Posts Tagged ‘365 ימים’

יום שני

בוקר איטי.
אבא חולה על הספה בסלון, ברק עומד לידו, נוגע בו וצוחק, "אבא אתה לא דביק בכלל!"
בהסבר נוסף הוא מבין את המשמעות של "להדביק", ומאותו רגע עומד מרוחק מאבא שלו ומחייך אליו.
טלויזיה, מחשב.

בצהריים חברה מתקשרת – הם הגיעו למרכז, ושתינו מעמיסות את הילדים על המכונית ונוסעות אל איקאה.
הגיבור מוליך אותנו בריצה דרך חדרי ההדגמה הממורקים, ואנחנו משתרכות אחריו. הוא עוקב אחרי המפה התכולה בידו "אמא, עכשיו אנחנו כאן," מוליך את אצבעו על הקו המקווקו, "ועוד מעט נגיע לכאן".
מגיעים לאיזור הילדים.
הבן שלי והבת שלה חולצים נעליים ורצים במעלה המדרגות ובמורד המגלשה. ילדים אחרים מצטרפים.
גן שעשועים במזגן.
צחוק מסביב.
אנחנו יושבות על מיטת ילדים, מדברות על הרהיטים המוקטנים והיקרים מדי.

יותר מחצי שעה הם משחקים על המגלשה, ואז אנחנו אוספות את שניהם ועוברות למסעדה.

"אני לא אוהב צ'יפס!" הוא צועק ורוקע ברגל, "וגם לא שניצלים, ואני רוצה רק לראות טלויזיה!"
הוא צועק ובוכה, מסרב להצעה לטבול את הצ'יפסים בקטשופ (מה שקונה אותו לרוב כי אין לנו בבית קטשופ), מסרב לרעיון לחתוך את השניצלים ביחד, אומלל, עייף ורעב.

אני מוותרת.
מסתובבת אל החברה שלי וטובלת בהיסח הדעת את אחד הצ'יפסים במרק העגבניות.
"אמא, מה את עושה?"
אני מסבירה, והוא, בהבעת פנים חשדנית, מנסה גם כן.
מתיישב לשולחן איתנו ומתחיל לאכול את כל הצ'יפסים.
אני מחייכת, חותכת לעצמי שניצל וטובלת אותו במרק העגבניות.
בשלב הזה שתי הצלחות אצלו, והוא טובל הכל ומחסל את תכולת הצלחת במהירות.

כולם שבעים, מחייכים, אבל עייפים.
נכנסים למכונית, נוסעים דרומה.
הילדים נרדמים בדרך.

אנחנו נפרדים מהחברה ומביתה, וחוזרים הביתה, אל אבא החולה.
נשמטים במיטה לשניה טרופה של שעה, מתעוררים.
הוא בוחר משאית ענקית ואנחנו יוצאים שוב.
שוב צפונה, שוב פקקים.
מגיעים באיחור של יותר מחצי שעה, אבל מתקבלים בחיוך.

קצת שאלות, קצת התפעלות מהבטן, ואני נשכבת על המיטה, מוכנה לדיקור.
הגיבור נעמד לצד המיטה ומסתכל עלי בזמן שתוקעים בי מחטים קטנטנות.
"למה את לא מרשה לי לדקור אותך, אמא?"
השאלה הופכת במהירות לרצף שאלות לגבי מרידיאנים וזרימת אנרגיה, והפעוט והמדקר יושבים ביחד, מסתכלים על מפת הגוף ומשחקים ב"איפה צריך לדקור אם כואב ב…".
הילד שלי עוקב אחרי הקוים הצבעוניים, מחפש נקודות דיקור המתאימות לכאב בטן, כאבי אוזניים, כאבי ראש, והוא מאושר.

עשרים דקות עוברות, ועכשיו הפעוט מקבל הסבר איך לשלוף את המחטים, מכניס את המחטים לפח המיוחד, מדבר ללא הפסקה.
בסיום הטיפול הוא מקבל במתנה מוליך מחט, ומסתובב עם צינור הפלסטיק הקטן באושר.

חוזרים הביתה.
מצחצחים שיניים.
נכנסים למיטה.
הילד נרדם אחרי חמש דקות, וישן עד למחרת.

יום ראשון

שבוע וחצי חלף.
עמוס בחזרות, הכנות, סיכומים ורשימות לקראת הכנס, ואז יומיים נטולי אמאבא, ושישי שהיינו בים, ושבת שהיינו בבית, ועכשיו – חוזרים לשגרה.

קמים בבוקר.
מכינים דייסת שיבולת שועל. הוא יושב מול הופ, ואני מבשלת.
"אמא, מתי נשטוף את הבית?"
"אחרי שנסיים לאכול."
אוכלים.
הוא מציף קוביית קרח בדייסה החמה, משחק איתה עד שנמאס, ואז בולע אותה בשלמותה ומחייך.
מרימים כיסאות, מזיזים שולחנות, אוספים צעצועים פזורים.
"אמא, עכשיו נשטוף את הבית?"
כן. מגב לי ומגב לו, סמרטוט לי וסמרטוט לו, ומתחילים.
קודם חדר השינה. הוא אוסף את כדורוני שערות החתולה, ואני מציפה את הרצפה במים ומעבירה אותם לפתח הביוב הפתוח.
אחר כך חדר העבודה – הוא מוציא את הכסאות מהחדר, ועוזר לי לשפוך מים על הרצפה.
נכנסים לקצב – אני מפנה את המים לחדר האמבטיה, והוא אוסף אותם לביוב.
"לא ככה, בואו לכאן," הוא מדבר אל המים הסוררים שעוקפים את המגב, "לא, אתם צריכים להכנס לביוב, אל תלכו לחדר שלי!"

