Posts Tagged ‘פנטזי.קון’

יום ראשון

שבוע וחצי חלף.
עמוס בחזרות, הכנות, סיכומים ורשימות לקראת הכנס, ואז יומיים נטולי אמאבא, ושישי שהיינו בים, ושבת שהיינו בבית, ועכשיו – חוזרים לשגרה.

קמים בבוקר.
מכינים דייסת שיבולת שועל. הוא יושב מול הופ, ואני מבשלת.
"אמא, מתי נשטוף את הבית?"
"אחרי שנסיים לאכול."
אוכלים.
הוא מציף קוביית קרח בדייסה החמה, משחק איתה עד שנמאס, ואז בולע אותה בשלמותה ומחייך.
מרימים כיסאות, מזיזים שולחנות, אוספים צעצועים פזורים.
"אמא, עכשיו נשטוף את הבית?"
כן. מגב לי ומגב לו, סמרטוט לי וסמרטוט לו, ומתחילים.
קודם חדר השינה. הוא אוסף את כדורוני שערות החתולה, ואני מציפה את הרצפה במים ומעבירה אותם לפתח הביוב הפתוח.
אחר כך חדר העבודה – הוא מוציא את הכסאות מהחדר, ועוזר לי לשפוך מים על הרצפה.
נכנסים לקצב – אני מפנה את המים לחדר האמבטיה, והוא אוסף אותם לביוב.
"לא ככה, בואו לכאן," הוא מדבר אל המים הסוררים שעוקפים את המגב, "לא, אתם צריכים להכנס לביוב, אל תלכו לחדר שלי!"

במטבח פירורי אוכל נאספים אל המים, בפינת האוכל – אבק.
הוא עומד מול חדר האמבטיה, דובק בתפקידו – פינוי המים לחור הביוב.
השקית עם הבקבוקים למחזור נופלת, ואחד מבקבוקי הזכוכית מתנפץ על הרצפה. הגיבור שלי עומד בפינת הפרוזדור, ממתין עד שאני אאסוף את כל החתיכות הקטנות. טוב שאנחנו שוטפים עכשיו – אפשר לנקות את הכל.

הוא מתעייף.
מתיישב על פיסת הספה הפנויה ורואה שאריות תוכניות מרצדות בזמן שאני מסיימת לשטוף סביבו.

"עכשיו לא לדרוך על הרצפה, טוב?"
הוא מהנהן, המוצץ כבר בפה. מגיע להתכרבל עלי כי המיטה שלו מונחת על שלנו – עדיין לא הספקתי להוריד אותה חזרה לרצפה.
הוא נרדם בזרועותי בזמן שאני מדברת בטלפון עם חברה, משלימה חסרים אחרי כנס מתיש.

חוזרים לשגרה, לאט.

מודעות פרסומת

פנטסי.קון

אם לא סופרים את בדיון, זה הכנס הראשון שהתנדבתי בו, ובלי קשר לבדיון – זה הכנס הראשון שהתנדבתי בו לכל כך הרבה דברים

ניהול תחרות הסיפורים היה כיף – ידעתי יומיים לפני כולם מי זכה בתחרות, יצא לי לדבר עם רני גרף ואלי הרשטיין, ולגלות (כמה מפתיע) שאפילו מו"לים הם בני אדם, והיה נחמד להיות מהצד שהוא לא שופט, לא כותב, רק מארגן מספרים בטבלאות ומחבר תעודות זכיה מופרכות.
ההשתתפות בהפקת "חלום ליל קיץ" כבר היתה מורכבת הרבה יותר. זה לא היה רק כיף, כפי שאפשר להבין. לא רק החזרות הארוכות, גם הויתור על שעות בית, הנסיעות בתוך תל אביב המקוללת, העבודה עם אושיות, שמי אני לעומתן. בסך הכל "חברה של רותם" שבאה לעזור קצת, ופתאום מצאה את עצמה מחפשת מקומות לחזרות שבהם התקרה לא נופלת על ראשי עוזרות במאיות. ואני אזכיר בשקט שמעולם לא ראיתי הפקות מקור קהילתיות (כן, גם לא את "ערפו את ראשו" המיתולוגי), אז בכלל לא ידעתי למה לצפות.
אבל גם היה המון כיף, שחיפה על כל הקשיים. וההופעות היו מ-ע-ו-ל-ו-ת. לא חשבתי שזה יהיה כל כך טוב. חברה שהבאתי איתי לא הפסיקה לצחוק, והיא בכלל לא "משלנו", וביקשה שאזמין אותה שוב להפקות מקור של הקהילה. הנסיכה היא במאית נהדרת, והקאסט מעולה, והמחזה מדהים.
בדיעבד – חבל שלא הבאתי עוד אנשים, וחבל שלא התעקשתי שאחותי תבוא גם.

