Posts Tagged ‘שני ילדים יצאו לדרך’

ניחומים

הגיבור משחק באקסבוקס. התינוקת יושבת לידו, מכרסמת צ'יפס ונושכת את הלשון. היא פורצת בזעקות אימה. אני רצה אליה, אבל עוד לפני שאני מספיקה להגיע הוא כבר מחבק ומנחם אותה.

כנראה שלמרות הכל עשינו משהו בסדר עם שני אלה.

מודעות פרסומת

שירה

"חזרתי" במובן של – "מצאתי כמה רגעים לעדכן".
ולכבוד זה שני שירים:

השפן ה-ק-ט-ן
אשח איסגור הד-לת
ה-ט-נן המסכן
וקיבל מזלת
לה-לה-לה אפצ'י…

אניה, אניה
עם ענף כשל יונה
אניה אניה
עם ענף בשם יונה
היא מתנדנדת
עולה יורדת
היא מתנדנדת
על ה-עלים!

אוסף

מאבק הנעליים הסתיים בחנות רגילה לגמרי בקניון, שם התינוקת הצביעה על זוג סנדלים מצויצים, מעוטרים בפרחים ורודים וסרטים אדומים. נעלה, ושמחה, והתרוצצה. שילמנו, יצאנו, ועתה, חודש אחרי, הנעליים כבר מרוטות ומשופשפות, כיאה לנעלי ילדים ראשונות.

נסענו למדבר לפני שבועיים. בפעם הראשונה מזה שנה. בפעם השניה מאז שהתינוקת נולדה. פעם היינו נוסעים כל חודש לצפות בכוכבים. אחר כך פעם בחודשיים ומאוחר יותר המנהג גווע. כעת מנסים להחיותו מחדש, וארוזים בשני ילדים + אוהל ירדנו למכתש. לתינוקת סנדלים. הורדנו מהמדף העליון את הנעליים הראשונות של הגיבור, והן מתאימות. האח הידד.
במדבר עדיין אור, ויש זמן לפרוש את המזרון ולהתבונן בשקיעה. הגיבור מתרוצץ בין הטלסקופים עם חבר ותיק שפגש בליקוי החמה לפני שנתיים. האסטרונומים מזהים אותו ומחייכים לאחותו. "אני זוכר אותך כשהיית בגיל הזה!" אומר אחד מהם, ואני צוחקת. הורי נהגו להביך אותי כך עם חבריהם, ואני מביכה את ילדי עם חברי. אך איזה הבדל בינם לביני.
החושך יורד. התינוקת שמחה על המזרון המתנפח. מתפלשת בחול, מעטרת ראשה באבני מדבר קטנות. הגיבור בוחן את צדק בין הטלסקופים השונים. כולם נעתרים לבקשתו, ובמקום לצוד ערפיליות נסתרות הם עוברים לכוכב לכת קרוב.
מאוחר. קונצרט בכי הלילה של התינוקת מפלח את הערב. מקום זר ונסיעה ארוכה מתנקזים ליללות ארוכות ודמעות מרובות. לבסוף היא נרדמת, מותשת על אביה, ומועברת אלי לחיבוק אחרון ושינה על שק שינה פרוש באוהל שלנו. הגיבור נרדם בחוץ, על המזרון, תחת כיפת השמיים ושמיכת הפליז. חמים ונעים לו, וחמים ונעים לי.
הלילה מתכווץ. שביל החלב משרטט את מסלולו על השמיים. הבנזוג ואני נהנים מרגעים קצרים של יחד לפני הבוקר. ישנים. מתעוררים. האוויר אפור. התינוקת יונקת ארוחת בוקר. הגיבור והבנזוג יוצאים לטפס על גבעות נישאות, רודפים אחרי הזריחה. כאשר הקרניים מדביקות אותנו אנחנו מקפלים הכל. אורזים מחדש במכונית, נפרדים מהחברים, חוגרים את הילדים ונוסעים.
עוצרים פעם אחת בדרך בבאר שבע אצל חברים טובים לארוחת בוקר חלבית ועתירת קפה. ממשיכים הלאה. הילדים מצליחים להשאר עירניים כל הדרך. התינוקת מפתחת שיטה חדשה לאכילת שסק – היא מקלפת את הגרעינים אחד אחד ומניחה אותם על המושב שלה. הגיבור שר שירי דרך ומספר בדיחות המובנות רק לו.
מגיעים הביתה. חם. הבנזוג פורק את הדברים מתא המטען, אני פורקת רק את הילדים. עולים למעלה. מתקלחים. מבטיחים לעצמנו שנחזיק מעמד עוד קצת, אבל כולנו תשושים, והשינה ממהרת להגיע לעפעפיים הכבדים.
ויהיה צהריים ויהיה ערב יום שבת.


