Posts Tagged ‘פנטזי.קון’

פנטסי.קון וגעגועים לגריז

את הדעה החיובית שלי על פנטסי.קון כתבתי באורט. עכשיו זמן לקצת חוויות אישיות יותר.

קודם כל, לגבי ההרצאה שלי –
היא היתה משעשעת, הקהל צחק במקומות הנכונים (חוץ מאשר מהבדיחה האחרונה, אבל הם לא הכירו את הספר), הרגשתי שהצלחתי לענות על שאלות היטב, אבל היא לא היתה מגובשת מספיק. הייתי עייפה ובלתי קוהרנטית, ואני מרגישה ששוב ושוב החמצתי את הנקודות שרציתי להעביר, בכל אחד מהשקפים שהכנתי. היו לי הרצאות טובות יותר. המלכה הוסיפה שצריך סיכום להרצאה, שחסר מבנה מסודר יותר, ואני מסכימה איתה.
לקחים לפעם הבאה (אם תהיה) – להכין שקף סיכום ולישון לפני ההרצאה.

קרב הגלדיאטורים היה משעשע מאד, לפי תגובות הקהל. לא הייתי מרוצה ממנו מספיק – הייתי צריכה להשחיז את המשחקים יותר לפני שעלינו על הבמה. חוץ מזה הבנזוג הפסיד את הסוף בגלל התינוקת שרצתה להשתתף באופן פעיל יותר.
לקחים לפעם הבאה – למצוא בייביסיטר מראש, ולא לקחת על עצמי הפקה של משהו באמצע החופש הגדול.

חוצמזה…
אני לא יודעת. היו אנשים שעצבנו אותי, כמה שאין-להזכיר-את-שמם וכמה שמותר להזכיר את שמם, אבל לא נעשה את זה. הייתי עייפה כל הזמן, ועצבנית, ואיפושהו היה לי קשה להנות מהכנס כמו שקיויתי. ואולי הבאסה העיקרית היא שאני יודעת שהכנס הבא הוא בדיוק כשהבנזוג יהיה במילואים, וכר מעכשיו אני מתבאסת מכך.

אני חושבת שהארגון של הכנס עצמו היה מצוין, ולמרות הפקפוק שלי בהחלטה למנות מנהל תוכן נפרד ממנהל הכנס – זה הוכיח את עצמו (לפחות מהצד של המשקיפה).
נדב וליאת לשלטון!

יאללה, די.

—-

ראיתי עכשיו את הסוף של "גריז". נערות בסוף תיכון בשנות החמישים, רוקדות עם מכנסי שבע-שמיניות, מחוכים וחצאיות מתנופפות. טרום קולמביין, טרום 11 בספטמבר, טרום איידס, טרום ויטנאם (הסרט נעשה ב '66, כך שאי אפשר להגיד שהוא טרום קוריאה).
בנאום הסיום שלה, המנהלת מאחלת לילדים שאולי אחד מהם יהיה כמו פרזידנט אייזנהאור או וייס-פרזידנט ניקסון.
אח, היו ימים.
איזה מזל שהם נגמרו. מחוכים זה כל כך לא נוח.

בהתאם לבקשת הציפור הורודה – המשהו הירוק בהופעת אורח חד פעמית.

מודעות פרסומת

שינה זה למי שאין לו הרצאות לכתוב

מחר פנטסי.קון. הנה הרשימה:

1. יריד אומנים – 12 ספלי זכוכית מצוירים ביד בתנור כרגע, נאפים. עוד 4 ספלי חרסינה מחכים להשלמת שכבה שניה. עוד 8 ריקים וצריך לצייר עליהם (הזמנות? מישהו?)
2. גלימה – תפורה ומוכנה
3. שמלה – שכורה ומחכה, כולל גופיה מתחת בצבע תואם
4. גרזן אדיר לפאנל – מוכן
5. בייביסיטר לגיבור ליומיים – יש

מה שכחתי?
אה, כן, לסיים לקרוא את הספרים, לעבור על הרשימות שלי, ולכתוב הרצאה. זה בסדר, יש המון זמן ביומיים שנשארו. כמעט ארבעים ושמונה שעות.

