Posts Tagged ‘קנאת סופרים’

ספרים ורשימות 2

בשביל להתעודד מהקטסטרופה האחרונה (תודה לכל מי שהגיב וחיבק וחיזק!), התחלתי לעבור אחורה על רשומות ישנות יותר. רק, אתם יודעים, כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי.

הגעתי לרשומה הזו, ונזכרתי שמזמן הייתי צריכה לעדכן במה שהשלמתי מאז –

שיר של אש ושל קרח – כן. בדיוק מה ששמעתם. אחת הסדרות הטובות שיצא לי לקרוא. למרות כמה כרכים משעממים באמצע, גררמ יכול ללמד כל אחד איך כותבים פוליטיקה מפותלת, שומרים על ריבוי דמויות אמינות, ובונים עולם הגיוני ומרתק. זו, דרך אגב, הסדרה שהבהירה לי שאני לא באמת אוהבת ספרי פנטסיה, כי אפילו עם העולם המדהים שהוא בונה לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה חסרות לי חלליות בשמיים.

פרנקנשטיין – אוי ווי זמיר. הרגשתי כמו חובבת גרועה כי לא קראתי אותו, אבל הספר הזה פשוט מזעזע. ויקטור פרנקנשטיין הוא הדרמה קווין היא הזוי שאי פעם נראה בספרות. הסיפור כולו בנוי במסגרת של סיפור-בתוך-סיפור-בתוך-סיפור, שאף אחד מהם לא מעניין. כאשר גיליתי שאני מעודדת את המפלצת, הבנתי שאני בבעיה חמורה.
***

חוצמזה, הגב שלי הסתדר, החתולה אוכלת, והיתושים חזרו לעקוץ אותנו.

פרדריק

רק שתדעו, לפרדריק פוהל יש בלוג (!!!!!!1), והוא מתעדכן תדירות. הוא כותב על הגדולים באמת מהיכרות אישית, באופן נוגע ללב, מצחיק ואמפתי. מומלץ ביותר לבקר (ורצוי אף להשאר). הרשומה האחרונה היא על אייזיק אסימוב (!!!!!!!1)
אני נאבקת ברצון להשאיר שם תגובה. המאבק נובע מחוסר ביטחון טוטאלי ביכולת שלי להתנסח באנגלית, ובעיקר מהיכולת שלי להתנסח באנגלית בבלוג של פרדריק פוהל (!!!1) בלי סימני קריאה ואחדים. אויש, זה שוב מתחיל.

שלב א' – פרס גפן – הצביעו והשפיעו!

וכהרגלי, רשימת המועמדים בקטגורית הסיפור הקצר. השנה מספר רב של סיפורים לא נמצאים ברשת, כך שהקוראים הנאמנים יאלצו להניח את ידיהם על גליונות המימד האבודים, פנטסיה 2000 הסוררים ומרקורי הנטושים…
רשימת הסיפורים והלינקים ההכרחיים

פרס גפן

פרס גפן הוא פרס ספרותי המוענק כל שנה ליצירות בולטות בתחום המדע הבדיוני והפנטזיה, מזה תשע שנים. עכשיו, ממש עכשיו, החלה ההצבעה לשלב א', שהוא שלב הניפוי הגדול. חמש היצירות הטובות בכל אחד מהתחומים יעלו להצבעה בשלב ב', במהלך פסטיבל אייקון.

זכאים להצביע בשלב א' רק חברי האגודה למדע בדיוני ולפנטזיה, מה שאומר שזו הזדמנות מצוינת לכל קוראי הבלוג שאינם חברי אגודה להתפקד לאגודה ולהצביע לפרס גפן!

בהמשך, הסיפורים הקצרים המועמדים השנה לפרס גפן או תקציריהם (או כלום. תלוי מה התפרסם אונליין).
כן, גם אני שם.

