Posts Tagged ‘פרטים’

#j14

תסתכלו רגע בתמונה הזו:

עכשיו תגידו לי –

כמה זה צריך לעלות?

לא כמה זה עולה, כמה זה *צריך* לעלות?

"מוצרי היוקרה" כאן הם שני ממרחים של אוליביה ורביולי. אה, וקורנפלקס של קלוגס כי הוא טעים יותר.

הקניה הזו לא כוללת עדיין את הירקות והפירות, והיא אמורה לכלכל את המשפחה שלי במשך שבוע.

אז תגידו לי – כמה אמורה לעלות קניה כזו?

כי העגלה שאתם רואים מולכם עולה 500 ש"ח, והיא לא כוללת בשר, ירקות או יהלומים.

אז תפסיקו להגיד לי שאני לא מקצצת איפה שצריך, או שאני מוציאה יותר מדי כסף על חתונות. גם אילו הייתי קונה בכיכר המדינה זה לא היה צריך לעלות כל כך הרבה. כאשר קניה משפחתית לשבוע עולה ככה, איך לעזאזל אני אמורה לרצות להשאר כאן?

חיים חדשים

ההיסטוריה של המשפחה שלי התחילה במאי 1945.

צריך לזכור את זה בשביל להבין את שאר הפוסט.

השואה מבחינתי היא לא תמונות בערוץ 1 של ערימות נעליים ומוזלמנים או הקראה דרמטית יתר על המידה של "הליכה לקיסריה". היא גם לא עבודת שורשים בגיל שתיים עשרה, כשטלפון אחד בצהרי יום שישי פותח סיפורים עתיקים ומלמד אותי לסכם תוך כדי שיחה.

השואה היא מה שהבדיל אותי מרוב חברי לכיתה, כי בניגוד לכל אלה שיכלו לספור עשרה דורות אחורה בארץ, או להסביר שבגלל גירוש ספרד חלק מהמשפחה שלהם התנצר ונעלם – ההיסטוריה של המשפחה שלי התחילה במאי 1945.

אמרתי לכם לזכור את זה.

יד נעלמה מחתה עקבות שלא ידעתי שנוצרו בכלל. אין לי ולו אדם אחד במשפחה הקרובה שלא חווה את השואה. אחד כחייל, אחד כפרטיזן, אחת במחנה עבודה בסיביר, ושניים באושוויץ. השאר, כאמור, נמחו. נגוזו. מעולם לא התקיימו מבחינת הילדה שהייתי. מהולים בששה מליון אחרים, קבורים בעולם אפור ומושלג.

גדלתי עם השואה. היא חלק ממני. היא גזלה ממני את ההיסטוריה שלי, ולפיכך מותר לי להתכחש לה.

לא לעצם קיומה, כמובן. זה אסור. אבל מותר לי להתכחש לגזל החיים שלי.

ובמשך שנים לקחתי איתי דיסקים לעבודה כדי לא לשמוע רדיו ביום השואה. ובמשך שנים עמדתי בצפירה ומיד עם סיומה חזרתי לעבודה. ובמשך שנים וידאתי שיש סרט וידאו לראות בערב, ואולי גם פופקורן (שלא היה בשואה), כי מותר לי. כי אני כאן, ואני לא אתן לשואה הזו לקחת ממני עוד משהו.

ואז הגדול שלנו נולד, והייתי צריכה להסביר לו מה הצפירה הזו, ולמה אנחנו עצובים ואת מי זוכרים בכלל, והכל במלים פשוטות, שהוא יבין.

ולא הבנתי כמה הוא מבין.

כי אתמול באמצע שיחה על השואה הוא אמר, "אני לא רוצה לדבר על זה יותר. זה מזכיר לי את סבתא רות וסבתא גניה שמתו."

ובמחי משפט אחד הוא החזיר לי את ההיסטוריה שלי. כי המשפחה שלי אולי התחילה במאי 1945, אבל לפני כן לסבים ולסבתות שלי היו הורים. והם היו ילדים צעירים שלא רוצים לאכול את המרק, ולא הולכים לישון בזמן, ומלכלכים את הבגדים הנקיים כדי לקטוף פרח חדש שצמח בדרך לבית הספר. והיו להם סבים וסבתות משלהם, ששמחו כשהסבים והסבתות שלי קראו בשמם בפעם הראשונה, וחיבקו אותם, ואפילו כאשר הם הפילו את הצלחת זה היה לא נורא, כי סבים וסבתות תמיד סולחים על הכל.

