Posts Tagged ‘פרס גפן’

אזכרה ראשונה בלי לדבר על האזכרה הראשונה

השבוע האחרון היה מאתגר. אני מעדיפה לקרוא לזה "מאתגר" ולא "קשה" כי באפריקה למדתי שההבדל הוא ש"קשה" מכיל בתוכו חוסר אונים ו"מאתגר" אומר שיש מה לעשות כדי שהמצב ישתפר. לא תמיד המצב ישתפר ל"וואהו! איזה אושר עילאי!", אבל ביננו, כמה פעמים בחיים כבר חווים אושר עילאי? רוב הזמן אנחנו נעים על הציר בין "סבבה כזה" לבין "אוף".
זה היה שבוע מאתגר, בעיקר בגלל איך שהוא התחיל.
.
השבוע הזה התחיל בשיחת טלפון ביום שני בבוקר מבוג'י . הסיפור של אביאל ושלי עלה לשלב ב' בפרס גפן. היא ביקשה במיוחד מהוועדה לספר לי אישית, כי היא ידעה איך אגיב. השיחה ביננו הלכה משהו כזה:
טלפון מצלצל. השיחה המזוהה היא "בוג'י". אני עונה.
ורד: "אף אחד לא מת, יש לי משהו לספר לך."
אני: "אני לא מאמינה לך. תמיד כשאת מתקשרת אלי בתקופה הזו של השנה את אומרת דברים כאלה ובסוף אנשים מתים."
ורד: "נכון, אבל באמת שכרגע אף אחד לא מת." (מחכה רגע) "וגם אף אחד לא בהחייאה."
אני: "אה-הה. את תמיד אומרת את זה כשאת מתקשרת בתקופה הזו של השנה."
ורד: (צוחקת) "בקיצור, הסיפור שלך ושל אחי מועמד לגפן."
אני: …
המוח שלי בינתיים מתחיל לקפץ במקום, לשאוג 'וואהו! איזה כיף! אביאל ואני מועמדים לגפן! יהיה לנו כל כך כיף! זה בטח יהיה כל כך מצחיק! והוא ישמח כל כך לשמוע את זה! ואחרי אירוע הסיום נשב בפורטרז ונקטר על איך שהפסדנו! ונוכל להריץ מלא בדיחות על הפסד מכובד!'.
ואז המוח שלי אומר, 'אני חייבת לנתק את השיחה. אני צריכה להתקשר לאביאל! הוא בטח עדיין בעבודה, אבל למי אכפת!'
ואז, רק אז המוח שלי נתקע בקיר ענק ואטום, וסוף סוף משתתק, ואני פורצת בבכי בטלפון, ושומעת את ורד מושכת באף מהצד השני, ואני אומרת, "חתיכת מבריזן, זה מה שהוא."
ורד: "נכון. ואת יודעת מה יותר גרוע? שכשחיפשתי את השם שלך בטלפון כדי להודיע לך, הוא הציע לי קודם כל את קרן אמבר."
אני: "מעולה, אז כשהיא תענה לך, תגידי לה למסור לאביאל שהוא מבריזן ושאני ממש כועסת עליו."
ואז כבר ממש נחנקתי מבכי, וורד המסכנה היתה צריכה לנחם אותי, במקום שאני אנחם אותה.
ככה השבוע שלי התחיל.
.
ביום רביעי היתה האזכרה הראשונה.
.
ביום חמישי בכיתי במשרד לעו"סיות שעובדות איתי. אם יש יתרון בלעבוד במקום עמוס באנשים שרגילים לעבוד עם נשים במצוקה, זה זה. אני עדיין מרגישה אשמה שגזלתי מהן אמפתיה שאמורה להגיע לנשים ברחוב.
.
אתמול אהוד (ידוע בכינויו "העורך העילאי") העלה את הסיפורים המועמדים לגפן לאתר האגודה. אני ממליצה להכנס ולקרוא. זו באמת גאווה שהסיפור שלנו מועמד לצד סיפורים מעולים כאלה.
הסיפור שלנו הוא "ירוק דב"ג". התחלנו לכתוב אותו ביחד, וסיימתי לבד, כי המבריזן הבריז לי באמצע. אם מישהו מכם במקרה עם קשרים בעולם הבא, ואתם נתקלים באיזה בחור גבוה, רזה, לבוש בשחור, אוחז באקדח דבק חם ביד אחת ומקלדת ביד השניה, תגידו לו שהסיפור שלנו עלה לשלב ב' בגפן. הוא ממש ישמח לשמוע את זה.

