Posts Tagged ‘פרטים’

פוסט לגל

המון זמן לא בדקתי את הרידר שלי, ועוד יותר זמן לא נכנסתי לבלוגים ספציפים. יש לזה המון סיבות, וכולן טובות, אבל המגרעת העיקרית היא שפיספסתי את המעבר של גל מהארץ לחולארץ.

אז גל היקר,

שיהיה המון המון בהצלחה, שתעשה דברים מגונים לשמרים שלך, ושתחזור לכאן עטור פרסים בינלאומיים!

באהבה מכולנו.

דברים לעשות עם ילדים

בפיד שלי הופיעה הבוקר בקשה – "מתבקשות עצות על איך להעביר יום שלם בבית עם ילד חולה אך אנרגטי שלא כוללות זמן טלוויזיה בכלל."

גירדתי מעט את הראש ונזכרתי בכל הדברים שהיינו עושים כשהגדול היה איתי בבית (אז הוא היה ממש קטן). אתם יודעים מה, זה ממש מגניב! יש לי לפעמים רעיונות טובים! לפיכך החלטתי לשמור אותם. שיהיה. מי יודע מתי מישהו יצטרך רעיונות.

לפני הכל כדאי מאד להציץ באתר "הלול", שהוא אתר שמנוהל על ידי חברתי אדוה לוטן. היא גם מגניבה וגם מלאה רעיונות משובחים מאד. חוץ מהאתר הזה, יש את "באופן טבעי", שהוא אתר עם מקדם בולשיט די גבוה, אבל גם עמוס בדפים מעולים. פשוט צריך לדעת לסנן את המוץ מהתבן הטבעוני. או משהו. זה למשל עמוד נהדר.

כמה אזהרות –

אני מאמינה בהמעטת גבולות ככל הניתן. ילדים שומעים "לא" בלי סוף במשך היום, ולכן צריך להפחית את זה ככל הניתן. זה אומר קודם כל למגן את הבית היטב מפני ילדים – כל הדברים השבירים מעל גובה הידיים, שום דבר חשוב קרוב לרצפה, כל הספרים עולים שניים-שלושה מדפים וכו'.

לעומת זאת, כל הצעצועים, ספרי הילדים, הבגדים הישנים והחתולה צריכים להיות בהישג היד של הילדים כדי שהם יוכלו להעסיק את עצמם כמה שיותר.

בנוסף לכל אלה, צריך להפרד מהרעיון שהספה או הקירות ישארו נקיים ומצוחצחים לאחר בוא הילדים. אם הם לא מציירים עם הטושים / אודם של אמא (שאצלנו שני הדברים היו מחוץ להישג ידם, כאמור), הם פשוט מטנפים את זה בטעות, מקיאים, ממלאים בבוץ או סתם מתיישבים עם חיתול מלא על הספה החדשה.

(כן! ברור שאצלך הילדים לא עושים דברים כאלה! רק הילדים שלי יוצאים למרפסת, חוזרים עם ערימת חול ושופכים היישר לאגרטל המינג שעובר במשפחה עשרים דורות).

והכי חשוב – כל דבר שודרש הכנה ארוכה יותר מחמש דקות – לא שווה. זה באופן כללי הדרך שבה אנחנו חיים…

לאחר הבהרת הכללים, הנה האופציות:

אמבטיה!

אמבטיה, יש לדעת, היא מקום קסום כזה שאפשר למלא במים ולנקות מיד, כולל את הילד. לכן אפשר לעשות הכל בפנים והלכלוך נשאר שם! קסם, אמרתי.

  • אפשר לשחק עם צבעי ידיים באמבטיה. אחרי שהכל מקבל גוון של חום-קקי שוטפים את הכל.
  • אפשר להביא בוץ (כן, ממש חול עם מים) לאמבטיה.
  • אפשר לעשות אמבטיה עם צבעים בתוך המים. זה מגניב בטירוף.
  • אפשר להביא את כל הצעצועים העמידים למים ולעשות את האמבטיה המגניבה בעולם.
  • אפשר להשפריץ מים לרצפה של האמבטיה!  השפרצה ברשות כל כך כיפית!
  • מוכרים עכשיו טושים מגניבים שאפשר לצייר איתם על החרסינה (שנשטפים אחר כך). מגניב גם.
  • הידעתם? אפשר לשחק עם סבון נוזלי וסבון רגיל באמבטיה. זה כיף מטורף, וגם מכין את הבנים לחיי הכלא בעתיד.
  • ואחרי הכל – ממלאים וצוללים באמבטיה! טיהי!

דברים שאמא עושה

ילדים, משום מה, בטוחים שאמא שלהם ממש מגניבה ושכל מה שהיא עושה מרתק. לכן אפשר לעשות איתם דברים. החלק החשוב היחיד הוא לוודא שהמשימה מתאימה להם, כדי שהם לא יהיו נורא מתוסכלים.