ובמחי משפט אחד הגדול שלי הזכיר לי שיש דברים שילדים יודעים שמבוגרים לעולם לא ילמדו. שאולי ששה מליון זה מספר נורא גדול, אבל עשרה זה מספר ממש קטן. שני הורים לכל סבא ולכל סבתא (וסבא אחד מאומץ). ואיכשהו, עם המשפט הזה, הגדול שלי הצליח לדלג מעל השואה ולהחזיר לי את ההיסטוריה שלי.

על הזכרון

אני דור שלישי לשואה. זה חלק מההוויה שלי, חלק מהזהות שלי, חלק מההגדרה העצמית שלי.

זה אומר שגדלתי כשהשואה ברקע כל הזמן. כי אסור לזרוק לחם, וצריך לגמור מהצלחת. שצריך לשמוח כל הזמן, כי גרוע כמו שהיה פעם, כבר לא יהיה. שצריך לעשות ילדים. לא במקום אלה שאינם, אלא כדי להמשיך הלאה. צריך להכיר את יאנוש קורצ'אק ואת אנה פרנק, ולדעת שאסור להגיד שהעבודה משחררת אלא אם סבתא שלי מעלה את הנושא בחיוך. ואנחנו נשארים בארץ ולעולם לא נעזוב. תחליף לשורשים שהתפזרו ברוח.

ושאני צריכה לזכור. את השורה שחרוטה על קברו של סבי, "לזכר בני משפחתו שנספו בשואה" אני מכירה בעל פה. משננת בכל עליה לקבר.

לסבתא שלי היה אח צעיר שנספה. אני לא זוכרת איך. לסבא שלי היה אח צעיר שמת בזרועותיו במחנה. אני לא יודעת איזה מחנה. סבתי השניה הגיעה ממשפחה של שמונה ילדים. אולי תשעה. חמישה שרדו את השואה. אני לא יודעת מה קרה למי שלא. סבי השני היה איש משפחה. בנו התקיף חייל ברכבת שלקחה אותם למחנה. אני לא יודעת איזה. הוא הוצא להורג במקום. אשתו הראשונה של סבי מתה בין האירוע על הרכבת לבין סוף המלחמה. אני לא יודעת מתי או איך. והיו לכולם הורים, ואחים, ודודים, ובני דודים, ומשפחות שלמות שמונחות על כתפי – לשנן. לזכור ולא לשכוח.

אבל אני דור שלישי. אני לא יכולה לזכור את האנשים שמעולם לא הכרתי. אני לא מכירה את פניהם, את מגעם. אני לא יודעת איך הם צחקו או איך הם הריחו. אני לא יודעת פריטים פשוטים כמו מקצועם או עיר מגוריהם.

אני אפילו לא מכירה את שמותיהם.

כאשר הסבתות שלי דיברו על המשפחה שלהן הקשבתי, אבל מתוך נימוס ולא מתוך עניין. והיום הסיפורים של אחת נקברו איתה, והסיפורים של השניה דוהים ככל שהאלצהיימר אוחז בה. אין לי שורשים אחרים להאחז בהם. אין לי איך לזכור.

אני דור שלישי, ומכאן נגזרת זהותי האישית. יותר מהדת אליה נולדתי ויותר מהארץ בה גדלתי. ואם אני לא זוכרת – מי אני?

פוסט לגל

המון זמן לא בדקתי את הרידר שלי, ועוד יותר זמן לא נכנסתי לבלוגים ספציפים. יש לזה המון סיבות, וכולן טובות, אבל המגרעת העיקרית היא שפיספסתי את המעבר של גל מהארץ לחולארץ.

אז גל היקר,

שיהיה המון המון בהצלחה, שתעשה דברים מגונים לשמרים שלך, ושתחזור לכאן עטור פרסים בינלאומיים!

באהבה מכולנו.

דברים לעשות עם ילדים

בפיד שלי הופיעה הבוקר בקשה – "מתבקשות עצות על איך להעביר יום שלם בבית עם ילד חולה אך אנרגטי שלא כוללות זמן טלוויזיה בכלל."

