Posts Tagged ‘פאריז’

פרק עשירי, או – עייפות

התעייפנו. מהאור, מהרעש, מהרחובות הבלתי-נגמרים, מהמדרגות שיש בכל פינה, מהכל. בעיקר התעייפנו מזה שבכל פעם שאנחנו מחליטים על יום "קל" עם "מעט הליכה" אנחנו מוצאים את עצמנו במיטה עם רגליים שלא מסוגלות לזוז יותר. לפני עשר שנים חרשנו את רומא ברגל לכל כיוון בלי רגע של מנוחה, אבל עכשיו אנחנו עם שני ילדים, כפופים לצרכיהם (אי אפשר להחליט שלא אוכלים כל היום, למשל). בשנה שעברה בארה"ב של אמריקה הלכנו הרבה, אבל עם קטעי נסיעה ארוכים בין לבין.

ויש את העייפות הנפשית. אצלי זה הצורך הבלתי נגמר לחבר מילים בודדות פזורות למשפט קוהרנטי אחד, עם הטיות נכונות של גוף ופועל כדי להזמין מנה במסעדה, או סתם לטעון מחדש את כרטיס הנסיעה במטרו. שזה עוד מילא כי הילדים לא יכולים לתקשר עם אף אחד. מדי פעם צץ איזה ילד שמוכן שידברו איתו בעברית, אבל לרוב הם מוגבלים למשפחה הקרובה בלבד, וביננו – כמה אתם מוכנים לדבר רק עם ההורים שלכם?

אז יצא שהיום נשארנו בבית. לא תכננו את זה מראש, אבל הילדים היו חמודים, ואחרי שהבנזוג התעורר (הוא ישן שעתיים בערך בגלל האור הבלתי-נגמר כאן) הם ישבו לראות את "צעצוע של סיפור 3", ואחריו את ד"ר הוריבל (הם מחונכים היטב). הם הכינו לעצמם ארוחת בוקר משאריות הפיצה מאתמול וגבינה שנותרה במקרר, וכאשר התעוררתי גיליתי את כולם על הספה, מגנים על המדשאה שלהם מפני זומבים מרושעים או קוראים ספרי נסיכות. התיישבתי לעדכן את הבלוג, ואיכשהו היום נגמר, ולכולנו היה כל כך כיף ורגוע שאני אמנם מרגישה תחושת החמצה של "היינו יום שלם בפאריז ולא עשינו כלום", אבל מצד שני – אי-עשיה גם היא חשובה.

תערובת של נסיכות וזומבים

ופינתנו האהובה, דברים שאכלנו היום!

שאריות פיצה, כמעט-לחם-עם-עובש (נזרק לפח אחרי שהתברר שהוא החליט להעמיד פנים שהוא גבינה), חמאה וכאלה, עוד שאריות פיצה, צ'יפס קר, (ואז יצאנו למסעדה כי נגמרו שאריות הפיצה…) שרימפסים קטנים עם אבוקדו ברוטב ויניגרט-אשכולית, נקניק חזיר עם טוסט, סטייק אנטריקוט עם רוטב פלפל, ספגטי בולונז, קונפי ברווז עם צ'יפס, מוס שוקולד, קולה. ויתרנו על היין כי מאוחר.

מודעות פרסומת

פרק תשיעי, או – דברים שנפולאונים עושים

הוחלט על יום קל. נשבר לכולנו ללכת בלי סוף בשדרות מעוצבות, לטפס במדרגות של המטרו, ובעיקר – לטפס במאות מדרגות לראשי "בניני-חובה" כדי לראות את פאריז מלמעלה. זה אמנם מראה יפה, אבל ראבק – אחרי הארבע-מאות ומשהו מדרגות בנוטר-דאם מגיעה ליהודים מנוחה. לפיכך נבחר שער הניצחון. הוא גם יפה וגם יש בו מעלית! הוריי.

למי שלא יודע – שער הנצחון הוזמן על ידי נפולאון הראשון אחרי הנצחון בקרב אוסטרליץ במטרה להצעיד את גדודיו כאשר יחזור לבירתו. זה, כמובן, לא עבד, כי בניה של שער ניצחון לוקחת זמן, והשער היה מוכן שנים אחרי שהצבא של נפולאון הפסיק לצעוד על קיבתו והלך לצעוד לבתי אבות.

בכל מקרה, השער מאד יפה, וכאמור, יש בו מעלית, מה שהופך אותו לאטרקטיבי במיוחד עבור הורים לשני ילדים שלפחות אחת מהם לוקה במדרגותופוביה, מחלה קשה אשר גורמת לבכי היסטרי בכל פעם שהיא נתקלת בעוד גרם מדרגות לולייני.

אכלנו ארוחת צהריים בבית קפה ליד הבית (תכננו שזו תהיה ארוחת בוקר מאוחרת, אבל הפיצות שלהם הריחו ממש טוב), קנינו סוכר בכל מיני צורות (עוגיות אוריאו, m&m וסוכריות נחשים בטעמים), והמשכנו הלאה.

יצאנו מתחנת המטרו המתאימה (בכיכר שארל דה-גול, עוד צרפתי חשוב), חצינו במנהרה תת קרקעית את אחד הרחובות הסואנים בפאריז, ושמנו פעמינו אל עבר התור. קצר ממה שחשבנו שיהיה, עד שהבנו למה – המעלית מקולקלת.

"הו לא" נאנחו כפות הרגליים שלי והבנזוג ביחד, ובכל זאת. הגענו עד כאן, לא ניתן לבעיה טכנית אחת קלה להפריע לנו להנות. הבנזוג הרכיב את הקטנה על הידיים, והגדול ואנוכי שעטנו במעלה 280 מדרגות. הגדול, דרך אגב, טס למעלה, בלי סימן בודד לעייפות. הדבר היחיד שעצר אותו היה הקיר למעלה. אני מאשימה את הסוכריות.

הנוף משער הנצחון יפהפה. בכלל פאריז יפה מלמעלה. האוסמן עשה עבודה טובה. מה שמגניב במקרה של שער הנצחון הוא שבניגוד לכל בנין גבוה שטיפסנו עליו עד כה, שער הנצחון אכן מכוון להיות נקודת מוקד, ולפיכך רחובות נמשכים ממנו והלאה עד האופק. חזיתות הבנינים שמקיפים את הככר אחידות, מה שהופך את הסיבוב ליפה במיוחד. הילדים מצאו שוב ושוב את מגדל אייפל כדי לזכות במשחק הידוע, והבנזוג עזר לי לחלק את הפרסים בינהם.

