Posts Tagged ‘פרטים’

כשאסיים עם עדכון הבלוגים מהעבר הרחוק

תזכירו לי לספר על הופעת כוורת עם הגדול, הופעת הסטונז בלעדיו, פרס גפן, כתיבה בזוג, והשאלה מה אני עושה עכשיו.

שאלוהים הטוב יעזור לי

סיימתי בינתיים:

  • עדכון של כל התגיות מהבלוג "והפעם ברגש" (שמסתבר שהכותרת המשנית שלו היתה no assembly required).
  • כמעט את כל הבלוג אלודאה_בלבן

 

נשאר:

  • 365_ימים_דף_בלוג
  • ילד_בית_הולך_לגן
  • שני_ילדים_יצאו_לדרך

 

ומסתבר שיש גם את אמא_לומדת_להתמודד, שעם קצת מזל מכיל רק שניים-שלושה פוסטים, כי נמאס לי.

 

תשמעו, אני קשקשנית שאי אפשר להאמין. מה אני כותבת כל כך הרבה? ועוד על שטויות! למי אכפת מזה בכלל?

 

 

כללי חלוקה

די הרבה אנשים נכנסו לרשומה האחרונה, שזה כיף מאד. באופן משעשע, הרוב הגיעו מהטוויטר, המקום בו אני אנונימית יחסית.

נשאלתי בעבר, ובעקבות הרשומה האחרונה שוב, האם אפשר לחלוק רשומות מהבלוג הזה. התשובה היא – כמובן. אם אתם חושבים שיש כאן משהו שיכול לעזור לאחרים (כמו רשומת הסטיקלייט בעין, אחת הנקראות ביותר בבלוג), אנא הרגישו חופשיים לחלוק, רק עם כלל אחד:

אל תספרו לגוגל איך קוראים לי.

אני מנסה לשמור על הבלוג הזה (יחסית) אנונימי. חלקו כאוות נפשכם אבל בבקשה אל תזכירו את השם שלי, את המקצוע או פרטים מזהים אחרים.

תודה,

אצה בודדה בים של מידע

אזהרת טריגר

אני לא יודעת מאיפה להתחיל את הרשומה הזו. מתיאור של היום שעבר עלי? מרשימת הדברים שמפחידים אותי? מתיאור הנשים שפגשתי? אני אפילו לא בטוחה שהיום הזה ראוי לרשומה משל עצמו, אבל אני צריכה לפרוק את זה איפושהו, ובשביל מה יש לי בלוג אישי אם לא בשביל זה?

ביליתי היום ארבע שעות במרפאה למחלות מין ובניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות בחיפה. שני השירותים האלה ניתנים בחינם, שניהם ממוקמים באותו בניין, ושניהם גרמו לי היום זעם וחוסר אונים משולבים אחד בשני.

אני חושבת שאולי ההתחלה הנכונה היא להבהיר שכאישה אני נתונה להתקפות יום יומיות. לא כולן ברורות, אבל לרוב אני לא מצליחה לדבר עם גבר מבלי שהוא יעיף מבט בחזה שלי במהלך השיחה, או לנסוע באוטובוס בלי שמישהו ינסה לנצל פניות חדות כדי להצמד אלי, או סתם ללכת ברחוב בלי לשמוע איזושהי הערה על הגוף שלי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

לפני שבוע הרציתי בפני קבוצת תלמידי חטיבת ביניים על נשים במדע. החלטתי להתחיל את ההרצאה עם הסבר על פמיניזם ושוויון. כאשר שאלתי את הבנים בקהל מי מהם חשב פעמיים לפני שהוא יצא מהבית באותו בוקר, אף אחד לא הרים את היד. כאשר שאלתי את הבנות מי מהן בדקה לפני שהיא יצאה מהבית האם המחשוף שלה עמוק מדי היו מספר ידיים שהתרוממו. ואלה ילדות בנות 13.

אנחנו נמצאות בהתקפה שלא נגמרת, וזה נעשה חמור יותר עם השנים.

הגוף שלי הוא הפקר. כל אחד יכול להעיר עליו, כל אחד יכול לבחון אותו, וכל אחד יכול לגרום לי להתבייש במי שאני, רק כי נולדתי עם כרומוזום X במקום Y.