התינוקת מלמדת אותי להיות אמא מחדש. חשבתי שפיצחתי את הנוסחא – הנקה עד שנרדמים, אחר כך מספר קימות בלילה, שינה משותפת, והחזקה צמודה בזמן בכי.
היא לא מסכימה איתי. אם היא בוכה היא רוצה שיעזבו אותה לנפשה. היא נשכבת על הרצפה וצועקת עד שהיא פורקת את כל הקיפודים, ולאחר מכן נעמדת, חייכנית ומאושרת, מוכנה להסתער על העולם מחדש. אם מניקים אותה עד שהיא נרדמת אי אפשר לנתק אותה – היא מתעוררת בכל פעם מחדש. הדרך היחידה היא להרדים אותה בשיטה שתעבתי כאשר הגיבור היה תינוק – מחזיקים אותה על הידיים, שרים לה שיר בחדר חשוך, והיא נרגעת והולכת לישון.
ומה באשר לשינה המשותפת?
גם כאן נכון לי שיעור. התינוקת אוהבת לישון במיטה שלנו, מכורבלת בין אבא לאמא, עם החלב שלה במיכל האכסון המקורי שלו. מצד שני – מסתבר שהיא גם אוהבת לישון במיטה שלה, עם מיקי מאוס ודונלד דאק על הכרית, מכורבלת ליד הדובי הגדול ועם המים בבקבוק שלה. והבנזוג הוא זה שהבין זאת. אחרי שהשכיב אותה לישון במיטה שלה, והיא הניחה את ראשה על המזרון ונרדמה, אפילו ההתנגדות שלי נמסה ונעלמה.
לפעמים צריך מישהו אחר שיזכיר שכל תינוק ייחודי, אפילו שאנחנו "יודעים" זאת.
ולא כתבתי על תהליך ההתרגלות לשינה נפרדת, ועל הצורך לכבות את כפתור האזעקה הפנימי שמצווח "אין תינוק לידי", ואפילו על הבטן שמציעה "אם אין תינוק במיטה זה הזמן להכנס להריון". כי זה לא חשוב. מה שחשוב הוא ששני ילדים ישנים במיטת קומותיים, ושניהם שמחים. ושני הורים ישנים במיטה הזוגית, וגם שניהם שמחים. והכי שמחה היא החתולה שכעת יכולה לבחור בין שלוש מיטות, ובכולן גופים חמים עבורה.


תינוקת בוכה במיטה. אמא ממהרת לבדוק מה קרה. גיבור מציץ מהמיטה העליונה.
"אמא, באמת שלא עשיתי כלום – רק הסתכלתי עליה!"
והלב נחמץ מהצורך להסביר לילד הבכור שאני יודעת שהוא בסדר.


"סליחה תינוקת" ואחרי שתי דקות – "סליחה תינוקת!" ואחרי עוד שתי דקות – "סליחה תינוקת!!"
הגיבור מסיע את אחותו על הבימבה שלה, ואחת למספר רגעים הוא דורס את הרגליים / הידיים / מפיל אותה ממכונית.
אבל זה לא משנה, כי כל התנצלות כזו מלווה בצחוק מצטלצל של התינוקת.


מילון

אבא – מובן מאליו
אבו – כל מי שהוא לא אבא, לרוב אמא.
בֳה – פה
בהבה – צפרדע (מלווה בהקפצת בובת הצפרדע)
דה / דהדה – דג. החבר האהוב על התינוקת. בובת פלסטיק משפריצת מים לאמבטיה.
טוטו – אוטו
הם – אוכל
הממממםםםם (עם חיוך ומבט מדושן עונג) – חלב של אמא
אתזה! – כל מה שהתינוקת רוצה ונמצא מחוץ להישג ידה
האו – כלב
מהההה – כבשה / סוס / פרה
מו – כבשה / סוס / פרה (ילדת עיר, מה לעשות)

וחוץ מזה יש עוד שלל הבעות פנים, חיוכים, צחקוקים, העוויות ושאר תבלינים שהופכים את התינוקת לייחודית ואהובה על כולנו.


"אמא, נמאס לי כבר שאת אומרת שאני מתחשב בתינוקת. אני יודע את זה כבר!"
גם בשבחים אפשר להפריז, מסתבר.

עוד דברים

חודש? באמת?
אוי.


תמונות לשמירה

הגיבור יושב בשירותים. התינוקת מביאה לו כוכב שמפיץ אור ומשמיע צלילים. הגיבור קורא לי לכבות את האור בשירותים. אני מכבה. הגיבור מפעיל את הכוכב.
בנקודה כלשהי בזמן עמדתי בדלת של השירותים, הסתכלתי אל הגיבור והתינוקת נושאים מבטם אל התקרה, עליה מוקרנים דובונים מלווים במוזיקת "לילה טוב", וחייכתי חיוך כל כך גדול.