  • טיטוא – לא צריך ללכלך מראש, רק צריך להתחיל לטאטא ולתת לילד מטאטא קטן או מטאטא ויעה. הגדול שלי אהב לטאטא את הבית. הקטנה אהבה לזחול לתוך ערימת הג'יפה. עדיין – אחלה תעסוקה.
  • ניגוב – מטלית אבק / נייר מגבת / מגבונים / מגבת מטבח – לא משנה מה. נותנים לילד, מראים לו איך לנגב את השולחן, ומתאפקים לא לצווח כאשר הוא משתמש באותו מגבון כדי לנקות את השולחן, הרצפה וכלי האוכל.
  • שטיפה – זה כמו אמבטיה, אבל בכל הבית! שופכים קצת מים בחדר המיועד לשטיפה ונותנים לילד להחליק על הבטן / הגב / הרגליים / הזנב. צריך לוודא שהוא זוחל ולא הולך, אבל כל עוד זה חלק מהמשחק – מגניב.
  • בישול – לא תאמינו, אבל ילדים ממש אוהבים לבשל. המטרה שלי היא שהם יאהבו את זה כל כךשאוכל לפרוש מתפקידי כאחראית המזון המשפחתית ולהפוך לזאתי ששותה מרטיני במרפסת בזמן שמישהו אחר מכין ריזוטו נבגים או משהו. הם יכולים לשבת על השיש או לעמוד על כסא ליד. זה לא משנה. הם יכולים להוסיף את הספגטי לסיר המים (בזהירות!), להוציא ירקות לסלט מהמקרר, להפריד פרוסות לחם מהכיכר, לערבב תערובות של עוגה, להפעיל את המיקסר, לפתוח אריזות, לזרוק לפח… רק תגידו – הם יעשו את זה, כל עוד שומרים על טון סופר-מתלהב שלא מסגיר את העובדה שהם גורמים יותר נזק מתועלת…
  • אמהום בשלניות יותר ממני נותנות לילדים שלהם למיין עדשים. עושים ערימה של קטניות מכל מיני סוגים ונותנים לילד לסדר. זה מעולה וצבעוני, מתאים (כמובן) רק לילדים שכבר לא מכניסים הכל לפה.
  • איפור! אודם ישן וצלליות שמזמן שכחת שיש לך (וסליחה על השימוש בלשון נקבה) הופכים לתעסוקה מעולה לילדים. צריך להגדיר שמתאפרים רק במקום שאפשר לנקות בקלות אחר כך ושאסור לגעת עם החומרים האלה בקירות / בספות, אבל חוצמזה – כיף!

דברים שעושים רעש

רעש הוא שוס עוד יותר גדול מאמא. באמת. כל מה שצריך לעשות הוא למצוא זוג אטמי אוזניים, ולקוות שהשכנים שלכם טפשים.

  • כף עץ + סיר – להוציא ולהכות. הם ימשיכו משם.
  • בקבוקי מים עם קצת מים בפנים מרשרשים! זה מגניב.
  • בקבוקי מים עם עדשים מרשרשים יותר! טיהי!
  • כמה סירים אחד ליד השני – כל אחד עושה רעש שונה.
  • סירים ומכסים! המון רעש! ואפשר לעשות איתם מצילתיים!

(שמים לב לאפשרויות? זו הסיבה שארון הסירים שלנו ממש קרוב לרצפה ושלי אין שמיעה של תדרים מסוימים מאז שהילדים נולדו).

דברים שאמא צריכה לעשות גם

אני מסייגת כאן – הרעיון העיקרי בלהעסיק ילדים הוא שהם יעסיקו את עצמם ליד אמא/אבא, ולא יחייבו את אמא להעסיק אותם. אבל לפעמים אין ברירה..

  • רכבת כסאות – זה מגניב. אפשר לשבת ולנסוע לכל מיני מקומות. אפשר לתת לילד חתיכות נייר בהותו הנהג-כרטיסן-נווט.
  • ואחרי שמסיימים, אפשר לזחול מתחת לכסאות!
  • לצייר את הילד על גליונות נייר מחוברים אחד לשני, ואחר כך לצבוע. לא עובד עם ילדים מאד מדוגדגים.
  • מדבקות! אצלנו יש ערימה קבועה של מדבקות סופר-פושטיות. מדהים כמה תעסוקה ילדים יכולים להמציא לעצמם עם הג'יפה הזה. ד"א, שולחן עבודה + כיסאות – צפויים להתכסות במדבקות.
  • פרויקטי צביעה שתמיד רציתם – צבענו את כל הבית שלנו עם הגדול שלי. זה ממש מגניב, כי זו הפעם היחידה שבה מותר לילד לצייר על הקירות.
  • למחזר – ניירות + בקבוקים. מארגנים את הערימות ויוצאים למתקן המחזור הקרוב. זה גם מוציא את כולם מהבית, שזה תמיד כיף, וגם עושה את הקטע החינוכי הזה של "אנחנו משפחה היפסטרית שדואגת לעתיד כדור הארץ".
  • תפירה – בזהירות! אבל ילדים יכולים להחזיק את הבדים המיועדים לתפירה, לעזור לסדר אותם על פי צבעים / גודל, למיין דוגמאות וכו'.
  • סידור ארונות – תלוי בארון ותלוי בילד, אבל העברה של בגדים מארון קיץ לחורף, מיון של ערימת צעצועים ובגדים לתרומה והכנסה של הכל לשקיות זבל ענקיות זה כיף.

