Posts Tagged ‘פרטים’

קיצור תולדות הגב

ביום רביעי אחרי הצהריים הילדים עשו אמבטיה. מכיוון שאני מחבבת את שניהם, ומכיוון שאני יודעת כמה הם נהנים מזה, שפשפתי להם את הגב בספוג. כלומר, זו היתה התוכנית. למעשה מה שקרה זה שהתכופפתי (ממש קצת!), קול "פאק" נשמע מהאיזור התחתון בגב שלי מלווה בזרם כאב לכל אורך הרגל, ומאותו רגע היה לי ברור שלזוז אני לא יכולה.

אופציות – להתיישב או להעמד. אם אתיישב לא אצליח לזוז הלאה, ולהתקע בשירותים זו לא ממש אופציה נחמדה. התיישרתי בעזרת הכיור, הניאגרה והאל הטוב, (הוצאתי בגדים לילדים והכנתי להם, הוצאתי את הקטנה מהאמבטיה ועטפתי אותה במגבת ואז נזכרתי שאני לא יכולה לזוז ו)דידיתי לסלון ונפחתי את נשמתי על הכורסא.

הגדול עזר לקטנה להתנגב, התלבש, הלביש אותה, ושניהם התרוצצו קצת עד שהבנזוג חזר הביתה ובדק מה הענינים.

ייעוץ עם חברה טלפונית הבהיר לשנינו שעכשיו צריך סיטי כדי לדעת מה לעזאזל קורה, והסיטי הקרוב ביותר הוא במיון בבי"ח החביב על שנינו. הזעקנו הורים ויצאנו לנו למיון. המתנה זריזה של 4 שעות הסתיימה בצילום גב (שהיה תקין) ושתי זריקות שהקלו מעט על הכאב אך לא פתרו דבר. מיותר לציין שעד הבוקר ההקלה פגה ושוב לא הצלחתי לזוז בלי לבכות / לקלל. לפיכך למחרת ניידנו את עצמינו לבי"ח מרכזי ששמו ישאר חסוי במערכת. כן, כן, אותו מקום שבעבר נשבעתי שלעולם לא אחזור אליו. עד כדי כך כאב לי.

הפעם השהות הזריזה במיון היתה רק של שש שעות במהלכן סיטי מצא את הדיסק שהחליק ונגע בשורשי העצבים, מה שהסביר את הכאבים, ההקרנה, ושנאת הייקום. לאחר קבלת התוצאות אושפזתי, וחברה המתמחה ברפואת כאב (אותה חברה טלפונית מקודם)  הזריקה לי סטרואידים היישר למרווח שבין החוליות. ההקלה התגברה במהלך הלילה, וכעת אני מסוגלת לשבת (!) וללכת לשירותים (!!), ובעיקר לא לבכות.

שוחררתי מבית החולים לחופשת מחלה של לפחות שבועיים (ואיימו עלי בשלושה שבועות אם לא אתנהג יפה), בתקווה שהמשפחה שלי תשרוד עם אמא מרותקת לספה ובישולי סבתא בלבד.

**

ובכלל רציתי לספר שהעולם מנקודת המבט של החולה הוא מתיש, מייגע ומעצבן. כאשר היינו במיון, אותו מיון בו ביליתי חודש כסטאז'רית ואחר כך חצי שנה בתורנויות, כמעט לא שמו לב אלי (הם גם לא זיהו אותי, אבל זה לא הפריע לי). יכולתי לראות את הלחץ של הרופאים, ואני זוכרת היטב מה זה אומר אגף מלא, וברור לי שאף רופא לא ישב או שתה כוס מים בכל הזמן שהייתי שם, אבל עדיין… אני מבינה עכשיו הרבה יותר טוב את החולים שצועקים לתשומת לב.