כאשר ירדנו גילינו ערימת חיילים מסתובבת בכיכר. מסתבר שבכל ערב מדליקים את משואת החייל האלמוני של מלחמת העולם הראשונה. בטקס נוכחים תזמורת צבאית, מלא חיילים והמון ותיקי צבא. רובם מלווים על ידי רופאים ואחיות מבית החולים הצבאי הסמוך. הקטנה הלכה לישון במנשא, הגדול נהנה עד שנמאס לו. בכל זאת, נאומים בצרפתית רק נשמעים מיוחדים, והתזמורת לא נגנה דברים ממש מגניבים.

לפיכך יצאנו למתוח את הרגליים בשדרות השאנז-אליזה, המקום שעבר מהפכה לפני שנים בודדות. הזהרנו את הגדול מראש שאנחנו לא הולכים לקנות שם כלום, כי בהיה בחלונות הראווה יקרה מדי עבורינו. למרות זאת התחלנו בישיבה בבית קפה חביב. הזמנו קפה לשנינו וסוכר לילדים בצורת גלידה ועוגות. הקטנה התעוררה וביקשה מיץ, והמלצר (אחרי שהוא לקח את התפריטים) אמר שיש להם רק מיץ תפוזים. הזמנתי שלוש כוסות, מה שהתברר כטעות חמורה – מסתבר שזה מיץ שעשוי מזהב משום ששלוש כוסות מיץ היו אחראיות למחצית מהחשבון שקיבלנו. את החשבון, ד"א, קיבלנו קצת אחרי שהילדה התעוררה והחלה לבכות מסיבות השמורות איתה, עוד לפני שסיימנו את הקפה שלנו. התכוונו ללכת מיד כי אנחנו מבינים רמזים, אבל כשראינו מה גודלו של החשבון הוחלט ברוב קולות להשאר עד שנלקק את טיפת הקצפת האחרונה מהבננה-ספליט, ולעזאזל ההפרעה לשאר יושבי בית הקפה.

השדירה ענקית, מעוצבת להפליא ועמוסה באנשים עמוסים בכסף. נכנסנו לחנות תצוגה של פיז'ו, בה מכוניות עתידיות הסתובבו על במות, ולאחר מכן לחנות של טויוטה בעקבות דרישת הקטנה להסתכל על עוד מכוניות. היתה שם מכונית לארבעה תלויה מהקיר. היה מאד מגניב. מעבר לכביש מצאנו חנות של וירג'ין, ונכנסנו לחפש משחקים וסרטים. מצאנו כל מה שרצינו, כולל מופע של די ג'יי ממש מגניב בכניסה, וטלויזיות שמקרינות סרט לכל לקוח. הקטנה התבייתה על אליס בארץ הפלאות, הגדול על הדגמה של משחק הידוע בכינויו "זה שניר שיחק כשבאנו אליו פעם ואנחנו לא יודעים איך קוראים לו".

הצלחתי אפילו לברר עם אחת המוכרות לאן נעלמו הפיירפליי שלהם. היא הכירה את באפי, לא את פיירפליי. יש סיכוי שהסדרה מעולם לא הוקרנה בצרפת מכיוון שהיא לא היתה זמינה בכלל בפורמט אירופאי אלא רק אמריקאי. צרפתים מסכנים.

הלכנו גם להסתכל על מבחר עצום של ספרי מד"ב וקומיקסים, כולם בצרפתית מדוברת, כמובן. הקטנה מצאה ספר על חתול שעושה תעלולים והקריאה אותו לעצמה. הגיבור התביית על "המתים המהלכים". אני, למקרה שתהיתם, התבייתתי על בובות של ברבאבא, שמסתבר שהוא די גדול בצרפת.

שעתיים מאוחר יותר הצלחנו להתנתק מהררי הספרים ולצאת לרחוב, המואר להפליא. הילדים היו אומללים למדי והבנזוג בדק וסיפר לכולנו בעליצות שהשעה כבר תשע בלילה. בשילוב עם היום הארוך בשנה היו צפויות לנו עוד שעות אור רבות.

חזרנו הביתה והתפצלנו. הבנזוג עלה עם הילדים לצחצוחי שיניים ואני הלכתי לקנות לחם, שיהיה למחר בבוקר. האור האינסופי התברר כרעיון לא-רע בכלל בזמן ההליכה ברחובות הלא-מוכרים בהם הומלסים התכוננו ל"לילה". השעה היתה תשע וחצי, והאור בחוץ היה של דמדומים-מוקדמים. הבנזוג היה צריך לעבוד והוא דיווח שהיה חושך בין אחת לשלוש לפנות בוקר. אחר כך השמש עלתה מחדש.

עיר משוגעת.

בשביל מה אתם מדליקים אורות?

ובפינה, דברים שאכלנו היום, גם הדברים שאכלנו אתמול!

אתמול –

  • בוקר – לחם, גבינות, חמאה, קפה לא-נטול, יוגורט
  • מרק מיסו, סלט כרוב עם תיבול מעולה, מאקי עם מלפפון, מאקי עם סלמון, מאקי עם דג לא מוכר, אינסייד-אאוט עם סלמון ואבוקדו, שיפודי עוף, שיפודי גבינה-משהו-חריף-ממש-טעים-שאני-לא-יודעת-איך-קוראים-לו-וחבל.
  • קרפ נוטלה
  • הבנזוג אכל גם דברים, אבל לא איתנו אז זה לא נחשב.