שלא תגידו שאני לא מפרגנת

פורסמה ביקורת של החבצלת ובתה על "דמדומים" באתר האגודה.
היא משעשעת, אינפומטיבית, ומזכירה באופן חשוד את הפוסטים שלה.
ומתישהו גם אני אכתוב את הביקורת שלי…

שלושה בחללית אחת מלבד הקזין ועוד ענינים

כבר שלוש וחצי לפנות בוקר, אז אני רק מעדכנת בקצרה – 

1. הביקורת על "עולם טבעת" עלתה סוףסוף, יותר משלושה חודשים מאז שהבטחתי לכלבלב שאכתוב אותה. הנה, כאן. העיכובים, כמובן, בגללי, ולא בגללו.
2.  יש לי רעיון לנובלה. לעזאזל. אין לי זמן לכתוב. הכל בגלל הנסיכה והמלכה שלוחצות עלי לכתוב דברים ארוכים יותר מהרגיל כדי להשתפשף, והחיים שרומסים כל משבצת פנויה לכתיבה.
3. סיפורי עקרות הבית הנואשות שלי במצב גרוע. אחד הוקפא עד כדי התייבשות, והשני חזר עם יותר הערות עריכה מטקסט. מגיע לי. 

ואם מדברים על לאריניבן…
מסתבר שהוא ביקש את כתובתם של רבים וטובים מחברי האגודה למדב"פ, ואיש מהם טרם קיבל דבר בדואר. יש מספר אפשרויות –
או שהוא לא התכוון באמת לשלוח דבר, אלא רק רצה להיות מנומס. או שהוא (מעט) סנילי ושכח לשלוח דבר. או שהוא שלח דברים גדולים, יקרים, וחשובים, אבל דואר ישראל איבד את כולם.
אני בעד האפשרות האחרונה. 

המלכה והנסיכה פירסמו בשבועות האחרונים סיפורים משעשעים עד צחוק בלתי מרוסן. רוצו לקרוא!

דאבל זרחין

ביום חמישי היה אצלנו זרחין עתיר משתתפים, ועמוס יצירה. הצלחתי להתקדם עם הצעיף לבתה של החבצלת (הוא יהיה מוכן בול לתחילת החמסינים של הקיץ!), ומדי פעם הזיתי על הרחבת הסיפור שמיועד לדסקטופו של הכלבלב.
אי שם, באמצע "סשן אורי אביב" הנסיכה פנתה אלי ושאלה – "אולי נעשה גם מחר זרחין?"
בהתחלה המלכה התנדבה לארח את הפוחחים אצלה, אך אז התברר כי לרוב הפוחחים עדיפה פחיחה אצלנו, וכך נקבע שיהיה זרחין נוסף אצלנו, בהפרש של עשרים וארבע שעות בלבד.

המלכה והכלבלב הגיעו ראשונים כדי לראות את גרסת הבמאי של "חבורת הטבעת" (זה כמו גרסת הבמאי של "חלום ליל קיץ", אבל עם פחות בדיחות גסות). הכלבלב הביא לי את "צלילת אש", ומכיוון שאני כבר בשלב ה"לזמזם את מוזיקת הרקע וככה לדעת מהי שורת הדיאלוג הבאה", ישבתי וקראתי בזמן שהשאר ראו את הסרט.
הסמויה הגיעה, קיבלה תרופה נגד בחילה, והתיישבה לראות איתנו את הסרט. לזכותה יצוין שהיא הצליחה לא להגיד ולו פעם אחת "אבל בספר זה היה אחרת".
כלומר, *אחרי* שאיימתי עליה בכאבי תופת נצחיים ונעילה בחדר אחד עם המלכה בכדי שתנטפק לה את סאורון ומניעיו, היא לא אמרה את זה יותר.
אחר כך גם הנסיכה ורוני באו, והיה עוד יותר כיף. אכלנו שאריות מהזרחין שלפני כן, והיינו עדים לגרסא של המלכה ושל הנסיכה לביקורת בונה. ("למה זה לא בסיפור?" "כי זה לא מתאים לכללים שלי!" "אבל הכללים האלה בכלל לא מופיעים בסיפור!" "את לא מבינה כלום!" "את לא מבינה שומדבר!")
בסוף הזרחין נגמר, ואני נשארתי עד שש וחצי בבוקר כדי לסיים את "צלילת אש".

אוח, כמה כיף היה!