**

מספר הדברים הלא-יעילים שראיתי בשני המיונים כחולה עולה על כל מה שראיתי אי פעם כרופאה. מזכירה שלא מבינה אף הוראה פשוטה. מזכירה אחרת שלא יודעת איפה הבוס שלה נמצא. אחיות שלא מתקשרות עם הרופאים. הוראות אשפוז שנשכחות על המיטה. בדיקות דם שלא נלקחות. בדיקות מיותרות שכן נלקחות ולאחר מכן מוטלות חסרות שימוש בתיק החולה. והכל, הכל, נובע מחוסר ארגון מרכזי של המיון. אין אף אדם שתפקידו הוא לפקח על מה שקורה ולוודא שדברים זורמים. אי אפשר להשאיר עבודה כזו לרופא התורן – הוא עסוק בלטפל בחולים, ואין לו ראיה כוללת של המערכת.

אין לי מושג איך אפשר לפתור את זה, וברור שאין תקן לשום דבר בכל מקרה, אבל מתישהו, כשאפגוש מישהו חשוב מספיק, אנסה להגיד לו את זה.

הסיבה שהצלחנו לצאת מהמיון אחרי שש שעות היתה בזכות הבנזוג, שניגש למזכירות והזכיר (בעדינות!) שאנחנו מחכים בסך הכל לסיטי, ואחר כך חזר והזכיר שאנחנו מחכים בסך הכל לאשפוז, ובסופו של דבר בא להזכיר שהודיעו לנו את שעת העליה למחלקה, והיא חלפה חצי שעה לפני התזכורת האחרונה שלו.

**

המחלקה, ד"א, היתה מלאה ברופאים ששים לעזור, חביבים ונחמדים ובאחיות סימפטיות ונעימות. גם רופאי המיון ואחיותיו היו נהדרים, רק שלרופאים במחלקה היה מספיק זמן לעמוד יותר משתי דקות ליד מיטת החולה, ולפיכך הצליחו לגרום להרגשת "הכל בסדר" בקלות. חוצמזה הרופא התורן היה מקסים בדרכו.

**

והכי חשוב, כאמור, עכשיו אני מסוגלת לשבת בזכות חברתי בעלת ידי הזהב והתבונה לזהות את הבעיה שלי ולטפל בה. הזקוקים לפתרונות לכאבים – אמרו וקבלו את השם (בתקווה שהיא תפתח מרפאה פרטית בקרוב ותוכל להרוויח מכשרונה).

מודעות פרסומת

מוגן: וזהו

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פנינים של ילדים

(בזמן נסיעה במכונית, זומבי.קון ברקע)

פיצית: למה הלשון שלו מתחת לשטיח?

פיצי: כי היא נפלה.

פיצית: תמיד לשון נופלת?

פיצי: לא, רק לזומבים.

פיצית (בידענות): הכי טוב להרוג זומבים עם מכסחת דשא!

—-

(נסיעה אחרת, אותו פסקול)

פיצית: אמא! אני רוצה לשמוע את השיר על היא שגנבה לו את הקרקטור!

—-

אבא: שיחקת היום עם חלזונות?

פיצית (בפרצוף עגום במיוחד): לא….

אבא: למה לא?

פיצית: כי היה רק חילזון אחד.

אבא (מבין לאן נושבת הרוח): אז שיחקת היום עם חילזון?

פיצית (באושר אינסופי): כן!

—–

פיצי (לפיצית): הוא (רועי) כועס כי הוא חשב שכולם זומבים כמוהו, אבל בסוף הם רק התחפשו.

פיצית: הם התחפשו לזומבים?

פיצי: כן.

פיצית: ומי התחפש לזומבי הקופץ?

—-

פיצית: אמא, אני יודעת איך זומבים הופכים לזומבים. נושכים אותם. כמו שאת הזומבי-סבא נשכו בטוסיק. ראיתי כאשר פיצי שיחק במחשב. ככה רועי הפך את כולם לזומבים.

—-

פיצי: אני לא רוצה לקרוא עכשיו.