גירדתי מעט את הראש ונזכרתי בכל הדברים שהיינו עושים כשהגדול היה איתי בבית (אז הוא היה ממש קטן). אתם יודעים מה, זה ממש מגניב! יש לי לפעמים רעיונות טובים! לפיכך החלטתי לשמור אותם. שיהיה. מי יודע מתי מישהו יצטרך רעיונות.

לפני הכל כדאי מאד להציץ באתר "הלול", שהוא אתר שמנוהל על ידי חברתי אדוה לוטן. היא גם מגניבה וגם מלאה רעיונות משובחים מאד. חוץ מהאתר הזה, יש את "באופן טבעי", שהוא אתר עם מקדם בולשיט די גבוה, אבל גם עמוס בדפים מעולים. פשוט צריך לדעת לסנן את המוץ מהתבן הטבעוני. או משהו. זה למשל עמוד נהדר.

כמה אזהרות –

אני מאמינה בהמעטת גבולות ככל הניתן. ילדים שומעים "לא" בלי סוף במשך היום, ולכן צריך להפחית את זה ככל הניתן. זה אומר קודם כל למגן את הבית היטב מפני ילדים – כל הדברים השבירים מעל גובה הידיים, שום דבר חשוב קרוב לרצפה, כל הספרים עולים שניים-שלושה מדפים וכו'.

לעומת זאת, כל הצעצועים, ספרי הילדים, הבגדים הישנים והחתולה צריכים להיות בהישג היד של הילדים כדי שהם יוכלו להעסיק את עצמם כמה שיותר.

בנוסף לכל אלה, צריך להפרד מהרעיון שהספה או הקירות ישארו נקיים ומצוחצחים לאחר בוא הילדים. אם הם לא מציירים עם הטושים / אודם של אמא (שאצלנו שני הדברים היו מחוץ להישג ידם, כאמור), הם פשוט מטנפים את זה בטעות, מקיאים, ממלאים בבוץ או סתם מתיישבים עם חיתול מלא על הספה החדשה.

(כן! ברור שאצלך הילדים לא עושים דברים כאלה! רק הילדים שלי יוצאים למרפסת, חוזרים עם ערימת חול ושופכים היישר לאגרטל המינג שעובר במשפחה עשרים דורות).

והכי חשוב – כל דבר שודרש הכנה ארוכה יותר מחמש דקות – לא שווה. זה באופן כללי הדרך שבה אנחנו חיים…

לאחר הבהרת הכללים, הנה האופציות:

אמבטיה!

אמבטיה, יש לדעת, היא מקום קסום כזה שאפשר למלא במים ולנקות מיד, כולל את הילד. לכן אפשר לעשות הכל בפנים והלכלוך נשאר שם! קסם, אמרתי.

  • אפשר לשחק עם צבעי ידיים באמבטיה. אחרי שהכל מקבל גוון של חום-קקי שוטפים את הכל.
  • אפשר להביא בוץ (כן, ממש חול עם מים) לאמבטיה.
  • אפשר לעשות אמבטיה עם צבעים בתוך המים. זה מגניב בטירוף.
  • אפשר להביא את כל הצעצועים העמידים למים ולעשות את האמבטיה המגניבה בעולם.
  • אפשר להשפריץ מים לרצפה של האמבטיה!  השפרצה ברשות כל כך כיפית!
  • מוכרים עכשיו טושים מגניבים שאפשר לצייר איתם על החרסינה (שנשטפים אחר כך). מגניב גם.
  • הידעתם? אפשר לשחק עם סבון נוזלי וסבון רגיל באמבטיה. זה כיף מטורף, וגם מכין את הבנים לחיי הכלא בעתיד.
  • ואחרי הכל – ממלאים וצוללים באמבטיה! טיהי!

דברים שאמא עושה

ילדים, משום מה, בטוחים שאמא שלהם ממש מגניבה ושכל מה שהיא עושה מרתק. לכן אפשר לעשות איתם דברים. החלק החשוב היחיד הוא לוודא שהמשימה מתאימה להם, כדי שהם לא יהיו נורא מתוסכלים.

