פתחתי יותר מדי יוזרים ביותר מדי רשתות חברתיות היום

בהרצאה שהעברתי בעולמות האחרון דיברתי על הסיפורים הקצרים שמפורסמים בארץ. סיימתי בשקף שמראה ירידה ברורה במספר הכותביםות החדשיםות שנכנסיםות לקהילה בכל שנה.

(כן, גם לי קשה עם השפה הזו. מצד שני יותר קשה למי שלא מוכל.ת בשפה הכתובה).

איפה הייתי? אה. כן. הצטמצמות הקהילה. הבעיה היא שאם אין כותביםות חדשיםות, אנחנ ובעצם כותבים לעצמנו. חיים בחדר מהדהד מלא באותם סגנונות, בלי כניסה של רעיונות חדשים.

בסיום ההרצאה ניגשו אלי שתי נערות ושאלו למה לא בדקתי את הסיפורים שנכתבים בטאמבלר.

עניתי שאלה סיפורים שלא עוברים עריכה בזמן שכל מה שחשבתי היה "אומג! מצאתי את קהילת הכותבים האבודה שלנו!" לשם הם נעלמו – לפורמט הבלוגרי החדש, שכמובן מאפשר את אותן התנסויות כתיבה שבעבר היו בפורומי אורט, האגודה, תפוז וכו' ונעלמו ברגע שפייסבוק והממשק הלא-כתיבתי שלו שעט לחיינו ודרס את כל מה שהיה בו קודם.

היום, במסגרת הדחיינות הבלתי נסבלת שלי, פתחתי שני יוזרים בשתי רשתות חברתיות – אחד באינסטגרם כדי לעקוב אחרי יוזרים שמעלים תמונות חתולים, ואחד בטאמבלר כדי לחפש את הכותביםות האבודיםות. כמובן שברגע שמצאתי את מעוזות הכתיבה גיליתי שני דברים:

1. אומג, אני כל כך זקנה. הכתיבה שם מוחזקת על ידי א.נשים חצי מהגיל שלי ומטה.

2. אומג, איזה יופי! זה כמו לחזור בזמן לימי הפורומים העליזים!

הדבר השלישי והכי מצחיק היה שמיד התחלתי לכתוב פוסט לבלוג בטאמבלר, ואז קלטתי שיש לי בלוג. אמנם בפלטפורמה של זקנים, אבל הי – יש לי! אז העתקתי את כל שרשורי הכתיבה מהטוויטר, כתבתי את הפוסט הנוכחי, ועכשיו אלך להמשיך את הסיפור לשנתון וממחר אלך לצוד כותביםות חדשיםות!

מודעות פרסומת

כתיבה עם אדם מת

אי שם בשלהי מרץ 2016 הבנתי שהסיפור שתכננתי לכתוב לשנתון מדכא תחת, ושאין לי חשק לכתוב אותו. מה שיותר גרוע – הוא הרגיש לי "רגיל". סיפור של קרן. במקביל אביאל התלונן שיש לו רעיון לסיפור וכרגיל יש לו עולם ואין שום סיכוי שהוא יכתוב אותו ו…

טוב, אם אי פעם שמעתם אותו מקטר על הכתיבה שלו אתם יודעים מה היה התוכן. לכן הצעתי לו שנכתוב ביחד. לו היה רעיון, לי היה זמן, אז יאללה.

המייל הראשון ממנו לגבי הסיפור היה בעשרה באפריל (בדיוק וידאתי). הוא שלח לי פתיח על אדריכל תל אביבי שמותקף על ידי חבורת טרוריסטים אקולוגים קיצונים. במשך חודש עיבדנו את הסיפור. מי הוא, מה הוא מחפש בנגב, מי הטרוריסטים, ומה לעזאזל הסיפור?

עבדנו על הקובץ בדרייב, ובכל ערב כשהתיישבתי לכתוב האייקון הקטן של אביאל דלק, והבהיר לי שאביאל מסתכל ומוודא שאני כותבת בהתאם למה שהוא רצה. תוך כדי כתיבה החלפנו בדיחות ושטויות כמו שקורה בכל פרויקט משותף.