רשימה

התינוקת הולכת! כבר שבועיים! ומנקה! היא לוקחת ניירות תועים ומנגבת את השולחן מעליו היא אכלה, או את הפה שלה, או את הידיים. ושותה מכוס עם קש (חדשות ישנות). ושותה מכוס רגילה. ואוהבת מצות. ומוציאה אבוקדואים מהמגירה שלהם ונוגסת בהם כאילו היו תפוחי עץ. ואוכלת עם כפית. ויודעת להגיד "לאלאלאלאלא" ולהניד את הראש כך שכל התלתלים מתנופפים. ועושה "לא" עם האצבע. ועומדת מול המראה ועושה לעצמה פרצופים, ומתגלגלת מצחוק. ומסרקת את עצמה. ומביאה סיכות ודורשת שנשים לה בשער (פעם אחת הבנזוג והגיבור הצליחו להצמיד יותר מעשרים סיכות לשערות שלה. יש תמונות). ורוקדת כשיש מוזיקה, אפילו אם זו רק אני שמזמזמת לה את שיר הלהיט – "לולי-לולי-לולי-תעלולי". ונשכבת על הגב כשרוצים לשים לה חיתול או מכנסיים. ומביאה גרביים (לא תואמות), ומושיטה רגל כדי שנגרוב לה אותן. העיקר שלאחות בטיפת חלב היו טענות כלפיה.


קראנו עם הגיבור שני ספרים מסדרת נרניה, ועכשיו הבנזוג מקריא לו את עשרים אלף מייל מתחת לפני המים. אנחנו חוככים בדעתנו לגבי הספר הבא.


פעם הייתי מעדכנת על בסיס יומי. ואז שבועי. ועכשיו – חודשים עוברים, ואיפה אני?


יום שישי

הבנזוד קם מוקדם, והוציא את הילדים מחדר השינה. נשארתי במיטה, לא ממש ישנה, ולא ממש ערה, וחשבתי.
בסוף קמנו, והתלבשנו ויצאנו לקנות נעליים. התינוקת כל הזמן מחליקה כי מתעקשים לגרוב לה גרביים. עם נעליים זו לא תהיה בעיה.
נוסעים. עיר פקוקה ביום שישי בצהריים. חונים רחוק. תינוקת במנשא על הגב של אבא, הגיבור מבקש להיות על הגב שלי. הוא מקבל.
בחנות יש מיזוג, ותצודה מרובת נעליים. התינוקת מורידה נעל ורודה עם נצנצים ופרחים. זוועה מרוכזת. הגיבור מוצא כפכף. אני משליטה סדר. כל הנעליים על המדף נראות לי בעלות סוליה קשיחה מדי.
"יש לכם נעליים של צעד ראשון?"
המוכרת מצביעה על הנעליים שכבר בדקתי. יש להן סוליות קשיחות. המוכרת מתעקשת שאלו הנעליים של הצעד הראשון. אני מוצאת נעל עם סוליה רכה. היא טוענת שזוהי נעל שהם כל הזמן מועכים כדי להראות לקהל כמה הסוליה רכה, ולכן היא רכה יותר.
אני נכנעת. מוצאת זוג נעליים לא צעקני מדי ומבקשת. בינתיים הגיבור נרגש – הוא מודד את אורך הרגל של אחותו הקטנה, ומודיע למוכרת בקול נחוש "היא שוקלת 22!"
אנחנו מדברים על ההבדל בין משקל לאורך, ולאחר רגע המוכרת מפציעה עם זוג נעליים נוצץ וחדש.
מנעילה לתינוקת.
היא שמחה, פותחת וסוגרת את הנעליים. בסוף היא נעמדת ומנסה ללכת. כל החן התינוקי שלה נעלם. היא מהדסת בקושי, לא מצליחה להרים את הרגל, ואני רואה כיצד היא נאבקת בנעליים הקשיחות.
"אלו הנעליים שיש," אומרת לי המוכרת בהתנשאות, "את לא מבינה. ככה תמיד כולם מתחילים ללכת."
אני עונה, ושמחה שהקול שלי מאופק יחסית, "כבר עברתי את זה עם ילד אחד. אני יודעת איך מתחילים ללכת, וזו לא הדרך. אלו לא הנעליים הנכונות."
אורזת את הילדים, את הבנזוג, ויוצאת משם. באוטו הגיבור אומר – "אמא, בואי נספר לכל מי שאנחנו מכירים שהם לא היו נחמדים אלינו בחנות, ונגיד להם לא לקנות שם."
מדברים על מרד צרכנים, נוסעים לעשות קניות, חוזרים הביתה, ערב.
הן כבר שכחו את זה, אני בטוחה. אז למה אותי זה עדיין מטריד?