הפסקה מתודית

ראיתם את זה? ראיתם? לא, אז תראו!

אני מתכננת האבקות בוץ. מי איתי?

Year of Yaels

אחת בתחרות "עולמות", אחת ב"גפן" ושתיים ב"עינת".

חיבוקים לרוב, נהדרות שלי – אני מאד גאה בשתיכן 🙂

שנתון!!1

ראיתי את השנתון היום, ואוזניהן של כמה מחברי הטובים עדיין מצלצלות בגלל זה. יש אפילו הודעה מתלהבת ב"אורט".
יש המון סיבות להתלהבות שלי.
קודם כל – זה כבוד עצום להיות מעורבת בפרויקט כזה. הסיפור שלי נמצא בין סיפורים של שני כותבים מעולים של הספרות הספקולטיבית הישראלית, גיא חסון ולביא תדהר. אם הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שדבר כזה יקרה – הייתי מתפוצצת מצחוק.
סיבה שניה היא שהסיפור שלי נמצא באותו ספר ביחד עם סיפורים של כותבות נהדרות ואהובות עלי עד מאד. אם הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שלא רק שאני אדבר איתן כשווה, אלא שסיפור שלי יפורסם באותה אסופה יחד איתן – הייתי צוחקת עוד יותר.
סיבה שלישית היא הגדולה של האירוע. אוספי "הטוב שבטוב" תמיד היוו עבורי את פסגת הכתיבה הספקולטיבית האמריקאית. על כל מגבלותיהם – הם מקבצים את טובי הסופרים וכמה מהסיפורים הטובים ביתר שפורסמו אי פעם. זוהי הפעם הראשונה שדבר דומה נעשה בארץ, ואני מרגישה חלק מאירוע משמעותי בספרות הישראלית. אפילו אם לא יצאו יותר שנתונים, אפילו אם זה העותק היחיד שאי פעם יהיה – עשינו כאן היסטוריה.
סיבה רביעית היא שבשנתון כלולים גם סיפורים מוזמנים וגם סיפורים מועמדים לפרס גפן. זהו אושר גדול להכלל בשני חלקי השנתון. ושוב, אם לפני שלוש שנים…

אבל הסיבה העיקרית, המשמעותית ביותר היא קטנה ואישית.
אחרי שקני ביקש ממני סיפור לשנתון (כאמור, אם לפני…) – שלחתי לו התחלות של שני סיפורים. אחד הוא דחה (והוא הפך לתסכית, פורמט שהרבה יותר מתאים לו), ואת השני הוא קיבל.
הוא מבוסס בחלקו על שבריר חלום. התחלתי לכתוב אותו לפני שנים, קצת אחרי שהתחלתי לכתוב את הספר שלי, וזנחתי אותו מחוסר זמן.
אחרי שקני קיבל אותו, עבדתי עליו במשך זרחין שנמשך עד ארבע לפנות בוקר (חלקו בחברת קני, שעודד אותי לכתוב) כדי להשלים אותו. כאשר סיימתי האצבעות שלי כאבו, העיניים שלי צרבו, אבל הוא היה גמור.
הוא לא יצא כמו שתכננתי. הוא היה אמור להיות מצחיק לכל אורכו, ובמקום זאת הוא נעשה רציני וכאוב. למרות זאת, הוא אופטימי בהרבה מסיפורים אחרים שלי. אני אוהבת את הדמות הראשית שלו. היא קרובה אלי במידה מסוימת הרבה יותר מדמויות אחרות שכתבתי. עם כל השמחה שיש בו הוא מדבר על בדידות, ועל ההרגשה של להיות האדם הסטנדרטי בחברה שבה כולם ייחודיים. לאור החברים שלי, ובייחוד לאור האדם המדהים איתו אני חולקת את חיי, הרבה פעמים אני מרגישה בדיוק כך – האדם היחיד נטול המעוף בחברה שבה כולם מופלאים.