ויותר מההערות, ויותר מהמבטים המפשיטים, ויותר מההצמדויות ה"אקראיות" בתחבורה הציבורית, זו הידיעה שכל גבר יכול בכל רגע נתון לאנוס אותי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

זה יותר גרוע מכך. כל גבר, בכל רגע נתון, עלול לאנוס את הילדים שלי. רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות לחתוך את הזין לרוב הגברים בעולם. מניעה, אתם יודעים. ואל תתחילו בבקשה עם המידע שרוב מקרי האונס נעשים על ידי מכר. זה לא הופך את הסיפור ליותר טוב.

אז היום ביליתי ארבע שעות בלדבר על ילדים של אחרים, שהם לא הילדים שלי, ועל כל הדרכים בהן העולם יכול להפוך אותם לחסרי ישע, מפורקים ונטולי תקווה.

השעתיים הראשונות היו במרפאה למחלות מין בחיפה. היא הוקמה לפני עשור בעקבות עליה בשיעור מקרי הזיבה בצפון (מתוך חשש שבעקבות עליה זו תגיע עליה בשיעור מקרי האיידס) ופועלת בחינם, בשיתוף עם "דלת פתוחה", עמותה לייעוץ לגבי מיניות בריאה. הם הקימו שם מערך מופלא של רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות ויועצות שכולם ביחד פועלים לעזור למי שמגיע למרפאה. הם מספקים ייעוץ לגבי הסיכוי להדבק במחלות מין בעקבות מגע לא מוגן, בדיקות דם מתאימות, בדיקה על ידי גניקולוג (אם צריך), ייעוץ לגבי מגעים עתידיים, והכל תוך שמירה על אנונימיות מלאה. אפשר לא להשאיר אף פרט, ועדיין לקבל את כל המידע והעזרה.

פגשתי את כל מי שהיה שם הבוקר, אבל את רוב הזמן ביליתי עם מנהלת המרפאה. אשה מקסימה, מצחיקה, חמה ונינוחה, שמסוגלת לדבר על הכל. היא גרמה *לי* להסמיק. דיברנו על הקהילה הגאה ועל מגעים מיניים מרובים בגיל עשרה צעיר. דיברנו על הבעיה בלהגיע לבני נוער, ועל הצורך בתמיכה מתוך בית הספר (שלא קיימת). דיברנו ודיברנו והתחושה העיקרית שאיתה סיימתי את השיחה היתה אכזבה. ממערכת החינוך, מההורים, מהעולם. כי יש יותר מדי זריקת אחריות על גורמים אחרים ופחות מדי נטילת אחריות אישית על החינוך המיני של הילדים, מה שמוביל בסופו של דבר להתנסויות מסוכנות ולחוסר הבנה בסיסי.

יש גבול למה שאני כאם יכולה לעשות. בנקודה כלשהי הלחץ החברתי יהיה חזק מכל דבר שאני יכולה לעשות. מתישהו הילדים שלי יהיו אלה שנמצאים תחת הלחץ להתחיל לשכב עם מישהו, ואני לא בטוחה שהם יזכרו בשלב הזה שאמא שלהם אומרת שמין עושים רק עם מישהו שסומכים עליו, ורק בגיל מבוגר מספיק להתמודד עם התוצאות ("ורק אחרי החתונה!" צווחת הפולניה הקטנה בראש שלי). הם יתנסו, וזה יכאב להם, ואני לא אוכל למנוע מהם נזק שהם יגרמו לעצמם.

מלאת אכזבה מהעולם הגעתי לשיחה עם מנהלת הניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות. יש הרבה דרכים לתאר אותה – מצחיקה, אגרסיבית, כנה עד כאב, נמרצת. אבל הדרך המדויקת ביותר תהיה להגיד שהיא מזדהה עם הקורבנות. היא מסוג הנשים שמסוגלת להבין לגמרי מה עובר על אחרים, אפילו שמעולם לא התנסתה בזה.

ודיברנו. על תקיפה מינית בגיל צעיר. על תקיפות חוזרות. על גילוי עריות. על סמים. על נשירה מבית הספר. על חוסר גבולות הוריים. על חוסר אונים של אמהות. על שליטה בתוך זנות. על סחר בנשים. על המשטרה. על אמון.

