Posts Tagged ‘פייסבוק’

זכרונות פייסבוק

בשבוע האחרון פייסבו נתקף בדחף עקשן להראות לי את כל הדברים שעשיתי בשנים האחרונות. לרוב אני מצליחה להתעלם מזכרונות פייסבוק, אבל דוקא השבוע הזה עמוס בניגודים. אנחנו תקועים בבית בסגר 3 (פעם אחרונה וגמרנו בלי חרטות פוס נגעתי בצהוב), ואני אמנם יוצאת לעבודה אבל החיים בערך מושבתים. בנוסף יש חצי-סופה בחוץ, ממטרים לא פזורים בכלל נופלים עלינו מאתמול בלילה, הגורים מבועתים ובוהים בחלונות בניסיון להבין מה זה המים האלה בכל מקום, גראופל בירושלים (בגלל זה החלטתי לעבוד מהבית היום), והאם כבר ציינתי שסגר והנשמה יוצאת אחרי שנה בחרא הזה?

אז לכל זה פייסבוק החליט לתזכר אותי שבדיוק לפני שנה אהוד ואני נחתנו בדטרויט. נסענו לקונפוז'ן, כנס כתיבה ועריכה של מד"ב של שלושה ימים בדטרויט, באמצע ינואר. ירד עלינו שלג והיה נהדר ועמוס, ועשינו מינגלינג, והדפסתי כרטיסי ביקור ואפילו מכרתי כמה עותקים של לב המעגל! חזרנו לארץ ב-22 בינואר 2020, ב-23 בינואר עשיתי מרפאה בלוינסקי, וב-26 בינואר 2020 הבוסית שלי באגף לאפידמיולוגיה הושיבה אותי לשיחה ואמרה, "תקשיבי, יש את הנגיף הסיני החדש הזה. אנחנו צריכים להערך אליו מבחינה מיחשובית למקרה שיהיה כאן בארץ מקרה. בבקשה תעבדי עם אגף המיחשוב שמערכת החקירות תהיה מוכנה גם למקרה כזה".

ומאז לא ראיתי אור יום במשך כמה חודשים.

אפילו לא כתבתי את הפוסט המסכם עם מליון העצות המצוינות שקיבלתי בקונפיוז'ן, או לינק לביקורת המתלהבת של שונאן מגווייר על לב המעגל, או תמונות.

הודעת החופשה האחרונה שלקחתי.

אז כאמור, תקופה לא כיפית בכלל לקבל תזכורות של פייסבוק, שמאד שמח לספר לי איך לא התלוצצתי עם הבחור במשטרת הגבולות, הקפה הראשון ששתיתי שם, התג של הפאנליסטית (זאת אנייי!), שעזרנו לסדר את החדרים כי לא משנה שזה בצד השני של האוקיינוס, א.נשי כנסים תמיד צריכות עזרה, שהייתי בשלג, ואפילו את אירוע החתימות הוא זוכר! וכל זה בחו"ל שלא קיים כבר שנה כי פנדמיה, ואפילו פוסט על להיות אפידמיולוגית באגף לאפידמיולוגיה בזמן פנדמיה, לא יצא לי מזה כי לא כתבתי כלום השנה שאינו סיפור קצר עם דדליין ברור.

אז התעצבנתי, והתבחבשתי עם עצמי, ובאופן כללי זו תקופה איומה, ואז, מכיוון שפייסבוק הוא אלגוריתם חסר נשמה, הוא הביא לי את הפוסט התמים הזה, שנתיים קודם לכן. זו אני מעמידה פנים שאני בסך הכל קוראת את הספר של ורד ונהנית, ולא מספרת לאף אחד שאני קוראת את הספר של ורד בזמן שהקטנה מאושפזת בשניידר, יממה אחרי שהיא אובחנה עם סוכרת. שבבת אחת עברנו ממשפחה עם קשיים שדורשים התמודדות למשפחה עם קשיים שדורשים התמודדות באמצעות דקירות והזרקות, והמוח שלי הפך ל"אם הציבילזציה קורסת, מאיפה אני משיגה אינסולין" ל"איך אני שומרת על האינסולין קר" וטלטלה רגשית של כולנו, שבמידה מסוימת נמשכת עד היום.

נו, אז אני לא בדטרויט עכשיו, באמצע כנס כיפי לאללה, אבל לפחות אני גם לא בבי"ח עם ילדה עם סוכר מעל 300 ולבלב קורס.

יאללה, שכולםן יתחסנו כבר והחיים יוכלו לחזור לנורמלי (ואם ארה"ב תוכל בבקשה להפסיק לנסות להיות דיסטופיה גרועה, זה יהיה מעולה, תודה).