במטבח פירורי אוכל נאספים אל המים, בפינת האוכל – אבק.
הוא עומד מול חדר האמבטיה, דובק בתפקידו – פינוי המים לחור הביוב.
השקית עם הבקבוקים למחזור נופלת, ואחד מבקבוקי הזכוכית מתנפץ על הרצפה. הגיבור שלי עומד בפינת הפרוזדור, ממתין עד שאני אאסוף את כל החתיכות הקטנות. טוב שאנחנו שוטפים עכשיו – אפשר לנקות את הכל.

הוא מתעייף.
מתיישב על פיסת הספה הפנויה ורואה שאריות תוכניות מרצדות בזמן שאני מסיימת לשטוף סביבו.

"עכשיו לא לדרוך על הרצפה, טוב?"
הוא מהנהן, המוצץ כבר בפה. מגיע להתכרבל עלי כי המיטה שלו מונחת על שלנו – עדיין לא הספקתי להוריד אותה חזרה לרצפה.
הוא נרדם בזרועותי בזמן שאני מדברת בטלפון עם חברה, משלימה חסרים אחרי כנס מתיש.

חוזרים לשגרה, לאט.

יום רביעי

יום שלישי היה באמת יום פיג'מה, פרט לארוחת ערב משפחתית בערב, שגבתה מחיר נפשי (מיני התפרצות שלי, התפרצות גדולה של הגיבור והתכנסות של הבנזוג).
יום רביעי התחיל אחרת.
היינו אמורים ללכת למפגש חינוך ביתי, אבל הגיבור מצא משהו מענין בטלויזיה, ואחר כך התחיל משחק ארוך במשאיות שלו, ואני סתם הייתי מותשת מאתמול, והזמן נמשך, ונמשך, והצהריים הגיעו, ושנינו התכרבלנו מול הטלויזיה, מכרסמים פלפלים ומדברים על אהבה.
בשלוש הלכנו לישון.

בארבע וחצי התעוררנו.
הוא נועל סנדלים, אני לוגמת מים, ויוצאים.
עוצרים בחנות צעצועים קרובה – יש חניה מול החנות לשם שינוי.
נכנסים.
הוא עובר בין המדפים, מחפש מתנת יום הולדת לחבר טוב.
"אולי את זה?" אני מצביעה על קופסאת לגו.
"לא." הוא ממשיך.
"ומה עם זה?" אני מציעה משאית גדולה.
"לא." הוא עובר למדף סמוך.
"וזה?"
"אמא," הוא נוזף בי, "זה שוב לגו. הלל לא אוהב לגו."
הוא נעצר ליד רכבת גדולה, "אמא, את זה אני רוצה לקנות להלל."
המחיר – 229 ש"ח.
"לא, חמודי, זה יקר מדי."
הוא רגיל לתשובה הזאת, ואנחנו ממשיכים לחפש, סורקים את החנות, עוברים בין מחברות, בובות ספיידרמן ובראציות רוקדות.
"אולי את זה?" אני מורידה קופסא ובה משאית אדומה ארוכה שנראית כמו כבאית.
הוא נד בראשו וממשיך.
"אמא! מצאתי!" הוא קורא לי כאשר אני כבר מתייאשת.
אני ממהרת אליו – הוא אוחז קופסה ובה משאית, הליקופטר, מכונית ותמרורי רחוב.
המחיר סביר.
"בסדר גמור חמוד שלי."
הולכים לקופה. עומדים בתור.
הוא מקפץ מרגל לרגל, "אמא, את יודעת מה?"
הוא מרים אלי זוג עיניים עמוקות, "אני חושבת שאולי עדיף בכל זאת את הכבאית."
חוזרים למדף, מניחים את הקופסא הכחולה ונוטלים את הקופסא הצהובה.
"אני חושבת שזה מנוף."
"לא, זאת כבאית!"
משלמים.
המוכרת עוטפת את הקופסא.
"אמא, אני רוצה לקחת את השקית."
מלא גאווה הוא מסתובב ברחוב, אוחז בשקית שקופה בידו, שומר עליה.
אחרי שהוא כבר חגור במושב אני שואלת, "ואם זה בכל זאת מנוף ולא כבאית?"
הוא חושב ועונה, "אמא, גם אם זה מנוף זה בסדר."

והכל באמת בסדר.