אמא: אבל למה?

פיצי: כי אני רוצה להיות אתכם.

אמא: אין בעיה. אני במטבח, ואתה יכול לשבת בסלון ולקרוא.

פיצי: אבל כאשר קוראים זה כאילו שנכנסים לעולם של הספר, ואז אני לא באמת איתכם.

—–

פיצית רצה אלי כשאני מגיעה לאסוף אותה מהגן. פתאום היא עוצרת ליד עץ קטן, וצועקת, "מה אתה עושה כאן? אמרתי לך להשאר ליד העץ!"

היא תולשת מהעץ חלזון (מהגדולים והדוחים האלה) ומחזיקה אותו ביד, מחפשת מקום מתאים להניח אותו. לבסוף היא מתפשרת על אדנית בצדי השביל.

"ותחכה כאן, טוב?" היא אומרת לו והולכת איתנו הביתה.

—–

אחר כך, במכונית, בעת שיחה על שילוב חיות שהומלטו בשבי חזרה לטבע מצייצת הפיצית, "כן! כמו שאני החזרתי את החילזון לטבע בעציץ!"

—–

יש יותר סיפורי פיצית מסיפורי פיצי בעיקר כי איתו מדובר בשיחות ארוכות ולא ב-one liners היסטרים.

—-

פיצי: אמא, החלטתי שכשאני אהיה גדול אני אלך לצבא לקצת, לראות אם זה מוצא חן בעיני. אם כן – אני אשאר, ואם לא, אז אני אעזוב.

—–

יום אחד פיצית רצה אלי באושר גדול ובידה ארבעה חלזונות (קטנים ודוחים). היא רצתה להביא את כולם הביתה. שניים נפלו בדרך, אחד נפל באוטו, ואת הרביעי מצאנו אחרי מספר ימים, מיובש ומצומק, על הכסא שלה. אני רק כותבת את זה כדי להסביר לכולם למה וידאתי שהיא ישנה לפני שהזמנתי חלזונות במסעדה.

—-

פיצית: אמא, את אמא טובה.

אמא: למה?

פיצית: כי קנית לי מה שביקשתי ממך, אז אמרתי לך שאת אמא טובה.

(גרביונים ושמלה ורודים להפליא, איתם היא התרוצצה אחר כך בכל הבית, מאושרת עד הגג).

—-

פיצי: אמא, ויתרתי היום לפיצית במונופול, ונתתי לה לשחק במטוס.

אמא: זה מאד מתחשב מצידך.

פיצי: אני יודע, וגם ממילא היא לא באמת משחקת אלא אני צריך להזיז לה את הכלים כל הזמן.

—-

אבא: אתה יודע, פיצי יש לי בלוג, ואתה יכול לקרוא אותו.

פיצי:

על מה הוא?

אבא: על חלל, ועל לויינים, וכל מיני דברים מענינים.

אמא: גם לי יש בלוג, אולי אתה רוצה לקרוא אותו?

פיצי: על מה הבלוג?

אמא: על מחלות! וחיידקים! ווירוסים! ו… (ממשיכה להתלהב, פתאום שמה לב לפנים של הפיצי). אתה יודע מה, עדיף שלא תקרא אותו.

פיצי מסכים בשתיקה.

במקום מם מוסיקלי

היום ציפתה לי הנסיעה הבאה – בית –> חיפה –> ירושלים –> בית. כלומר, בערך 350 ק"מ, שמתורגמים לקצת יותר מחמש שעות על הכביש, בזכות הכבישים המשובחים של מדינת ישראל. זו היתה האופציה החסכונית בזמן, שכן בתחבורה ציבורית מדובר בבערך 10 שעות…

בכל מקרה, הנסיעה הזו חייבה הערכות מוקדמת מבחינת מוסיקה, ולפיכך הדיסקונקי הקטנטן שלי הועמס במיטב אלבומי האצה. כמובן שלא הספקתי לשמוע הכל, אבל בזכות פקק בלתי נסבל בדרך חזרה (רכב תקוע במסלול השמאלי ליד גבעת שמואל, שגרם לפקק כבר ממחלף גנות) שמעתי את הרוב.