  • טיטוא – לא צריך ללכלך מראש, רק צריך להתחיל לטאטא ולתת לילד מטאטא קטן או מטאטא ויעה. הגדול שלי אהב לטאטא את הבית. הקטנה אהבה לזחול לתוך ערימת הג'יפה. עדיין – אחלה תעסוקה.
  • ניגוב – מטלית אבק / נייר מגבת / מגבונים / מגבת מטבח – לא משנה מה. נותנים לילד, מראים לו איך לנגב את השולחן, ומתאפקים לא לצווח כאשר הוא משתמש באותו מגבון כדי לנקות את השולחן, הרצפה וכלי האוכל.
  • שטיפה – זה כמו אמבטיה, אבל בכל הבית! שופכים קצת מים בחדר המיועד לשטיפה ונותנים לילד להחליק על הבטן / הגב / הרגליים / הזנב. צריך לוודא שהוא זוחל ולא הולך, אבל כל עוד זה חלק מהמשחק – מגניב.
  • בישול – לא תאמינו, אבל ילדים ממש אוהבים לבשל. המטרה שלי היא שהם יאהבו את זה כל כךשאוכל לפרוש מתפקידי כאחראית המזון המשפחתית ולהפוך לזאתי ששותה מרטיני במרפסת בזמן שמישהו אחר מכין ריזוטו נבגים או משהו. הם יכולים לשבת על השיש או לעמוד על כסא ליד. זה לא משנה. הם יכולים להוסיף את הספגטי לסיר המים (בזהירות!), להוציא ירקות לסלט מהמקרר, להפריד פרוסות לחם מהכיכר, לערבב תערובות של עוגה, להפעיל את המיקסר, לפתוח אריזות, לזרוק לפח… רק תגידו – הם יעשו את זה, כל עוד שומרים על טון סופר-מתלהב שלא מסגיר את העובדה שהם גורמים יותר נזק מתועלת…
  • אמהום בשלניות יותר ממני נותנות לילדים שלהם למיין עדשים. עושים ערימה של קטניות מכל מיני סוגים ונותנים לילד לסדר. זה מעולה וצבעוני, מתאים (כמובן) רק לילדים שכבר לא מכניסים הכל לפה.
  • איפור! אודם ישן וצלליות שמזמן שכחת שיש לך (וסליחה על השימוש בלשון נקבה) הופכים לתעסוקה מעולה לילדים. צריך להגדיר שמתאפרים רק במקום שאפשר לנקות בקלות אחר כך ושאסור לגעת עם החומרים האלה בקירות / בספות, אבל חוצמזה – כיף!

דברים שעושים רעש

רעש הוא שוס עוד יותר גדול מאמא. באמת. כל מה שצריך לעשות הוא למצוא זוג אטמי אוזניים, ולקוות שהשכנים שלכם טפשים.

  • כף עץ + סיר – להוציא ולהכות. הם ימשיכו משם.
  • בקבוקי מים עם קצת מים בפנים מרשרשים! זה מגניב.
  • בקבוקי מים עם עדשים מרשרשים יותר! טיהי!
  • כמה סירים אחד ליד השני – כל אחד עושה רעש שונה.
  • סירים ומכסים! המון רעש! ואפשר לעשות איתם מצילתיים!

(שמים לב לאפשרויות? זו הסיבה שארון הסירים שלנו ממש קרוב לרצפה ושלי אין שמיעה של תדרים מסוימים מאז שהילדים נולדו).

דברים שאמא צריכה לעשות גם

אני מסייגת כאן – הרעיון העיקרי בלהעסיק ילדים הוא שהם יעסיקו את עצמם ליד אמא/אבא, ולא יחייבו את אמא להעסיק אותם. אבל לפעמים אין ברירה..

