Posts Tagged ‘תארי אצולה’

איה, איה ועוד איה.

לפני חודש האצבע הימנית שלי התחילה לכאוב. כמנהגי התעלמתי מהכאבים בהנחה שהם יבינו את הרמז ויעלמו. הכאבים לא שיתפו פעולה ותוך שבוע כל היד התחילה לכאוב. אחר כך כף יד שמאל החליטה שהיא רוצה להצטרף למסיבה, ולפני שבועיים הגעתי לסוף השבוע כששתי כפות הידיים שלי לא מוכנות לגעת במקלדת.

הבנזוג הטיל עלי צום הקלדה למשך שלושה ימים, מה שלא עזר מספיק, והצום הפך לשבועיים של המנעות מהקלדה. בעבודה השתמשתי בשתי אצבעות (האמה הימנית והקמיצה השמאלית, היחידות שלא כאבו, אבל גרמו להסטה ימינה ושמאלה בהתאמה של כל האותיות שהקלדתי). בבית – המחשב היה כבוי. הספר של המלכה המתין לביקורת, הכותבים בפורום התייאשו ממני, הרעיונות לפוסטים הרקיבו בשקט באחורי המוח שלי, והכי גרוע – איבדתי קשר עם החברים שלי. עם כולם הקשר שלי וירטואלי בעיקרו. בין אם מדובר ברשתות חברתיות או בצ'יטוט בג'ימייל – הכל דורש הקלדה, ולא יכולתי לעשות את זה.

דעת הרופא (האמיתי) – או שמדובר בבעיה נוירולוגית פתירה או בבעיה נוירולוגית בלתי ניתנת לפתרון. כיף.

היום החלטתי שמספיק. הידיים במצב גרוע למדי, אבל אני חנוקה. הסתובבתי בג+, כתבתי ביקורת לספריה הפנטסטית, ואני מתכננת פוסט המלצות אייקון לבלוג המקצועי.

ואתם יודעים משהו – זה די נחמד לסבול ממחלה של סופרים אמיתיים, אפילו אם רובה נובעת מצ'יטוט מאוחר עם קני.

עסקה מופרת

אבא שלי שלח לי את המייל הבא, כחלק ממכתבתי השרשרת שהוא נוהג להעביר לי מדי פעם מסיבה עלומה. זה הולך ככה:

בגיל 4   –  אמא יודעת הכול
בגיל 8   –  אמא יודעת המון
בגיל 12 –  אמא לא יודעת הכול
בגיל 14 –  אמא שלי לא יודעת כלום
בגיל 16 –  אמא שלי? מה היא יודעת
בגיל 18 –  הזקנה הזאת גדלה עם דינוזאורים
בגיל 25 –  יכול להיות שאמא תדע משהו על כך
בגיל 35 –  לפני שאחליט אני רוצה להתייעץ עם אמא
בגיל 45 –  בטוח שאמא תוכל לתת לי כיוון
בגיל 55 –  אין ספק שאמא יודעת
בגיל 65 –   מה אמא הייתה עושה במקרה זה?
בגיל 75 –   הלוואי יכולתי לדבר על כך עם אמא

כמו כל מכתב שרשרת תייגתי אותו מיד בתור "ארכיון" ושכחתי מקיומו עד שיחה עם הנסיכה הבוקר. היא חלמה על סבא וסבתא שלה, והתחלנו להעלות זכרונות מההורים שלנו המתמודדים עם מותם של הוריהם. ואז זה היכה בי – ההורים שלי הולכים להפר את החוזה ביננו.

יש חוזה, אתם מבינים. הוא נחתם אמנם במעמד צד אחד בלבד אבל מחייב את שני הצדדים. החוזה אומר שמהרגע שאתם נולדים ההורים שלכם אמורים לדאוג לכם. הם אמורים להכין לכם כריך לבית הספר, ולהזכיר לכם ללבוש סוודר כי קר להם, ולהגביל את שעות הצפיה בטלויזיה, ולהכריח אתכם לצחצח שיניים לפני השינה, ולהדליק אור במסדרון כדי שהפחדרון ישאר בתוך הארון (או, במקרה שלי, הזאבים מתחת למיטה).

הם צריכים להכין עוגת שוקולד ליומולדת בכל צורה שתעלה על דעתכם ולזכור לקנות מספיק נרות מראש, כולל אחד לשנה הבאה. הם צריכים להקריא סיפור לפני השינה ולהכין ממתקים מראש לשבת בבוקר כדי שלשם שינוי תתנו להם לישון. הם צריכים לצעוק עליכם בפעם המאה לסדר את החדר ולהחליש את המוסיקה, ולמרות שאתם צועקים  עליהם שאתם שונאים אותם ושאף אחד לא מבין אתכם בעולם – הם עדיין יקחו אתכם לסרט ויגנו עליכם בימי הורים מפני המורים שטוענים ש"הפוטנציאל קיים, אך הוא לא מגיע לידי מימוש".