והכי חשוב – יום נמשך לכל היותר 12 שעות. אם שעתיים הולכות על הכנת ארוחת בוקר, אכילה וניקוי אחר כך, וכנ"ל ארוחת צהריים וערב, אז נשארות רק שש שעות להעסיק את הילד. אם יוצאים לגן שעשועים או סתם סיבוב לדואר וחזרה – זה מוריד עוד שעתיים. מתוך ארבע השעות שנותרו צריך להוריד את שלב ההתארגנות למיטה, מה שמשאיר בקושי שלוש שעות להעסיק את הילד. מה זה כבר שלוש שעות, ביננו?

החתולה עם הצינור – סיפור בשני חלקים

חלק ראשון – נמש חוזרת הביתה

קיבלנו את החתולה שלנו עם צינורית והוראות האכלה – פעם בשלוש שעות, למהול היטב את המזון הרפואי המיוחד, להזריק באיטיות בצינורית, לשטוף במים, להעלות ב-10מ"ל כל יום, והכי חשוב – להמשיך להציע לה אוכל. עשינו הכל, ובמשך השבוע שחלף מאז שהיא חזרה הביתה היא מקבלת אוכל בצינורית החדשה שלה ומסרבת לגעת בכל תערוכת המזון המוצע לה. לכל היותר מרחרחת קצת והולכת מיד. לא נגעה אפילו בפנסי-פיסט שכל חובבי החתולים טוענים שהולכים על ארבע לא יכולים לעמוד בפניו. כלומר- היא רחרחה אותו קצת, ליקקה מעט וזהו.

לא רק זה, אחרי שהיא התחזקה מעט היא התחילה לברוח ממני כשראתה אותי עם המזרק. כמה שיותר רחוק – יותר טוב.

מקום הבריחה המועדף

השינוי האמיתי הגיע ביום חמישי. ילדים של חברה מקוונת הגיעו לשחק עם הגדול שלי (הקטנה היתה אצל חברה משלה). הכנו פיצה ונתתי לנמש להריח את הכף עם רסק העגבניות. לא שציפיתי ליותר מדי, אבל באופן מפתיע – היא ליקקה את הכל ואפילו אמרה "מיאו" חביב בסוף.

זה לא הספיק, כמובן, והמשכנו להאכיל אותה בצינורית. לא נרשמה עוד התענינות במזון כלשהו.

בשבת שמרתי לה את הביצים והחלב של החלה המטוגנת. רחרחה קצת, ליקקה קצת, והמשיכה לקבל מזון בצינורית. הבנזוג הכתיר אותה בתור "החתולה עם הפקק" וגם "החתולה עם צינורית התדלוק".

 

חלק שני – מחאת האמהות!

ביום ראשון הייתי מותשת לגמרי בבוקר. גם עבר עלינו סופ"ש פסיכי, וגם נשבר לי לקום מוקדם להאכיל חתולה בצינור. ביננו – חלק מהסיבה שהנקתי את הילדים היתה כדי להמנע מההתעסקות עם כמה מ"ל הם אוכלים בכל פעם. אז נמאס לי. אחרי מאה הצגות של מאתיים מאכלים שונים פשוט הנחתי לה את האוכל הרגיל שלה וזהו.

ואז. פתאום. באמצע הבוקר. הגברת התחילה לאכול. קחחופ קחחופ (ככה היא נשמעת כשהיא לועסת). רצף טלפונים לכולם והמתנה מתוחה, והופס – היא שוב גורסת.

ומאז – אוכלת! כמו שצריך! לא מפסיקה, למעשה. אפילו את הפנסי-פיסט שמעולם לא עניין אותה.

עכשיו רק צריך לספור שבוע שלם של אכילה תקינה והצינורית תצא. יאי!

חתולה עם צינורית בעציץ. פוטוסינתזה זה חשוב!

החתולה שלנו

לפני המון שנים לא הייתי חתולאית כל כך טובה. הייתי משוכנעת שחתולים הם יצורים טפשים, חסרי נאמנות, שטובים בעיקר כדי לשבת על מכסה המנוע בימים חמים ולהשאיר טביעות רגליים עם החלון האחורי. בנזוגי לעומת זאת, הוא חתולאי מובחר. בגיל אחת-עשרה הוא קטף חתולה מעץ, והיא נשארה איתו המון שנים. אי שם במהלך הזמן הזה (בין השאר בזכות החתולה ההיא) הבנתי שחתולים טובים לעוד כמה דברים.