היום –

  • הקטנה הודיעה שהיא רעבה, הלכה למקרר, הוציאה את הגבינה הקשה והחריפה, ביתרה אותה לקוביות ואכלה אותה. אני רק משוויצה כאן.
  • יין אדום, פסטה קרבונרה, ברווז ותפוחי אדמה, צ'יפס, פיצה סלמון וקרם פרש
  • סוכריות נחשים מצופות סוכר, אוריאו
  • אספרסו, קפוצ'ינו, בננה-ספליט, פונדנט שוקולד, מיץ תפוזים טרי
  • שאריות של פיצה סלמון

פרק שמיני, או – סיוט מתגשם

היה אחלה יום, באמת. הבנזוג הלך לסלון האווירי (התצוגה בינתיים סגורה לאנשי מקצוע בלבד), והגדול בחר את האטרקציה של היום. אחרי שמוזאון הילדים, מוזאון הקסמים וחנות הענק של פליימוביל נפסלו כי מסתבר שביום שני הכל סגור, נבחר ברוב קולות הגן הגבוה של פאריז. הגן הוקם על מסילת רכבת ישנה, ועכשיו אפשר לטייל לאורך קילומטר ומשהו בגן פורח ולצפות על בתים של צרפתים.

היה ממש ממש כיף, אבל זה לא שינה בכלל כי באיזשהו שלב הושבתי את הקטנה לעשות פיפי על צמחים, הגדול ביקש לרוץ קצת קדימה, ואחרי כמה רגעים גיליתי שהוא לא לידי. הכמה רגעים התארכו, והתארכו, והפכו לדקות, והקטנה ואני התחלנו לצעוק בכל הגן הארוך הזה את שמו של הגדול, כשהקטנה מדי פעם מוסיפה "אם לא תבוא מיד אני אכעס עליך מאד!". אני, לעומת זאת, שיננתי לעצמי שוב ושוב שדני קרמן כתב בספר שלו שאי אפשר ללכת לאיבוד בגן כי הוא ארוך וישר, עד שגיליתי שכולו מלא בכל מיני מקומות מחבוא עלאק-רומנטים, שלעיני נראו כמו מקומות אופטימלים לפדופילים, שלא להזכיר את המספר המטורף של יציאות מהגן (לפחות ארבע. זה הרבה כשאת אמא מבוהלת).

וכל הזמן הזה אני מקללת את הטמטום שלי, ואת חוסר הזהירות, והדמיון שלי מריץ במהירות-שיא סרטי אימה בהם הילד שלי נחטף / אובד לנצח ברחובות פאריז / נמצא על ידי שוטר שלא מבין מה הוא רוצה, ומכיוון שהוא לא יודע להגיד איפה אנחנו מתאכסנים כאן הוא לעולם לא מוצא אותנו….

אחרי רבע שעה מצאנו אותו בקצה הגן. הוא רץ אלי. התחלתי לצעוק עליו והוא מיד התחיל לבכות, ואז הייתי צריכה לחזור להיות המבוגרת האחראית ולנחם אותו, ולשבח אותו שהוא עצר בסוף הגן ולא ירד לכביש, ולמחות את הדמעות ולדחוף עמוק עמוק את הפחד ההיסטרי.

חוצמזה היה באמת יום מגניב, כי ראינו את ככר הבסטיליה, ונתתי לגיבור להחליט לאן הולכים והוא הרגיש מאד מבוגר, ונכנסנו לחנות ספרים בצרפתית עם מדף שלם שמוקדש לז'ול ורן, ואכלנו סושי סוף סוף (שניהם נורא רצו, הבנזוג נורא לא רצה, אז ניצלנו את היום שבו לא היינו ביחד ואכלנו סושי), ושני הילדים נסעו בסחרחרה (כזו עם סוסים מסתובבים ומוסיקה), והלכנו המון ברגל, והקטנה היתה אמיצה להפליא ועשתה את כל הדרך בעצמה מבלי לבקש על הידיים.

ואז הלכנו הביתה וקניתי לשנינו קרפ עם נוטלה, וכשהוא נרדם חזרתי עוד פעם לחדר שלו וניסיתי להרגע.

פרק שביעי, או – מהארץ לשמיים וחזרה

מדי שנה, החל מתחילת המאה העשרים, בערך עשר דקות אחרי שהאחים רייט נחתו בחתיכה אחת בשדה העלום שלהם, הסלון האווירי שבלה-בורז'ה מנקז אליו את כל מי שבונה מטוסים / מטיס מטוסים / יודע לגגל שם של מטוסים. זה מקום סופר-מגניב, עם הרבה דברים סופר מגניבים, והשנה נגיע אליו. אבל לפני שנגיע אליו הוחלט על סיור מקדים למוזיאון התעופה והחלל שממוקם קרוב לסלון.

תחילת היום בצהריים, כאשר סבבנו את תחנת הרכבת בלה-בורז'ה פעמיים עד שגילינו שכאשר האיש הנחמד בקופה אמר לנו לפנות ימינה כדי למצוא את האוטובוס שמחבר בין תחנת הרכבת למוזיאון הוא התכוון "שמאלה". תחנת האוטובוס האבודה נמצאה חיש-קל, ואיתה קו 152 שתפקידו לשנע אנשים שאוהבים מטוסים למקומות שיש בהם מטוסים (וגם עובר בשוק בדרך). מההתברברות של הבוקר יצאנו עם שריטות על הברכיים (של הקטנה), חבילת פלסטרים בשניים-עשר ש"ח, וארבעה קרואסונים. בנוסף למדתי שקרואסון עם שוקולד הוא בכלל לא קרואסון אלא מאפה עם שם אחר. מזל שיש אצבעות שאיתן אפשר להצביע על מה שרוצים ולבלבל את המוכרת החביבה.

הכניסה למוזיאון היתה נטושה לחלוטין. מדי פעם השתחל איש צוות עם כרטיס כניסה אוטומטי, אבל בסך הכל התחושה היא ש"עוד מעט יקרה משהו, בינתיים מחכים לג'ינג'י עם המפתח". מצד שני, האשה בקבלה דוברת אנגלית שוטפת ומכרה לנו את כל הכרטיסים שרצינו. הבנזוג והגדול אצו-רצו לפלנטריום ואילו הקטנה ואני שמנו פעמינו לחנות המזכרות.

עכשיו התחלתי לשמוח. כי המזכרות בחנות הן לא המזכרות הסטנדרטיות של ספלי-אייפל-מחזיקי-מפתחות-אייפל-חולצת-אני-אוהב-את-פאריז-עם-ציור-אייפל. בחנות של מוזיאון התעופה והחלל יש מליון דברים שקשורים לתעופה ולחלל. דגמי מטוסים, מעבורות וחלליות (כולל דגמי סטארוורז), מעילי טייסים בארבע גזרות שונות, תיקים מנומרים עם תגיות "חייל האוויר של צרפת", גלויות וסימניות עם כל דגם מטוס שאי פעם יוצר בצילומים ובצבעי מים, פנסים שמקרינים כוכבים, ספרים מכל מיני סוגים, והכי חשוב – אווירה ממש נעימה. המוכר לא התעצבן עלי או על הקטנה שנגעה בכל דבר שרק יכלה להגיע אליו.

