בשביל להתעודד מהקטסטרופה האחרונה (תודה לכל מי שהגיב וחיבק וחיזק!), התחלתי לעבור אחורה על רשומות ישנות יותר. רק, אתם יודעים, כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי.
הגעתי לרשומה הזו, ונזכרתי שמזמן הייתי צריכה לעדכן במה שהשלמתי מאז –
שיר של אש ושל קרח – כן. בדיוק מה ששמעתם. אחת הסדרות הטובות שיצא לי לקרוא. למרות כמה כרכים משעממים באמצע, גררמ יכול ללמד כל אחד איך כותבים פוליטיקה מפותלת, שומרים על ריבוי דמויות אמינות, ובונים עולם הגיוני ומרתק. זו, דרך אגב, הסדרה שהבהירה לי שאני לא באמת אוהבת ספרי פנטסיה, כי אפילו עם העולם המדהים שהוא בונה לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה חסרות לי חלליות בשמיים.
פרנקנשטיין – אוי ווי זמיר. הרגשתי כמו חובבת גרועה כי לא קראתי אותו, אבל הספר הזה פשוט מזעזע. ויקטור פרנקנשטיין הוא הדרמה קווין היא הזוי שאי פעם נראה בספרות. הסיפור כולו בנוי במסגרת של סיפור-בתוך-סיפור-בתוך-סיפור, שאף אחד מהם לא מעניין. כאשר גיליתי שאני מעודדת את המפלצת, הבנתי שאני בבעיה חמורה.
***
חוצמזה, הגב שלי הסתדר, החתולה אוכלת, והיתושים חזרו לעקוץ אותנו.