כמעט סוף החופש

ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
אני מהססת בין הצורך להחזיק אותו חזק, צמוד אלי, לבין הצורך לשחרר, כי זוהי החברה שבה אנחנו חיים, והוא צריך להשתלב בה. אלו הם חייו, ויש גבול לשליטה שלי עליהם, אפילו בגיל הזה.
ההחלטה לשלוח אותו לגן היתה מוצדקת לגמרי. אני עדיין מאמינה ב חינוך_ביתי‏, וחושבת שזו הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אבל היא מחייבת חברה, ואת זה אין בסביבה שלי. לא למשפחה עם מכונית אחת (שנמצאת אצל הבנזוג), ולא ברמת ההכנסה שלנו. כאשר נהיה עשירים יותר ונגור בקומונה – אז הילדים יהיו מבוגרים מכדי להנות מזה. לפחות אם הילדים שלי ירצו לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי, אני אוכל לתמוך בהם.
יום ראשון

הבוקר עובר כמו כדרכם של בקרים, ובצהריים הגיבור נופל במיטה וישן. עוד ניצחון קטן של הגמילה מהמוצץ. הבנזוג חוזר מוקדם מהצפוי, ואנחנו מחליטים על תוכנית מיוחדת לערב – נוסעים ביחד לבקר חברים שגרים בעיר גדולה, לוקחים איתנו חומרי יצירה בשבילי, מחשב בשביל הבנזוג, חיתולים ד"פ בשביל התינוקת, וחיבוקים בשביל הגיבור.
בבית החברים מתאספים. המטרה המוצהרת של הערב היא לוודא שחברה טובה שלי תסיים את עבודתה, אבל המטרה האמיתית היא להפיג את שביזות יום א' בחמימות חברית. הגיבור מסתובב, מחפש תעסוקה ומוצא אותה. תחילה הוא משחק עם החתולים, אחר כך עם אחותו ולבסוף פשוט רץ במעגלים, כמו כל ילד בן חודש וחצי לחמש, בשעה מאוחרת מדי של הלילה.
מדי פעם אנחנו קוראים לו להרגע, והוא מצליח, אבל ככל השערב מתאחר הוא מאותת לנו שהוא לא מסוגל יותר, ואנחנו אורזים את המשפחה וחוזרים הביתה, אחרי שהחברה שלנו מסיימת את עבודתה.
הגיבור בוכה שהוא מתגעגע למוצץ שלו, אבל הבכי נקטע באמצעו ואנחנו רואים שהוא ישן במיטה, חמוד וחמים, והולכים גם אנחנו לישון.


יום שני

קמים, מתארגנים, יוצאים.
נוסעים צפונה, להפגש עם חברות שלי בבית קפה (כן, עוד אחד, לא לצחוק, נקודות!), ומשם למחסן תחפושות בקיבוץ. עוד יומיים כנס (‏‏‏http://fantasy.sf-f.org.il/2008‏‏), וצריך להתכונן.
המחסן עמוס בתלבושות מכל התקופות. נסיכה, מלך ואינדיאנית שוכנים לצד חרבות, אקדחים, שריון גוף ופפיונים מצחיקים. אנחנו, השלוש המבוגרות, חולפות בין הבגדים הרקומים כילדות שהגיעו לבית חלומותיהן. אנחנו מחליפות תלבושות במהירות, מלכה מוחלפת בפיה שמוחלפת במכשפה, והצחקוקים מתגברים.
הגיבור פחות מאושר. "אמא, אולי תלבשי כבר את הבגדים הרגילים שלך ונלך הביתה?"
הוא מצליח למצוא עניין מסוים בריצה לאורך מעברי הבגדים ורשרוש בפעמונים שרקומים עליהם, אבל לא לזמן ארוך מספיק.
ואז – הצלה.
המוכרת מוליכה אותו למאגר האקדחים שלה, והוא מוצא שם אקדח ירוק, חייזרי למראה, שמשמיע קולות מסוכנים. הגיבור שלי הופך לחייל, והוא יורה על כל הרעים שבאים להתקיף אותנו. מכל מקום הם צצים – מאחורי שמלה זנוחה, מתחת לחצאית, ואפילו בין המחוכים התחבא לו רע אחד, שהגיבור חיסל במומחיות ראויה.
משלמים.
נוסעים.
לא חוזרים הביתה, אלא נוסעים לחברה טובה, להתארח אצלה ולהסתכל על תחפושות שיש לה.
שלושה מארבעת ילדיה נמצאים בבית, והם עטים על התינוקת והגיבור. התינוקת מועברת מיד ליד, מחייכת ומגרגרת, ומדי פעם מונחת על הרצפה ומתחילה לזחול במהירות אל אחת משתי הכלבות.
הגיבור בוחר להשאר מול הטלויזיה. הוא רואה סרט על רובוט גדול וחייכן, ומדי פעם מדבר אל המסך ומעיר כאשר דברים לא הגיוניים בעיניו. אחרי שהסרט נגמר הוא חובר לילדים האחרים, וצץ רק כאשר האוכל מגיע.
ואני?
אני יושבת עם ספל קפה שני שאני מסיימת עד תומו לפני שהוא מתקרר, וחושבת שככה אמורים לחיות – עם ילדים ומבוגרים אחרים בסביבה. לא מנותקים בבית אחד בעיר הומה.