היא הסבירה לי כמה קל להגיע למצב של מכירת הכוס, הפה והתחת שלך בשביל כסף. כמה בלתי אפשרי לצאת מזה. כמה המסלול הזה מלווה בהפרעות נפשיות מכל הקשת הקיימת. היא הסבירה לי את המכאניקה המשפחתית שמובילה למצב של התעללות מינית בתוך המשפחה, והסבירה את זה כל כך טוב שהצלחתי להבין מה התפקיד של האמא, האבא והילדה הנבעלת, ואפילו להזדהות עם כל אחד מהם.

ובכל השיחה הזו שוב ושוב צצו הילדים שלי. בהתחלה רק בשקט, בתוך הראש שלי, ואחר כך התחלתי לדבר עליהם.  הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם, יותר מאלצהיימר, יותר מסרטן, יותר מאבדן בן הזוג שלי, זה שיקרה משהו לילדים שלי. משהו שיפרק אותם כל כך שלא אצליח להרכיב אותם חזרה.

כי על זה היה היום כולו. על הילדים שלי. על הצורך שלי להגן עליהם, ועל חוסר האונים שלי בפני העולם. מתישהו מישהו ייצמד לבת שלי בתחבורה הציבורית או יעיר משהו פוגע לבן שלי, ואני לא אוכל לעשות כלום.

אין לי מילות סיכום חכמות, או אפילו מסכמות. יש לי המון מזל שבכל חיי נתקלתי "רק" בהטרדות מיניות. טרם הצטרפתי לסטטיסטיקה של תקיפות מיניות (אחת משלוש ואחד משישה, כפי שהסבירה מנהלת הניידת). כולם יודעים שגם בגיל גריאטרי לא מוגנים מפינהן, אז יש למה לצפות. עברתי את חרדת ההריון הבלתי מתוכנן ואת חרדת החשיפה למחלה המועברת בדם, שבכל הפעמים התבררה כחרדת שוא. כל מה שאני רוצה הוא למנוע מהילדים שלי את הדברים הרעים בעולם. אני לא מבינה למה אני לא יכולה לעשות את זה.

אין מקום שהוא רחוק מדי

התחלתי ללמוד רפואה כדי להציל אנשים. עד כדי כך אידאליסטי (ונאיבי, יש שיאמרו). ככל שהתקדמתי בלימודים וגיליתי מהי הרפואה האמיתית, הבנתי שזה לא מה שרציתי. לא רציתי להציל אדם אחד בכל פעם. רציתי להציל את כולם, או, לפחות, כמה שאני רק יכולה.

מכאן הגעתי להתמחות באפידמיולוגיה. מחקר ברמת האוכלוסיה יכול לעזור ליותר אנשים מאשר ישיבה במרפאה ועזרה לאדם אחד בכל פעם. עד כדי כך אידאליסטי (ונאיבי, יש שיאמרו).

אני מאמינה באמת ובתמים שאדם צריך למות אחרי שהוא שינה את פני המין האנושי. לחיות בשביל לשרוד הוא בזבוז זמן.
מחנכים אותנו לחשוב שהמטרות שלנו בחיים הן לשרוד בלבד. לאכול, להתרבות, לשרוד. אדם בוגר הוא אדם שמבין שהוא חייב להתאים למסגרת, ולא אדם שמסתכל לשמיים בלילה ותוהה האם מישהו מסתכל אליו חזרה.

האנשים הבוגרים האלה הם האנשים שקיצצו את התקציב של נאס"א לפני השיגור של אפולו 18. הם האנשים שהחליטו שמספיק לנו לעלות למסלול סביב כדור הארץ ולחזור מבלי לנסות בכלל להגיע רחוק יותר מגבול האטמוספירה. אלה אותם אנשים שחושבים שקודם צריך לתקן את כל הבעיות כאן, שאירן חשובה יותר, שמצב המטבע האירופאי חשוב יותר, שמחיר חבית נפט חשוב יותר, שהבחירות הבאות חשובות יותר מהמשך קיומו של המין האנושי. בגללם בכל ימי חיי איש לא יצא מכדור הארץ.