סופ"ש ועוד קצת

שישבתנוסעים לתצפית.
מתארגנים מהר, אבל יוצאים מאוחר, ושוב מגיעים אחרי החשיכה.
ההורים של מיקי כבר שם, עם מיקי, והגיבור מתרוצץ בחברת הכלבה השחורה. מטפסים על גבעה, מרחרחים סביב האוהל, וצונחים על המזרון בעייפות.
אוכלים, שותים, מתחבקים.
אני מתיישבת על המזרון, מדברת עם ההורים של מיקי ועם החבר שהגיע איתם. בנזוגי מסדר את הטלסקופ, מפנה אותו לכוון וגה – הכוכב הבהיר ביותר בשמיים בשעה הזו.
הגיבור מתמלא מרץ מחודש, ושועט עם מיקי בסיבובים, מלטף אותה ומרחיק את פניו כאשר היא מלקקת אותו. אין לו זמן להסתכל בטלסקופ – הוא עסוק.
אבא של מיקי שולף מגביר אור כוכבים, וכולנו משחקים בצעצוע החדש. העולם צבוע בירוק בהיר, הכל מודגש, והגיבור מצמיד עין אחת למשקפת ומנופף אלי בחושך. הוא לא יודע שרק הוא מסוגל לראות אותי, שאני לא יכולה לראות אותו.
אחרי שעה של צחקוקים ילדותיים וכלביים הוא מגיע לחיקי.
"אמא, תספרי לי על הכוכבים," הוא מבקש, ואני מראה לו את תצורת העקרב ועינו האדומה.
המבוגרים הולכים למגרש החניה להסתכל על הכוכבים, ואנחנו נשארים מתחת לשמיכת הפליז.
קול מציצת המוצץ מאט, ולבסוף נפסק.
הוא נרדם, עלי, ואני עוצמת את עיני ונחה איתו.
בשלב כלשהו בנזוגי מעיר אותי. אני מסתכלת על אנדרומדה, מנופפת לחיים ששם, אפילו שאני יודעת שהם לא יכולים לראות אותי.
עוברים לאוהל, להמשיך לישון.
כאשר השמש זורחת אנחנו מתעוררים, מקפלים את האוהל, אוכלים שאריות של פיתה וחומוס, נפרדים מההורים של מיקי והחבר, ונוסעים צפונה.
הגיבור יורד אצל ההורים שלי ליום של סבים.
הבנזוג בבית – פורק את הדברים והולך לישון.
אני לתל אביב, ליום ארוך של חזרות וקפה.

בערב מתאחדים שוב, מתחבקים מול המסך המרצד.
הולכים לישון.

נגמר סוף השבוע, מתחיל שבוע חדש.

יום ראשוןקמים מוקדם.
אבא שלי אוסף אותנו ואנחנו חוצים את הפקקים בדרך למוסך.
הגיבור מתרוצץ באולם הכניסה, בוחר לעצמו מכונית אדומה בתצוגה ומנסה לנהוג בה.
"אמא, שבי איתי,"
אני מסרבת, לא רוצה להדחק לתוך מכונית עכשיו.

יוצאים לקניון לארוחת בוקר.
בדרך עוברים על יד מכונה שפולטת סוכריות בתמורה לשקלים.
"אמא, אני יכול לקבל סוכריה?"
"כן, אבל רק אחרי האוכל."
הוא מסכים ואנחנו ממשיכים לבית הקפה.

הגיבור מסתכל אל המלצרית, "אני רוצה בבקשה קש אימא ויוגורט."
ואני מתרגמת – "מיזלי, בבקשה."
"אמא, די," הוא גוער בי, "אני רוצה להזמין לבד." פונה חזרה אל המלצרית, "קש אמא עם יוגורט, הפירות והדבש בצד."
המלצרית מתמוגגת, ואבא שלי ואני משתדלים לא לצחוק.

האוכל מגיע, ואנחנו סועדים בשקט, ממלאים את הקיבה המקרקרת בתשע בבוקר.
הגיבור אוכל את השכבה העליונה של הגרנולה ומודיע שהוא שבע.
"אני רוצה סוכריה." הוא מבקש מאבא שלי, ואני עוצרת אותם, "קודם תגמור את האוכל."
משפט פולני, אבל אני יודעת שהוא לא שבע, אלא רק מהופנט מהסוכריות שראינו.
אוכל עוד שתי כפיות, "אמא, קשה לי מדי לאכול. אולי את תאכילי אותי?"
והפעם, אני מסכימה.
הוא אוכל את כל היוגורט והגרנולה, ורק אז אני משחררת אותם להוציא סוכריה מהמכונה.

כאשר אני נוברת בשאריות הסלט שלי, ותוהה האם לאכול עוד פרוסת לחם, הם חוזרים.
הגיבור מנופף באושר בסוכריה על מקל, עמוסת חומרים משמרים וצבעי מאכל, אבל אני מחייכת.
סוכריה אחת בשבוע זה לא נורא.

"ותראי מה עוד קנינו!" הוא מצביע על הכיס בחולצה של אבא שלי, משם אבי מוציא טופי, מרשמלו, סוכריה בצורת מוצץ, ושני מסטיקים.

אני אוגרת את אנחת האכזבה בפנים. "אתה יכול לאכול רק סוכריה אחת."
הוא מתנגד, בוכה, אומלל. עייפות מצטברת ותסכול נוכח הסוכריות המפתות המונחות על השולחן מולו הופכים לבכי.
ואני נכנעת.
לא מסוגלת להאבק כאשר אבא שלי עומד מאחורי, וגם אני עייפה.
מה יקרה מכמה סוכריות?

ממשיכים לחנות כלי כתיבה בקצה השני של הקניון. במשך עשר דקות הילד שלי מחסל את כל הסוכריות.

רמת סוכר עולה.
הוא רץ.
בסיבובים, מקיף אותנו, רץ קדימה, נעצר, חוזר לאחור, רץ לפנים, רץ בין המדפים, מוריד דברים, מחזיר דברים, רץ שוב למדף אחר.
אני קוראת לו, אבל הוא מסונור מסוכר, ולא מקשיב.

משלמים.
עוברים לחנות צעצועים.

רמת סוכר מתאזנת.
הגיבור שלי מטייל בין הצעצועים, לוחץ על דברים מהבהבים, מניע גלגלים.
אני מוצאת ערכת סריגה לילדים, והולכת למצוא את הבן שלי, לשאול האם הוא רוצה אותה.