חלוקת זמן ותעדוף פרויקטים – אל תשאלו אותי כיצד…

לפני מלאאאא זמן אורי ליפשיץ כתב איך הוא מחלק את הזמן שלו, וביקש מעוקביו ועוקבותיו לספר לו איך הם מחלקים את הזמן שלם.
התגובה הראשונה שלי היתה "אין לי מושג איך". אני לא כמו אדם, מנהל המדיה החברתית של מדעת, שיודע להסביר בדיוק כמה דקות הוא משקיע בכל תחום בחייו. אני עושה הכל, כל הזמן, ובמקביל. מי שאי פעם שוחחה איתי יותר משתי דקות יודעת שתוך עשרים שניות בערך המבט שלי מתחיל לנדוד ואז או שאני נחמדה וממשיכה להעמיד פנים שאני מאזינה או ש(אם זו חברה אמיתית) אני פחות נחמדה, ואז אני שולפת פנקס וכותבת את הרעיון שעלה לי באותו רגע. רשימות To Do הם חסרות משמעות מבחינתי, כי כמ שאני לא מנסה להצמד אליהן, אני תמיד, אבל תמיד, מוסיפה משימות, מחסירה משימות, ובסופו של דבר פשוט מתעלמת מהן לחלוטין.
הפעמים היחידות שאני מרוכזת לחלוטין במה שאני עושה הן או כשאני עם מטופל/ת, או כשאני עובדת על SPSS, או כשאני כותבת. כל אופציה אחרת, החל מהכנת ארוחת ערב וכלה בנהיגה על כביש מהיר תמיד גורמות לכמה דברים לקרות במקביל. אפילו בזמן הרצאה או קריאה אני אוספת רעיונות לסיפורים (רק שבזמן הרצאה לרוב אני לא עוצרת הכל, שולפת פנקס וכותבת אותם), לומדת לערוך או סתם מריצה את רשימת הקניות בראש.

אז כשאורי שואל איך אני מחלקת את הזמן שלי, אני לא. אני עובדת על פרויקטים ואותם אני עושה בו זמנית. יוצאי הדופן היחידים הם העבודה (שקורית כשאני בעבודה), והמשפחה שלי. הילדים והבנזוג מקבלים תשומת לב מפורקת לחתיכות בין ובמקביל לדברים אחרים.

רוב היום באופן משמעותי הולך על כתיבה. או כתיבה ממש, כלומר לשים מילים על דף (או להכניס פיקסלים לקובץ) או כתיבה בהעדר דפים – הרצת סצינות בראש, חשיבה על הדמויות, חיפוש העומק הרגשי של סצינות, העמדת הסצינה מנקודות מבט שונות וכו'. לרוב אני עובדת על שני פרויקטים בו"ז, מה שגורם לקרוס-אוברים משעשעים מאד.
רוב היום באותו זמן הולך על מדעת , העמותה שהרסה לי את החיים. מה שפעם היה זמן כתיבה לבלוג, מרדף אחרי רעיונות משעשעים לכתוב עליהם פוסטים ומריבות עם אנשים באינטרנט הפך לתחזוקה שוטפת של משהו גדול בהרבה מעצמי, ששואב ממני כמויות עתק של כוח נפשי, זמן וידע. מדעת לרוב צריכה ממני עריכת פוסטים, מענה על שאלות (לשמחתי משמעותית פחות היום בפייסבוק, יותר בטוויטר), הרצאות, עבודה על האתר, דיוני ועד וערימת בלתמ"ים שאי אפשר להרים ממנה את הראש.
משמעותית פחות זמן, ותחומים היטב לוקחים ממני הרהורי אשמה על חוסר פעילות גופנית ו/או אשכרה פעילות גופנית. אני מהמרמים. כלומר, מספיק שהלכתי מהרכבת לעבודה עשר דקות ואני מכניסה את זה ברשימת הפעילות הגופנית לאותו יום…
הדבר שהכי הצטמצם בשנים האחרונות הוא הקריאה. אני קוראת פחות (ניסיתי אודיובוקים, זה לא עוזר, תכף תבינו למה). ממישהי שקראה 3 ספרים בשבוע חלש ירדתי לאחד בחודש, וגם זה בקושי. כל זמן העירנות שלי מוקדש לכתיבה, ואם אני לא עירנית מספיק לכתוב אני לא מסוגלת גם לקרוא. אודיובוקים לא עובדים עבורי כי קשה לי להאזין לאדם אחר מקריא לי, וכי זמן "פנוי" מבחינת עירנות (כלומר, נהיגה ממושכת, נסיעה ברכבת, תליית כביסה) מוקדש לעבודה על סיפורים. ספר חיצוני מפריע לי לתכנן מה לעשות עם הדמויות שלי.
התעדכנות בספרות רפואית, עזרה לילדים עם שיעורי בית, צפייה בטלוויזיה, שינה, סידור המדיח, מעקב התפרצויות בעולם, הכנת הרצאות והזמנת ירקות – כל אלה נדחקים בין לבין ולפעמים אחד במקביל לשני.
.
השאלה שצריכה לעלות עכשיו היא "אז איך את מתעדפת פרויקטים חדשים?"
זה קל.
פרט לעבודה, כל דבר חדש צריך לענות על שלושה קריטריונים: האם זה מגניב אותי, האם זה דורש ממני הרבה עבודה והאם זה ישפר את העולם אם אעשה את זה.
ולכן –
קל לרתום אותי לפרויקטים התנדבותיים למען הקהילה (2/33 קריטריונים), וקשה לגרום לי לכתוב משהו חסר חשיבות לא בתשלום (1/3 קריטריונים).
קל לגרום לי להרים כנסים, להרצות ולכתוב לפרויקטים משותפים (2/33 קריטריונים), וקשה לגרום לי להשתתף בפרויקטים קהילתיים של משהו רחוק ממני (1/3 קריטריונים).
.
תוספת מאוחרת (כי הבנתי שחסר) – "חברים"="משפחה", ולכן הם נדחקים בין לבין ותוך כדי דברים אחרים. אבל לפחות הם מקבלים קריטריון "מה שהם מבקשים הם מקבלים" שגובר על כל השאר!
.
תודה, אורי, שאיפשרת לי לנסח את הדברים האלה.