Posts Tagged ‘פנטזי.קון’

פנטסי.קון וגעגועים לגריז

את הדעה החיובית שלי על פנטסי.קון כתבתי באורט. עכשיו זמן לקצת חוויות אישיות יותר.

קודם כל, לגבי ההרצאה שלי –
היא היתה משעשעת, הקהל צחק במקומות הנכונים (חוץ מאשר מהבדיחה האחרונה, אבל הם לא הכירו את הספר), הרגשתי שהצלחתי לענות על שאלות היטב, אבל היא לא היתה מגובשת מספיק. הייתי עייפה ובלתי קוהרנטית, ואני מרגישה ששוב ושוב החמצתי את הנקודות שרציתי להעביר, בכל אחד מהשקפים שהכנתי. היו לי הרצאות טובות יותר. המלכה הוסיפה שצריך סיכום להרצאה, שחסר מבנה מסודר יותר, ואני מסכימה איתה.
לקחים לפעם הבאה (אם תהיה) – להכין שקף סיכום ולישון לפני ההרצאה.

קרב הגלדיאטורים היה משעשע מאד, לפי תגובות הקהל. לא הייתי מרוצה ממנו מספיק – הייתי צריכה להשחיז את המשחקים יותר לפני שעלינו על הבמה. חוץ מזה הבנזוג הפסיד את הסוף בגלל התינוקת שרצתה להשתתף באופן פעיל יותר.
לקחים לפעם הבאה – למצוא בייביסיטר מראש, ולא לקחת על עצמי הפקה של משהו באמצע החופש הגדול.

חוצמזה…
אני לא יודעת. היו אנשים שעצבנו אותי, כמה שאין-להזכיר-את-שמם וכמה שמותר להזכיר את שמם, אבל לא נעשה את זה. הייתי עייפה כל הזמן, ועצבנית, ואיפושהו היה לי קשה להנות מהכנס כמו שקיויתי. ואולי הבאסה העיקרית היא שאני יודעת שהכנס הבא הוא בדיוק כשהבנזוג יהיה במילואים, וכר מעכשיו אני מתבאסת מכך.

אני חושבת שהארגון של הכנס עצמו היה מצוין, ולמרות הפקפוק שלי בהחלטה למנות מנהל תוכן נפרד ממנהל הכנס – זה הוכיח את עצמו (לפחות מהצד של המשקיפה).
נדב וליאת לשלטון!

יאללה, די.

—-

ראיתי עכשיו את הסוף של "גריז". נערות בסוף תיכון בשנות החמישים, רוקדות עם מכנסי שבע-שמיניות, מחוכים וחצאיות מתנופפות. טרום קולמביין, טרום 11 בספטמבר, טרום איידס, טרום ויטנאם (הסרט נעשה ב '66, כך שאי אפשר להגיד שהוא טרום קוריאה).
בנאום הסיום שלה, המנהלת מאחלת לילדים שאולי אחד מהם יהיה כמו פרזידנט אייזנהאור או וייס-פרזידנט ניקסון.
אח, היו ימים.
איזה מזל שהם נגמרו. מחוכים זה כל כך לא נוח.

בהתאם לבקשת הציפור הורודה – המשהו הירוק בהופעת אורח חד פעמית.

שינה זה למי שאין לו הרצאות לכתוב

מחר פנטסי.קון. הנה הרשימה:

1. יריד אומנים – 12 ספלי זכוכית מצוירים ביד בתנור כרגע, נאפים. עוד 4 ספלי חרסינה מחכים להשלמת שכבה שניה. עוד 8 ריקים וצריך לצייר עליהם (הזמנות? מישהו?)
2. גלימה – תפורה ומוכנה
3. שמלה – שכורה ומחכה, כולל גופיה מתחת בצבע תואם
4. גרזן אדיר לפאנל – מוכן
5. בייביסיטר לגיבור ליומיים – יש

מה שכחתי?
אה, כן, לסיים לקרוא את הספרים, לעבור על הרשימות שלי, ולכתוב הרצאה. זה בסדר, יש המון זמן ביומיים שנשארו. כמעט ארבעים ושמונה שעות.