רמת סוכר יורדת.
"תראה מה מצאתי, אתה רוצה שנקנה את המסרגות האלה?"
"לא!" מצביע על מכונית מהבהבת, "אני רוצה את זה!"
אני מסרבת. מזכירה לו את ההסכמה שהגענו אליה בשבוע שעבר, לפיה לא נקנה יותר צעצועים עד יום ההולדת.
משחזרת את הטיעונים שהוא אמר בעצמו, מסבירה על כסף, על חסכון, על מקום פנוי בבית.
הוא לא מקשיב.
הילד הנפלא שלי, שלא עבר טנטרום כבר יותר משנה וחצי, מטיל עכשיו את עצמו על הרצפה, בועט ובוכה, חירש לקול שלי.
אבא שלי מחליט שזה מכיוון שהוא עייף, חירש להסבר שלי שזו התוצאה של יותר מדי סוכר בפחות מדי זמן.

מצמצמת נזקים.
יושבת על רצפת חנות הצעצועים, מערסלת את הילד שלי, מחבקת אותו, נותנת לו לצעוק ולבכות במרחב המוגן שבין זרועותי.
אבא שלי לוקח אותו בידיו, והגיבור מניח את ראשו על הכתף הגבוהה, עיניו בוכות.
אני משלמת על ערכת הסריגה הזנוחה.

חוזרים הביתה.
הבן שלי אומלל, עייף, בוכה.
עולים למעלה.
הוא חולץ נעליים וזורק אותן על הקיר.
אני מכניסה אותו למיטה, מחבקת, נותנת לו לפרוק את שאריות הבכי שלו.
הוא נרדם לארבע שעות.
בערב הילד שלי חוזר אלי, חמוד וחייכני, צוחק, משחק, שמח.

לא עוד סוכר מעובד.

יום שני
תופסים טרמפ עם אבא ודוד ג' שנוסעים לאילת. הם מורידים אותנו בפתח תקווה וממשיכים דרומה.
הגיבור לא נפרד ממזוודת הסריגה שלו, סוגר ופותח אותה.
מגיעים אל סבא וסבתא שלי.
אוכלים איתם צהריים מוקדמים.
הגיבור פותח את המזוודה, מסביר להם על מסרגות הפלסטיק, על כדורי הצמר, ומבקש ממני לסרוג איתו.
אני מעלה חמש עיניים, סורגת שורה אחת, ונותנת לו את המסרגות.
אנחנו מעבירים את העיניים ביחד, עד שנמאס לו, והוא משאיר אותי עם הוראות להמשך.
"אני רוצה נחש סגול," הוא שולף את כתר הפלסטיק המזוודה, ואני עוקבת אחרי ההוראות בדף המצורף לסריגת שרוול ארוך ודק.
אני סורגת, מדברת עם סבתא שלי, והגיבור וחצי הסבא שלי יורדים לקנות עוד משאית ענקית מפלסטיק.
הם חוזרים בעיניים בוהקות, והגיבור מסיע את המשאית על הרצפה.
"אני צריך זבל," הוא מבקש, וסבתא שלי שולפת ממחטה מהכיס.
המשאית מעמיסה את הממחטה ופורקת אותה, אני ממשיכה לסרוג נחש סגול, סבא וסבתא מדברים, והכל שקט ונעים.

בערב בנזוגי מגיע לאסוף אותנו. כולם שמחים לקראתו, מחבקים אותו, אומרים את המשפטים הרגילים שמכסים על הכבוד והאהבה שהוא מעורר במשפחה שלי.
נוסעים הביתה.
הגיבור שלי נרדם במושב האחורי, משאית הזבל על ברכיו.
עולים הביתה, משכיבים אותו במיטה, חולצים את הנעלים הכחולות.
מתקלחים, מחליפים בגדים, יוצאים שוב.
הגיבור מתעורר רק כאשר אנחנו כבר נוסעים בדרך להורים שלי.
"איפה הנעליים שלי, ומי לקח לי את המשאית?"
הוא בוכה, מבולבל, לא מבין את פער הזמנים מאז שנרדם.
מגיעים אל ההורים. היום ערב נשים – רק אמא שלי ואחותי שם. עוברת כמעט רבע שעה עד שהגיבור שלי מתעורר לחלוטין ומסוגל לשחרר אותי.
בנזוגי ואני נוסעים לעניננו, חוזרים אחרי חצות.
הגיבור שלי יושב בסלון ובוכה כאשר אני פותחת את הדלת, "אמא, למה חזרת כל כך מהר?"
אני לא מבינה, והוא מסביר, "דוד ג' עדיין לא חזר הביתה!"
הקטן שלי, המתין בסבלנות עד אחרי חצות כדי לפגוש את הדוד שלו.
אני מסבירה שהם נסעו לאילת ויחזרו רק מחר, ובסופו של דבר הילד מתרצה.
נועל נעליים, יורד איתי לאוטו, אוחז את מזוודת הסריגה ביד אחת ואותי ביד השניה.
מגיעים הביתה.
מקלחת מהירה.
הולכים לישון.

הוא עייף, מתעורר רק אחרי עשר בבוקר ביום שלישי.
וזה יהיה יום פיג'מה.

יומיים

יום שלישיקמים מוקדם, נוסעים למעבדה המרכזית.
אמא מקבלת כוס גדולה עם 50 ג"ר סוכר, ושותה.
גיבור קטן מתרוצץ סביבה, מביא לה מים, מלטף את היד, מחייך, מחכה.
יוצאים לרחבה שבמרכז הבנין להמשיך לחכות ביחד.
הגיבור מסיע את הטרקטורים שלו באדניות הענקיות, חופר מעט אדמה, מדבר עם זוג מבוגר שעומד בצד ומתמוגג ממראה הילד הזהוב המשחק.
"אמא, למה יש רשת למעלה?"
אני לא יודעת, וזו הפעם הראשונה שבה הבחנתי שיש רשת מתוחה מעלינו בין הבנינים, תוחמת את האוויר המותר.