אני רוצה רגע להתעכב על הספרים. מסתבר שיש כמות עצומה של ספרי "הנסיך הקטן", שלמיטב הבנתי הרעועה בצרפתית מהווים פריקוולים לסיפור המקורי (וחלקם סיקוולים. לא נכנס לזה). הקטנה נדבקה לספר אחד עם דמויות פופ-אפס מגניבות, שמספר איך הנסיך הקטן הגן על השושנה שלו על ידי שימוש בזמן בכוכב הזמן נגד נחשים מרושעים. או משהו. זה לא ממש משנה כי הספר כל כך חינני ומקסים ששקלתי לקנות לה אותו רק בגלל הפופ-אפס. טוב שהבנזוג והגדול יצאו מהפלנטריום בדיוק באותו הרגע. הסיכום של הבנזוג – צרפתית היא לא שפה לבני אדם. הסיכום של הגדול – קפיצות והתלהבות עתירת מילים.

התחלנו בסיבוב במטוסים שחונים מאחורי הקופה. באמת קטנים, בואינג 747, קונקורד, כאלה. המטוסים משומרים בחלקם וחלקם מפורק לצרכי הדגמה. כך אפשר להכנס לבטן המטען של הבואינג, להתפעל ממבנה המושבים בקונקורד ולהציץ למחלקת העסקים בשניהם.

משם המשכנו לתצוגת "מלחמת העולם השניה". אם עד עכשיו היה רק מגניב, בתצוגה הזו הענינים נעשו עוד יותר מגניבים. ספיטפיירים, מוסטנגים, טיל V1, והכי מגניב – דקוטה פתוחה לקהל, שאפשר לטפס עליה ולהתרשם מכמה צנחנים הם עם אומלל. הכל משוחזר, עם שלטי "מטוס זה השתתף במבצע Overlord בשנת 1944 והציל את העולם במו כנפיו".

עכשיו כולם היו בהיי חוץ מהקטנה שנכנסה למנשא והלכה לישון. נכנסנו לאיזור החלל, וכאן ההתלהבות הרקיעה שחקים (הא-הא… איזה משחק מילים מתוחכם). אולם החלל מחולק לארבע קומות בעלות חלל משותף, בכולן תצוגות של טילים, משגרים, לווינים, והכי מגניב -קפסולת סויוז! אמיתית! מהחלל!

יש מצב שראינו גם אבני ירח, אבל הכיתוב באיזור הזה היה רק בצרפתית…

עברנו לאיזור התעופה, שמכיל את כל תולדות התעופה, החל ממטוסי דה-וינצ'י ועד לחדר ענק מלא בדאונים מהרצפה ועד לתקרה. צילמתי את החדר ושלחתי לאבא שלי, שיקנא. הגדול התרוצץ בין המטוסים כמו ילד שכל דגמי המטוסים שלו קמו לתחיה מול עיניו.

והאם כבר הזכרתי שיש משגר טילים שני משגרי טילים במרכז המוזיאון? סתם ככה, כי זה מגניב?

בעשרה לשש גילינו שעוד עשר דקות סוגרים את המקום ועדיין לא סיימנו. זה בסדר, אנחנו עוד נחזור..

חשוב לדעת שבניגוד לכל מקום אחר שהיינו בו עד היום – השילוט כמעט בכל מקום הוא באנגלית ובצרפתית, רוב הצוות דובר אנגלית שוטפת, וכמובן, המקום עמוס בדברים סופר-מגניבים. אז לכל המפחדים ממגבלות השפה – הפסיקו לפחד!

ביחד עם פרובאן, זה ללא ספק אחד המקומות המשובחים שיצא לנו להיות בהם בטיול הנוכחי, וכמו פרובאן בעיני הוא מקום חובה לכל אדם שאי פעם הרים את עיניו לשמיים והתלהב ממה שהוא ראה.

במקום תמונה עם כיתוב משעשע, להלן סרטון של הספר ממנו הקטנה התלהבה

וגם קישור למאותגרי האימבד.

ובפינה החביבה על כולם – דברים שאכלנו היום!

מיץ תפוזים, טוסט בריוש, ברי, חמאה, יוגורט, קפה, סוכר בקוביות (זה נחשב אוכל!), קרואסון חמאה, לא-קרואסון שוקולד, תפוצ'יפס, עוגיות שוקוצ'יפס, ספגטי בולונז (ילדים), חתיכות בגט, יין רוזה, ספגטי סלמון מעושן וקרם פרש, ספגטי פירות ים (שהיה ממש לא טעים, עם שרצים ספוגיים ולא מזוהים, חלקם בעל ריח מובהק של דגים, מה שמעיד על חוסר טריות, והכי גרוע – כשהלכתי להתלונן בעל המקום אמר שהוא יחליף לי את המנה בשמחה אבל יחייב אותנו עליה בכל מקרה), קולה, מיץ מנגו (הקטנה רצתה מיץ כתום…), תפוח עץ ירוק, קוביות סוכר (כבר ציינתי שזה נחשב אוכל?).

פרק שישי, או – נמו

היום ירד גשם. הרבה גשם. המון גשם. ירד כל כך הרבה גשם עד שהתחלנו להשתעשע במחשבה שאולי לצאת החוצה זה לא רעיון טוב. אחרי הכל, דלקת ריאות אפשר לחטוף גם בבית, ושם החיידקים לפחות מדברים עברית.

אבל אז השמש יצאה, הילדים נעלו נעליים והתייצבו ליד הדלת בתוך עשר שניות, וזה לא הותיר למבוגרים שביננו ברירה. אספנו את עצמנו מהספה הנוחה והחביבה ויצאנו למזג אוויר של אחרי גשם. ירדנו בתחנת טרוקדרו כי תמיד צריך לראות את מגדל אייפל על הבוקר. היום חיכו שם כל מיני צרפתים משוגעים. קבוצה אחת רקדה ריקוד הודי. לא ראינו את ההתחלה, ולכן עד עכשיו אני תוהה האם זה פלאש מוב או לא, אבל מה זה משנה? היה מגניב. קבוצה אחרת הכילה אנשים בפאות צבעוניות ובגדים מוגזמים והתאמנה בלהרביץ לאוויר מכל מיני כיוונים. אם אוויר אי פעם יתקוף אותי – אני רוצה מישהו מהם שיגן עלי.