בתשעה במאי היינו בדיוק באמצע. היה לנו ברור מה השלב הבא, היה לנו רעיון כללי לגבי מה הולך לקרות בסוף, ודיברנו מלא על הסיפור כך שלשנינו היה מובן מה הקווים המנחים. היה לנו ברור שאנחנו רוצים סיפור כיפי עם סוף טוב, ושמאדים יהיה שם. אביאל בדיוק הכין אאוטליין ושלח לי, וסיכמנו להמשיך למחרת.

ואז, כידוע, הוא מת.

ואני נשארתי עם חור בלב וחצי סיפור ביד.

ההשלמה של הסיפור היתה נוראית. זה הסיפור האופטימי הכי איום שכתבתי אי פעם.

נשארתי נאמנה לקווים המנחים, ולהחלטה לכתוב סיפור אופטימי עם סוף טוב. שמרתי חלק גדול מהניסוחים המקוריים של אביאל, כולל משפטים שהיו בטיוטות מוקדמות ועפו בהחלטה משותפת. אפילו (בעזרת הכוונה של אהוד) הצלחתי לשמור את שם העבודה של הסיפור. התוצאה הסופית היא לגמרי סיפור משותף של אביאל ושלי, בדיוק מה שהיה לשנינו בראש כשהתחלנו לכתוב אותו.

הדבר היחיד שחסר הוא אביאל.

.

הסיפור עלה במלואו לאתר NRG ואפשר לקרוא אותו כאן, או באתר האגודה.

.

הפוסט הזה פורסם במקור בפייסבוק.

שנתון!!1

ראיתי את השנתון היום, ואוזניהן של כמה מחברי הטובים עדיין מצלצלות בגלל זה. יש אפילו הודעה מתלהבת ב"אורט".
יש המון סיבות להתלהבות שלי.
קודם כל – זה כבוד עצום להיות מעורבת בפרויקט כזה. הסיפור שלי נמצא בין סיפורים של שני כותבים מעולים של הספרות הספקולטיבית הישראלית, גיא חסון ולביא תדהר. אם הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שדבר כזה יקרה – הייתי מתפוצצת מצחוק.
סיבה שניה היא שהסיפור שלי נמצא באותו ספר ביחד עם סיפורים של כותבות נהדרות ואהובות עלי עד מאד. אם הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שלא רק שאני אדבר איתן כשווה, אלא שסיפור שלי יפורסם באותה אסופה יחד איתן – הייתי צוחקת עוד יותר.
סיבה שלישית היא הגדולה של האירוע. אוספי "הטוב שבטוב" תמיד היוו עבורי את פסגת הכתיבה הספקולטיבית האמריקאית. על כל מגבלותיהם – הם מקבצים את טובי הסופרים וכמה מהסיפורים הטובים ביתר שפורסמו אי פעם. זוהי הפעם הראשונה שדבר דומה נעשה בארץ, ואני מרגישה חלק מאירוע משמעותי בספרות הישראלית. אפילו אם לא יצאו יותר שנתונים, אפילו אם זה העותק היחיד שאי פעם יהיה – עשינו כאן היסטוריה.
סיבה רביעית היא שבשנתון כלולים גם סיפורים מוזמנים וגם סיפורים מועמדים לפרס גפן. זהו אושר גדול להכלל בשני חלקי השנתון. ושוב, אם לפני שלוש שנים…