הטרקטורים נאספים חזרה לתיק – תורנו הגיע.
"קוראים לי ברק ואני בן שלוש וחצי!" הוא מכריז בפני הלבורנטית.
אני מושיטה את זרוע ימין, מקשיחה את עצמי מפני הדקירה, ובינתיים הגיבור שלי מציג בפני הלבורנטית את שני הטרקטורים שהביא איתו, מספר לה עליהם ומחייך.
"למה אתה לא בגן היום?" היא שואלת, והוא עונה, לפני שאני מספיקה.
"אני לא הולך לגן, רק בשנה הבאה אני אלך, לגן של גדולים." כך הוא מסביר, ובינתיים הדם שלי נשאב למבחנות קטנות, סדורות.
הוא מסרב למדבקה, ומבקש שגם אותו ידקרו. הלבורנטית מסתכלת אלי ואני מאשרת.
היא שולפת את המחט, הגיבור מסתכל, ומשנה את דעתו, "בעצם אני לא רוצה עכשיו." הוא אומר לי, מכתיף את התיק עם הטרקטורים, ואנחנו יוצאים.

הולכים לבית קפה קרוב.
אני מטביעה אומלט במלח, לוגמת מים, מחכה שהבחילה מהמתוק תעבור.
הוא אוכל קצת יוגורט וגרנולה ולאחר מכן שולף שוב את הטרקטורים ומסיע אותם על הרצפה לידי.
שתי נשים מתיישבות מאחורינו איתן ילדה בת שנה וקצת. היא מתענינת בטרקטורים שלו, מצביעה עליהם וצוחקתץ
הגיבור בוחן אותה, ומסיע את הטרקטורים למחבוא מאחורי אחת מרגלי השולחן.
"אני לא רוצה שהילדה תשחק בטרקטורים שלי."
לא צריך.
אוכלים עוד קצת.
"איך קוראים לך?" אמה של הילדה כורעת לצידו.
"אני ברק, ואני בן שלוש וחצי, ועכשיו אנחנו מחכים לדוד ג'. הוא האח של אמא, וכבר לא גר בלונדון."
האמא מחייכת אלי, "עוד מעט הוא יגלה את כל סודות המשפחה."
אני מחייכת חזרה, מסיימת לכרסם את החסה מהצלחת השקופה.

שעתיים עוברות במזגן, ואחי מגיע, גבוה ומחייך.
הגיבור רץ אליו, בקושי מאפשר לו לשתות את הקפה שהוא הזמין, "בוא נלך להאכיל את היונים!"
הם יוצאים ואני משלמת.
ליד הספריה בכפר סבא מעופפות יונים אפורות, ומעליהן, תלוי בזרועותיו של אחי, גיבור קטן מרחף ומנפנף בידיו.

הולכים לקניון, קונים צרכי כתיבה, חוזרים הביתה.
הגיבור מלמד את אחי איך משחקים בצעצועים שלו, ולאחר מכן שניהם מתיישבים למחשב.
אני מכינה אוכל, אבל הם לא מגיעים – המשחק מענין יותר ממני.

שעת שנת הצהריים חולפת, ואנחנו מחליטים לסוע לטויס אר אס.
הגיבור שלי בוחר לעצמו משאית זבל ירוקה, חברה למשאיות שלו.
משלמים.
יוצאים.
נפרדים מאחי, שחוזר לביתו.
חוזרים הביתה.

אבא חוזר מוקדם מהרגיל, והגיבור מתיישב בחיקו, מסתכל על מסך המחשב המרצד. אחרי מספר דקות ראשו נשמט והוא נרדם לשינה ארוכה, עמוסת חלומות.

יום רביעי
רצינו ללכת למפגש חינוך ביתי ולא הסתדר.
רצינו ללכת לקניות, וגם זה לא הסתדר.
במקום זאת נשארנו בבית, ראינו טלויזיה, שיחקנו במשאית החדשה, וחיכינו שמזג האוויר יתאושש.בצהריים קיבלתי מסר מחברה – "אנחנו בבית, לא רוצה להפריע לשנת הצהריים המיתולוגית שלכם".
וכך, כל כך פשוט – מצאנו תעסוקה לשארית היום.

הגיבור התעורר, ויצאנו לפגוש חברים חדשים.
בית גדול, מרחב מתאים בדיוק לנסיעה על מכונית כתומה וקטנה.
השעה לא מתאימה לגיבור שלי. הוא כועס, מתנגש עם הילדים האחרים, ואחרי שעתיים אנחנו נפרדים ונוסעים לסבתא, עמוסים באוכל אורגני וענבים טריים מהשיח.

אצל סבתא – ילד אחר.
הוא צופה עם אחותי בסרט מטופש, אוכל ענבים ירוקים, מחייך, מחכה שאחי יחזור מהעבודה כדי לשחק איתו.
בקושי נפרד ממני לשלום, כל כך הוא שקוע בדברים שלו.
אני נוסעת לאסוף את בנזוגי מהעבודה, ואנחנו יוצאים לעיסוקים שלנו.