זרחין וחלומות משונים על פייסבוק

היה זרחין מעולה אצל המלכה. זה כבר זרחין שני שאני משכתבת. בפעם הקודמת את הספר של המלכה והפעם סיפור שלי, ואני מרגישה שסוף סוף מצאתי את "נישת הזרחין" שלי. חוץ מהשכתוב קשקשתי קצת עם הכלבלב, שהעלה את הרעיון שאני אנהל את פנטזי.קון. כמעט זרקתי עליו נעל.
אני כותבת את זה כאן כדי שבעוד שבעה חודשים, כאשר אני אנהל את פנטזי.קון נדע מתי זה התחיל….
היתה נוכחות-על הפעם – מיצי הביאה חברים שלה, כל הזרחינאים הרגילים היו, ושתי הופעות אורח מלבבות – המכשפה וחבצלת, שקפצה לרגע להתאוורר מהאריזה.
היה נהדר, מלא בחברים, ממצה, ואלמלא היד הסוררת שלי היה יכול להיות זרחין מושלם.

ועכשיו לפייסבוק.

—–

כולם בפייסבוק.
אחותי שם, אמהות מהגן של הגיבור שלי שם, פרופסורים מהעבודה שלי שם, כוווולם בפייסבוק.
רק אני לא.

בלילה חלמתי שהאלה הוורלונית, המלאך האפל, הנסיכה, המלכה, הבנזוג ואני יושבים ליד שולחן ואוכלים. תוך כדי כך מתפתחת שיחה על הסרט שראינו כולנו (יצורים שמיימים – אחד הדברים האחרונים שראיתי בטלויזיה אתמול לפני שהלכנו לישון), והנסיכה אומרת שגם פיטר ג'קסון בפייסבוק. אני מתפלאת והנסיכה אומרת – "מה הבעיה? כולם הרי בפייסבוק."
וכולם מהנהנים, הבנזוג, המלכה, האלה, והמלאך האפל. ורק אני לבד.

עכשיו.
יש כמה פרשנויות אפשריות לחלום הזה –
1. שבאמת אתמול פגשתי כמה חברות והתברר שכולן בפייסבוק חוץ ממני.
2. שניסיתי להכנס לפייסבוק, והיכולת שלו לשלות את החברים שלי מתוך כתובות האימייל שלי הפחידה אותי, אז נטשתי.
3. שאני מרגישה שהטכנולוגיה מבעיתה אותי, ובו זמנית לא רוצה להשאר מנותקת מהשאר.
4. שמשהו ממש לא בסדר איתי, כי אני מתחבטת יותר מדי זמן בשאלה למה חלמתי על פייסבוק במקום למה חלמתי שכולם ראו איתי את הסרט האחרון לפני השינה, ואיפה היו הכלבלב והאלפית בחלום.

פייסבוק מפחיד אותי, באמת. יותר מפוטנציאל ההתמכרות שלו אני מפחדת מהפלישה לחיים. זה מעבר לרשת חברתית מגניבה – הוא יכול לדעת מי החברים שלך דרך חשבון המייל שלך. הוא אוסף מידע לגבי עם מי אתה מעדיף לדבר. יש שם תמונות שאפשר לתייג אותם כך שאתה לא רק מסגיר מי אתה, אלא גם את החברים שלך.
לדבר הזה יש פוטנציאל להפוך לכלי נשק אדיר, ואני מרגישה שרק אני שמה לב לזה.
אני לא טכנופובית, אני לא סובלת מהלם העתיד, גדלתי בעידן של מחשבים ואני יודעת על כל השימושים לרעה שאפשר לעשות באינטרנט. אבל משהו בפייסבוק הוא הרבה יותר מקיף, הרבה יותר חודר ממה שנתקלתי בו עד היום.

מצד שני, הדבר שאני נוהגת לומר לגבי גידול ילדים נכון גם כאן – דווקא מה שלא מפחדים ממנו הוא זה שתוקף אותך בסופו של דבר.

חלומות פז.