האנשים האלה לוקחים מאיתנו את החלומות שלנו, והרי בלי חלומות הקיום חסר משמעות.

אני קוראת מדע בדיוני כי האנשים שכותבים על העתיד מאפשרים לי לשמור על החלומות שלי.

ניל ארמסטרונג מת אתמול, ארבעים ושלוש שנה אחרי שהוא נחת על הירח. אני לא עצובה שהוא מת, הרי לא הכרתי אותו באופן אישי. אני עצובה שהוא מת בעולם שבו אין התיישבות על הירח. אני עצובה שהוא מת בעולם שבו תחנת החלל הבינלאומית משמשת כמטרה ולא כתחנה בדרך לחלל החיצון. אני עצובה שהוא מת בעולם שבו אבן סופדת לו במקום המשלחת המאוישת הראשונה למאדים. אני בעיקר עצובה כי העולם סביבי שכח לחלום, שכח לשאוף, ושקע בטרדות הפעוטות במקום לחשוב על העתיד.

אנחנו צריכים אנשים בחלל. אנחנו צריכים סמלים. אנחנו צריכים לצאת מהכדור שלנו כי אנחנו, כמין, צריכים משהו לחלום עליו כדי שלחיינו, בנוסף לקיום, תהיה משמעות.

תודה לבנזוג ולקני על הקריאה וההערות. אתם נהדרים.

איך מארחים שישה ילדים, או – מסקנות שאחרי האפוקליפסה

לאחרונה פשה מנהג בקרב חבריו של הבחור שלנו. בסביבות יום ההולדת ילד היומולדת מזמין אליו כמה חברים, וכולם צופים בסרט, אוכלים פופקורן, ומקנחים בפיצה.

מכיוון שלבחור אין יום הולדת בקרוב, הוחלט סתם כך לארח את חבריו הקרובים. ההכנות היו פשוטות – גרעיני פופקורן (להכנה בסיר) כבר יש, פיצה מזמינים מהג'אנקיה הקרובה, מיצים וכו' ממילא לא עוברים את סף דלתינו, והדבר היחיד שנותר הוא להעביר את הררי הכביסה לחדר אחר (עבודה של הבנזוג. יאי לבנזוג!).

הנה הדברים שלא לקחנו בחשבון:

רגליים

קיץ עכשיו, למי שלא שם לב. משהו כמו 200 מעלות בצל. בדרך כלל אנחנו סופגים את החום מתלוננים, אבל כאשר יש יותר מארבעתינו בדירה – זה נעשה פשוט לא נעים. אז מדליקים מזגן, מוודאים שהטמפרטורה בהתאם להמלצות חברת חשמל (לא מתחת ל-25 מעלות, לסגור חלונות ותריסים, לסגור חדרים לא ממוזגים וכו'), ויאללה, בלגן.

ילדים, יש לדעת, הם עניין מסריח למדי. בעיקר אחרי יום שלם בקייטנה, בעיקר ללא מקלחת. והחלק הכי מסריח בילדים הוא הרגליים. בעיקר אחרי יום שלם בקייטנה, בעיקר ללא מקלחת.

זוכרים את ההמלצה של לסגור את כל החלונות והתריסים בשביל לייעל את הקירור?

שלבו שישה בני תשע יחפים עם הדירה הסגורה והממוזגת וקבלו אירוע רב נפגעים.

המסקנה: ותרו על המזגן! פיתחו חלון וסבלו את החמסין בשקט.

דמוקרטיה

הבחור ביקש שנכין מראש מבחר סרטים, בינהם "בחזרה לעתיד", "טרון" (המקורי), ו"תשע". חשבתי שזה מיותר, כי הרי ברור שכולם ירצו לראות את "בחזרה לעתיד".

אז זהו, שלא. מסתבר שהילדים דוקא התלהבו הרבה יותר מהאפשרות לראות סרט על מישהו שנתקע בתוך משחק מחשב. במשך שעתיים הם צפו בבחור עם פסים זוהרים נוסע על אופנועים באנימציה מחורבנת, ונהנו מכל רגע.

ההחלטה, אגב, התקבלה בצורה דמוקרטית לגמרי, כולל הסבר על היתרונות והחסרונות של כל סרט, דיון קבוצתי ובסופו הצבעה (כולל נמנעים!).