בלילה אוספים את הגיבור חזרה הביתה. הוא כועס שוב, תערובת של עייפות ותסכול כי מכונה בלעה את השקל האחרון של אחי, ולכן הם לא הצליחו להוציא עוד צעצוע משם.
חוזרים למיטה, מתכרבלים.
הוא נרדם עוד לפני שאני מספיקה לסדר את השמיכה סביבו.

חושך.
שקט.
לילה.

יום חמישי

קבעתי להפגש עם חברה מהצפון שהגיעה לבקר משפחה באיזורנו. בחרנו בית קפה, אבל כאשר הגענו לשם הגיבור החליט שהוא מעדיף את בית הקפה שמעבר לכביש. מיתרונות החיים בעיר גדולה – בני שלוש יכולים לבחור לעצמם מקומות בילוי.
עמדנו מעבר לכביש ונופפנו להן בעת שחצו במעבר החציה. אמא וילדה בשמלה צהובה, מחייכות אלינו.
הילדים בחרו את השולחנות, התיישבו אחד ליד השניה, הזמינו לעצמם אוכל, ושקעו בשיחה ערה לגבי התפריטים, המסיבות, והמאורעות בחייהם מאז שנפרדו בפעם האחרונה, מנדנדים את רגליהם על הכסאות הגבוהים.
אנחנו ישבנו והסתכלנו עליהם, שותות מים ומחייכות אחת לשניה, מדברות ביננו על התפריטים, המסיבות, והמאורעות בחינו מאז שנפרדנו לאחרונה.
אבל הרגליים שלנו כן הגיעו לרצפה.

אחרי האוכל יצאנו לגלידה ולקפה. ישבנו על המדרכה, ושוב – הקטנים דיברו בינהם, כמעט ולא זקוקים לנו. רק כאשר הגלידה הכתימה את השמלה הצהובה או את הידיים השמנמנות נחלצנו לעזרתם, חמושות במפיות ומים.

צהריים.
מאחר מכדי להשכיב את הגיבור לישון.
"רוצה לבוא אלינו?" שואלת הילדה, והגיבור מהנהן.
"זה עריון מצוין!" הוא צוחק, ואני מחייכת כאשר אני שומעת את שיבוש המילים שלו.
צועדים במעלה המדרכה.
חוצים את הכביש.
הילדים אוחזים ידיים, מדברים על הסכנות שבחצית כבישים ללא מבוגר, ושתי האמהות מחליפות מבטים.

מגיעים לבית הסבים.
הילדים נשפכים לחדר המשחקים, וחוזרים משם עם קרטוני משחקי הרכבה.
שעה וחצי חולפות בזמן שהם משחקים ביחד, מדי פעם מפסיקים כדי לראות קצת טלויזיה.

השעון שלי מצפצף – הגיע הזמן לצאת.
אנחנו נפרדים, צועדים חזרה למכונית החמה.
הוא משתחל למושב שלו, לוקח את המוצץ ונרדם. הגיבור שלי ישן כל הדרך לעבודה של אבא, וממשיך לישון בפקקים בדרך לתל אביב.
מגיעים.
פותחים את החגורה שלו.
הוא מתעורר, מחייך אל אבא, שלא ראה כל היום.
"רוצה ללכת לשחק בגן שעשועים?"
הוא מסכים, אבל קודם רוצה לשתות.
שלושתינו נכנסים לדירה שבה שני חדרים – אחד לטיפולי שיאצו ואחד לחוגי יוגה.
הגיבור מגלה את גן השעשועים האולטימטיבי – מזרונים עבים ודקים, כדורי פיזיו, כריות הנקה צבעוניות, אותן ניתן לערום לערימה אחת, לרוץ אליהן ולצחוק כאשר הן נופלות עליו.

אני נכנסת לטיפול, והגברים שלי ממשיכים לשחק בחדר היוגה. צחוקו של הילד נמהל בצחוקו של אביו, ושניהם מלווים אותי בזמן העיסוי והמתיחות.
אחרי הטיפול הגיבור כבר לא שם. רק אביו מחכה לי. אמא שלי הגיעה לקחת אותו אליהם, והשאירה את שנינו להמשך יום בוגר.

בלילה אנחנו נפגשים שוב, אצל הורי.
הוא עייף, ונרדם דקות אחרי שאנחנו משכיבים אותו במיטה שלו.
גם אנחנו.

יום רביעי

"מה עושים היום?"
"נוסעים לבקר חברים חדשים."
הוא חושב לרגע, "לא רוצה. אני רוצה להשאר בבית."

בסוף הוא מתרצה, ואנחנו יוצאים. נסיעה של פחות מעשר דקות מתארכת לעשרים כי טעיתי בדרך (פעמיים!), אבל הגענו.
בית פרטי, גינה, ארבעה ילדים מתרוצצים, שתי אמהות מדברות.
מפגש חינוך ביתי.

אני מחפשת את המבוכה שבהכרות עם אנשים חדשים, אבל שנינו מתערים בסביבה מיד. הנשים מחבקות, מכילות, נעימות, והגיבור מוצא משאית עם מנוף, ושוקע למשחק פרטי.
אין זמן למבוכה. יש פירות טריים, שיחה נעימה, צעצועים ואושר.
הרבה אושר.
חודשים לא היינו במפגשי חינוך ביתי, ושכחתי כמה זה חסר לי. להיות עם נשים שלא שואלות "מה הוא לא הולך לגן?" או "למה את לא מרשה לו….?"
מקבלות אותי, ואותו, כמו שאנחנו.
ואנחנו מקבלים אותן בחזרה.