כשגרנו בחיפה היו לנו תמיד חתולים בחצר שאכלו את רוב השאריות שלנו. מסתבר שחתולים מצוינים להבריח מזיקים מהחצר והם גם מספקים הסחת דעת מצוינת כאשר לומדים למבחנים. החתולה העיקרית שלנו היתה צמרירית. חתולה שחורה עם פרווה ענקית שפחדה מבני אדם ושכחה להכניס את כל הלשון פנימה כאשר היא ליקקה קוטג'.

כאשר עברנו חזרה למרכז התכוונו להביא אותה איתנו אבל בעל הבית לא אישר חתולים, והשכנה מלמעלה (מהסוג של הרווקה המבוגרת עם מאה החתולים ומאתיים הכלבים הקטנים עם הסוודרים) הבטיחה לדאוג לה. אחרי שנה, כשחזרנו לראות מה קורה התברר שצמרירית כמעט לא חוזרת, וכשהיא כן מגיעה – היא לא מתקרבת לאף אחד.

עבר זמן. הרבה זמן.

עברנו לבית משלנו, עשינו ילד, וקיבלנו שיחת טלפון – גיסי וגיסתי (אז רק גיסי והחברה שלו) עברו לדירה שבעליה לא מוכנים לבעלי חיים, והם צריכים שמישהו יאמץ את החתולה שלהם. אני לא זוכרת כמה דקות עברו עד שאמרנו להם כן. הזמן בעיקר כלל מבט מסביב על הבית ונסיון להחליט האם הוא cat-proof.

הם הגיעו אלינו עם כלוב, כלי אוכל, ארגז חול וחתולה אחת עם המון פרווה ובלי אף.

הגדול שלנו היה אז בן חצי שנה בקושי, ועוד לא ידע שיום אחד הוא יהיה "הגדול". הוא כן ידע לרדוף אחריה ברחבי הבית ולמשוך לה בזנב, לדחוף לה אצבעות לעיניים ולמרוט לה את הפרווה. היא התגוננה על ידי קפיצה לכסאות, אחר כך לשולחן ולבסוף מעל המקרר. לשם הוא לא הגיע.

ובכל זאת, למרות כל מה שהוא עשה לה – היא לא עזבה אותו. הוא היה הדבר הכי קרוב אליה מבחינת גודל, והיא היתה הדבר היחיד בבית שהביט בו בגובה העיניים. הם הלכו לישון ביחד והתרוצצו ביחד, ואפילו כאשר הוא התחיל ללכת ונטש את גובה העיניים שלה – הם נשארו חברים טובים.

כאשר אחותו נולדה צחקנו שיש כאלה שיולדות עם דולפינים ויש כאלה שיולדות עם חתולים. היא הסתובבה מסביבי, יללה כאשר היה יותר מדי רעש, ואפילו באה לרחרח את התינוקת החדשה והמוזרה. בניגוד לכל האזהרות – נמש לא התעצבנה, לא מחתה, ולא ניסתה לגרש את היצור החדש. היא קיבלה אותה למשפחה שלה בהיותה המלכה הבלתי-מעורערת של הבית מנקודת ראותה. חוץ מזה, שוב היה ייצור בגובה העיניים שלה בבית.

גם הקטנה לא חסכה ידיה ממנה. גם היא רדפה אחרי נמש בכל הבית, מרטה לה את הזנב, דחפה לה אצבעות לעיניים ומשכה לה בפרווה. וכמו במקרה של הגדול, גם עם הקטנה נמש לא הפסיקה לשחק, לרחרח, להתכרבל ולגרגר.

עברו עוד שנים.

בכל לילה אפשר לשמוע מחדר הילדים גערות מסוג "נמש! רדי ממני! את מפריעה לי לישון!" או "אמא! נמש מגרגרת לי באוזן!". אנחנו, כמובן, מזדהים. לחתולה הזו יש יכולת על-טבעית לדעת מתי השעון המעורר עומד לצלצל והיא באה להעיר אותנו עשר דקות מוקדם יותר. היא גם מחכה לנו במרפסת בימים חמימים, ובימי גשם מחכה ליד הדלת. כשאנחנו נכנסים הביתה היא מיד מתחילה לנזוף בנו על ההיעדרות הארוכה, ומגיעה לדרוש את מנת הליטופים שלה מכל המגיעים (בייחוד מאלה שאלרגים לחתולים. אליהם היא נדבקת כמו נייר טואלט לסולית נעל בשירותים ציבוריים).

לפני חודשיים הצלחתי לגרום לעצמי נזק די רציני. בשבועות האלה אני שוכבת על הספה בסלון, ונמש עלי. מגרגרת ומדי פעם נוזפת בי כשאני מעזה לשנות תנוחה בלי להודיע לה מראש. היא גם מתיישבת ביני לבין המחשב כשאני מנסה לראות משהו, ואתם יכולים לנחש כמה היא מאושרת כשאני סורגת והיא יכולה לרדוף אחרי המסרגות, לנשוך את הצמר ולנעוץ טפרים בתוצר הסופי. כל מי שקיבל ממני צעיף קיבל משהו שמכיל 90% צמר ו-10% שערות נמש.