אמרנו יפה שלום לצרפתים המשוגעים והמשכנו היישר אל עבר האקווריום של פאריז.

תשמעו. אני לא מאד אוהבת דגים. כלומר, אני מאד מסמפטת אותם כשהם בצלחת שלי, רצוי צלויים, עם קצת רוזמרין ואולי שום. כשהם עדיין במים – זה קצת מזכיר לי שומר מסך ממש ממש ישן. תוסיפו לזה פרק ירך ימין שהזדעק אתמול והבוקר שבק סופית, כאב ראש כי שתיתי בטעות קפה נטול-קפאין (זה לא קפה!), וסתם עצבי-טרום-מחזור, ותקבלו מישהי שממש לא כיף לשהות בחברתה.

מזל שלילדים שלי יש גם אבא בסביבה, בעל סבלנות רבה, נכונות להסביר וידע נרחב בנבכי שוכני הים. בזמן שהם התרוצצו בין האקווריומים והצביעו על שרצי אוקיינוסים שונים אני ישבתי על הרצפה וריחמתי על עצמי. באיזשהו שלב, בין הקאריבים לים-סוף הרחמים העצמיים נגמרו ויכולתי לחזור למין האנושי.

הילדים הצביעו בהתלהבות על כל מיני דגים כשכל אחד מעניק פרשנות שונה לנוכחים. הגדול חיפש את הדגים הרעילים ואילו הקטנה הרכיבה להם משפחות. בכל חדר אליו נכנסנו היא הסתערה על האקווריומים בציפיה למצוא את נמו, או לפחות אחד מחבריו. כשבאחד מהם היה נדמה לה שהיא איתרה את דורי השמחה גאתה ואיתה פרץ הדיבור. עד החדר הבא כל הסובבים אותנו עודכנו בקורותיהם של דורי ("הכחולה") ואבא של נמו. הכל בעברית, כמובן. שיתאמצו, הצרפתים האלה.

מוקד תשומת הלב העיקרי הוא אקווריום הכרישים הגדול במרכז הבנין. מנקודות תצפית שונות אפשר לראות את 26 הכרישים וחבריהם (קטנה – "למה הם לא אוכלים אותם?" אמא עייפה – "כי הם לא רעבים עכשיו…") שטים לכאן ולשם. הגדול התלהב מאד, הקטנה פחות. היא, כאמור, חיפשה את נמו. רק בחדר הלפני-אחרון נמצאה האבידה, והקטנה הוזעקה אל האקווריום היחודי על ידי הגדול בקריאת "בואי לראות! מצאתי את נמו!". מסתבר שהמילה "נמו" חוצת-שפות, שכן ביחד עם הגברת התגודדו עוד ילדים שפטפטו עם הוריהם בג'יבריש שוטפת. כל אחד בשפתו הוא הצביע על עשרות הנמו-אים והסביר להוריו בהתרגשות כי זה נמו.

הקטנה הגדילה לעשות ואף בחרה את אבא ואת אמא של נמו מבין כל הדגים באותו אקווריום, הצביעה על הנמו האחר והיחיד (כל השאר הם חברים שלו, כך לפי הקטנה), ונדבקה לזכוכית במשך דקות ארוכות. גם כאשר חשבנו שהצלחנו לנתק אותה מהאקווריום היא חזרה אליו כדי לוודא שנמו עדיין שם. בסיום הסיבוב היא כמובן חזרה להפרד ממנו. שלא ידאג.

יש באקווריום של פאריז גם פינת ליטוף לא שגרתית – במקום כוכבי ים וקיפודים יש שם דגים גדולים שתפקידם העיקרי הוא להתחמק מהילדים שמנסים לתפוס אותם. הגדול הצליח ללטף כמה מהם בתוך שימוש באסטרטגיה הידועה "השפרץ מים על האנטישמים שלידך עד שיברחו ואז הדגים יבואו כולם אליך". הקטנה לא הצליחה ללטף ולו דגיג אחד, אבל התנחמה בלטבול במים את הזרועות עד המרפקים, כולל השרוולים הארוכים.

משם המשכנו לאיזור שבגללו האקווריום נקרא סינאקווה ולא סתם אקווריום. בכל יום מוקרנים סרטים שקשורים איכשהו לטבע.  הקטנה והאבא הסתכלו בתמונות בחוץ בזמן שהגדול ואני נכנסנו היישר לאמצע הקרנה של אווטר. מסתבר שהוא יותר מצחיק בצרפתית. שלפתי את הילד מהמושב קצת לפני השמדת עץ הבית, והמשכנו הלאה.

מעבר לחדר ההקרנה יש שחזור מדויק למדי של התא של קפטן נימו, עם הגלובוס, הכורסא והפסנתר (עוגב?). הגדול מאד התרשם עד שהוא הבחין שהפריסקופ מסתכל על החלק החיצוני של הבנין שבו היינו, מה שלא הגיוני בכלל כי זה לא הצד שפונה לסיין, ובזה נגמר הסיפור.

בדרך החוצה התקיפה אותנו פינה לילדים, עם הקרנה של מים ודגים שאמורים לדרוך עליהם, וגם כיסאות נוחים במיוחד. שלחנו את הגדול לדרוך על המים וקרסנו לתוך הכורסאות. זה שוס, חברים, צריך לייבא כאלה למוזיאון התת-ימי באילת.

ודי. נגמר. הלכנו לאכול וחזרנו למטרו. הגדול ביקש שניכנס לקרון הראשון, ואף נופף לנהג הקרונית המתקרב. בתגובה הוא קיבל צפירות משועשעות ונפנוף יד בצרפתית. כשירדנו הוא קיבל עוד שלושה צפצופי כבוד. יש נהג קרונית אחד בפאריז שיכול ללכת לישון הלילה כשהוא יודע שעשה ילד אחד מאד מאד מאושר.

סינאקווה!

ובפינה – דברים שאכלנו היום!

