Year of Yaels

אחת בתחרות "עולמות", אחת ב"גפן" ושתיים ב"עינת".

חיבוקים לרוב, נהדרות שלי – אני מאד גאה בשתיכן 🙂

מודעות פרסומת

על הכתיבה בשניים ועל חייזרים תמנוניים עם מחושים סגולים

זה עבד ככה – לקני היה רעיון והתחלה ולי היה זמן. לקחתי את הרעיון ואת ההתחלה ומתחתי אותם.
שלחתי לו, והוא חרך את זה ודרש שאחזור לכתוב כמו שצריך.
חזרתי.
שלחתי.
קיבל אישור.
כתבתי.
בכיתי שנמאס לי מהסיפור ושלא בא לי לכתוב יותר.
התגובה היתה – "אין בעיה. את לא רוצה לכתוב יותר? תמחקי אותו."
היתה לי ברירה?
כתבתי עוד.
קיבל אישור, ותוספת.
סיימתי.
קיבל אישור, הערות אחרונות, וחותמת "גמור".

הכתיבה עם עוד זוג עיניים הפכה את הכל. במקום להיות משהו אישי זה תוצר זוגי. וכמו כל תוצר זוגי – הוא לא בדיוק שלו ולא בדיוק שלי, אלא משהו אחר עם חיים משלו.
אני לא יודעת אם זו דרך עבודה "מומלצת". אני גם לא יודעת להגיע לתובנות עמוקות, כי אלו בסך הכל אלפיים ומשהו מלים, לא רומן עב כרס. אני בהחלט לא מנוסה מספיק בכתיבה בשניים או בכתיבה בכלל בשביל להסיק מכך על תהליך הכתיבה לעתיד.

ולמרות זאת, הנה השנקל שלי בנושא –
כיף לכתוב עם עוד מישהו כי עוד עיניים בוחנות את הסיפור תוך כדי הווצרותו, ומחזירות אותו לדרך המתאימה תוך כדי כתיבה. לא צריך להגיע לסיומם של חמישים עמודים כדי לגלות שהיצירה המושלמת ראויה לפחזבל השכונתי, ותו לא.
כיף לכתוב עם עוד מישהו כי זה נותן תירוץ לאינספור מיילים עם חבר טוב שחולפים הלוך ושוב תוך התפלספות על דמויות שנמחקות מהסיפור הסופי.
כיף לכתוב עם עוד מישהו כי כאשר הבנזוג קורא את הסיפור בתהליך הווצרותו ומעיר על משהו אפשר להגיד, "אבל קני אמר שזה דוקא בסדר!" (עד שמגיעה הנקודה שבה הבנזוג מעדיף את עמדתו של הצד השני, ואני נאלצת להכנע).

והכי חשוב – כיף לכתוב עם עוד מישהו כי זה פשוט כיף. כבר שכחתי כמה אני נהנית לכתוב. כל כך הרבה סיפורים כתבתי לאחרונה מתוך צורך לכתוב אותם, ששכחתי כמה יכול להיות כיף לקחת רעיון ופשוט לגלגל אותו עד שהוא מקבל צורה שלמה. טוב לקבל תזכורת מדי פעם.

פחות סימן קריאה אחד לשנה

הנה משמעותה של פרוטקציה – לקבל את ההודעה על חוסר העליה לעשרת המקומות הראשונים בפרס עינת אישית מפי המנהלת.
באסה, אבל לפחות מלווה בחיבוק.
והי – זרחין כתיבה, זה גם משהו.

—

יקירתי – מזל טוב. מגיע לך 🙂