  • רכבת כסאות – זה מגניב. אפשר לשבת ולנסוע לכל מיני מקומות. אפשר לתת לילד חתיכות נייר בהותו הנהג-כרטיסן-נווט.
  • ואחרי שמסיימים, אפשר לזחול מתחת לכסאות!
  • לצייר את הילד על גליונות נייר מחוברים אחד לשני, ואחר כך לצבוע. לא עובד עם ילדים מאד מדוגדגים.
  • מדבקות! אצלנו יש ערימה קבועה של מדבקות סופר-פושטיות. מדהים כמה תעסוקה ילדים יכולים להמציא לעצמם עם הג'יפה הזה. ד"א, שולחן עבודה + כיסאות – צפויים להתכסות במדבקות.
  • פרויקטי צביעה שתמיד רציתם – צבענו את כל הבית שלנו עם הגדול שלי. זה ממש מגניב, כי זו הפעם היחידה שבה מותר לילד לצייר על הקירות.
  • למחזר – ניירות + בקבוקים. מארגנים את הערימות ויוצאים למתקן המחזור הקרוב. זה גם מוציא את כולם מהבית, שזה תמיד כיף, וגם עושה את הקטע החינוכי הזה של "אנחנו משפחה היפסטרית שדואגת לעתיד כדור הארץ".
  • תפירה – בזהירות! אבל ילדים יכולים להחזיק את הבדים המיועדים לתפירה, לעזור לסדר אותם על פי צבעים / גודל, למיין דוגמאות וכו'.
  • סידור ארונות – תלוי בארון ותלוי בילד, אבל העברה של בגדים מארון קיץ לחורף, מיון של ערימת צעצועים ובגדים לתרומה והכנסה של הכל לשקיות זבל ענקיות זה כיף.

והכי חשוב – יום נמשך לכל היותר 12 שעות. אם שעתיים הולכות על הכנת ארוחת בוקר, אכילה וניקוי אחר כך, וכנ"ל ארוחת צהריים וערב, אז נשארות רק שש שעות להעסיק את הילד. אם יוצאים לגן שעשועים או סתם סיבוב לדואר וחזרה – זה מוריד עוד שעתיים. מתוך ארבע השעות שנותרו צריך להוריד את שלב ההתארגנות למיטה, מה שמשאיר בקושי שלוש שעות להעסיק את הילד. מה זה כבר שלוש שעות, ביננו?

החתולה עם הצינור – סיפור בשני חלקים

חלק ראשון – נמש חוזרת הביתה

קיבלנו את החתולה שלנו עם צינורית והוראות האכלה – פעם בשלוש שעות, למהול היטב את המזון הרפואי המיוחד, להזריק באיטיות בצינורית, לשטוף במים, להעלות ב-10מ"ל כל יום, והכי חשוב – להמשיך להציע לה אוכל. עשינו הכל, ובמשך השבוע שחלף מאז שהיא חזרה הביתה היא מקבלת אוכל בצינורית החדשה שלה ומסרבת לגעת בכל תערוכת המזון המוצע לה. לכל היותר מרחרחת קצת והולכת מיד. לא נגעה אפילו בפנסי-פיסט שכל חובבי החתולים טוענים שהולכים על ארבע לא יכולים לעמוד בפניו. כלומר- היא רחרחה אותו קצת, ליקקה מעט וזהו.

לא רק זה, אחרי שהיא התחזקה מעט היא התחילה לברוח ממני כשראתה אותי עם המזרק. כמה שיותר רחוק – יותר טוב.

מקום הבריחה המועדף

השינוי האמיתי הגיע ביום חמישי. ילדים של חברה מקוונת הגיעו לשחק עם הגדול שלי (הקטנה היתה אצל חברה משלה). הכנו פיצה ונתתי לנמש להריח את הכף עם רסק העגבניות. לא שציפיתי ליותר מדי, אבל באופן מפתיע – היא ליקקה את הכל ואפילו אמרה "מיאו" חביב בסוף.

זה לא הספיק, כמובן, והמשכנו להאכיל אותה בצינורית. לא נרשמה עוד התענינות במזון כלשהו.

בשבת שמרתי לה את הביצים והחלב של החלה המטוגנת. רחרחה קצת, ליקקה קצת, והמשיכה לקבל מזון בצינורית. הבנזוג הכתיר אותה בתור "החתולה עם הפקק" וגם "החתולה עם צינורית התדלוק".

 

חלק שני – מחאת האמהות!

ביום ראשון הייתי מותשת לגמרי בבוקר. גם עבר עלינו סופ"ש פסיכי, וגם נשבר לי לקום מוקדם להאכיל חתולה בצינור. ביננו – חלק מהסיבה שהנקתי את הילדים היתה כדי להמנע מההתעסקות עם כמה מ"ל הם אוכלים בכל פעם. אז נמאס לי. אחרי מאה הצגות של מאתיים מאכלים שונים פשוט הנחתי לה את האוכל הרגיל שלה וזהו.