דברים

הגיבור אומר – "יש גיל שנה, ושנתיים, ושלוש, וארבע, ואינסוף."
אמא אומרת – "חמודי, אין אנשים שחיים עד אינסוף."
הגיבור אומר – "אבל אמא, לפעמים אני לא זוכר בן כמה אני, ואז אני בן אינסוף."
וכל כך הרבה חוכמה שזורה במשפט הזה.
פורים

"אמא! הנה עוד ילד שהתחפש לחקלאי!"
מצביע על עוד ילד מחופש לשטן שמסתובב עם קלשון ביד…


השנה הגיבור תכנן והוציא לפועל את התחפושת שלו, כמעט לגמרי בעצמו. הוא התחפש לטיל. תחילה יצאנו לחנות קרובה וקנינו המון קרטונים אדומים, וכובע אחד. אחר כך גזרנו מקום לידיים, סנטר, והדבקנו עם סלוטייפ כדי להחזיק סגור. אבא הכין כנפיים לרגליים, והגיבור היה מוכן כמעט לגמרי, פרט לדבר אחד חשוב. הוא הודיע שהוא לא "סתם" טיל, הוא טיל עם כלי נשק, ולפיכך הוא קיבל גם רובה לירות חיצי פלסטיק, כדי שהוא (הטיל) לא יצטרך להתפוצץ בעצמו.

מקורי, לא?

התינוקת היתה פרפרית, עם כנפיים שהכנתי לה לכבוד ההצגה שהיא השתתפה בה לפני שנה. פחות מקורי, יותר נוח לזחילה.

התחפושת של הגיבור לא היתה נוחה לריצה, ובמשך התכנון וההכנה הייתי צריכה להשתיק כל הזמן את הקול האמהי שפקד עלי לשכנע את הגיבור להחליף למשהו נוח יותר. הקול הושתק בהצלחה, הגיבור קיבל את התחפושת שהוא רצה, ואחרי חמש דקות בגן הוא נחלץ ממנה ולא חזר אליה יותר.
לפעמים אני ממש גאה בעצמי happy

עוד משחקים

משחקי המפלצות בדרך לגן ממשיכים. התינוקת הופקדה על "אקדח טילים" הלא הוא בובת תנין ישנה של הגיבור. היא מנופפת ב"אקדח" באושר, והגיבור צועק עליה שהיא יורה על מכוניות במקום על מפלצות.
לי יש כפתור שיגור מיוחד בהגה, אבל הגיבור קוטל את עיקר המפלצות, ואף מרתיע מפני מפלצות חדשות.
וחוץ מזה? עייפים. סוחבים. תשושים. נהנים. מתחבקים. ישנים. מתעוררים. חיים.

משחקים וקצת

אני חוזרת כבר שבועיים הביתה אחרי שבע בערב, מרוקנת מאנרגיות, מסוגלת לשבת על הספה ולהניק עד שמגיעה שעת השינה שלי. התינוקת נשארת ערה ויונקת – אחר כך היא משלימה את שעות השינה בגן. הגיבור מסתפק במשחקי הבוקר המשותפים.
אני אני צריכה יותר מזה. איפה האמא שהייתי?
משחקים

"התקנת את מטול הטילים?"
"כן אמא."
"ואת צינורית הדלק המקולקלת?"
"רק גע…הנה! הצלחתי!"
"טוב, מיכל הלהביור מלא?"
קולות פעפוע מאחור – "כן!"
"והאקדח של התינוקת?"
קולות רשרוש, ותנין ירוק נדחף לידה של האחות הקטנה, מאושרת לרשרש בעוז בצעצוע המוזר.
"כן!"
"אז קדימה לדרך!"

מפלצות אורבות לנו על כבישים ישרים, מאחורי שיחים, מגיחות במטס בלתי מסודר מעלינו, מפתיעות אותנו מצמרות עצים. עשרים וקצת דקות של נסיעה מלאות הרפתקאות עד לגן, שם נפרדים בחיבוק, והגיבור לוחש לי, "אמא, תזהרי מהמפלצות בדרך לעבודה", ואני מחבקת אותו חזק ולוקחת ממנו את מיכל הדלק הנוסף שהוא השאיר בכיס. חוזרת למכונית, מניחה את המיכל הריק של הלהביור על המושב לידי, והוא והמפלצות מתפוגגים בדרך לעבודה, עד למחרת בבוקר.