אבל הסיבה העיקרית, המשמעותית ביותר היא קטנה ואישית.
אחרי שקני ביקש ממני סיפור לשנתון (כאמור, אם לפני…) – שלחתי לו התחלות של שני סיפורים. אחד הוא דחה (והוא הפך לתסכית, פורמט שהרבה יותר מתאים לו), ואת השני הוא קיבל.
הוא מבוסס בחלקו על שבריר חלום. התחלתי לכתוב אותו לפני שנים, קצת אחרי שהתחלתי לכתוב את הספר שלי, וזנחתי אותו מחוסר זמן.
אחרי שקני קיבל אותו, עבדתי עליו במשך זרחין שנמשך עד ארבע לפנות בוקר (חלקו בחברת קני, שעודד אותי לכתוב) כדי להשלים אותו. כאשר סיימתי האצבעות שלי כאבו, העיניים שלי צרבו, אבל הוא היה גמור.
הוא לא יצא כמו שתכננתי. הוא היה אמור להיות מצחיק לכל אורכו, ובמקום זאת הוא נעשה רציני וכאוב. למרות זאת, הוא אופטימי בהרבה מסיפורים אחרים שלי. אני אוהבת את הדמות הראשית שלו. היא קרובה אלי במידה מסוימת הרבה יותר מדמויות אחרות שכתבתי. עם כל השמחה שיש בו הוא מדבר על בדידות, ועל ההרגשה של להיות האדם הסטנדרטי בחברה שבה כולם ייחודיים. לאור החברים שלי, ובייחוד לאור האדם המדהים איתו אני חולקת את חיי, הרבה פעמים אני מרגישה בדיוק כך – האדם היחיד נטול המעוף בחברה שבה כולם מופלאים.

ובעצם, אולי מה שאני מנסה לומר (ולא כל כך מצליחה) הוא שריגש אותי לראות סיפור שלי בדפוס, ריגש אותי לראות סיפור שלי בספר, ומאד ריגש אותי לראות סיפור שויתרתי עליו לפני כל כך הרבה שנים לובש צורה בשחור על גבי לבן.

וזה מקום נפלא להגיד תודה לבנזוג שלי. הוא לא רק אחראי לקרוא את הסיפורים ולהתוות את דרכם. הוא בעל הרעיונות המקוריים בסיפורים האלה ("את צריכה לבחור מישהו שלא נלחם ממש. אולי חובש?", "עשית אותו חכם מדי כאן, תעשי אותו קצת יותר טיפש", וכמובן – "אם תהפכי אותו לסייבורג זה יתאים לנושא של התחרות")
תודה יקירי. בלעדיך אף סיפור מהשלושה לא היה נכתב.

תודה לכל מי שהיה מעורב בפרויקט – למגיהים (יעל, ריקה, ואלעד), לכותבים האחרים (הנה רשימה מלאה שלהם), לאגודה, לרמי (שצריך לקבל תודה בפני עצמו על השיוף המאסיבי שהוא מעביר את הסיפורים שלי), ובעיקר לאהוד, על החזון, היוזמה והיכולת להפוך את הטירוף הזה לספר עם 333 עמודים. אני חושבת שאני יכולה לדבר כאן בשם כל הכותבים – אתה לא נורמלי. למה עשית את זה לעצמך? בבקשה תעשה את זה שוב בשנה הבא!

עלילות האצה הקטנה בארץ הזרה ירושלים

דברים שמתישהו אגיע לכתוב עליהם –
על הקלטת תסכיתים וכתיבתם
על השורה שמיישרת הכל לימין
על הויכוח המשעשע להפליא עם מולון, וגם על קומיקס
תקציר ימי העבודה שלי
על הקריסות התכופות של המניאק
על מריבות בגלל שטויות
על כתיבה לבלוג וכתיבה לתחרויות
על פרס גפן
ועל השנתון באופן כללי
על פנטסיקון 2009, 2008, 2007
על מד"בקון (שבכלל לא קיים, אז אל תספרו לאף אחד עליו…שששש…)

אבל עכשיו אני רוצה לכתוב על ירושלים.