הם צריכים להיות שם בפעם הראשונה שאתם חוזרים הביתה מאוחר מדייט עם מי שיהיה החבר/ה הראשון/ה ולכעוס שהפרתם את שעת החזרה (אבל לשמוח שמצאתם מישהו), או לקחת אתכן למדוד חזיות (את זה אני לא יכולה לעשות א-מגדרי, סליחה), ולהתווכח עם המוכרת שאתן כן צריכות חזיה כי לכולן יש.

הם צריכים לשנוא את הפושטק שבטח ידרדר אתכם לעישון ואלכוהול, ולאהוב את הגיק החמוד שאומר "בבקשה" ו"סליחה", אפילו שאת הגיק תפגשו רק עשור מאוחר יותר (או, במקרה שלי, שבועיים מאוחר יותר).

הם צריכים לדעת מה טוב עבורכם בכל רגע נתון, ולא לשכוח להגיד את זה גם אם עברתם מזמן את גיל חמישים ויש לכם ילדים משלכם.

כי זה מה שהחוזה אומר. הוא אומר שההורים שלכם אמורים לאהוב אתכם. זו אהבה שאי אפשר לכמת, ובו זמנית זו אהבה יום-יומית וניתנת לחישוב. היא בנויה מהדאגה העמוקה, הכנה, שמגיעה מהמקום הכי אידיוטי וחסר הגיון, שנמשכת כל יום, כל היום, ולא מפסיקה לרגע. היא בנויה מההתפעלות הבלתי נפסקת של יצירת אדם חדש לגמרי, ובו זמנית כעס עצום על כך שהוא לא שכפול שלי.

ואתם מבינים, תת סעיף בחוזה אומר שההורים שלי אמורים לאהוב אותי תמיד. תמיד לתמוך, תמיד לעזור, תמיד להעביר ביקורת, תמיד לגרום לי להרגיש כמו ילדה קטנה ובו זמנית מבוגרת מכדי להתמך על ידי ההורים.

אז הם לא יכולים למות, כי זו הפרה של החוזה. וכל יום שבו אני מבינה את מה שאבא שלי אמר לי פעם, שהילדים שלנו לעולם לא יאהבו אותנו כמו שאנחנו אוהבים אותם, אני מבינה שאני מתקרבת ליום שבו הם יפרו את החוזה איתי, ואין לי שום דרך לעצור או למחות או למנוע מהם לעשות את זה.

וזה לא פייר.

אייקונאייקונאייקנאייקון!

רגע לפני שאני כותבת את הפוסט המפורט להפליא לגבי למה ההסכם החדש כל כך גרוע, פורסמו המלצות לאייקון 2011 הבא עלינו לטובה. הרשו לי לעזור לכם להתמקד.

תחת הכותרת "ספרות וכתיבה" תמצאו את הדברים המגניבים הבאים:

  • במקום הראשון, הרצאתו של הבנזוג לגבי השמדת עולמות. שמעתי אותה לפניכם (מהיתרונות של לשכב עם המרצה), והיא מעולה.
  • הרצאתו של קני לגבי הגירוש מגן העדן במד"ב. קני ידוע בהרצאותיו במעמיקות והמרתקות, וחבל לפספס אותו.

רצועת דיאנה ווין ג'ונס!

השנה לקחתי על עצמי להפיק את הרצועה הזו (כי התחייבתי לא לעשות כלום באייקון). ברצועה תמצאו הרצאות מגניבות, פאנל עוד יותר מגניב והכי חשוב – סדנת ופיסול הטירה הנעה בהנחייתה של הנסיכה הבלתי-נלאית וסדנת אוריגמי של דפנה מלאת המרץ!

רצועת הספקנות!

במסגרת "האצה לא עושה כלום באייקון" נידבתי את הספקנים להרים רצועה מגניבה ברמות-על. הרצאות מבוא, הרצאות למתקדמים ופאנל סופר-מגניב שמכיל טולקינאית אחת וקני.

ו… גם הרצאה שלי (כמה מפתיע) תהיה באייקון. משום מה היא מסווגת תחת "מדע ואקדמיה". נו, שיהיה. מה שחשוב הוא שתגיעו ותעשו רעשים מהקהל.  ההרצאה "תתחדש, יש לך מחלה נכחדת!", והפעם היא אפילו קשורה לנושא של הכנס. היא תעסוק בחזרתן של מחלות שחשבנו שנעלמו מהעולם. כן, יהיו גם זומבים…

והכי הכי חשוב – הפקות מקור מגניבות להפליא (שלשם שינוי בכולן אוכל לשבת בקהל במקום להתרוצץ מאחורי הקלעים)!

יש לנו שתי העלאות של דוקטור הוריבל (שריינו מקום לשתיהן, לכולנו), פאנל ערפדים לרגל יציאת הספר של הוד בוג'יותה, ולשיר בכל הכוח המאממים שגורמים לרעיון של שירה בציבור להיראות אולטרא-מדליק.

בקיצור, אנשים, בואו!