מאקרונים, קורנפלקס עם יוגורט, לחם של פושון עם חמאה (היה טעים יותר לפני יומיים), טוסט בריוש, קפה נטול (איכס), קרוקה (טוסט עם נקניק באמצע וגבינה מלמעלה), גלידה שוקולד-וניל, גלידה תות-וניל, קולה, חתיכות בגט, עוף אה-לה-פרובנסל, אורז, ספגטי בולונז (שזכה למחמאה – "זה יותר טעים מהספגטי שעושים בצהרון!"), קציצת המבורגר עם צ'יפס, עוד מנת צ'יפס, גלידה מסטיק, גלידה שוקולד, קינוח בעל שם צרפתי שמורכב משוקולד, קרם וניל וביסקוויט, ועוד קולה.

פרק חמישי, או – הכל חוץ מדֶבֶר

כזכור, במהלך הביקור בקונסיירז'רי הבנזוג נזכר שהוא בעצם ממש, אבל ממש רוצה לראות טריבושה. בינתיים נזכרתי שקראתי בבלוג שקני עזר לי למצוא על עיר שמשחזרת את תהילת ימי הביניים. הלכתי לקרוא קצת והתבררו לי שני דברים – האחד, שצרפתים ממש שונאים לכתוב באנגלית ולפיכך באתר הרשמי של העיר אפשר למצוא המון חומר, אבל כמעט הכל בצרפתית, והשני שזמני הרכבת לעיר הזו הם סוד שמור ביותר ובלתי נגיש לחלוטין.

לפיכך הדבר האחרון שעשינו אתמול היה לברר מתי בדיוק יוצאות הרכבות לשם ומתי הן נוהגות לחזור. לאחר מכן חזרנו הביתה והעפנו את כולם לישון מהר ככל הניתן כדי שנוכל לקום בשש וחצי (פפפט) ולהספיק לרכבת. באורח מופלא זה אפילו עבד ובשמונה ותשע דקות בבוקר היינו בדרכנו לפרובן.

כלומר, כותבים את זה Provins אבל הוגים פרובאן, תוך כדי בליעת ה"ן". צרפתים משוגעים.

שעה ועשרים דקות מאוחר יותר הגענו לתחנת רכבת שנראית רגילה לגמרי. התחלנו, כמו כל ישראלים טובים, בלנסות למצוא מפה, שכן המפה היחידה שהיתה לנו היתה מאוחסנת לבטח במחשב שנשאר בחדר. האיש בקופה היה מאד נחמד, לא דיבר מילה אחת באנגלית, אבל ניסה לעזור לנו במציאת מפה. הבעיה היתה שלא היתה לו מפה באנגלית. אפילו מפה בצרפתית לא היתה. המבחר הכיל מפה בגרמנית, פורטוגזית או יפנית. לקחתי את הפורטוגזית. תגובת הבנזוג – "עד שלמדנו איך לא להבין צרפתית, עכשיו צריך ללמוד לא להבין בשפה חדשה לגמרי?"

היות ולא נראתה ולו מונית אחת באופק, התחלנו ללכת בעקבות שלטי ה"עיר ביניים מגניבה בכוון הזה". טיפסנו אינסוף מדרגות, כי כמו כל עיר ימיביינמית גם זו בנויה על הר בלי מעלית, והתנחמנו שלפחות בדרך חזרה פשוט נגלגל את הילדים למטה או משהו. בדרך נתקלנו בשלטי "ז'ול ורן היה כאן" ודומים לו. מסתבר שפרובן היא עיר תיירותית להפליא, עוד מימי המהפכה התעשייתית.

טוב שלקחנו מקדם ביטחון מופרז (שעה וחצי לחצות עיר שתיאורטית אמורים לחצות אותה תוך פחות משעה) כי נשלחנו הלוך ושוב ברחבי העיר כדי למצוא את המקום שבו קונים כרטיסים למופע הראשון שרצינו לראות – הדגמת מכונות מלחמה.

כולם, החל מהבחורה שמוכרת כרטיסים ועד לזאת שהוליכה אותנו למושב, היו לבושים בשמלות ובגדים ימי-ביניימים. מולנו הוצג שחזור "כפר" ושלוש מכונות מוכנות ללחימה, כולל שריון אחד על קולב. לזירה נכנסו חמישה צרפתים חסונים היטב, לבושים בשלל בגדים – אחד כאציל, שניים כאבירים ושניים נוספים כנערי מטבח (הם היו ההפוגה הקומית). ההסברים היו אמנם בצרפתית שוטפת אבל הצלחתי לתרגם מספיק בשביל שהשאר יהנו.

במשך 45 דקות הנ"ל חבטו אחד בשני בכל כלי נשק שאפשר להעלות על הדעת, החל מחרבות ועד גרזנים וחניתות. מדי פעם הם גם הפסיקו כדי לירות בקטפולטה (!) ובטריבושה (פעמיים!!). היה מעולה. היה כל כך טוב, למעשה, שהתחלנו לחשוב האם ההצגה השניה שהתכוונו לראות תצליח להיות באותה רמה.

אחרי שההדגמה הסתיימה במחיאות כפיים סוערות, כמובן, הלכנו לחפש מקום לאכול. נכנסו למסעדה שנראתה עם מחירים סבירים, וכאן גילינו דבר משעשע למדי – אף אחד לא מדבר אנגלית. בכלל. אף מילה. היה להם תפריט באנגלית שתורגם על ידי גוגל-טרנסלטור לפי הרמה (קרם ברולה תורגם כ"קרם עם שרוף" פחות או יותר). אבל, לא ניתן לדבר כזה לייאש אותנו! בעיקר כי היינו רעבים. בעזרת אוצר מילים של 15 מילה בערך הצלחתי להזמין ארוחה לארבעה אנשים, כולל המלצה על המנה המועדפת, כל אחד קיבל 2-3 מנות, ואפילו יין. הצלחתי אפילו לברר עבור הבנזוג מה האשה שלידינו הזמינה לקינוח, ולהזמין את זה עבורו. המשפט שאמרתי הוא בערך "אשה אוכלת קינוח איש", אבל לא משנה.

היינו מאד גאים בי.