לפני שבוע היא התחילה להקיא. יום שלם של הקאות שאחריו היא הפסיקה לאכול ולשתות. בכלל. לא מתקרבת אפילו לכלי האוכל שלה. היא עברה בדיקות דם, בדיקות שתן, צילום רנטגן ושתי בדיקות אולטרא-סאונד. היא קיבלה אנטיביוטיקה, נוזלים, תוספת מלחים, כדורים מעוררי תיאבון, וכלום לא עזר.

אנחנו לא יודעים מה יש לה, ואנחנו לא מצליחים לגרום לה לאכול. בשבוע האחרון היא הפכה מהחתולה החמודה שמציקה לנו לחתולה אומללה שמועברת מכלוב אצל הוטרינר לכלוב בבית החולים לחיות ומדי פעם משוחררת הביתה "לנסיון האכלה" שנגמר בעוד ריצה לוטרינר לעוד עירוי ולעוד בדיקות.

היום ויתרנו. היא עברה ניתוח להכנסת צינור ישירות לקיבה, ואנחנו נתחיל להאכיל אותה ככה, בתקווה שתוך כמה ימים היא תחזור לאכול בעצמה.

ויש את כל הנשמות הטובות שטורחות לציין שזה בסך הכל חתול, ולמה אנחנו משקיעים כל כך הרבה בהולך על ארבע. אני שומעת את עצמי מלפני חמש עשרה שנים במלים שלהם, ומבינה כמה השתניתי. אלה האנשים שלא מבינים שנכון, נמש היא בסך הכל חתול, אבל היא החתולה שלנו. היא הייצור שמתכרבל איתנו בלילות קרים, וישן לנו על הרגליים כאשר רואים טלויזיה. שקופץ לנחם את הגדול שלנו כשהוא בוכה, ומתחבא בין הבובות של הקטנה כי רך ונעים שם. היא החתולה הכי יפה בעולם, והכי חמודה בעולם, והכי מעצבנת בעולם, ואנחנו רוצים אותה בחזרה. בלי צינור, בלי הקאות, בלי אומללות.

רק חתולה חמודה, ושלנו.

קיצור תולדות הגב

ביום רביעי אחרי הצהריים הילדים עשו אמבטיה. מכיוון שאני מחבבת את שניהם, ומכיוון שאני יודעת כמה הם נהנים מזה, שפשפתי להם את הגב בספוג. כלומר, זו היתה התוכנית. למעשה מה שקרה זה שהתכופפתי (ממש קצת!), קול "פאק" נשמע מהאיזור התחתון בגב שלי מלווה בזרם כאב לכל אורך הרגל, ומאותו רגע היה לי ברור שלזוז אני לא יכולה.

אופציות – להתיישב או להעמד. אם אתיישב לא אצליח לזוז הלאה, ולהתקע בשירותים זו לא ממש אופציה נחמדה. התיישרתי בעזרת הכיור, הניאגרה והאל הטוב, (הוצאתי בגדים לילדים והכנתי להם, הוצאתי את הקטנה מהאמבטיה ועטפתי אותה במגבת ואז נזכרתי שאני לא יכולה לזוז ו)דידיתי לסלון ונפחתי את נשמתי על הכורסא.

הגדול עזר לקטנה להתנגב, התלבש, הלביש אותה, ושניהם התרוצצו קצת עד שהבנזוג חזר הביתה ובדק מה הענינים.

ייעוץ עם חברה טלפונית הבהיר לשנינו שעכשיו צריך סיטי כדי לדעת מה לעזאזל קורה, והסיטי הקרוב ביותר הוא במיון בבי"ח החביב על שנינו. הזעקנו הורים ויצאנו לנו למיון. המתנה זריזה של 4 שעות הסתיימה בצילום גב (שהיה תקין) ושתי זריקות שהקלו מעט על הכאב אך לא פתרו דבר. מיותר לציין שעד הבוקר ההקלה פגה ושוב לא הצלחתי לזוז בלי לבכות / לקלל. לפיכך למחרת ניידנו את עצמינו לבי"ח מרכזי ששמו ישאר חסוי במערכת. כן, כן, אותו מקום שבעבר נשבעתי שלעולם לא אחזור אליו. עד כדי כך כאב לי.

הפעם השהות הזריזה במיון היתה רק של שש שעות במהלכן סיטי מצא את הדיסק שהחליק ונגע בשורשי העצבים, מה שהסביר את הכאבים, ההקרנה, ושנאת הייקום. לאחר קבלת התוצאות אושפזתי, וחברה המתמחה ברפואת כאב (אותה חברה טלפונית מקודם)  הזריקה לי סטרואידים היישר למרווח שבין החוליות. ההקלה התגברה במהלך הלילה, וכעת אני מסוגלת לשבת (!) וללכת לשירותים (!!), ובעיקר לא לבכות.

שוחררתי מבית החולים לחופשת מחלה של לפחות שבועיים (ואיימו עלי בשלושה שבועות אם לא אתנהג יפה), בתקווה שהמשפחה שלי תשרוד עם אמא מרותקת לספה ובישולי סבתא בלבד.