אבל הדבר שהכי נהניתי ממנו היו ההרצאות שלי.
פעם ראשונה שאני מרצה בכלל. עד היום הרציתי על סיבוכי זאבת אדמתית מערכתית וסטומות (זו לא טעות כתיב), ורק לפני קהל עוין. כלומר – מרצים, סטודנטים, רופאים. זו הפעם הראשונה שהרציתי בפני אנשים שבאו לשמוע הרצאה בשביל הכיף.
אני עדיין נרגשת לגלות שמישהו באמת שילם כסף כדי לשמוע אותי. 
נכון שחצי מהקהל היה מהקאסט ונכנס בחינם, אבל החצי השני שילם!
בשביל לשמוע אותי!
מדברת!
אני עושה את זה כל יום בחינם, אז הידיעה שמישהו מוכן לשלם ולהקשיב לי מדברת על נרניה במשך שעה וחצי היתה משכרת.
ועלו כמה נקודות מענינות, שאני אצטרך להוסיף להרצאה באייקון, כדי להשלים את ההרצאה.

ומועדון הקריאה היה נפלא. סתם הטרדתי את הנסיכה ב"אין לי על מה לדבר" ו"איך אני אשלוט על הקהל". הכל הסתדר מצוין. היו אנשים שהכרתי ממועדוני קריאה קודמים, ובכל פעם שהשיחה גוועה מישהו מצא נושא חדש להעלות. אז לא דיברתי על כל הנושאים שרציתי, אבל עלו כמה נושאים חדשים מגניבים לגמרי. למשל – הקשר בין התבגרותו של מיכאל אנדה בזמן מלחמת העולם השניה לבין הלא-כלום בסיפור שאינו נגמר. 
היה נהדר, דיברנו כמעט שעתיים על ספר שאני אוהבת, ואנשים חייכו ואמרו שהיה כיף ומעניין.
מה עוד צריך?

גיליתי גם משהו – מסתבר שהסיבה שנותנים למישהו תג אורח היא כי יודעים שאין זמן לאורחים להכנס לשום דבר. ביום הראשון שמעתי הרצאה אחת, ובכל שאר הזמן התרוצצתי. ביום השני החלטתי לנצל את החינמיות והצלחנו להכנס לשלוש (!) הרצאות שונות.
ההרצאה של איילת ברטוב על מבוכים והתבגרות היתה מצוינת, ואפילו נתנה לי כמה רעיונות של הרגע האחרון להרצאה שלי. ההרצאה של נעמי וינר על נעמי נוביק היתה מצחיקה עד דמעות, ובעיקר עשתה לי חשק לקרוא את הסדרה (ולו כדי שאוכל למצוא את כל הפגמים שנעמי לא רואה…), וההרצאה של קרן אמבר על ציד נסיכים היתה משעשעת ונהדרת.
כרגיל.

אני מתחילה להבין על מה המלכה והנסיכה דיברו כאשר הן אמרו שפנטסי.קון הוא כנס קהילתי אינטימי. לא היו הרבה אנשים, ומהר מאד זיהינו פרצופים. אני לא אזכור את השמות של כולם, כמובן, אבל יש משהו מוכר וחמים בלהכיר כל כך הרבה אנשים. עם החסרונות של מיעוט אנשים – כי אין הרבה דוכנים, ואין הרבה מעגלי משחקים, אבל עם היתרון העצום של לצאת לאכול צהריים עם מישהו שבבוקר הוא זר מוחלט ובערב הוא החבר הכי טוב החדש שלך, וכמובן – שברגע שמתיישבים על הרצפה עוד עשרה אנשים שאני לא מכירה מתיישבים לידי ומתחילים לדבר על מדע בדיוני.
את זה אין באייקון, לא ברמה כזו, בכל אופן.

היה כנס מעולה, ותוכניה מצוינת, והיו אנשים נהדרים.

או, רציתי לדבר על האנשים. טוב שהזכרתי לעצמי.
אז היו את האנשים שאני כבר מכירה  – המלכה, הכלבלב, קני (שיאלץ לכפר בדם על ההעדרות הבוטה מההרצאות שלי), סקיפי (שרטטה כאשר היא זכתה במקום השני בתחרות הסיפורים, והיתה חמודה ומקסימה עד אין קץ), המלאך האפל ובתזוגו שהגיעו והלכו בתירוץ העלוב של "צריך לחזור לבאר שבע" או "יש לי ראיון עבודה".
היו את האנשים שאני מזהה מכנסים קודמים, אבל כמעט ולא יוצא לי לדבר איתם, כמו לאורה שהסתובבה עם דאלק מיניאטורי וציטטה איתי שורות מ blink. 
והיו אנשים חדשים לגמרי! כמו רץ החרבות הנועז, שהוא הרבה יותר מדי גבוה, ויש לו חיוך מקסים, ובגלל עומס התרוצצויות שלי לא הספקתי להחליף איתו יותר מחמש מילים (ששתיים מהן היו "בוקר טוב"). אבל לקחתי כבת ערובה את  regenesis שלו, כך שבטוח אראה אותו שוב. 