הגיבור עובר מהמנוף למשאית זבל, ולמשחק מחשב שהבנים משחקים. משם הדרך קצרה לריצות ומשחקים ברחבי הבית. הבדלי הגדלים בינהם מטשטשים יחד עם התנועה.
צהריים.
הגיבור אוכל ביס אחד מהלחמניה הטריה וחוזר אל המחשב שהתפנה.
אחרי האוכל שלושה גדולים מתגודדים סביבו, מסבירים לו איך לשחק, מצביעים על המסך, והוא במרכז, קטן וזהוב, עוקב אחרי ההוראות.
תכננתי ללכת באחת, אבל כבר שתיים, ואז שלוש, ואני לא מבינה איך הזמן זורם כל כך מהר במפגשים האלה.

המשפחה השניה עוזבת, ואנחנו נשארים שלושה ילדים ושתי אמהות.
שותות תה, בונות עם הילדים משחק הרכבה, מדברות.
ברבע לחמש הגיבור מוצא אוצר – שני ארגזים עם מסילות ורכבות. הוא מתיישב להרכיב אותן, מוסיף למהפכה שיצר כבר בסלון.
בחמש בנזוגי מתקשר, לשאול מתי נחזור. אני לא רוצה לנתק את הילד מהרכבות.
עוד שעה חולפת.
הצעצועים נזנחים בבית לטובת הבריזה שבחוץ.
אני אוספת את הצעצועים לקופסאות, נותנת לגיבור לרוץ בגינה עם כרית, מצחקק ברוח.

חוזרים הביתה.
הוא מתיישב מול הופ, ואני מזמינה פיצה.
ג'אנק לגוף ולנשמה, אבל שנינו עייפים מכדי לחפש משהו ממלא יותר.
מקלחת.
מיטה.
הוא כבר ישן. אני אצטרף אליו עוד מעט.
קצת אחרי שאסיים לכתוב ב"באופן" את קורותינו.

יום שלישי

"אבל אמא, מה אני אעשה בלי הופ?"
החלטתי שהטלויזיה תשאר סגורה הבוקר. נמאס לי מקטיעת הפעילות בשביל בציורים המרקדים.
"אתה יכול לאכול חטיף."
הוא מסכים, ומהחטיף (ופל אורגני מקמח מלא עם חלבה…) הוא עובר למשחק שכולל שלושה טרקטורים ורכבת אחת.
אחר כך הוא מגיע להתכרבל איתי.
שנינו צוברים כוחות ומסתערים על היום.
אני מכינה ארוחת בוקר במטבח "שלי", והוא במטבח שלו – הוא מוציא מהארון את השף המהיר (כלי של טפרוור שנועד לריסוק מזון) ומרסק בפנים בננת פלסטיק ופרוסת עוגה. פותח, בודק האם הכל מרוסק כפי שהוא רוצה, סוגר מחדש, ממשיך לבחוש.
בסיום התהליך הוא מוציא את שני הפלסטיקים ומגיש אותם על צלחת פלסטיק לטעימה.
אני מסדרת את המבטח שלי, והוא את שלו, ושנינו מתיישבים לאכול ארוחת בוקר – לחם שאור עם ממרח חלבה.
הוא טועם מהממרח באצבע אחת ומודיע שלא טעים לו. הוא מעדיף לשחק בחתול.
אני אוכלת.
חתול ברק מתלטף עלי, שורט את הרגל שלי, רץ אחרי הכדור של נמש, חוזר אלי ומגרגר.
"אתה רוצה לאכול?"
הוא מהנהן, ואני מושיטה לו חתיכת לחם.
"אמא, אני כבר לא חתול!" הוא מתרעם ומתיישב לידי, מפקיע לעצמו את הצלחת שלי, עם פרוסת הלחם שלי ושותה מכוס המים שלי.
זה יותר טעים, מסתבר.

אחרי האוכל הולכים לחדר שלו. הוא מסיע את המכוניות על השטיח, ומסביר לי מה כל האנשים עושים (הם הולכים לקרקס, ואחר כך הביתה, לישון).

די, צהריים.
שנינו עייפים.
עכשיו אני מוכנה לפתוח את הופ, והוא נמרח בהכרת תודה על הספה. סוף סוף הוא יכול לנוח קצת.

יום ראשון

עברה עלינו שבת קצת מסובכת – חגיגה לסבתא של הבנזוג, ואחר כך הייתי צריכה לצאת מהבית ולחזור מאוחר, דקות לפני שהגיבור הלך לישון.
במשך הלילה הגיבור התחיל להשתעל. תחילה שיעול רגיל, כחכוח קל במורד הגרון, אבל לפנות בוקר (שעת האסתמה והשיעולים) הוא השתעל שיעול גרוני, עמוק, והתעורר מהשיעול.

"אמא, למה כואב לי הגרון?"
הוא שואל, וחושך, ואני ישנה, וההסבר נפלט מבלי לחשוב, "יש לך בגרון וירוסים, שאלה חיות קטנות קטנות, שאפשר לראות אותם רק עם מיקרוסקופ, ובגללם כואב לך הגרון."
הוא שאל עוד משהו, אבל נרדמתי, ואחר כך גם הוא.

בבוקר הוא התעורר עם אבא והלך לשחק בחדר שלו. רק לקראת תשע הוא נכנס לחדר השינה, זחל למיטה והעיר אותי.

"אמא, אמרת שתספרי לי על הוירוסים בגרון שלי."

עכשיו אני כבר ערה, ויכולה גם לבדוק שההשערה שלי נכונה.
בלוטות נפוחות מתחת ללסת, שקדים אדומים, אין חום, אין נקודות לבנות.
וירוס.

