Posts Tagged ‘קיטורי כתיבה’

חלוקת זמן ותעדוף פרויקטים – אל תשאלו אותי כיצד…

לפני מלאאאא זמן אורי ליפשיץ כתב איך הוא מחלק את הזמן שלו, וביקש מעוקביו ועוקבותיו לספר לו איך הם מחלקים את הזמן שלם.
התגובה הראשונה שלי היתה "אין לי מושג איך". אני לא כמו אדם, מנהל המדיה החברתית של מדעת, שיודע להסביר בדיוק כמה דקות הוא משקיע בכל תחום בחייו. אני עושה הכל, כל הזמן, ובמקביל. מי שאי פעם שוחחה איתי יותר משתי דקות יודעת שתוך עשרים שניות בערך המבט שלי מתחיל לנדוד ואז או שאני נחמדה וממשיכה להעמיד פנים שאני מאזינה או ש(אם זו חברה אמיתית) אני פחות נחמדה, ואז אני שולפת פנקס וכותבת את הרעיון שעלה לי באותו רגע. רשימות To Do הם חסרות משמעות מבחינתי, כי כמ שאני לא מנסה להצמד אליהן, אני תמיד, אבל תמיד, מוסיפה משימות, מחסירה משימות, ובסופו של דבר פשוט מתעלמת מהן לחלוטין.
הפעמים היחידות שאני מרוכזת לחלוטין במה שאני עושה הן או כשאני עם מטופל/ת, או כשאני עובדת על SPSS, או כשאני כותבת. כל אופציה אחרת, החל מהכנת ארוחת ערב וכלה בנהיגה על כביש מהיר תמיד גורמות לכמה דברים לקרות במקביל. אפילו בזמן הרצאה או קריאה אני אוספת רעיונות לסיפורים (רק שבזמן הרצאה לרוב אני לא עוצרת הכל, שולפת פנקס וכותבת אותם), לומדת לערוך או סתם מריצה את רשימת הקניות בראש.

אז כשאורי שואל איך אני מחלקת את הזמן שלי, אני לא. אני עובדת על פרויקטים ואותם אני עושה בו זמנית. יוצאי הדופן היחידים הם העבודה (שקורית כשאני בעבודה), והמשפחה שלי. הילדים והבנזוג מקבלים תשומת לב מפורקת לחתיכות בין ובמקביל לדברים אחרים.

רוב היום באופן משמעותי הולך על כתיבה. או כתיבה ממש, כלומר לשים מילים על דף (או להכניס פיקסלים לקובץ) או כתיבה בהעדר דפים – הרצת סצינות בראש, חשיבה על הדמויות, חיפוש העומק הרגשי של סצינות, העמדת הסצינה מנקודות מבט שונות וכו'. לרוב אני עובדת על שני פרויקטים בו"ז, מה שגורם לקרוס-אוברים משעשעים מאד.
רוב היום באותו זמן הולך על מדעת , העמותה שהרסה לי את החיים. מה שפעם היה זמן כתיבה לבלוג, מרדף אחרי רעיונות משעשעים לכתוב עליהם פוסטים ומריבות עם אנשים באינטרנט הפך לתחזוקה שוטפת של משהו גדול בהרבה מעצמי, ששואב ממני כמויות עתק של כוח נפשי, זמן וידע. מדעת לרוב צריכה ממני עריכת פוסטים, מענה על שאלות (לשמחתי משמעותית פחות היום בפייסבוק, יותר בטוויטר), הרצאות, עבודה על האתר, דיוני ועד וערימת בלתמ"ים שאי אפשר להרים ממנה את הראש.
משמעותית פחות זמן, ותחומים היטב לוקחים ממני הרהורי אשמה על חוסר פעילות גופנית ו/או אשכרה פעילות גופנית. אני מהמרמים. כלומר, מספיק שהלכתי מהרכבת לעבודה עשר דקות ואני מכניסה את זה ברשימת הפעילות הגופנית לאותו יום…
הדבר שהכי הצטמצם בשנים האחרונות הוא הקריאה. אני קוראת פחות (ניסיתי אודיובוקים, זה לא עוזר, תכף תבינו למה). ממישהי שקראה 3 ספרים בשבוע חלש ירדתי לאחד בחודש, וגם זה בקושי. כל זמן העירנות שלי מוקדש לכתיבה, ואם אני לא עירנית מספיק לכתוב אני לא מסוגלת גם לקרוא. אודיובוקים לא עובדים עבורי כי קשה לי להאזין לאדם אחר מקריא לי, וכי זמן "פנוי" מבחינת עירנות (כלומר, נהיגה ממושכת, נסיעה ברכבת, תליית כביסה) מוקדש לעבודה על סיפורים. ספר חיצוני מפריע לי לתכנן מה לעשות עם הדמויות שלי.
התעדכנות בספרות רפואית, עזרה לילדים עם שיעורי בית, צפייה בטלוויזיה, שינה, סידור המדיח, מעקב התפרצויות בעולם, הכנת הרצאות והזמנת ירקות – כל אלה נדחקים בין לבין ולפעמים אחד במקביל לשני.
.
השאלה שצריכה לעלות עכשיו היא "אז איך את מתעדפת פרויקטים חדשים?"
זה קל.
פרט לעבודה, כל דבר חדש צריך לענות על שלושה קריטריונים: האם זה מגניב אותי, האם זה דורש ממני הרבה עבודה והאם זה ישפר את העולם אם אעשה את זה.
ולכן –
קל לרתום אותי לפרויקטים התנדבותיים למען הקהילה (2/33 קריטריונים), וקשה לגרום לי לכתוב משהו חסר חשיבות לא בתשלום (1/3 קריטריונים).
קל לגרום לי להרים כנסים, להרצות ולכתוב לפרויקטים משותפים (2/33 קריטריונים), וקשה לגרום לי להשתתף בפרויקטים קהילתיים של משהו רחוק ממני (1/3 קריטריונים).
.
תוספת מאוחרת (כי הבנתי שחסר) – "חברים"="משפחה", ולכן הם נדחקים בין לבין ותוך כדי דברים אחרים. אבל לפחות הם מקבלים קריטריון "מה שהם מבקשים הם מקבלים" שגובר על כל השאר!
.
תודה, אורי, שאיפשרת לי לנסח את הדברים האלה.