קצת על הבנזוג לפני הסוף – 
לא רק שהוא עבר על ההרצאה שלי, תיקן שגיאות כתיב, הציע רעיונות חדשים, והציע את המשפט הפותח (והמצחיק!) שלה.
לא רק שהוא עבר איתי על הרעיונות למועדון הקריאה, והזכיר לי שוב ושוב שאני די טובה בדיבורים על ספרים, אז הכל יהיה בסדר.
לא רק שהוא גידל את הבן שלנו במהלך חודשי החזרות, בילה יותר מדי סופי שבוע לבד, ס
פג את כל הזעם מההפקה, והחליק את נוצות הכבוד הפגועות שלי.
הוא גם עיצב חלק מהכנס, סחב הכל למרכז רוזין לבד, בלי לצפות לתמורה, חיבק, עודד, ואהב אותי למרות הכל. 

נכון, הוא בן הזוג שלי. נכון שאנחנו ביחד כבר שנים. נכון שעברנו הרבה.
אבל הוא לא היה חייב להיות כל כך מבין ותומך ואוהב, וזה כל כך טוב לדעת שהוא שם, ובלעדיו לא הייתי מסוגלת לעשות רבע מהדברים, ובטח שלא באותה הצלחה. 

אז – 
תודה לנסיכה שיצרה את הכנס.
תודה לבנזוגי שעשה הכל כדי שאני לא אתמוטט יומיים לפני.
היה כנס נהדר, היו אנשים נהדרים, ולעולם, לעולם, לעולם, לעולם, לא אתנדב יותר.

פנטסי.קון 2007

אומרים לנו שאנחנו צריכים ליחצ"ן את *ה*אירוע של השנה.
אז הנה.

לכל התוהים היכן אהיה ברביעי ובחמישי – אני אהיה ‏שם‏, בכנס הראשון מזה מספר שנים שמוקדש רק לפנטסיה.
במסגרת הכנס אני מעבירה הרצאה על התבגרות הדמויות בנרניה, מועדון קריאה (בחינם!) על "הסיפור שאינו נגמר", מוכרת סיפור שלי במכירת כשרונות (הרעיון הוא לקנות סיפור שטרם נכתב, לתת לי את הנושא ולקבל סיפור כתוב. הכסף הולך ‏לאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה‏), מנהלת תחרות הסיפורים של הכנס, ועוזרת במאית בהפקת מקור של ‏חלום ליל קיץ‏, בגרסא מיוחדת.

יש הקרנות סרטים, הרצאות, חיפוש מטמון (גם כן בחינם), והמון פעילויות שמתאימות לילדים בוגרים (כלומר, לא לבני שלוש ארבע).
ההצגה מתאימה רק מעל גיל 16. היא מצוינת, מצחיקה עד דמעות, מקורית ונפלאה.

בואו, בואו, ותראו גם אותי, מתרוצצת בין הפעילויות happy

על פרס גפן, תחרות הסיפורים ופנדומים

עברתי על רשימת המועמדים לפרס גפן השנה. בניגוד לשנה שעברה הפעם אני חברת אגודה, ויכולה להצביע למה שבא לי.
אבל הפעם, בניגוד לשנה שעברה, אין לי למי להצביע. מתוך רשימת ספרי המקור והספרים המתורגמים קראתי רק שניים, ואני לא רואה את עצמי משלימה את החסר עד למועד סגירת ההצבעה. 
מה שיותר חמור – בניגוד לשנה שעברה שבה הכרתי את כל הסיפורים הקצרים ויכולתי לבחור את אלו שצריך להצביע להם, השנה קרוב למחצית מהסיפורים פורסמו במקומות שאני לא מכירה.
מי יודע איפה אתר כנפיים נמצא?
ולמה אין קישור בדף המועמדים לסיפורים שפורסמו אונליין? זה היה מקל על החיים שלי באמת.

בכלל יש לי בעיה חדשה השנה. בשנה שעברה כולם היו רק שמות על הנייר, ויכולתי לשפוט את הסיפור בלבד. השנה, יעל, רותם, ערן, אור – אלו אנשים אמיתיים. במקום כלשהו יש לי הרגשה שאני מדרגת לא את הסיפורים אלא את האנשים שמאחוריהם. הבעיה היא כמובן שהאנשים האלה גם כותבים סיפורים מעולים, כאלה שאני עדיין ממשיכה לחשוב עליהם הרבה אחרי שקראתי אותם. אז מילא שאני מדרגת את האנשים, אילו אחד מהם היה כותב סיפור גרוע היה לי הרבה יותר קל בחיים.