זרחין וחלומות משונים על פייסבוק

היה זרחין מעולה אצל המלכה. זה כבר זרחין שני שאני משכתבת. בפעם הקודמת את הספר של המלכה והפעם סיפור שלי, ואני מרגישה שסוף סוף מצאתי את "נישת הזרחין" שלי. חוץ מהשכתוב קשקשתי קצת עם הכלבלב, שהעלה את הרעיון שאני אנהל את פנטזי.קון. כמעט זרקתי עליו נעל.
אני כותבת את זה כאן כדי שבעוד שבעה חודשים, כאשר אני אנהל את פנטזי.קון נדע מתי זה התחיל….
היתה נוכחות-על הפעם – מיצי הביאה חברים שלה, כל הזרחינאים הרגילים היו, ושתי הופעות אורח מלבבות – המכשפה וחבצלת, שקפצה לרגע להתאוורר מהאריזה.
היה נהדר, מלא בחברים, ממצה, ואלמלא היד הסוררת שלי היה יכול להיות זרחין מושלם.

ועכשיו לפייסבוק.

—–

כולם בפייסבוק.
אחותי שם, אמהות מהגן של הגיבור שלי שם, פרופסורים מהעבודה שלי שם, כוווולם בפייסבוק.
רק אני לא.

בלילה חלמתי שהאלה הוורלונית, המלאך האפל, הנסיכה, המלכה, הבנזוג ואני יושבים ליד שולחן ואוכלים. תוך כדי כך מתפתחת שיחה על הסרט שראינו כולנו (יצורים שמיימים – אחד הדברים האחרונים שראיתי בטלויזיה אתמול לפני שהלכנו לישון), והנסיכה אומרת שגם פיטר ג'קסון בפייסבוק. אני מתפלאת והנסיכה אומרת – "מה הבעיה? כולם הרי בפייסבוק."
וכולם מהנהנים, הבנזוג, המלכה, האלה, והמלאך האפל. ורק אני לבד.

עכשיו.
יש כמה פרשנויות אפשריות לחלום הזה –
1. שבאמת אתמול פגשתי כמה חברות והתברר שכולן בפייסבוק חוץ ממני.
2. שניסיתי להכנס לפייסבוק, והיכולת שלו לשלות את החברים שלי מתוך כתובות האימייל שלי הפחידה אותי, אז נטשתי.
3. שאני מרגישה שהטכנולוגיה מבעיתה אותי, ובו זמנית לא רוצה להשאר מנותקת מהשאר.
4. שמשהו ממש לא בסדר איתי, כי אני מתחבטת יותר מדי זמן בשאלה למה חלמתי על פייסבוק במקום למה חלמתי שכולם ראו איתי את הסרט האחרון לפני השינה, ואיפה היו הכלבלב והאלפית בחלום.

פייסבוק מפחיד אותי, באמת. יותר מפוטנציאל ההתמכרות שלו אני מפחדת מהפלישה לחיים. זה מעבר לרשת חברתית מגניבה – הוא יכול לדעת מי החברים שלך דרך חשבון המייל שלך. הוא אוסף מידע לגבי עם מי אתה מעדיף לדבר. יש שם תמונות שאפשר לתייג אותם כך שאתה לא רק מסגיר מי אתה, אלא גם את החברים שלך.
לדבר הזה יש פוטנציאל להפוך לכלי נשק אדיר, ואני מרגישה שרק אני שמה לב לזה.
אני לא טכנופובית, אני לא סובלת מהלם העתיד, גדלתי בעידן של מחשבים ואני יודעת על כל השימושים לרעה שאפשר לעשות באינטרנט. אבל משהו בפייסבוק הוא הרבה יותר מקיף, הרבה יותר חודר ממה שנתקלתי בו עד היום.