ואז. פתאום. באמצע הבוקר. הגברת התחילה לאכול. קחחופ קחחופ (ככה היא נשמעת כשהיא לועסת). רצף טלפונים לכולם והמתנה מתוחה, והופס – היא שוב גורסת.

ומאז – אוכלת! כמו שצריך! לא מפסיקה, למעשה. אפילו את הפנסי-פיסט שמעולם לא עניין אותה.

עכשיו רק צריך לספור שבוע שלם של אכילה תקינה והצינורית תצא. יאי!

חתולה עם צינורית בעציץ. פוטוסינתזה זה חשוב!

החתולה שלנו

לפני המון שנים לא הייתי חתולאית כל כך טובה. הייתי משוכנעת שחתולים הם יצורים טפשים, חסרי נאמנות, שטובים בעיקר כדי לשבת על מכסה המנוע בימים חמים ולהשאיר טביעות רגליים עם החלון האחורי. בנזוגי לעומת זאת, הוא חתולאי מובחר. בגיל אחת-עשרה הוא קטף חתולה מעץ, והיא נשארה איתו המון שנים. אי שם במהלך הזמן הזה (בין השאר בזכות החתולה ההיא) הבנתי שחתולים טובים לעוד כמה דברים.

כשגרנו בחיפה היו לנו תמיד חתולים בחצר שאכלו את רוב השאריות שלנו. מסתבר שחתולים מצוינים להבריח מזיקים מהחצר והם גם מספקים הסחת דעת מצוינת כאשר לומדים למבחנים. החתולה העיקרית שלנו היתה צמרירית. חתולה שחורה עם פרווה ענקית שפחדה מבני אדם ושכחה להכניס את כל הלשון פנימה כאשר היא ליקקה קוטג'.

כאשר עברנו חזרה למרכז התכוונו להביא אותה איתנו אבל בעל הבית לא אישר חתולים, והשכנה מלמעלה (מהסוג של הרווקה המבוגרת עם מאה החתולים ומאתיים הכלבים הקטנים עם הסוודרים) הבטיחה לדאוג לה. אחרי שנה, כשחזרנו לראות מה קורה התברר שצמרירית כמעט לא חוזרת, וכשהיא כן מגיעה – היא לא מתקרבת לאף אחד.

עבר זמן. הרבה זמן.

עברנו לבית משלנו, עשינו ילד, וקיבלנו שיחת טלפון – גיסי וגיסתי (אז רק גיסי והחברה שלו) עברו לדירה שבעליה לא מוכנים לבעלי חיים, והם צריכים שמישהו יאמץ את החתולה שלהם. אני לא זוכרת כמה דקות עברו עד שאמרנו להם כן. הזמן בעיקר כלל מבט מסביב על הבית ונסיון להחליט האם הוא cat-proof.

הם הגיעו אלינו עם כלוב, כלי אוכל, ארגז חול וחתולה אחת עם המון פרווה ובלי אף.

הגדול שלנו היה אז בן חצי שנה בקושי, ועוד לא ידע שיום אחד הוא יהיה "הגדול". הוא כן ידע לרדוף אחריה ברחבי הבית ולמשוך לה בזנב, לדחוף לה אצבעות לעיניים ולמרוט לה את הפרווה. היא התגוננה על ידי קפיצה לכסאות, אחר כך לשולחן ולבסוף מעל המקרר. לשם הוא לא הגיע.

ובכל זאת, למרות כל מה שהוא עשה לה – היא לא עזבה אותו. הוא היה הדבר הכי קרוב אליה מבחינת גודל, והיא היתה הדבר היחיד בבית שהביט בו בגובה העיניים. הם הלכו לישון ביחד והתרוצצו ביחד, ואפילו כאשר הוא התחיל ללכת ונטש את גובה העיניים שלה – הם נשארו חברים טובים.

כאשר אחותו נולדה צחקנו שיש כאלה שיולדות עם דולפינים ויש כאלה שיולדות עם חתולים. היא הסתובבה מסביבי, יללה כאשר היה יותר מדי רעש, ואפילו באה לרחרח את התינוקת החדשה והמוזרה. בניגוד לכל האזהרות – נמש לא התעצבנה, לא מחתה, ולא ניסתה לגרש את היצור החדש. היא קיבלה אותה למשפחה שלה בהיותה המלכה הבלתי-מעורערת של הבית מנקודת ראותה. חוץ מזה, שוב היה ייצור בגובה העיניים שלה בבית.