אם מישהו מעונין לשחזר את הנסיעה, להלן ההמלצות.

בוקר:

יציאה – 6:15, הגעה – 7:34, בלי פקקים. 86 קילומטרים, מהירות נסיעה – בין 105 ל-100 קמ"ש. כיף לנסוע בבוקר.

אין דרך טובה יותר להתחיל את היום מאשר לשמוע את GLaDOS מזמרת. שיר הסיום של פורטל 2 משעשע וקצבי. זהירות, ספוילרים.

אחרי פתיחה כזו ההמשך הטבעי הוא גניחות מרובות, תופים וצווחות. Reroute To Remain עונה על כל אלה. השיר החביב עלי באלבום הוא System, בו יש פחות גנחת ויותר מלודיה. במקור תכננתי לשמוע את Used and abused, אבל שמעתי אותו כל כך הרבה בימים האחרונים שהעדפתי לגוון.

צהריים:

יציאה – 15:30, הגעה – 17:40, פקק בשער הגיא (בלעדיו אי אפשר לדעת שמגיעים לירושלים). 150 קילומטרים, מהירות נסיעה – בין 110 ל – 15 קמ"ש.

הדרך מחיפה לירושליים מורכבת משלושה קטעים שונים לחלוטין – כביש 4 (הכביש הישן), כביש 6 (הכביש שעולה יותר מדי כסף) וכביש 1 (זה שבקצה שלו נמצאת ירושלים).

In Flames פינו את מקומם בשמחה למוסיקה ישראלית. שלא תגידו שאני שומעת רק דברים לועזיים. הדבר הטבעי לשמוע אחרי רוק סופר-כבד הוא, כמובן, שירים על זומבים! הפסקול של זומבי.קון 2010 השתלב מצוין עם אובדן הכיוון הכללי שלי (איפה זה פורדיס לעזאזל? ולמה השלט לירידה לכביש 6 הוא קטן, כחול, וחבוי מאחורי שלט ענק שכתוב עליו "ימינה לתל אביב"?). מסתבר שאני עדיין דומעת קשות ב"היא גנבה לי את הטרקטור". אבל אני נחמדה אליכם ולכן אקשר ל"זומבי טוב הוא זומבי מת" החמוד להפליא.

אפילו מחזות זמר על זומבים נגמרים באיזשהו שלב, וכך החלו להתנגן חיפושיות הקצב. מתוך שלושת האלבומים שיש אצלי כרגע נבחר "להקת הלבבות הבודדים של סמל פלפל". גם כי הוא קליל יותר מ"דרך המנזר" האהוב עלי וגם כי השירים שלו מסתדרים טוב יותר עם מנהרות קלסטרופוביות בכביש. באמת.

לילה:

יציאה – 20:00, הגעה – 21:40, פקק מסריח באמצע. 100 קילומטרים. מהירות נסיעה – בין 110 ל-0 קמ"ש. ממש כך.

מהעליה לירושלים, דרך חיפוש החניה שם, ולאחר מכן בחזרה הביתה שמעתי את האלבום בעל השם הבוגר Our Live Album Is Better than Your Live Album . בגלל הפקק שהזכרתי כבר פה ושם האלבום נגמר הרבה לפני שחזרתי הביתה, אבל הרשיתי לעצמי לחזור לשירים שאהבתי במיוחד. למשל, זה שמזכיר לי את שנות התבגרותי העליזות, זה שמזכיר לי את קני ואת המלכה (מסיבות שונות!), וכמובן, זה שבשינוי קל אפשר להופכו לפילק "אל תנהל כנס! לעולם!".