זהו – שתי הצעות לשיפור ההצבעה בשנה הבאה. להכניס לינקים לדף התחרות, ולבקש מהאנשים שאני מכירה להתחיל לכתוב סיפורים גרועים כדי שיהיה לי קל להצביע.

***

תחרות הסיפורים של פנטסי.קון נסגרה לפני שתיים עשרה שעות, עם 18 סיפורים שזכאים להשפט. הכנתי את הטבלא, ריכזתי את הסיפורים, עניתי בנימוס לכל האימיילים שנשלחו אלי, ועכשיו רק נשאר לראות מה השופטים יחליטו. מבין כל הסיפורים שנשלחו אלי בלטו בהעדרם הסיפורים של הנסיכה ושל המלאך האפל. אני משוכנעת שהם היו יכולים לכתוב משהו מדהים בעולם הזה. 
כאשר שופטים לא כותבים. 

***

"אז, מה הפאנדום שלך?" ליטל שאלה בהפסקה בין חזרות.
"דוקטור הו" עניתי בקלילות, מדחיקה את השאלה.
"אם לא באפי, אז מה כן?" עידן שאל בשיחת טלפון שהתארכה.
"דוקטור הו", עניתי שוב, בקלילות, מדחיקה את השאלה.

אבל יש משהו מרכזי שאני מחמיצה. אני לא באמת מעריצה של הדוקטור, זו פשוט סדרת המדע הבדיוני הטובה היחידה שאני רואה כרגע. לפני שנתיים זו היתה סטארגייט (על כל מגרעותיה), לפני חמש שנים זו היתה פארסקייפ, לפני עשר שנים זו היתה בבילון.
אבל לאנשים האלה יש משהו שלי אין – שנים אחרי שהסדרה ירדה, אחרי שהיוצר שלה עבר לפרויקטים חדשים, הם עדיין חוגגים אותה, עדיין חיים את הדמויות, את תפניות העלילה, עדיין מסוגלים להתרגש כאשר מקרינים פרק שחוק. 
בקלילות דומה החלפתי את באפי במכושפות, ואת מכושפות בזינה – כולן על תקן "הסדרה שמוקרנת ביום חמישי בערב ופותחת את סוף השבוע". לא התחברתי אליהן עד כדי כך.

אני גם רוצה פנדום!
משהו להתרגש לקראתו, לדבר עליו עם חברים, לצטט ממנו באמצע הלילה, משהו שיחבר אותי לאנשים אחרים, שיגרום לי להצטרף לאגודות…

אה.
אסימוב הוא הפנדום שלי.

שיפור מסוים…

אני כבר לא בודדה, אלא נורמלית מבחינת חברים.
נורמלית לפי LG, שהוא, כידוע, אמריקאי להחריד ומנסה לדחוף את משתמשיו ליצור חברויות בינם לבין עצמם.
רמת המוזרות שלי ירדה. גם זה שיפור, אני מתארת לעצמי. אבל אני עדיין יותר מוזרה מהממוצע…

So, elodea_2, your LiveJournal reveals…

115 weirdness level

פיצוי רוקיסטי

הפסדתי את רוקי בשבוע שעבר, אבל זה מהווה פיצוי מסוים. שווה גם לשונאי רוקי או fight club, ולו כדי לראות את איתי מתרוצץ בתחתונים זהובים על הבמה ומרביץ למיקי.
(הייתי צריכה להלחם כל הסרטון בדחף לצעוק "דיקציה!" לכוון איתי. זה בסדר, הוא כבר רגיל…)
הסרטון הזה שכנע אותי סופית שלהופעה הבאה של ההולוקאסט אני אלך עם אחותי, אם אני אצליח למצוא ביריות במידה הריונית.

ובנימה אישית יותר… 
לא נכנסתי להפקה הזאת כדי למצוא חברים חדשים. יש לי מספיק. אבל יש כמה אנשים שנחמד לי להיות איתם, ואני שמחה שההפקה זימנה לי את ההזדמנות לפגוש אותם. 

תודה, רותם.

תפקידים רשמיים

.

במסגרת הרשמי שלי כמנהלת תחרות הסיפורים של פנטסי.קון הצפתי את כל פורומי הכתיבה בתפוז בהודעות על התחרות. אני מקווה שנתחיל לראות סיפורים בקרוב. אם לא- בשבוע הבא נתחיל לפרסם גם בוואלה וב MSN.
היתה לנו את אותה בעיה עם התחרות של בדיון, אבל הגיעו בסוף מספיק מתכונים. 
בטח גם הפעם זה יסתדר מעצמו. 

נכון?