**

ובכלל רציתי לספר שהעולם מנקודת המבט של החולה הוא מתיש, מייגע ומעצבן. כאשר היינו במיון, אותו מיון בו ביליתי חודש כסטאז'רית ואחר כך חצי שנה בתורנויות, כמעט לא שמו לב אלי (הם גם לא זיהו אותי, אבל זה לא הפריע לי). יכולתי לראות את הלחץ של הרופאים, ואני זוכרת היטב מה זה אומר אגף מלא, וברור לי שאף רופא לא ישב או שתה כוס מים בכל הזמן שהייתי שם, אבל עדיין… אני מבינה עכשיו הרבה יותר טוב את החולים שצועקים לתשומת לב.

**

מספר הדברים הלא-יעילים שראיתי בשני המיונים כחולה עולה על כל מה שראיתי אי פעם כרופאה. מזכירה שלא מבינה אף הוראה פשוטה. מזכירה אחרת שלא יודעת איפה הבוס שלה נמצא. אחיות שלא מתקשרות עם הרופאים. הוראות אשפוז שנשכחות על המיטה. בדיקות דם שלא נלקחות. בדיקות מיותרות שכן נלקחות ולאחר מכן מוטלות חסרות שימוש בתיק החולה. והכל, הכל, נובע מחוסר ארגון מרכזי של המיון. אין אף אדם שתפקידו הוא לפקח על מה שקורה ולוודא שדברים זורמים. אי אפשר להשאיר עבודה כזו לרופא התורן – הוא עסוק בלטפל בחולים, ואין לו ראיה כוללת של המערכת.

אין לי מושג איך אפשר לפתור את זה, וברור שאין תקן לשום דבר בכל מקרה, אבל מתישהו, כשאפגוש מישהו חשוב מספיק, אנסה להגיד לו את זה.

הסיבה שהצלחנו לצאת מהמיון אחרי שש שעות היתה בזכות הבנזוג, שניגש למזכירות והזכיר (בעדינות!) שאנחנו מחכים בסך הכל לסיטי, ואחר כך חזר והזכיר שאנחנו מחכים בסך הכל לאשפוז, ובסופו של דבר בא להזכיר שהודיעו לנו את שעת העליה למחלקה, והיא חלפה חצי שעה לפני התזכורת האחרונה שלו.

**

המחלקה, ד"א, היתה מלאה ברופאים ששים לעזור, חביבים ונחמדים ובאחיות סימפטיות ונעימות. גם רופאי המיון ואחיותיו היו נהדרים, רק שלרופאים במחלקה היה מספיק זמן לעמוד יותר משתי דקות ליד מיטת החולה, ולפיכך הצליחו לגרום להרגשת "הכל בסדר" בקלות. חוצמזה הרופא התורן היה מקסים בדרכו.

**

והכי חשוב, כאמור, עכשיו אני מסוגלת לשבת בזכות חברתי בעלת ידי הזהב והתבונה לזהות את הבעיה שלי ולטפל בה. הזקוקים לפתרונות לכאבים – אמרו וקבלו את השם (בתקווה שהיא תפתח מרפאה פרטית בקרוב ותוכל להרוויח מכשרונה).

מוגן: וזהו

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פנינים של ילדים

(בזמן נסיעה במכונית, זומבי.קון ברקע)

פיצית: למה הלשון שלו מתחת לשטיח?

פיצי: כי היא נפלה.

פיצית: תמיד לשון נופלת?

פיצי: לא, רק לזומבים.

פיצית (בידענות): הכי טוב להרוג זומבים עם מכסחת דשא!

—-

(נסיעה אחרת, אותו פסקול)

פיצית: אמא! אני רוצה לשמוע את השיר על היא שגנבה לו את הקרקטור!

—-

אבא: שיחקת היום עם חלזונות?

פיצית (בפרצוף עגום במיוחד): לא….

אבא: למה לא?

פיצית: כי היה רק חילזון אחד.

אבא (מבין לאן נושבת הרוח): אז שיחקת היום עם חילזון?

פיצית (באושר אינסופי): כן!

—–

פיצי (לפיצית): הוא (רועי) כועס כי הוא חשב שכולם זומבים כמוהו, אבל בסוף הם רק התחפשו.

פיצית: הם התחפשו לזומבים?

פיצי: כן.

פיצית: ומי התחפש לזומבי הקופץ?

—-

פיצית: אמא, אני יודעת איך זומבים הופכים לזומבים. נושכים אותם. כמו שאת הזומבי-סבא נשכו בטוסיק. ראיתי כאשר פיצי שיחק במחשב. ככה רועי הפך את כולם לזומבים.

—-

פיצי: אני לא רוצה לקרוא עכשיו.

אמא: אבל למה?

פיצי: כי אני רוצה להיות אתכם.

אמא: אין בעיה. אני במטבח, ואתה יכול לשבת בסלון ולקרוא.