"למה הוירוסים רוצים שיכאב לי?"
חמוד שלי, משוכנע שלכל דבר בעולם יש סיבה והסבר.
"הוירוסים קטנים מאד," אני מסבירה, "הם לא כמוני, או כמוך, או כמו נמש. הם לא חושבים. הם פשוט קיימים."

מאוחר יותר אני מבקשת שהוא ישתעל עם יד על הפה ושיתרחק ממני קצת, כדי לא להדביק אותי.
הוא צוחק, מניח את כף ידו על הירך שלי ומרים אותה, "אמא את רואה, את לא נדבקת אלי."

בצהריים הוא מבקש לשתות מהתרופה הגדולה שבמקרר (ורמוקס).
אני מסרבת, מסבירה שזו תרופה נגד תולעים בטוסיק, לא לגרון כואב.
"טוב," הוא מתרצה, "אז מהתרופה הקטנה."
אני פותחת את הבקבוק עם הפרפר, מתיזה טיפות ברזל נוזלי לכפית ונותנת לו.
הוא מלקק את שפתיו וצוהל, "אמא, עכשיו כבר לא כואב לי הגרון!"

וחוזר לשחק בתומס הקטר ובאבן שהוא מצא באדנית.

עכשיו הוא ישן, מותש מיום ארוך. בערב נצא למסעדה כדי להשביע את הרעב שלי לבשר.
אני מקווה שהוא יהנה, ויצהל, כפי שצהל כל היום.

יומיים

יום שלישילמה כל כך חם לעזאזל?
אי אפשר לצאת החוצה, ערימת הניירות למחזור מוטלת ליד הדלת כבר שלושה ימים, ואני לא מסוגלת אפילו להכנס למכנסיים מרוב חום.
יושבת כל היום על הפוף בסלון ומרוקנת גלונים של מים לתוכי ולתוך התינוקת.

הגיבור עדיין לא הפנים את הנורמה שאומרת שכאשר חם לא זזים. הוא מתרוצץ, משחק עם בובות פרווה, טרקטורים ורכבות.

"אתה רוצה להרגיש את התינוקת בועטת?"
"לא," הוא מחייך אלי, "אבל כלבי (Klavi) כן רוצה."
הוא משכיב את בובת הפרווה הענקית על הבטן שלי ונובח.
"כלבי שמחה. היא מרגישה את התינוקת זזה!"

הוא חוזר אל הצעצועים שלו, משחק לידי על הרצפה.
יש סיפור חדש בבית – כלבי דגרה על ביצה, וממנה בקע הגור שלה, כלב פרווה קטן.
אני מבולבלת – הרי הוא רואה אותי בהריון.
"ברק, כלבים בוקעים מביצים?"
"מה פתאום?" הוא צוחק, "רק כלב (Klav) בקע מביצה."
אני נרגעת, חוזרת לבקבוק המים, צופה בכלב הקטן חוסם לרכבת את הדרך, מרחרח את הכדורים הקטנים שהיא מעמיסה על הקרונות שלה.

כלבי, דרך אגב, לא מניקה את הגור שלה. הוא אוכל את האוכל של החתולה שלנו. נמש (שהיא אמיתית לגמרי, וסובלת מהחום כמוני), עומדת ליד קערת האוכל שלה ומייללת, אבל הגיבור מסרב להוציא משם את בובת הפרווה.
"כלב עדיין רעב." הוא מסביר וחוזר לשחק ברכבת.
לפחות הוא לא משקה את הבובה.

בערב הוא מסביר לי שאחרי שהתינוקת תוולד הוא יעזור לי לטפל בה. הוא יקח אותה לשירותים אם היא תצטרך לעשות פיפי או קקי, כי רק צעירים יכולים לטפל בתינוקות, אני כבר מבוגרת מדי ולא מבינה.

נו טוב, לפחות הוא דוגל ב לגדל_ילדים_בלי_חיתולים‏

יום רביעייושבים בבית הקפה, חוגגים לאבא יומולדת.
שתי נשים עם שני תינוקות יושבות בשולחן ליד – "כמה כיף לכם!" אחת מהן מעירה, "הוא לא הולך לגן היום? הוא בחופש?"
לפני שאני מספיקה לענות השניה אומרת, "איזה יופי שלקחת חופש מהעבודה בשביל לבלות עם המשפחה."
אני מחייכת ומלטפת את זרועו של בנזוגי החוגג, "ככה בחרתי אותו."
הן מחייכות חזרה ושוקעות לשיחה על הבעלים שלהן שמעדיפים לראות כדורגל, ושחופש בעינהן הוא להיות בלי הילדים.

שאלת קיומו של הגיבור נשכחת אצלן.
היא נשארת אצלי.
עוד חודשיים בלבד נותרו לי לשבת איתו בבית קפה בבוקר סתם כך.
אני משחזרת את שרשרת הנימוקים. בשביל לחיות צריך כסף, בשביל כסף צריך לעבוד, בשביל לעבוד אני צריכה לצאת מהבית, בשביל לצאת מהבית צריך להכניס את הגיבור לגן.
השרשרת עדיין מחזיקה.
אבל עדיין יש צביטה בלב, ועדיין פתרונות חלופיים מתרוצצים אצלי, שוברים את כנפיהם השקופות במבואות הסתומים.
הגיבור ילך לגן, ואני לעבודה, ונהיה משפחה "רגילה".
כזאת שלא יושבת בבית קפה בעשר בבוקר באמצע השבוע סתם כך, כי לאבא יש יומולדת.