חבצלת ואני

פעם, לפני המון זמן, ניהלתי את תחרות הסיפורים של פנטזי.קון, ואחת ה"חובות" שלי בתור מנהלת היתה לעלות לבמה ולהגיש את המתנות לסיפורים הזוכים.
הזוכה במקום הראשון לא הגיעה, וכאשר חזרתי הביתה שלחתי אליה מייל כדי לברר את פשר התנהגותה הסוררת. התכתבנו לא מעט עד שהצלחתי להעביר אליה את הפרסים שלה, והיה לי די נחמד, אבל בסופו של דבר הקשר נקטע, וזהו.
לא מזמן היא התחילה לנשוך לי בצוואר. כלומר – להפציע מדי פעם בפוסטים הגלויים בבלוג הזה ולהביע את דעתה לגבי כל מיני ענינים. לקח לי זמן להבין שזו היא, ולקח לה זמן להבין שלי לא מפריע שנושכים לי בצוואר. להפך – אני אפילו די נהנית מזה.
חיברתתי אותי, התכתבנו קצת אצלה, קצת אצלי, עברנו לג'יטוק, ובזכות שעות העבודה הביזאריות שלי הקשר התחזק. יש משהו נעים בלדעת שמישהי מעבר לאוקיינוס עוברת את אותם דברים כמוני (ואפילו "שואלת" ממני כותרות לפוסטים שלה).
דבר אחד חשוב גיליתי בזכותה – אני לא אדם נחמד. כלומר, אני נחמדה למי שאני מכירה או למי שהחברים שלי מכירים. לאנשים זרים אני בכלל לא נחמדה. וכאשר אדם זר מגיב בבלוג שלי אני בקושי מגיבה בחזרה. מחשבה תת הכרתית שאומרת שאם אני חושפת את עצמי בפני מישהו – אני רוצה שהוא יחשוף את עצמו בפני.

אילו היא היתה בארץ היא היתה מגיעה לזרחין או לכנס, ואני הייתי לוקחת את ידה ומציגה אותה בפניכם.
אבל היא לא בארץ, אז אני מנצלת את הוירטואליה (ואת האפשרות לנעול פוסטים) להציג אותה בפניכם. חבצלת – אלו כולם:

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 

כולם – זאת חבצלת

ברוכה הבאה 🙂

פוסט כנס

סימני לחץ שלאחר כנס:

  • חברי הטובים שמתחילים ב ט' ולא נגמרים חזרו להופעת אורח. לפחות הדיקור הקטין אותם לרמה נסבלת.
  • פצע הרפס מכוער על הסנטר, כואב ומגרד. אני לא מצליחה לישון מרוב שמגרד לי.
  • עצירות. המון ג'אנק פוד וקפה הופכים להמון עצירות וכאבי בטן. 

מסקנות –
לא להתנדב לכל כך הרבה דברים בפעם הבאה! אפילו שזה כיף….

ולמי שהפסיד, הנה קטע קצרצר של המחרוזת המסיימת את ההופעה – ‏http://midsummer.sf-f.org.il/?p=14

פנטסי.קון – איסוף רסיסים

קניתי היום לוח מחיק חדש, הרכבתי עליו את הווים, והתחלתי לערום את משימות הכתיבה שלי.
מה כבר יש?
ביקורת שם, שכתוב כאן, מאמר בצד….
אני הרי לא כותבת כל כך הרבה, ולא לוקחת על עצמי דברים מעבר למה שאני מסוגלת לבצע.
אפילו תכננתי לחלוק אותו עם הבנזוג, שרק חייך ואמר "חכי, אחרי שתסיימי נראה כמה מקום ישאר".

לוח ענק, נקי, התמלא לחלוטין בתוך פחות מחמש דקות ב 14 משימות שונות, מתוכן ארבע מוקפות באדום.

מיותר לציין שלא נשאר מקום לבנזוג, נכון?

אבל איך הוא ידע, זה מה שאני לא מבינה.
איך הוא ידע מראש שאף על פי שהכנס נגמר עדיין לא יהיה לי זמן לנשום?