פיצי: אבל כאשר קוראים זה כאילו שנכנסים לעולם של הספר, ואז אני לא באמת איתכם.

—–

פיצית רצה אלי כשאני מגיעה לאסוף אותה מהגן. פתאום היא עוצרת ליד עץ קטן, וצועקת, "מה אתה עושה כאן? אמרתי לך להשאר ליד העץ!"

היא תולשת מהעץ חלזון (מהגדולים והדוחים האלה) ומחזיקה אותו ביד, מחפשת מקום מתאים להניח אותו. לבסוף היא מתפשרת על אדנית בצדי השביל.

"ותחכה כאן, טוב?" היא אומרת לו והולכת איתנו הביתה.

—–

אחר כך, במכונית, בעת שיחה על שילוב חיות שהומלטו בשבי חזרה לטבע מצייצת הפיצית, "כן! כמו שאני החזרתי את החילזון לטבע בעציץ!"

—–

יש יותר סיפורי פיצית מסיפורי פיצי בעיקר כי איתו מדובר בשיחות ארוכות ולא ב-one liners היסטרים.

—-

פיצי: אמא, החלטתי שכשאני אהיה גדול אני אלך לצבא לקצת, לראות אם זה מוצא חן בעיני. אם כן – אני אשאר, ואם לא, אז אני אעזוב.

—–

יום אחד פיצית רצה אלי באושר גדול ובידה ארבעה חלזונות (קטנים ודוחים). היא רצתה להביא את כולם הביתה. שניים נפלו בדרך, אחד נפל באוטו, ואת הרביעי מצאנו אחרי מספר ימים, מיובש ומצומק, על הכסא שלה. אני רק כותבת את זה כדי להסביר לכולם למה וידאתי שהיא ישנה לפני שהזמנתי חלזונות במסעדה.

—-

פיצית: אמא, את אמא טובה.

אמא: למה?

פיצית: כי קנית לי מה שביקשתי ממך, אז אמרתי לך שאת אמא טובה.

(גרביונים ושמלה ורודים להפליא, איתם היא התרוצצה אחר כך בכל הבית, מאושרת עד הגג).

—-

פיצי: אמא, ויתרתי היום לפיצית במונופול, ונתתי לה לשחק במטוס.

אמא: זה מאד מתחשב מצידך.

פיצי: אני יודע, וגם ממילא היא לא באמת משחקת אלא אני צריך להזיז לה את הכלים כל הזמן.

—-

אבא: אתה יודע, פיצי יש לי בלוג, ואתה יכול לקרוא אותו.

פיצי:

על מה הוא?

אבא: על חלל, ועל לויינים, וכל מיני דברים מענינים.

אמא: גם לי יש בלוג, אולי אתה רוצה לקרוא אותו?

פיצי: על מה הבלוג?

אמא: על מחלות! וחיידקים! ווירוסים! ו… (ממשיכה להתלהב, פתאום שמה לב לפנים של הפיצי). אתה יודע מה, עדיף שלא תקרא אותו.

פיצי מסכים בשתיקה.

במקום מם מוסיקלי

היום ציפתה לי הנסיעה הבאה – בית –> חיפה –> ירושלים –> בית. כלומר, בערך 350 ק"מ, שמתורגמים לקצת יותר מחמש שעות על הכביש, בזכות הכבישים המשובחים של מדינת ישראל. זו היתה האופציה החסכונית בזמן, שכן בתחבורה ציבורית מדובר בבערך 10 שעות…

בכל מקרה, הנסיעה הזו חייבה הערכות מוקדמת מבחינת מוסיקה, ולפיכך הדיסקונקי הקטנטן שלי הועמס במיטב אלבומי האצה. כמובן שלא הספקתי לשמוע הכל, אבל בזכות פקק בלתי נסבל בדרך חזרה (רכב תקוע במסלול השמאלי ליד גבעת שמואל, שגרם לפקק כבר ממחלף גנות) שמעתי את הרוב.

אם מישהו מעונין לשחזר את הנסיעה, להלן ההמלצות.

בוקר:

יציאה – 6:15, הגעה – 7:34, בלי פקקים. 86 קילומטרים, מהירות נסיעה – בין 105 ל-100 קמ"ש. כיף לנסוע בבוקר.

אין דרך טובה יותר להתחיל את היום מאשר לשמוע את GLaDOS מזמרת. שיר הסיום של פורטל 2 משעשע וקצבי. זהירות, ספוילרים.

אחרי פתיחה כזו ההמשך הטבעי הוא גניחות מרובות, תופים וצווחות. Reroute To Remain עונה על כל אלה. השיר החביב עלי באלבום הוא System, בו יש פחות גנחת ויותר מלודיה. במקור תכננתי לשמוע את Used and abused, אבל שמעתי אותו כל כך הרבה בימים האחרונים שהעדפתי לגוון.

צהריים:

יציאה – 15:30, הגעה – 17:40, פקק בשער הגיא (בלעדיו אי אפשר לדעת שמגיעים לירושלים). 150 קילומטרים, מהירות נסיעה – בין 110 ל – 15 קמ"ש.