—

נסעתי לירושלים כדי לבחור אתר אפשרי לכנס שלא קיים עדיין (ההוא מלמעלה). הנחתי שכמו בכל מקום, אחרי שמגיעים לעיר הולכים לאתר, מסתכלים עליו, חוזרים הביתה וזהו. כמובן שטעיתי.
לרוב אני מרגישה כמו תיירת כאשר אני מגיעה לעיר זרה. ההגעה לירושלים העצימה את התחושה הזו – מיד אחרי הירידה מהאוטובוס נוצר תור מנומס להפליא של אנשים, שעברו דרך מאבטחים חמושים, ולאחר מכן דרך מכונת שיקוף (!), סתם כך כדי להכנס לתחנה המרכזית.
הבנזוג טוען שככה זה צריך להיות, ושבתל אביב פשוט שכחו מהר מדי. אני טוענת שחסרה לי חותמת בדרכון, כי זה מה שאני תמיד מקבלת אחרי בידוק ביטחוני מקיף כזה.
נכנסתי. התחנה המרכזית דמתה בכל לתחנה המרכזית בתל אביב, פרט לתשמישי הקדושה, ספרי היהדות והבובות מכוסות הראש. חדורת אמונה טריה החלטתי שחייב להיות שם סניף של סטימצקי, ולאחר שיטוט מקיף בין חיילים ושווארמות מצאתי את הארקפה של חנויות הספרים בקומה התחתונה. בפנים מצאתי מבצע על ספרים לאצונת ובחוץ מצאתי את קני.
קני גר בירושלים. משום מה. וגם מאץ'. וגם עוד איזה מליון ומשהו איש, אבל רובם לא חובבים, אז זה לא מעניין.
קני השיב את נפשי בגלידה, והראה לי את האור. כלומר – הוציא אותי החוצה. דרך עוד בידוק מקיף. ואז הוא לקח אותי לסיבוב קצר בירושלים.
עצירה קצרה להסבר – כאשר הולכים בעיר מגורי הנוכחית עיקר המראות שמוצאים הם תותים ורבי קומות. מדי פעם אפשר לעצור ליד אחת הכיכרות ולהאנח כמה היא יפה, עכשיו כשאין שם יותר את הפסל בצורת לימון מסתובב.
בירושלים זה לא ככה. אין שם לימונים מסתובבים. מצד שני, יש שם כנסת. ומוזיאון ישראל. ובית משפט עליון. ומס הכנסה. ועוד כל מיני דברים שגורמים לעיר מגורי להראות כמו פקאצה שהורידה את המייקאפ כדי להראות מבוגרת יותר אבל שכחה להחליש את הצלצול של הסלולרי, ועכשיו הוא צועק בקולי קולות את השיר האחרון של ביונסה.
משם נסענו לאוניברסיטה כדי לבדוק את האתר האפשרי לכנס שעדיין לא קיים. הגענו מספיק מוקדם בשביל להסתובב. תוצאת ההסתובבות היא זו – הקמפוס בגבעת רם יפהפה, יש שם המון מקומות טובים לאכול, ואין שם ולו לימון מסתובב אחד.
בכל זמן ההסתובבות קני שפע הסברים, והשיחה גלשה מהיסטוריה לגיאוגרפיה ולצמחיה המקומית. תרומתי העיקרית לשיחה – "בטכניון הבנינים גבוהים יותר". אחר כך אכלנו צהריים. היה טעים. וזול. וטעים.
האתר אותו בחנו, דרך אגב, מבטיח רבות ונצורות. אני מקווה שהוא גם יצליח לקיים. אבל מכיוון שהכנס עוד לא קיים, הרי שהאתר בוודאי וירטואלי באותה מידה (ומנוהל על ידי חובבת נלהבת שהוציאה 100 ש"ח מהארנק ברגע שציינו שזה תעריף ההצטרפות לאגודה).
ואז קני החזיר אותי לתחנה המרכזית, בדקו אותי, מצאתי חנות ספרים עתיקים ולא הספקתי לבחון אותה לעומק, כמעט עליתי על האוטובוס לחיפה בטעות, נדחפתי עם המון אנשים לאוטובוס הנכון, נרדמתי, התעוררתי, ירדתי מהאוטובוס, צעדתי, בירכתי לשלום את הכיכר עם הלימונים שכבר לא מסתובבים, הגעתי הביתה, והלכתי לישון, תוך שאני חולמת על כנסים שלא קיימים ועל קני מתאמץ לא לצחוק על הדרך שבה אני מבטאת קטלב.