גם הקטנה לא חסכה ידיה ממנה. גם היא רדפה אחרי נמש בכל הבית, מרטה לה את הזנב, דחפה לה אצבעות לעיניים ומשכה לה בפרווה. וכמו במקרה של הגדול, גם עם הקטנה נמש לא הפסיקה לשחק, לרחרח, להתכרבל ולגרגר.

עברו עוד שנים.

בכל לילה אפשר לשמוע מחדר הילדים גערות מסוג "נמש! רדי ממני! את מפריעה לי לישון!" או "אמא! נמש מגרגרת לי באוזן!". אנחנו, כמובן, מזדהים. לחתולה הזו יש יכולת על-טבעית לדעת מתי השעון המעורר עומד לצלצל והיא באה להעיר אותנו עשר דקות מוקדם יותר. היא גם מחכה לנו במרפסת בימים חמימים, ובימי גשם מחכה ליד הדלת. כשאנחנו נכנסים הביתה היא מיד מתחילה לנזוף בנו על ההיעדרות הארוכה, ומגיעה לדרוש את מנת הליטופים שלה מכל המגיעים (בייחוד מאלה שאלרגים לחתולים. אליהם היא נדבקת כמו נייר טואלט לסולית נעל בשירותים ציבוריים).

לפני חודשיים הצלחתי לגרום לעצמי נזק די רציני. בשבועות האלה אני שוכבת על הספה בסלון, ונמש עלי. מגרגרת ומדי פעם נוזפת בי כשאני מעזה לשנות תנוחה בלי להודיע לה מראש. היא גם מתיישבת ביני לבין המחשב כשאני מנסה לראות משהו, ואתם יכולים לנחש כמה היא מאושרת כשאני סורגת והיא יכולה לרדוף אחרי המסרגות, לנשוך את הצמר ולנעוץ טפרים בתוצר הסופי. כל מי שקיבל ממני צעיף קיבל משהו שמכיל 90% צמר ו-10% שערות נמש.

לפני שבוע היא התחילה להקיא. יום שלם של הקאות שאחריו היא הפסיקה לאכול ולשתות. בכלל. לא מתקרבת אפילו לכלי האוכל שלה. היא עברה בדיקות דם, בדיקות שתן, צילום רנטגן ושתי בדיקות אולטרא-סאונד. היא קיבלה אנטיביוטיקה, נוזלים, תוספת מלחים, כדורים מעוררי תיאבון, וכלום לא עזר.

אנחנו לא יודעים מה יש לה, ואנחנו לא מצליחים לגרום לה לאכול. בשבוע האחרון היא הפכה מהחתולה החמודה שמציקה לנו לחתולה אומללה שמועברת מכלוב אצל הוטרינר לכלוב בבית החולים לחיות ומדי פעם משוחררת הביתה "לנסיון האכלה" שנגמר בעוד ריצה לוטרינר לעוד עירוי ולעוד בדיקות.

היום ויתרנו. היא עברה ניתוח להכנסת צינור ישירות לקיבה, ואנחנו נתחיל להאכיל אותה ככה, בתקווה שתוך כמה ימים היא תחזור לאכול בעצמה.

ויש את כל הנשמות הטובות שטורחות לציין שזה בסך הכל חתול, ולמה אנחנו משקיעים כל כך הרבה בהולך על ארבע. אני שומעת את עצמי מלפני חמש עשרה שנים במלים שלהם, ומבינה כמה השתניתי. אלה האנשים שלא מבינים שנכון, נמש היא בסך הכל חתול, אבל היא החתולה שלנו. היא הייצור שמתכרבל איתנו בלילות קרים, וישן לנו על הרגליים כאשר רואים טלויזיה. שקופץ לנחם את הגדול שלנו כשהוא בוכה, ומתחבא בין הבובות של הקטנה כי רך ונעים שם. היא החתולה הכי יפה בעולם, והכי חמודה בעולם, והכי מעצבנת בעולם, ואנחנו רוצים אותה בחזרה. בלי צינור, בלי הקאות, בלי אומללות.

רק חתולה חמודה, ושלנו.