הדרך מחיפה לירושליים מורכבת משלושה קטעים שונים לחלוטין – כביש 4 (הכביש הישן), כביש 6 (הכביש שעולה יותר מדי כסף) וכביש 1 (זה שבקצה שלו נמצאת ירושלים).

In Flames פינו את מקומם בשמחה למוסיקה ישראלית. שלא תגידו שאני שומעת רק דברים לועזיים. הדבר הטבעי לשמוע אחרי רוק סופר-כבד הוא, כמובן, שירים על זומבים! הפסקול של זומבי.קון 2010 השתלב מצוין עם אובדן הכיוון הכללי שלי (איפה זה פורדיס לעזאזל? ולמה השלט לירידה לכביש 6 הוא קטן, כחול, וחבוי מאחורי שלט ענק שכתוב עליו "ימינה לתל אביב"?). מסתבר שאני עדיין דומעת קשות ב"היא גנבה לי את הטרקטור". אבל אני נחמדה אליכם ולכן אקשר ל"זומבי טוב הוא זומבי מת" החמוד להפליא.

אפילו מחזות זמר על זומבים נגמרים באיזשהו שלב, וכך החלו להתנגן חיפושיות הקצב. מתוך שלושת האלבומים שיש אצלי כרגע נבחר "להקת הלבבות הבודדים של סמל פלפל". גם כי הוא קליל יותר מ"דרך המנזר" האהוב עלי וגם כי השירים שלו מסתדרים טוב יותר עם מנהרות קלסטרופוביות בכביש. באמת.

לילה:

יציאה – 20:00, הגעה – 21:40, פקק מסריח באמצע. 100 קילומטרים. מהירות נסיעה – בין 110 ל-0 קמ"ש. ממש כך.

מהעליה לירושלים, דרך חיפוש החניה שם, ולאחר מכן בחזרה הביתה שמעתי את האלבום בעל השם הבוגר Our Live Album Is Better than Your Live Album . בגלל הפקק שהזכרתי כבר פה ושם האלבום נגמר הרבה לפני שחזרתי הביתה, אבל הרשיתי לעצמי לחזור לשירים שאהבתי במיוחד. למשל, זה שמזכיר לי את שנות התבגרותי העליזות, זה שמזכיר לי את קני ואת המלכה (מסיבות שונות!), וכמובן, זה שבשינוי קל אפשר להופכו לפילק "אל תנהל כנס! לעולם!".

למי שעוד לא נמאס, זה השיר שמחכה לי למחר בבוקר.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת לישון ולא לחלום על נהיגה.

משהו סופר מגניב

הבנזוג, כידוע, עומד להרצות באייקון. לכבוד המאורע המשמח הלז הופק סרטון. בהיותי סופר-מקורבת לבנזוג (היד בהתחלה – היא שלי!), השגתי זכות ראשונים לאמבד את הסרטון כאן, והרי הוא לפניכם:

איה, איה ועוד איה.

לפני חודש האצבע הימנית שלי התחילה לכאוב. כמנהגי התעלמתי מהכאבים בהנחה שהם יבינו את הרמז ויעלמו. הכאבים לא שיתפו פעולה ותוך שבוע כל היד התחילה לכאוב. אחר כך כף יד שמאל החליטה שהיא רוצה להצטרף למסיבה, ולפני שבועיים הגעתי לסוף השבוע כששתי כפות הידיים שלי לא מוכנות לגעת במקלדת.

הבנזוג הטיל עלי צום הקלדה למשך שלושה ימים, מה שלא עזר מספיק, והצום הפך לשבועיים של המנעות מהקלדה. בעבודה השתמשתי בשתי אצבעות (האמה הימנית והקמיצה השמאלית, היחידות שלא כאבו, אבל גרמו להסטה ימינה ושמאלה בהתאמה של כל האותיות שהקלדתי). בבית – המחשב היה כבוי. הספר של המלכה המתין לביקורת, הכותבים בפורום התייאשו ממני, הרעיונות לפוסטים הרקיבו בשקט באחורי המוח שלי, והכי גרוע – איבדתי קשר עם החברים שלי. עם כולם הקשר שלי וירטואלי בעיקרו. בין אם מדובר ברשתות חברתיות או בצ'יטוט בג'ימייל – הכל דורש הקלדה, ולא יכולתי לעשות את זה.

דעת הרופא (האמיתי) – או שמדובר בבעיה נוירולוגית פתירה או בבעיה נוירולוגית בלתי ניתנת לפתרון. כיף.

היום החלטתי שמספיק. הידיים במצב גרוע למדי, אבל אני חנוקה. הסתובבתי בג+, כתבתי ביקורת לספריה הפנטסטית, ואני מתכננת פוסט המלצות אייקון לבלוג המקצועי.

ואתם יודעים משהו – זה די נחמד לסבול ממחלה של סופרים אמיתיים, אפילו אם רובה נובעת מצ'יטוט מאוחר עם קני.