אפשר לחשוב שהוא מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי…

פנטסי.קון

אם לא סופרים את בדיון, זה הכנס הראשון שהתנדבתי בו, ובלי קשר לבדיון – זה הכנס הראשון שהתנדבתי בו לכל כך הרבה דברים

ניהול תחרות הסיפורים היה כיף – ידעתי יומיים לפני כולם מי זכה בתחרות, יצא לי לדבר עם רני גרף ואלי הרשטיין, ולגלות (כמה מפתיע) שאפילו מו"לים הם בני אדם, והיה נחמד להיות מהצד שהוא לא שופט, לא כותב, רק מארגן מספרים בטבלאות ומחבר תעודות זכיה מופרכות.
ההשתתפות בהפקת "חלום ליל קיץ" כבר היתה מורכבת הרבה יותר. זה לא היה רק כיף, כפי שאפשר להבין. לא רק החזרות הארוכות, גם הויתור על שעות בית, הנסיעות בתוך תל אביב המקוללת, העבודה עם אושיות, שמי אני לעומתן. בסך הכל "חברה של רותם" שבאה לעזור קצת, ופתאום מצאה את עצמה מחפשת מקומות לחזרות שבהם התקרה לא נופלת על ראשי עוזרות במאיות. ואני אזכיר בשקט שמעולם לא ראיתי הפקות מקור קהילתיות (כן, גם לא את "ערפו את ראשו" המיתולוגי), אז בכלל לא ידעתי למה לצפות.
אבל גם היה המון כיף, שחיפה על כל הקשיים. וההופעות היו מ-ע-ו-ל-ו-ת. לא חשבתי שזה יהיה כל כך טוב. חברה שהבאתי איתי לא הפסיקה לצחוק, והיא בכלל לא "משלנו", וביקשה שאזמין אותה שוב להפקות מקור של הקהילה. הנסיכה היא במאית נהדרת, והקאסט מעולה, והמחזה מדהים.
בדיעבד – חבל שלא הבאתי עוד אנשים, וחבל שלא התעקשתי שאחותי תבוא גם.

אבל הדבר שהכי נהניתי ממנו היו ההרצאות שלי.
פעם ראשונה שאני מרצה בכלל. עד היום הרציתי על סיבוכי זאבת אדמתית מערכתית וסטומות (זו לא טעות כתיב), ורק לפני קהל עוין. כלומר – מרצים, סטודנטים, רופאים. זו הפעם הראשונה שהרציתי בפני אנשים שבאו לשמוע הרצאה בשביל הכיף.
אני עדיין נרגשת לגלות שמישהו באמת שילם כסף כדי לשמוע אותי. 
נכון שחצי מהקהל היה מהקאסט ונכנס בחינם, אבל החצי השני שילם!
בשביל לשמוע אותי!
מדברת!
אני עושה את זה כל יום בחינם, אז הידיעה שמישהו מוכן לשלם ולהקשיב לי מדברת על נרניה במשך שעה וחצי היתה משכרת.
ועלו כמה נקודות מענינות, שאני אצטרך להוסיף להרצאה באייקון, כדי להשלים את ההרצאה.

ומועדון הקריאה היה נפלא. סתם הטרדתי את הנסיכה ב"אין לי על מה לדבר" ו"איך אני אשלוט על הקהל". הכל הסתדר מצוין. היו אנשים שהכרתי ממועדוני קריאה קודמים, ובכל פעם שהשיחה גוועה מישהו מצא נושא חדש להעלות. אז לא דיברתי על כל הנושאים שרציתי, אבל עלו כמה נושאים חדשים מגניבים לגמרי. למשל – הקשר בין התבגרותו של מיכאל אנדה בזמן מלחמת העולם השניה לבין הלא-כלום בסיפור שאינו נגמר. 
היה נהדר, דיברנו כמעט שעתיים על ספר שאני אוהבת, ואנשים חייכו ואמרו שהיה כיף ומעניין.
מה עוד צריך?

גיליתי גם משהו – מסתבר שהסיבה שנותנים למישהו תג אורח היא כי יודעים שאין זמן לאורחים להכנס לשום דבר. ביום הראשון שמעתי הרצאה אחת, ובכל שאר הזמן התרוצצתי. ביום השני החלטתי לנצל את החינמיות והצלחנו להכנס לשלוש (!) הרצאות שונות.
ההרצאה של איילת ברטוב על מבוכים והתבגרות היתה מצוינת, ואפילו נתנה לי כמה רעיונות של הרגע האחרון להרצאה שלי. ההרצאה של נעמי וינר על נעמי נוביק היתה מצחיקה עד דמעות, ובעיקר עשתה לי חשק לקרוא את הסדרה (ולו כדי שאוכל למצוא את כל הפגמים שנעמי לא רואה…), וההרצאה של קרן אמבר על ציד נסיכים היתה משעשעת ונהדרת.
כרגיל.