אחרי האוכל הגיעה שעת ההצגה השניה שרצינו לראות, אגדת האבירים. הפעם היה מדובר במחזה אמיתי, עם סיפור והכל. הוא היה פיוטי למדי, ובאופן מפתיע היה לי קשה יותר לתרגם מאשר את החלק ה"עיוני" יותר שהיה בבוקר. (תקציר – בעיר השקטה פרובן אציל מתאהב בנסיכה ונותן לה ורד דמשק, אחד מהסמלים של פרובן. הנסיכה נחטפת על ידי שדים מרושעים שהופכים אותה לרעה. הם משתלטים על הכפר והורגים את כולם, אבל ברגע האחרון המספר, שמתברר שהוא מעין קוסם חביב, מופיע, מחזיר את הורד לנסיכה, הופך אותה לטובה, הרעים מגורשים, וכולם חיים בעושר ואושר. היה גם גמל).

כולם נהנו, ואפילו יותר מאשר בבוקר. תלבושות, מוסיקה, קריינות דרמטית ושדים שקופצים לביקור (כולל אחד שקפץ אל הקהל וגרם לכל הילדות לצרוח). היו קרבות שנראו אמיתיים, פעלולי רכיבה על סוסים, וכאמור, גמל. היה ממש מגניב. הגדול התלונן קצת שכל הקרבות היו מבוימים, אבל שניהם נהנו. הקטנה אפילו מחאה כפיים בסוף כשהורד שהאציל נתן לנסיכה בתחילת ההצגה הופיע שוב והחזיר אותה לטוב.

את שתי ההצגות ראינו עם קהל עצום של ילדים. בארץ לוקחים ילדים לראות סלע של מסטיקים בנגב, בצרפת לוקחים אותם לראות קרבות אבירים. הילדים עודדו את האבירים הטובים, צעקו בוז לרעים, והתלהבו כל כך שאי אפשר היה שלא להינות מההצגה.

התלבטנו אם להמשיך להצגה שלישית, אבל החלטנו לוותר. במקום זאת נכנסו לחנויות המשוחזרות היטב שבמרכז פרובן. נמצאים שם נפחים, מוכרי בגדים ואפילו חנות ספרים ואמנות נהדרת. ממש רציתי לקנות שם ספר, אבל הכל היה בצרפתית חוץ מחוברת צביעה לילדים וספר עם תיאור של סוגי הבדים הנהוגים בימי הביניים. כפיצוי קניתי לעצמי סימנייה, וביקשתי מהמוכר שיארגן כמה ספרים באנגלית בשביל שיהיה לי על מה להוציא כסף.

עצרנו לאכול קרפ עם נוטלה, ושוב הזמנתי הכל בצרפתית, אפילו כוס חלב קר עבור הילדה (שהגיע חם, אבל לא משנה).

הסתובבנו עוד, מצאנו לי חולצה מגניבה, אבל הגשם והעייפות הכריעו אותנו והחלטנו לחזור לפאריז. הפעם חזרנו דרך מרכז העיר שמוצפת בחנויות מגניבות עם המוני תלבושות וצעצועים ייחודיים לילדים, ספרים, גבינות, לחם שנאפה בהתאם לדרך האפיה העתיקה וכו'. בהמתנה לרכבת הקטנה מצאה ילדה עם בובה, והשתיים פטפטו בעליצות בלי אף פערי הבנה – אחת בצרפתית והשניה בעברית.

בסך הכל, היה יום מהמהנים שהיו לנו עד עכשיו.

למגיעים לצרפת בשנים הקרובות:

  • פרובן היא מקום חובה לאנשי הקהילה שלנו. לא רק בגלל קרבות האבירים והשחזורים. כל העיר אפופה בימי הביניים, ואפשר להרגיש את הפנטסיה מפכה בין הבנינים.
  • ההצגות מתאימות לילדים ולמבוגרים שלא מבינים מילה בצרפתית, מנסיון. אל תוותרו רק בגלל פערי השפה. זה ממש מגניב.
  • לא לפחד מחוסר אנגלית. לפחות בפרובן האנשים חביבים מאד ורוצים למכור לכם דברים…
  • לברר לפני ההגעה מתי הפסטיבל השנתי של פרובן כי על פי כמות הדוכנים שהכינו – זה הולך להיות ממש ממש מגניב.

רמחים ורמכים!

ובפינה, דברים שאכלנו היום:

לחם-גבינה-תותים-דובדבנים, סלט של חסה, שרימפס, דג לא מזוהה וסלמון, סטייק וצ'יפס, נקניקיות וצ'יפס, יין לבן, חזיר וצ'יפס, גלידת וניל-שוקולד, גלידת תות-וניל, קרם ברולה, עוגת שוקולד ממש טעימה, קרפ עם נוטלה, קפה, קפה הפוך, שוקו, עוד דובדבנים, חצי תפוח.

ונחשו מה? סוף סוף אכלנו את המאקרונים! הם היו טעימים כמובטח, חוץ מהירוק שהיה טעים רק לי.

פרק רביעי או – דברים שתיירים עושים

היום החלטנו לדבוק במדיניות האטרקציה האחת, והאטרקציה שנבחרה – המוזיאון הימי שמול מגדל אייפל. המיקום הביא לנצחון עצום של הגדול במשחק הידוע "מי שרואה את מגדל אייפל מקבל נשיקה מאמא". זהו משחק שנהגה על ידי אם אלמונית (יש אומרים שהיא היתה בערך בת גילי, בערך עם שני ילדים ובערך לא מצליחה לקבל נשיקות מהבן הגדול שלה כי זה לא מגניב יותר), והחוק היחיד שלו הוא – הראשון שרואה את מגדל אייפל מקבל נשיקה. "ראשון" הוא מושג יחסי, כמובן. אפשר שכולם יהיו ראשונים, ואז יש ראשון-ראשון, ראשון-שני וראשון-שלישי. היות ומדובר באחד המבנים הגבוהים ביותר בפאריז רואים את הממזר מכל נקודה בעיר, ולפיכך היום רצוף נשיקות.