מודעות פרסומת

מחיקת דמויות

רץ החרבות שאל איך אני יודעת שצריך למחוק דמות, וקצת התחמקתי מתשובה. אני מרגישה די רע עם ההתחמקות שלי, ולכן החלטתי לתמלל את התהליך המחשבתי שהוביל אותי למחוק את הדמות ההיא ולמחוק ואחר כך להחזיר שתי דמויות בסיפור אחר.

דמות א

אני לא אוהבת דברים מיותרים בסיפורים. הכתיבה שלי "רזה" יחסית, עם מעט מטאפורות, כמעט בלי דימויים, ולמיטב זכרוני ללא תעלולים סיפוריים מתוחכמים. אני מתחילה סיפור בהתחלה, ממשיכה אותו דרך האמצע, ומסיימת בסוף.

אני גם מאמינה אדוקה באחדות המקום והזמן. אין לי אפוסים רחבי יריעה. אין לי סיפורים שנמשכים שנים. הסיפור הארוך ביותר שכתבתי, "זכרונם של החיים" (כלול באוסף הסיפורים שלי, "שמיים שבורים") נמשך רק כמה חודשים. הוא מתרחש בשתי זירות עיקריות, ויש בו שתי דמויות ראשיות, שתי דמויות משניות, ועוד כמה "ניצבים".

אני לא באמת מתכננת סיפורים. אני מתחילה מרעיון או תמונה. לפעמים רק ממשפט שממש מגניב אותי. כאשר יש לי את המילים הראשונות אני מתחילה לכתוב. מה שקורה אחר כך, קורה.

היתרון בדרך הזו היא שזה נשמע מאד אומנותי ומגניב.

החסרון הוא שזו חרא של דרך לכתוב. אני כותבת בלי לתכנן כלום, והתוצאה היא שאני צריכה לשנות המון דברים תוך כדי כתיבה, מה שמאריך את התהליך, ולא בהכרח מביא לסיפורים טובים יותר. למעשה, כאשר קוראים סיפורים שמתוכננים היטב, כמו הסיפורים של המלכה או של הנסיכה, אפשר לראות איך הן טוות את הסיפור בצורה מדויקת מאד כך שכל הקצוות מגיעים למקום הנכון בזמן הנכון.

אני כותבת סצינה אחרי סצינה, וכאשר אני מציבה את הדמויות שלי בסצינה הראשונה אני "מקצה" תפקיד לכל אחת מהן. אחרי כמה אלפי מילים אני מכירה אותן מספיק טוב כדי לדעת אם הן חיוניות או לא. במקרה של הדמות הבודדת שהעפתי, אחרי כמה אלפי מילים נתתי למלכה לקרוא ולהגיד לי מה היא חושבת, והתגובה שלה היתה שאחת הדמויות נטולת אופי. כאשר קראתי את הקטע מחדש הבנתי שהיא צודקת. זו דמות שלא שימשה לכלום. היא היתה שם כי רציתי שהיא תהיה שם, אבל לא טרחתי לאפיין אותה בכלל.

כאשר בחנתי את הקטע הזה (ואני מזכירה – כמה אלפי מילים! נא לבכות) אחרי הביקורת שיחקתי ב"מה היה קורה אם הדמות הזו לא היתה קיימת" תוך כדי קריאה. התברר לי שלא רק שהסיפור לא היה סובל, הוא אפילו יכול להשתפר, כי החסרון של הדמות הזו הופכת את הדמות הראשית שלי לנזקקת יותר. הזדקקות זה מצוין, זה מוסיף פגיעות ועניין.

אבל תרגיל מחשבתי זה לא מספיק, צריך גם לשכתב. פיזרתי את שורות הדיאלוג של הדמות הזו בין הדמויות האחרות, הוספתי השכלה רלוונטית לדמות הראשית שלי כדי לחפות על החסך בדמות שהועפה, וזה עבד.