למי שעוד לא נמאס, זה השיר שמחכה לי למחר בבוקר.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת לישון ולא לחלום על נהיגה.

משהו סופר מגניב

הבנזוג, כידוע, עומד להרצות באייקון. לכבוד המאורע המשמח הלז הופק סרטון. בהיותי סופר-מקורבת לבנזוג (היד בהתחלה – היא שלי!), השגתי זכות ראשונים לאמבד את הסרטון כאן, והרי הוא לפניכם:

איה, איה ועוד איה.

לפני חודש האצבע הימנית שלי התחילה לכאוב. כמנהגי התעלמתי מהכאבים בהנחה שהם יבינו את הרמז ויעלמו. הכאבים לא שיתפו פעולה ותוך שבוע כל היד התחילה לכאוב. אחר כך כף יד שמאל החליטה שהיא רוצה להצטרף למסיבה, ולפני שבועיים הגעתי לסוף השבוע כששתי כפות הידיים שלי לא מוכנות לגעת במקלדת.

הבנזוג הטיל עלי צום הקלדה למשך שלושה ימים, מה שלא עזר מספיק, והצום הפך לשבועיים של המנעות מהקלדה. בעבודה השתמשתי בשתי אצבעות (האמה הימנית והקמיצה השמאלית, היחידות שלא כאבו, אבל גרמו להסטה ימינה ושמאלה בהתאמה של כל האותיות שהקלדתי). בבית – המחשב היה כבוי. הספר של המלכה המתין לביקורת, הכותבים בפורום התייאשו ממני, הרעיונות לפוסטים הרקיבו בשקט באחורי המוח שלי, והכי גרוע – איבדתי קשר עם החברים שלי. עם כולם הקשר שלי וירטואלי בעיקרו. בין אם מדובר ברשתות חברתיות או בצ'יטוט בג'ימייל – הכל דורש הקלדה, ולא יכולתי לעשות את זה.

דעת הרופא (האמיתי) – או שמדובר בבעיה נוירולוגית פתירה או בבעיה נוירולוגית בלתי ניתנת לפתרון. כיף.

היום החלטתי שמספיק. הידיים במצב גרוע למדי, אבל אני חנוקה. הסתובבתי בג+, כתבתי ביקורת לספריה הפנטסטית, ואני מתכננת פוסט המלצות אייקון לבלוג המקצועי.

ואתם יודעים משהו – זה די נחמד לסבול ממחלה של סופרים אמיתיים, אפילו אם רובה נובעת מצ'יטוט מאוחר עם קני.

עסקה מופרת

אבא שלי שלח לי את המייל הבא, כחלק ממכתבתי השרשרת שהוא נוהג להעביר לי מדי פעם מסיבה עלומה. זה הולך ככה:

בגיל 4   –  אמא יודעת הכול
בגיל 8   –  אמא יודעת המון
בגיל 12 –  אמא לא יודעת הכול
בגיל 14 –  אמא שלי לא יודעת כלום
בגיל 16 –  אמא שלי? מה היא יודעת
בגיל 18 –  הזקנה הזאת גדלה עם דינוזאורים
בגיל 25 –  יכול להיות שאמא תדע משהו על כך
בגיל 35 –  לפני שאחליט אני רוצה להתייעץ עם אמא
בגיל 45 –  בטוח שאמא תוכל לתת לי כיוון
בגיל 55 –  אין ספק שאמא יודעת
בגיל 65 –   מה אמא הייתה עושה במקרה זה?
בגיל 75 –   הלוואי יכולתי לדבר על כך עם אמא

כמו כל מכתב שרשרת תייגתי אותו מיד בתור "ארכיון" ושכחתי מקיומו עד שיחה עם הנסיכה הבוקר. היא חלמה על סבא וסבתא שלה, והתחלנו להעלות זכרונות מההורים שלנו המתמודדים עם מותם של הוריהם. ואז זה היכה בי – ההורים שלי הולכים להפר את החוזה ביננו.