ROFL לארוחת ערב מאוחרת

בזמן האחרון יותר ויותר פוסטים של הבחור הזה נחתו אצלי ברידר באדיבות מורין הבלתי-נלאית. לפני כמה ימים, בשעה ביזארית של הלילה החלטתי להכנס לבלוג המלא ולראות על מה המהומה. כהרגלי בקודש לא הסתפקתי בשניים-שלושה פוסטים אלא החלתי בסריקה שיטתית של הבלוג (עוזר מאד להתחיל מהסיפור הטלנובלי לחלוטין שלו ושל הבלונדה, מצד שמאל). חוצמזה קוראים לו פורד פרפקט, ויש לו ציטוטים הארד-קור לגמרי, אז איך לא אקרא?

כרגע אני ב-2005, אבל רק בשביל הכיף הלכתי לראות אם יש משהו חדש בעמוד הראשי של הבלוג. והפלא ופלא, מה אני מגלה? את עצמי! ממש כאן.

זה מטופש להחריד, אבל נחמד שמבחינים בך, אפילו אם מדובר על מישהו אנונימי לגמרי בצד ההפוך של העולם (או, ככה זה נשמע בבלוג).

—-

למוטרדים – למחקר החביב שלי הופיעו לפתע פתאום תוצאות חיוביות ומשמעותיות מבחינה סטטיסטית. באמת משמעותית, לא רק בכאילו. היפ היפ הוריי.

 

יומעצמאות שמח!

חברים הלשינו לנו על חגיגת עצמאות בכפר הקרוב לביתנו, שם ניתן למצוא גם מתקנים מתנפחים, גם שערות סבתא וגם שירי ציונות, אבל ללא המון האדם המאפיין את חגיגות העצמאות של עירנו האהובה. ארזנו את הילדים ונסענו (היינו יכולים ללכת אבל חשבנו לנסוע אחר כך לראות זיקוקים מכיוון שבשנים האחרונות לא היו זיקוקים בכפר אלא רק בחגיגה העירונית). גילינו כי אכן היה מבחר ג'אנק כמיטב המסורת, שירי ציונות, מיעוט אנשים וריבוי מתקנים מתנפחים. מה שיותר טוב – המקום היה במתחם מגודר, כך שאפשר היה לשחרר את הילדים לנפשם ולשתות קפה בשקט.

הילדים היו מאושרים, אנחנו הצלחנו להינות והכי מגניב – בסוף גם היו זיקוקים! כמובן שעכשיו אני סובלת מעודף סוכר וקפאין ולכן לא מצליחה להירדם, אבל ניחא.

ובזירה הכתיבתית – המצב לא משהו. שלושה סיפורים מחכים שאתפנה אליהם, ולאף אחד אין לי ממש כוח. גם העלילה שלהם מבאסת אותי וגם נמאס לי לכתוב סיפורים ארוכים ומפורטים, מלאים בעולם ודמויות ועלילה. איפה הימים היפים של סיפורים בני 500 מילה?

אררג.

הנסיכה עזרה לי עם הפיתוח של אחד מהסיפורים (זה שאמור ללכת לשנתון), והצליחה אפילו לשכנע אותי לא לחסל את כולם בסוף הסיפור אלא ללכת על סוף מסוג everybody lives (החל מ 2:20, ספוילר לסוף עונה 1 של הדוקטור החדש).  אז זה מגניב, אבל הדרך לשם ממש ממש ארוכה, וכמו לפני כל משימה ארוכה לאין שיעור – פשוט לא בא לי להתחיל. זה עוד בסדר כי מהסיפור השני יש לי שורה ושיר להשראה, ומהסיפור השלישי יש לי פיסקה לא גמורה ודרך עוד יותר ארוכה.

בקיצור – המון מטלות ואף אחת מהן לא בא לי להתחיל אפילו. למישהו יש עודף אמביציה להשאיל לי? מבטיחה להחזיר אחרי השימוש.

ביקורתית בבית

זהו, נגמרה התקופה באונקולוגיה. ועדיין יש לי בפנקס רשימת אנשים שרציתי לכתוב עליהם, וכמה מילות סיכום על חצי שנה מטלטלת מדי, והרבה הרבה תובנות על עצמי ועל ההתמחות שלי. אבל מה שאין לי זה זמן לשבת ולכתוב (אפילו בלוג המחלות שלי סובל מכך). מה שיותר גרוע – אני (שוב) חולה, עם גרון כואב ועיניים דומעות והרגשת הג'יפה המתבקשת מכל מתקפת וירוסים.
אז בינתיים כתבתי ביקורת על ספר נוער איום ונורא שקני נתן לי. כנראה כדי להחזיר לי על כל מה שאני מעבירה אותו ביומיום.

היתרון בחברים…

זה שאחרי שהתבכיינתי מספיק לקני הצלחתי לחשוב על הפסקה הבאה בסיפור שאני מזיעה עליו פנינים גרורות כרגע. מצד שני, זה רק מקבע את העובדה שצריך להתבכיין לקני בכל פעם שכותבים סיפור. מעניין מה דעתו על הרעיון…