זה המבחן החשוב – האם זה עובד או לא.

החזרתי למלכה, והיא אישרה שזה עובד טוב יותר, אם כי מעט מהאפיון של הדמות הראשית נגרע. זה פחות בעייתי, כי היא הדמות הראשית, וקל לי ליצור מצבים שיאפיינו אותה.

אז… ביי ביי דמות.

דמויות ב+ג

בסיפור השני המצב היה מעט מסובך יותר. היו לי כמה שורות של דיאלוג בראש, ולפיכך כתבתי את הדמויות שיאמרו אותן. אבל הן היו דמויות משניות לשתי הדמויות הראשיות שרק ישבו בצד ושתו תה בזמן שהדיאלוג המגניב קרה מסביב. רק אחרי שפיתחתי את הסצינה הלאה (כאמור – אני קודם מבריחה את הסוסים, אחר כך רותמת את העגלה לאסם. או משהו) התברר לי שכמות כזו של דמויות תחייב סיפור ארוך פי שניים, ואני כותבת הפעם תחת מגבלת מילים. בצער רב נפטרתי מדמות ראשית אחת ומדמות משנית אחת, קידמתי את דמות המשנה לדמות ראשית, פיזרתי את שורות הדיאלוג בין שתי הדמויות שנותרו ו…

ו…

ובכן, זה עבד עוד פחות. או פחות עבד. זה חרק כמו שרק שורות דיאלוג שנגנבו באכזריות מדמויות משנה והושמו בפיהן של דמויות ראשיות יכולות לחרוק. אחת הסיבות היא שהדיאלוג הזה נבע מאופי ספציפי מאד של הדמות. אי אפשר לתת לסטטלר שורות של פאזי הדוב. אפשר לכל היותר להחליף בין השורות של סטטלר לאלה של וולדורף, אבל חדי האוזן ישימו לב להבדלים. במקרה של שורות הדיאלוג האלה הן הצריכו דמויות קלילות וחסרות אחריות שמסוגלות להתבדח על הכל. הן לא התאימו לדמויות המעונות המתחבטות בשאלות הרות גורל, שהיוו את הדמויות הראשיות שלי.

טכנית, הייתי יכולה לערבב קצת בין התכונות של הדמויות, אבל אז הייתי מקבלת דמויות בצבע בז' במקום מה שרציתי לכתוב. אופציה אחרת היא לכתוב משהו אחר, וזו אופציה סבירה בהחלט אם הפתרון הנוכחי שלי לא יעבוד.

הפתרון (הזמני) שלי כרגע הוא להמשיך עם ארבע הדמויות ולשלוח שתיים מהן לרקע, כך שאני יכולה לאפיין אותן פחות לעומק. אני מקווה שזה יעבוד. אם לא, אאלץ למחוק שתיים ולשכתב מאפס. בסופו של דבר מה שחשוב לי הוא הסיפור ולא הדמויות הסופר-מגניבות עם הדיאלוג הסופר-מגניב שלהן, בעיקר כי ברור לי שהוא לא באמת כזה מגניב. הכל רק בראש שלי.

התשובה

אני לא מתכננת סיפורים. התוצאה היא מחיקה ושכתוב תוך כדי כתיבה, וזו דרך מאד מאד מאד (!) גרועה לכתוב. עדיף לתכנן מראש כך שיודעים כמה דמויות צריך, מה הן עושות בסיפור ולמה.

אם בכל זאת יוצא שאחת הדמויות חסרת אופי ואפשר להעביר את שורות הדיאלוג שלה לדמויות אחרות, אז עדיף למחוק את הדמות על פני להתעקש עליה.

אם כי, אם אתם אני, יש מצב שאחרי המחיקה תגלו שבכל זאת צריך אותה ואז תתלשו כמה שערות…

או, שיט.

עוד אחת נפלה.
אני באמת צריכה להפסיק לחשוב על הסיפור בעבודה.

שיט

עכשיו הבנתי שאני צריכה לחתוך את הדמות שאני הכי מחבבת בסיפור. דמיט.

הדבר שאני הכי אוהבת

הדבר שאני הכי אוהבת בכתיבת סיפור חדש הוא היכולת לברוא את העולם תוך כדי כתיבה. להוסיף מכשולי קרקע, להעיף שיחים, להכניס עט למכונית בתחילת הסיפור אם במורד העמוד מסתבר לי שהגיבור צריך לכתוב משהו. אני יכולה לראות את הדמויות עומדות אחת ליד השניה ותולשות שערות בעצבים כשהעולם משתנה סביבן, אפילו שהן יודעות שזה לטובתן.

אני כל כך אוהבת את תחושת הכוח הזו שהיא כמעט מפצה על כך שתוך 1000-2000 מילה אני מתחילה לשנוא את העולם, את הרעיון, את הדמויות ובעיקר את עצמי הגרפומנית שלא מפסיקה לתקתק.