יש חוזה, אתם מבינים. הוא נחתם אמנם במעמד צד אחד בלבד אבל מחייב את שני הצדדים. החוזה אומר שמהרגע שאתם נולדים ההורים שלכם אמורים לדאוג לכם. הם אמורים להכין לכם כריך לבית הספר, ולהזכיר לכם ללבוש סוודר כי קר להם, ולהגביל את שעות הצפיה בטלויזיה, ולהכריח אתכם לצחצח שיניים לפני השינה, ולהדליק אור במסדרון כדי שהפחדרון ישאר בתוך הארון (או, במקרה שלי, הזאבים מתחת למיטה).

הם צריכים להכין עוגת שוקולד ליומולדת בכל צורה שתעלה על דעתכם ולזכור לקנות מספיק נרות מראש, כולל אחד לשנה הבאה. הם צריכים להקריא סיפור לפני השינה ולהכין ממתקים מראש לשבת בבוקר כדי שלשם שינוי תתנו להם לישון. הם צריכים לצעוק עליכם בפעם המאה לסדר את החדר ולהחליש את המוסיקה, ולמרות שאתם צועקים  עליהם שאתם שונאים אותם ושאף אחד לא מבין אתכם בעולם – הם עדיין יקחו אתכם לסרט ויגנו עליכם בימי הורים מפני המורים שטוענים ש"הפוטנציאל קיים, אך הוא לא מגיע לידי מימוש".

הם צריכים להיות שם בפעם הראשונה שאתם חוזרים הביתה מאוחר מדייט עם מי שיהיה החבר/ה הראשון/ה ולכעוס שהפרתם את שעת החזרה (אבל לשמוח שמצאתם מישהו), או לקחת אתכן למדוד חזיות (את זה אני לא יכולה לעשות א-מגדרי, סליחה), ולהתווכח עם המוכרת שאתן כן צריכות חזיה כי לכולן יש.

הם צריכים לשנוא את הפושטק שבטח ידרדר אתכם לעישון ואלכוהול, ולאהוב את הגיק החמוד שאומר "בבקשה" ו"סליחה", אפילו שאת הגיק תפגשו רק עשור מאוחר יותר (או, במקרה שלי, שבועיים מאוחר יותר).

הם צריכים לדעת מה טוב עבורכם בכל רגע נתון, ולא לשכוח להגיד את זה גם אם עברתם מזמן את גיל חמישים ויש לכם ילדים משלכם.

כי זה מה שהחוזה אומר. הוא אומר שההורים שלכם אמורים לאהוב אתכם. זו אהבה שאי אפשר לכמת, ובו זמנית זו אהבה יום-יומית וניתנת לחישוב. היא בנויה מהדאגה העמוקה, הכנה, שמגיעה מהמקום הכי אידיוטי וחסר הגיון, שנמשכת כל יום, כל היום, ולא מפסיקה לרגע. היא בנויה מההתפעלות הבלתי נפסקת של יצירת אדם חדש לגמרי, ובו זמנית כעס עצום על כך שהוא לא שכפול שלי.

ואתם מבינים, תת סעיף בחוזה אומר שההורים שלי אמורים לאהוב אותי תמיד. תמיד לתמוך, תמיד לעזור, תמיד להעביר ביקורת, תמיד לגרום לי להרגיש כמו ילדה קטנה ובו זמנית מבוגרת מכדי להתמך על ידי ההורים.

אז הם לא יכולים למות, כי זו הפרה של החוזה. וכל יום שבו אני מבינה את מה שאבא שלי אמר לי פעם, שהילדים שלנו לעולם לא יאהבו אותנו כמו שאנחנו אוהבים אותם, אני מבינה שאני מתקרבת ליום שבו הם יפרו את החוזה איתי, ואין לי שום דרך לעצור או למחות או למנוע מהם לעשות את זה.

וזה לא פייר.