ובעצם, אולי מה שאני מנסה לומר (ולא כל כך מצליחה) הוא שריגש אותי לראות סיפור שלי בדפוס, ריגש אותי לראות סיפור שלי בספר, ומאד ריגש אותי לראות סיפור שויתרתי עליו לפני כל כך הרבה שנים לובש צורה בשחור על גבי לבן.

וזה מקום נפלא להגיד תודה לבנזוג שלי. הוא לא רק אחראי לקרוא את הסיפורים ולהתוות את דרכם. הוא בעל הרעיונות המקוריים בסיפורים האלה ("את צריכה לבחור מישהו שלא נלחם ממש. אולי חובש?", "עשית אותו חכם מדי כאן, תעשי אותו קצת יותר טיפש", וכמובן – "אם תהפכי אותו לסייבורג זה יתאים לנושא של התחרות")
תודה יקירי. בלעדיך אף סיפור מהשלושה לא היה נכתב.

תודה לכל מי שהיה מעורב בפרויקט – למגיהים (יעל, ריקה, ואלעד), לכותבים האחרים (הנה רשימה מלאה שלהם), לאגודה, לרמי (שצריך לקבל תודה בפני עצמו על השיוף המאסיבי שהוא מעביר את הסיפורים שלי), ובעיקר לאהוד, על החזון, היוזמה והיכולת להפוך את הטירוף הזה לספר עם 333 עמודים. אני חושבת שאני יכולה לדבר כאן בשם כל הכותבים – אתה לא נורמלי. למה עשית את זה לעצמך? בבקשה תעשה את זה שוב בשנה הבא!

עלילות האצה הקטנה בארץ הזרה ירושלים

דברים שמתישהו אגיע לכתוב עליהם –
על הקלטת תסכיתים וכתיבתם
על השורה שמיישרת הכל לימין
על הויכוח המשעשע להפליא עם מולון, וגם על קומיקס
תקציר ימי העבודה שלי
על הקריסות התכופות של המניאק
על מריבות בגלל שטויות
על כתיבה לבלוג וכתיבה לתחרויות
על פרס גפן
ועל השנתון באופן כללי
על פנטסיקון 2009, 2008, 2007
על מד"בקון (שבכלל לא קיים, אז אל תספרו לאף אחד עליו…שששש…)

אבל עכשיו אני רוצה לכתוב על ירושלים.

