב למדף אחר.
אני קוראת לו, אבל הוא מסונור מסוכר, ולא מקשיב.

משלמים.
עוברים לחנות צעצועים.

רמת סוכר מתאזנת.
הגיבור שלי מטייל בין הצעצועים, לוחץ על דברים מהבהבים, מניע גלגלים.
אני מוצאת ערכת סריגה לילדים, והולכת למצוא את הבן שלי, לשאול האם הוא רוצה אותה.

רמת סוכר יורדת.
"תראה מה מצאתי, אתה רוצה שנקנה את המסרגות האלה?"
"לא!" מצביע על מכונית מהבהבת, "אני רוצה את זה!"
אני מסרבת. מזכירה לו את ההסכמה שהגענו אליה בשבוע שעבר, לפיה לא נקנה יותר צעצועים עד יום ההולדת.
משחזרת את הטיעונים שהוא אמר בעצמו, מסבירה על כסף, על חסכון, על מקום פנוי בבית.
הוא לא מקשיב.
הילד הנפלא שלי, שלא עבר טנטרום כבר יותר משנה וחצי, מטיל עכשיו את עצמו על הרצפה, בועט ובוכה, חירש לקול שלי.
אבא שלי מחליט שזה מכיוון שהוא עייף, חירש להסבר שלי שזו התוצאה של יותר מדי סוכר בפחות מדי זמן.

מצמצמת נזקים.
יושבת על רצפת חנות הצעצועים, מערסלת את הילד שלי, מחבקת אותו, נותנת לו לצעוק ולבכות במרחב המוגן שבין זרועותי.
אבא שלי לוקח אותו בידיו, והגיבור מניח את ראשו על הכתף הגבוהה, עיניו בוכות.
אני משלמת על ערכת הסריגה הזנוחה.

חוזרים הביתה.
הבן שלי אומלל, עייף, בוכה.
עולים למעלה.
הוא חולץ נעליים וזורק אותן על הקיר.
אני מכניסה אותו למיטה, מחבקת, נותנת לו לפרוק את שאריות הבכי שלו.
הוא נרדם לארבע שעות.
בערב הילד שלי חוזר אלי, חמוד וחייכני, צוחק, משחק, שמח.

לא עוד סוכר מעובד.

יום שני
תופסים טרמפ עם אבא ודוד ג' שנוסעים לאילת. הם מורידים אותנו בפתח תקווה וממשיכים דרומה.
הגיבור לא נפרד ממזוודת הסריגה שלו, סוגר ופותח אותה.
מגיעים אל סבא וסבתא שלי.
אוכלים איתם צהריים מוקדמים.
הגיבור פותח את המזוודה, מסביר להם על מסרגות הפלסטיק, על כדורי הצמר, ומבקש ממני לסרוג איתו.
אני מעלה חמש עיניים, סורגת שורה אחת, ונותנת לו את המסרגות.
אנחנו מעבירים את העיניים ביחד, עד שנמאס לו, והוא משאיר אותי עם הוראות להמשך.
"אני רוצה נחש סגול," הוא שולף את כתר הפלסטיק המזוודה, ואני עוקבת אחרי ההוראות בדף המצורף לסריגת שרוול ארוך ודק.
אני סורגת, מדברת עם סבתא שלי, והגיבור וחצי הסבא שלי יורדים לקנות עוד משאית ענקית מפלסטיק.
הם חוזרים בעיניים בוהקות, והגיבור מסיע את המשאית על הרצפה.
"אני צריך זבל," הוא מבקש, וסבתא שלי שולפת ממחטה מהכיס.
המשאית מעמיסה את הממחטה ופורקת אותה, אני ממשיכה לסרוג נחש סגול, סבא וסבתא מדברים, והכל שקט ונעים.

בערב בנזוגי מגיע לאסוף אותנו. כולם שמחים לקראתו, מחבקים אותו, אומרים את המשפטים הרגילים שמכסים על הכבוד והאהבה שהוא מעורר במשפחה שלי.
נוסעים הביתה.
הגיבור שלי נרדם במושב האחורי, משאית הזבל על ברכיו.
עולים הביתה, משכיבים אותו במיטה, חולצים את הנעלים הכחולות.
מתקלחים, מחליפים בגדים, יוצאים שוב.
הגיבור מתעורר רק כאשר אנחנו כבר נוסעים בדרך להורים שלי.
"איפה הנעליים שלי, ומי לקח לי את המשאית?"
הוא בוכה, מבולבל, לא מבין את פער הזמנים מאז שנרדם.
מגיעים אל ההורים. היום ערב נשים – רק אמא שלי ואחותי שם. עוברת כמעט רבע שעה עד שהגיבור שלי מתעורר לחלוטין ומסוגל לשחרר אותי.
בנזוגי ואני נוסעים לעניננו, חוזרים אחרי חצות.
הגיבור שלי יושב בסלון ובוכה כאשר אני פותחת את הדלת, "אמא, למה חזרת כל כך מהר?"
אני לא מבינה, והוא מסביר, "דוד ג' עדיין לא חזר הביתה!"
הקטן שלי, המתין בסבלנות עד אחרי חצות כדי לפגוש את הדוד שלו.
אני מסבירה שהם נסעו לאילת ויחזרו רק מחר, ובסופו של דבר הילד מתרצה.
נועל נעליים, יורד איתי לאוטו, אוחז את מזוודת הסריגה ביד אחת ואותי ביד השניה.
מגיעים הביתה.
מקלחת מהירה.
הולכים לישון.

הוא עייף, מתעורר רק אחרי עשר בבוקר ביום שלישי.
וזה יהיה יום פיג'מה.