אבל לפני האטרקציה עצרנו לאכול, כי זה מה שעושים בפאריז. תחנת טרוקדרו, התחנה שמול אייפל, עמוסה בבתי קפה יוקרתיים (הבנזוג פסל אחד מהם כי ישבו שם יותר מדי אנשים בחליפות ופחות מדי ג'ינס ונעלי התעמלות). המשכנו במורד הרחובות עד שמצאנו בית קפה בהתאם למצב הכיס שלנו. התפריט היה כולו בצרפתית, כמו המלצר, שהיה מספיק נחמד כדי לקחת מאיתנו הזמנה בנפנופי ידיים והבעות פנים משעשעות. הוא שאל פעמיים איזה יין נרצה עם האוכל, כי הוא לא הבין שאנחנו שותים קולה *במקום* היין. בסוף נשברתי והזמנתי יין אדום, שיהיה. היה. ממש ממש טעים.

כאשר הגענו לככר שמול המוזיאון הגדול הבחין באוטובוס תיירים פתוח. אתם מכירים את הסוג – זה שנוסע כשכל הקומה העליונה (והפתוחה לרוח) שלו עמוסה בתיירים עם מצלמות מתקתקות, שמסתובב בין המקומות החביבים על תיירים להפעלת מצלמותיהם, ועולה יותר ממה שהוא שווה. מיד הסתובב אלי הילד וביקש שנעלה על האוטובוס, תכף ומיד, כדי לראות את כל הדברים שכבר ראינו. הבטחתי לו שנשקול את הענין אחרי שנצא מהמוזיאון, בתקווה שהוא ישכח עד אז…

אבל, נחזור לעיקר, הלוא הוא המוזיאון הימי. המקום שורץ שומרים דוברי צרפתית בלבד. לפיכך מזל שכבר ידעתי להגיד "ארבעה כרטיסים", ולהצביע על הילדים כדי לקבל הנחה לאינפנטים. המוזיאון עצמו חביב מאד, עמוס בדגמים משוחזרים של כל ספינות הצי הצרפתי מימי הגאלים ועד לספינות הפאר של התקופה הנוכחית. אילו היינו רואים אותו בסיבוב בלוס אנג'לס הוא היה קוצר שבחים מכולם, אבל היות וממש לידו יש את האקווריום של פאריז (והאייפל), גדולתו לא ניכרה. בסך הכל, מקום נחמד להעביר בו אחר צהריים לחובבי ספינות ושונאי אנגלית.

יצאנו מהמוזיאון והגדול הזכיר לי את ההבטחה. האוטובוס האדום חיכה בתחנה ולנהג היה את הפרצוף הבינלאומי של "הבי לי את הכסף וקבלי נסיעה מקפיאה בתמורה". החלפתי מבטים עם הבנזוג. מצד אחד, שנינו שונאים "דברים של תיירים". מצד שני – הבטחנו לילד, והבטחות, כמו איומים, צריך לקיים. אז שילמנו ועלינו.

האמת, לא היה עד כדי כך גרוע. הרוח היתה קרה, אבל בזכותה לא הייתי מלאת בחילה כמו שהיה עלול להיות בתוך האוטובוס. עצרנו בכמה מקומות חביבים למדי, צילמנו את האייפל עוד קצת, והקטנה נרדמה – בונוס חביב בפני עצמו. בכל זאת, אחרי חצי שעה של סיבוב בין מקומות שראינו כבר (וענף אחד סורר לא גזום  שהיכה את כל יושבי הקומה העליונה) הוחלט ברוב קולות לרדת.

המקום שבחרנו לרדת בו הוא אחד משני המקומות היקרים ביותר בפאריז, רחוב מדלן. חלפנו לנו על פני חנויות יוקרה שלעולם לא נוכל להרשות לנו ולו אחד מהדברים שמוכרים בהם, עד שהגענו לחנות של שוקולטייר. העיצוב המינימליסטי הבהיר – המקום הזה הוא לאוהבי שוקולדים. אם בהתחלה חשבתי שאולי נוכל לקנות לנו איזה מקרון אחד או אולי חפיסת שוקולדים מהר מאד התברר שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אפילו להסתכל על המוצרים שמכרו שם. חבילה של ששה מקרונים ב-28 אירו, וחבילת שוקולדים קטנה ב-78 אירו. ממש.

פנינו לצאת והמוכרת עצרה אותנו, אולי בכל זאת נרצה לטעום משהו?

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות כאן," אמרתי לה, כי לא נראה לי הגיוני להשלות אותה שיצא לה משהו מאיתנו.

"אבל הטעימות הן בחינם," היא אמרה ונתנה לנו ארבעה גנאשי שוקולד מריר מצופים בשוקולד מריר. וואו. סופר-טעים. אפשר להרגיש את האירואים המושקעים בכל טעימה של השוקולד.

הצלחתי להתאפק ולא לפזר את חסכונות הילדים (שאין) על השוקולד, ויצאנו. החנות הבאה שבה נתקלנו היא החנות של פושון, מאפיה/קונדיטוריה ידועה, ומקום עליה לרגל של כל התיירים. העוגות שלהם מעוצבות כל כך יפה שביקשתי לצלם אותן, והמוכרת הנהנה במבט שאומר 'די כבר עם התיירים האלה!'. למי אכפת? עכשיו יש לי תמונות של עוגות מדהימות במצלמה. כמובן שמיד אחרי כל התיירים בתור שלפו את המצלמות שלהם והאולם תקתק בעליצות מרובה. בינתיים הסתבר לנו שגם הם מוכרים מקרונים, אבל במחיר סביר יותר, ולפיכך הצטיידנו בחבילת מקרונים ושלושה סוגי לחם לפני שחזרנו לנו הביתה.

הלחם היה מעולה, ומסתבר שבאגט צרפתי הולך מצוין עם חמאה וביצה מקושקשת. רק אל תספרו לצרפתים.

בדיוק כאלה, בלי הקופסא הורודה

ובפינה, דברים שאכלנו היום:

בריוש-גבינה-נקניק (היום עשינו מהבריוש טוסט. הממם…), מלון ופרוסות חזיר, בשר-לא-מזוהה-אבל-טעים, מלפפונים חמוצים, המון באגט, עוף וצ'יפס, קציצה כלשהי וצ'יפס, צ'יזבורגר, תבשיל בקר מעולה, יין אדום, שני אספרסואים, תותים ודובדבנים, גנאש שוקולד יקר מדי, באגט, לחם מוזר אבל טעים, חביתה מקושקשת, ברי, עוד דובדבנים, לישון.

ומה לא אכלנו?

נכון, המקרונים. הם נשארו להם בקופסא, ממתינים בסבלנות למחר…