שלא יגידו שהם לא מפנימים משהו בבי"ס הדמוקרטי שלהם.

המסקנה: תקשיבו לילד שלכם! הוא מכיר את החברים שלו טוב יותר מכם, הורים.

אוכל

זה דוקא משהו שעשינו נכון יחסית.
הכנה של פופקורן בסיר זולה יותר, מהירה יותר ונוחה יותר, בעיני, יחסית לפופקורן מוכן למיקרוגל. החסרון, כמובן, שאם אתם אנחנו – הפופקורן שלכם כבר בן כמה שבועות ולא פריך כפי שהיה בצעירותו.

הפתרון היה ריבוי מלח ועצימת עיניים לנוכח ההסתברות לסקילה המונית על ידי האמהות של הילדים. ממילא אי אפשר לבדוק רמת מלח בדם.

לשלב ה"אוכל" הוזמנה פיצה. שלוש, ליתר דיוק, עם תוספות על פי בקשות מראש.

הנה הבעיה – הסרט נגמר לפני שהפיצות הגיעו, והילדים ביקשו להמשיך לסרט אחר ("תשע", כפי שהוחלט ברוב קולות, למרות המחסור בתרגום בסרט הזה). הסרט, כידוע, מוקרן בסלון, מה שלא מאפשר אכילה בחדר האוכל (מעל שולחן, רחוק מהטלויזיה). בסלון יש ספות. הספות חדשות ויפות, ואני אלרגית לטביעות ידיים שמנוניות על הספות החדשות והיפות שלי.  זה אולי בורגני, אבל מותר לי בגילי המופלג להתברגן קצת.

לפיכך הילדים הורדו מהספות והתבקשו לשבת על הרצפה לאכילת הפיצה או לנדוד לחדר האכול ולוותר על הסרט השני. מכיוון שקיץ והם בני תשע כולם שמחו לאפשרות להתפרע בצורה מכוונת היטב על הרצפה, במקום לשמור על עצמם ליד הספות.

יאי! ניצחון!

המסקנה: אוכל שמנוני זה אחלה, ילדים על רצפה זה יותר אחלה.

ולסיכום…

היה ממש ממש כיף. אפילו למבוגרים שביננו. הילדים כל כך נהנו שחלקם אפילו נשארו בסוף כדי לעזור לסדר. פשוט חמודים להפליא.

מומלץ בחום לחברי בעלי הילדים הגדולים (יחסית). לחברי ששוקלים ילדים, מומלץ בחום להגיע ולראות מה הם עומדים לעולל לעצמם (ולספות שלהם).

ספרים ורשימות 2

בשביל להתעודד מהקטסטרופה האחרונה (תודה לכל מי שהגיב וחיבק וחיזק!), התחלתי לעבור אחורה על רשומות ישנות יותר. רק, אתם יודעים, כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי.

הגעתי לרשומה הזו, ונזכרתי שמזמן הייתי צריכה לעדכן במה שהשלמתי מאז –

שיר של אש ושל קרח – כן. בדיוק מה ששמעתם. אחת הסדרות הטובות שיצא לי לקרוא. למרות כמה כרכים משעממים באמצע, גררמ יכול ללמד כל אחד איך כותבים פוליטיקה מפותלת, שומרים על ריבוי דמויות אמינות, ובונים עולם הגיוני ומרתק. זו, דרך אגב, הסדרה שהבהירה לי שאני לא באמת אוהבת ספרי פנטסיה, כי אפילו עם העולם המדהים שהוא בונה לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה חסרות לי חלליות בשמיים.

פרנקנשטיין – אוי ווי זמיר. הרגשתי כמו חובבת גרועה כי לא קראתי אותו, אבל הספר הזה פשוט מזעזע. ויקטור פרנקנשטיין הוא הדרמה קווין היא הזוי שאי פעם נראה בספרות. הסיפור כולו בנוי במסגרת של סיפור-בתוך-סיפור-בתוך-סיפור, שאף אחד מהם לא מעניין. כאשר גיליתי שאני מעודדת את המפלצת, הבנתי שאני בבעיה חמורה.
***

חוצמזה, הגב שלי הסתדר, החתולה אוכלת, והיתושים חזרו לעקוץ אותנו.