מצד שני, הדבר שאני נוהגת לומר לגבי גידול ילדים נכון גם כאן – דווקא מה שלא מפחדים ממנו הוא זה שתוקף אותך בסופו של דבר.

חלומות פז.

חבצלת ואני

פעם, לפני המון זמן, ניהלתי את תחרות הסיפורים של פנטזי.קון, ואחת ה"חובות" שלי בתור מנהלת היתה לעלות לבמה ולהגיש את המתנות לסיפורים הזוכים.
הזוכה במקום הראשון לא הגיעה, וכאשר חזרתי הביתה שלחתי אליה מייל כדי לברר את פשר התנהגותה הסוררת. התכתבנו לא מעט עד שהצלחתי להעביר אליה את הפרסים שלה, והיה לי די נחמד, אבל בסופו של דבר הקשר נקטע, וזהו.
לא מזמן היא התחילה לנשוך לי בצוואר. כלומר – להפציע מדי פעם בפוסטים הגלויים בבלוג הזה ולהביע את דעתה לגבי כל מיני ענינים. לקח לי זמן להבין שזו היא, ולקח לה זמן להבין שלי לא מפריע שנושכים לי בצוואר. להפך – אני אפילו די נהנית מזה.
חיברתתי אותי, התכתבנו קצת אצלה, קצת אצלי, עברנו לג'יטוק, ובזכות שעות העבודה הביזאריות שלי הקשר התחזק. יש משהו נעים בלדעת שמישהי מעבר לאוקיינוס עוברת את אותם דברים כמוני (ואפילו "שואלת" ממני כותרות לפוסטים שלה).
דבר אחד חשוב גיליתי בזכותה – אני לא אדם נחמד. כלומר, אני נחמדה למי שאני מכירה או למי שהחברים שלי מכירים. לאנשים זרים אני בכלל לא נחמדה. וכאשר אדם זר מגיב בבלוג שלי אני בקושי מגיבה בחזרה. מחשבה תת הכרתית שאומרת שאם אני חושפת את עצמי בפני מישהו – אני רוצה שהוא יחשוף את עצמו בפני.

אילו היא היתה בארץ היא היתה מגיעה לזרחין או לכנס, ואני הייתי לוקחת את ידה ומציגה אותה בפניכם.
אבל היא לא בארץ, אז אני מנצלת את הוירטואליה (ואת האפשרות לנעול פוסטים) להציג אותה בפניכם. חבצלת – אלו כולם:

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 ,

 

כולם – זאת חבצלת

ברוכה הבאה 🙂

פוסט כנס

סימני לחץ שלאחר כנס:

  • חברי הטובים שמתחילים ב ט' ולא נגמרים חזרו להופעת אורח. לפחות הדיקור הקטין אותם לרמה נסבלת.
  • פצע הרפס מכוער על הסנטר, כואב ומגרד. אני לא מצליחה לישון מרוב שמגרד לי.
  • עצירות. המון ג'אנק פוד וקפה הופכים להמון עצירות וכאבי בטן. 

מסקנות –
לא להתנדב לכל כך הרבה דברים בפעם הבאה! אפילו שזה כיף….

ולמי שהפסיד, הנה קטע קצרצר של המחרוזת המסיימת את ההופעה – ‏http://midsummer.sf-f.org.il/?p=14

פנטסי.קון – איסוף רסיסים

קניתי היום לוח מחיק חדש, הרכבתי עליו את הווים, והתחלתי לערום את משימות הכתיבה שלי.
מה כבר יש?
ביקורת שם, שכתוב כאן, מאמר בצד….
אני הרי לא כותבת כל כך הרבה, ולא לוקחת על עצמי דברים מעבר למה שאני מסוגלת לבצע.
אפילו תכננתי לחלוק אותו עם הבנזוג, שרק חייך ואמר "חכי, אחרי שתסיימי נראה כמה מקום ישאר".

לוח ענק, נקי, התמלא לחלוטין בתוך פחות מחמש דקות ב 14 משימות שונות, מתוכן ארבע מוקפות באדום.

מיותר לציין שלא נשאר מקום לבנזוג, נכון?

אבל איך הוא ידע, זה מה שאני לא מבינה.
איך הוא ידע מראש שאף על פי שהכנס נגמר עדיין לא יהיה לי זמן לנשום?

אפשר לחשוב שהוא מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי…