בהרצאה שהעברתי בעולמות האחרון דיברתי על הסיפורים הקצרים שמפורסמים בארץ. סיימתי בשקף שמראה ירידה ברורה במספר הכותביםות החדשיםות שנכנסיםות לקהילה בכל שנה.
(כן, גם לי קשה עם השפה הזו. מצד שני יותר קשה למי שלא מוכל.ת בשפה הכתובה).
איפה הייתי? אה. כן. הצטמצמות הקהילה. הבעיה היא שאם אין כותביםות חדשיםות, אנחנ ובעצם כותבים לעצמנו. חיים בחדר מהדהד מלא באותם סגנונות, בלי כניסה של רעיונות חדשים.
בסיום ההרצאה ניגשו אלי שתי נערות ושאלו למה לא בדקתי את הסיפורים שנכתבים בטאמבלר.
עניתי שאלה סיפורים שלא עוברים עריכה בזמן שכל מה שחשבתי היה "אומג! מצאתי את קהילת הכותבים האבודה שלנו!" לשם הם נעלמו – לפורמט הבלוגרי החדש, שכמובן מאפשר את אותן התנסויות כתיבה שבעבר היו בפורומי אורט, האגודה, תפוז וכו' ונעלמו ברגע שפייסבוק והממשק הלא-כתיבתי שלו שעט לחיינו ודרס את כל מה שהיה בו קודם.
היום, במסגרת הדחיינות הבלתי נסבלת שלי, פתחתי שני יוזרים בשתי רשתות חברתיות – אחד באינסטגרם כדי לעקוב אחרי יוזרים שמעלים תמונות חתולים, ואחד בטאמבלר כדי לחפש את הכותביםות האבודיםות. כמובן שברגע שמצאתי את מעוזות הכתיבה גיליתי שני דברים:
1. אומג, אני כל כך זקנה. הכתיבה שם מוחזקת על ידי א.נשים חצי מהגיל שלי ומטה.
2. אומג, איזה יופי! זה כמו לחזור בזמן לימי הפורומים העליזים!
הדבר השלישי והכי מצחיק היה שמיד התחלתי לכתוב פוסט לבלוג בטאמבלר, ואז קלטתי שיש לי בלוג. אמנם בפלטפורמה של זקנים, אבל הי – יש לי! אז העתקתי את כל שרשורי הכתיבה מהטוויטר, כתבתי את הפוסט הנוכחי, ועכשיו אלך להמשיך את הסיפור לשנתון וממחר אלך לצוד כותביםות חדשיםות!