אני מתחילה להבין על מה המלכה והנסיכה דיברו כאשר הן אמרו שפנטסי.קון הוא כנס קהילתי אינטימי. לא היו הרבה אנשים, ומהר מאד זיהינו פרצופים. אני לא אזכור את השמות של כולם, כמובן, אבל יש משהו מוכר וחמים בלהכיר כל כך הרבה אנשים. עם החסרונות של מיעוט אנשים – כי אין הרבה דוכנים, ואין הרבה מעגלי משחקים, אבל עם היתרון העצום של לצאת לאכול צהריים עם מישהו שבבוקר הוא זר מוחלט ובערב הוא החבר הכי טוב החדש שלך, וכמובן – שברגע שמתיישבים על הרצפה עוד עשרה אנשים שאני לא מכירה מתיישבים לידי ומתחילים לדבר על מדע בדיוני.
את זה אין באייקון, לא ברמה כזו, בכל אופן.

היה כנס מעולה, ותוכניה מצוינת, והיו אנשים נהדרים.

או, רציתי לדבר על האנשים. טוב שהזכרתי לעצמי.
אז היו את האנשים שאני כבר מכירה  – המלכה, הכלבלב, קני (שיאלץ לכפר בדם על ההעדרות הבוטה מההרצאות שלי), סקיפי (שרטטה כאשר היא זכתה במקום השני בתחרות הסיפורים, והיתה חמודה ומקסימה עד אין קץ), המלאך האפל ובתזוגו שהגיעו והלכו בתירוץ העלוב של "צריך לחזור לבאר שבע" או "יש לי ראיון עבודה".
היו את האנשים שאני מזהה מכנסים קודמים, אבל כמעט ולא יוצא לי לדבר איתם, כמו לאורה שהסתובבה עם דאלק מיניאטורי וציטטה איתי שורות מ blink. 
והיו אנשים חדשים לגמרי! כמו רץ החרבות הנועז, שהוא הרבה יותר מדי גבוה, ויש לו חיוך מקסים, ובגלל עומס התרוצצויות שלי לא הספקתי להחליף איתו יותר מחמש מילים (ששתיים מהן היו "בוקר טוב"). אבל לקחתי כבת ערובה את  regenesis שלו, כך שבטוח אראה אותו שוב. 

קצת על הבנזוג לפני הסוף – 
לא רק שהוא עבר על ההרצאה שלי, תיקן שגיאות כתיב, הציע רעיונות חדשים, והציע את המשפט הפותח (והמצחיק!) שלה.
לא רק שהוא עבר איתי על הרעיונות למועדון הקריאה, והזכיר לי שוב ושוב שאני די טובה בדיבורים על ספרים, אז הכל יהיה בסדר.
לא רק שהוא גידל את הבן שלנו במהלך חודשי החזרות, בילה יותר מדי סופי שבוע לבד, ס
פג את כל הזעם מההפקה, והחליק את נוצות הכבוד הפגועות שלי.
הוא גם עיצב חלק מהכנס, סחב הכל למרכז רוזין לבד, בלי לצפות לתמורה, חיבק, עודד, ואהב אותי למרות הכל. 

נכון, הוא בן הזוג שלי. נכון שאנחנו ביחד כבר שנים. נכון שעברנו הרבה.
אבל הוא לא היה חייב להיות כל כך מבין ותומך ואוהב, וזה כל כך טוב לדעת שהוא שם, ובלעדיו לא הייתי מסוגלת לעשות רבע מהדברים, ובטח שלא באותה הצלחה. 

אז – 
תודה לנסיכה שיצרה את הכנס.
תודה לבנזוגי שעשה הכל כדי שאני לא אתמוטט יומיים לפני.
היה כנס נהדר, היו אנשים נהדרים, ולעולם, לעולם, לעולם, לעולם, לא אתנדב יותר.