נסעתי לירושלים כדי לבחור אתר אפשרי לכנס שלא קיים עדיין (ההוא מלמעלה). הנחתי שכמו בכל מקום, אחרי שמגיעים לעיר הולכים לאתר, מסתכלים עליו, חוזרים הביתה וזהו. כמובן שטעיתי.
לרוב אני מרגישה כמו תיירת כאשר אני מגיעה לעיר זרה. ההגעה לירושלים העצימה את התחושה הזו – מיד אחרי הירידה מהאוטובוס נוצר תור מנומס להפליא של אנשים, שעברו דרך מאבטחים חמושים, ולאחר מכן דרך מכונת שיקוף (!), סתם כך כדי להכנס לתחנה המרכזית.
הבנזוג טוען שככה זה צריך להיות, ושבתל אביב פשוט שכחו מהר מדי. אני טוענת שחסרה לי חותמת בדרכון, כי זה מה שאני תמיד מקבלת אחרי בידוק ביטחוני מקיף כזה.
נכנסתי. התחנה המרכזית דמתה בכל לתחנה המרכזית בתל אביב, פרט לתשמישי הקדושה, ספרי היהדות והבובות מכוסות הראש. חדורת אמונה טריה החלטתי שחייב להיות שם סניף של סטימצקי, ולאחר שיטוט מקיף בין חיילים ושווארמות מצאתי את הארקפה של חנויות הספרים בקומה התחתונה. בפנים מצאתי מבצע על ספרים לאצונת ובחוץ מצאתי את קני.
קני גר בירושלים. משום מה. וגם מאץ'. וגם עוד איזה מליון ומשהו איש, אבל רובם לא חובבים, אז זה לא מעניין.
קני השיב את נפשי בגלידה, והראה לי את האור. כלומר – הוציא אותי החוצה. דרך עוד בידוק מקיף. ואז הוא לקח אותי לסיבוב קצר בירושלים.
עצירה קצרה להסבר – כאשר הולכים בעיר מגורי הנוכחית עיקר המראות שמוצאים הם תותים ורבי קומות. מדי פעם אפשר לעצור ליד אחת הכיכרות ולהאנח כמה היא יפה, עכשיו כשאין שם יותר את הפסל בצורת לימון מסתובב.
בירושלים זה לא ככה. אין שם לימונים מסתובבים. מצד שני, יש שם כנסת. ומוזיאון ישראל. ובית משפט עליון. ומס הכנסה. ועוד כל מיני דברים שגורמים לעיר מגורי להראות כמו פקאצה שהורידה את המייקאפ כדי להראות מבוגרת יותר אבל שכחה להחליש את הצלצול של הסלולרי, ועכשיו הוא צועק בקולי קולות את השיר האחרון של ביונסה.
משם נסענו לאוניברסיטה כדי לבדוק את האתר האפשרי לכנס שעדיין לא קיים. הגענו מספיק מוקדם בשביל להסתובב. תוצאת ההסתובבות היא זו – הקמפוס בגבעת רם יפהפה, יש שם המון מקומות טובים לאכול, ואין שם ולו לימון מסתובב אחד.
בכל זמן ההסתובבות קני שפע הסברים, והשיחה גלשה מהיסטוריה לגיאוגרפיה ולצמחיה המקומית. תרומתי העיקרית לשיחה – "בטכניון הבנינים גבוהים יותר". אחר כך אכלנו צהריים. היה טעים. וזול. וטעים.
האתר אותו בחנו, דרך אגב, מבטיח רבות ונצורות. אני מקווה שהוא גם יצליח לקיים. אבל מכיוון שהכנס עוד לא קיים, הרי שהאתר בוודאי וירטואלי באותה מידה (ומנוהל על ידי חובבת נלהבת שהוציאה 100 ש"ח מהארנק ברגע שציינו שזה תעריף ההצטרפות לאגודה).
ואז קני החזיר אותי לתחנה המרכזית, בדקו אותי, מצאתי חנות ספרים עתיקים ולא הספקתי לבחון אותה לעומק, כמעט עליתי על האוטובוס לחיפה בטעות, נדחפתי עם המון אנשים לאוטובוס הנכון, נרדמתי, התעוררתי, ירדתי מהאוטובוס, צעדתי, בירכתי לשלום את הכיכר עם הלימונים שכבר לא מסתובבים, הגעתי הביתה, והלכתי לישון, תוך שאני חולמת על כנסים שלא קיימים ועל קני מתאמץ לא לצחוק על הדרך שבה אני מבטאת קטלב.

היא מלכה

המלכה הסתובבה לה בפורומים ופירסמה את התסכיתים. אם אורט המחורבן היה עולה – היה פרסום גם שם.
בינתיים הצטברו תגובות, שהדרך היחידה שלי להגיב להן היא <קיפוציםקיפוציםקיפוציםקיפוצים!!>

תסכיתי פרס גפן!

פרס גפן! פרס גפן! פרס גפן!

שמעתם ששני סיפורים שלי מועמדים לפרס? ושסיפור מעולה להפליא של יולי מועמד? ושסיפור מקסים של לאורה מועמד? ושסיפור מצמרר (כמובן) של יעל מועמד? וששני סיפורים שלי מועמדים?

שמעתם?
לא?
אז עכשיו אפשר לשמוע!

זיוקי (אחשל) בתור כורה אומלל שתקוע על אסטרואיד, ונירש (ההפך מנירקי) בתור דבורקין החובש, שזורקים אותו על כוכב זר ומצפים ממנו גם לעשות את העבודה שלו. שניהם לקחו את מה שכתוב על הנייר, והוסיפו לו נופך שונה לגמרי. מגניב ברמות 🙂

ומשהו קצת אישי –
חוצמזה שבין מקימי הקבוצה נמצאת אחת מהחברות הטובות שלי, ואחת מהסופרות הטובות בקהילה, שהיא גם במאית מהממת, חברים שם שחקן נהדר ומוזיקאי מוכשר להפליא, מה שהופך את הקבוצה הזו למוצלחת במיוחד, והתוצרים שלהם ראויים לתשואות.

אפשר לשמוע את התשואות?
יופי.