Posts Tagged ‘פאריז’

רק למקרה שתהיתם…

אם אי פעם יזדמן לכם להגיע לפאריז, ואם במקרה יצא לכם לאכול מגש עתיר רכיכות, ובטעות יהיה אתכם ילד בן שבע ומחצה שיבקש מאד יפה לשמור איתו את הקונכיות – אל תסכימו.

כבר חמישה ימים אני שולה חלקי רכיכות מהשבלולים לשעבר, הן נעשות מסריחות מיום ליום וכל דבר שאני מנסה מצליח רק בחלקו. בינתיים נרשמה הצלחה מסוימת לשליה בעזרת קיסם, ייבוש במרפסת, שטיפה אכזרית מאד בעזרת הטוש באמבטיה והשריה במים עם ריכוז מלח גבוה. עדיין, בכל פעם שאני שוטפת אותן בכיור יוצאות עוד חתיכות.

איכס.

חלזונות לא מגעילים

התמונה נלקחה מכאן.

מודעות פרסומת

פרק חמישה-עשר. הסוף?

קמנו, אמרתי "מזלטוב" לבנזוג, דילגנו על האוכל, ארזנו, יצאנו, הלכנו, תפסנו מונית שנסעה בזיגזגים כי היו שתי תאונות דרכים ענקיות בעקבותן כל פאריז עמדה שעות בפקק אחד, הגענו לצ'ק אין בזמן, שוב שיבחתי את הבנזוג על ההתמדה בצ'ק אין מהבית, נדחפו לפנינו בתור לביקורת הדרכונים, החלפנו מבטי "לא בא לי לחזור", מצאנו מקום פתוח עם אוכל יחסית סביר, אכלנו קצת, נעצרנו על ידי הבטחון של שדות התעופה (מאוחר יותר התברר שפשפשו לנו במזוודות, פתחו את ה"קליק" של הגדול ולא סגרו כמו שצריך כך שאני עדיין שולה חלקי פאזל, והפעילו את שני מכשירי הקשר ולא כיבו אותם. אפילו פתק התנצלות לא השאירו, כמו שהשאירה בקרת הגבולות בארה"ב), עלינו לטיסה, ארבע שעות מאוחר יותר נחתנו (אפילו הצלחתי לישון איזה שעתיים כשהקטנה ישנה גם היא, והגדול הרג זומבים עם אבא שלו), נדחסנו שוב עם בהמות בתור לביקורת הדרכונים, החלפנו שוב מבטי "אני לא רוצה לחזור", נאספנו על ידי ההורים של הבנזוג, חזרנו הביתה, הזמנו פיצה, הילדים עשו מקלחת והלכו לישון, ועכשיו אני כותבת את הרשומה האחרונה של הטיול הזה, ואני לא רוצה.

מסקנות חשובות:

  • צרפתים כן נחמדים. השמועות על זה שהם לא יודעים אנגלית נכונות חלקית, אבל הם יעזרו בשמחה ומגבלת השפה תשכח מהר מאד. אם אתם נוסעים עם מעט ידע במשפטים פשוטים – עוד יותר קל להתמצא.
  • ברוב המקומות שהיינו בהם לא היה תרגום להסברים שליד התמונות / המיצגים. לפני מוזאונים שלא קשורים ישירות לתחום ההתענינות שלכם – כדאי לשקול לשלם עוד כמה שקלים כדי לשכור את המדריך האינטראקטיבי שמחלקים בכניסה.
  • כרטיס נסיעה משולב מטרו-אוטובוס-RER – קנינו לשבוע, הטענו אותו מחדש לעוד שבוע, כיסה את כל האיזורים שרצינו להגיע אליהם. מומלץ בחום. כמו בלונדון, התחבורה הציבורית בפאריז מצוינת.
  • שכירת דירה התבררה כאופציה מעולה לזוג עם ילדים. אני משערת שגם מלון היה חביב, אבל כאן לא שילמנו על הכביסה והעלות היתה מחצית משיכון ארבעה אנשים במלון. האתר דרכו מצאנו את הדירה נקרא http://www.airbnb.com חיפוש הדירה, יצירת הקשר עם הבעלים והתשלום היו פשוטים, המידע מספק, ובקיצור – אחלה אתר. הדירה "שלנו", דרך אגב, נמצאת בקישור הזה.
  • בסופר יש גבינות מצוינות וירקות סבבה לגמרי במחירים טובים, לא חייבים לעשות קניות בשווקים שהתוצרת שלהם אמנם משובחת יותר אבל גם יקרה הרבה יותר.
  • גם אוכל צרפתי "סטנדרטי" הוא מגניב. אל תהיו גיבורים.

מסקנות ספציפיות לילדים –

  • בקיץ יש המון המון שעות אור. אם מטיילים עם ילדים ורגילים (כמונו) להסיק שכשמחשיך השעה בערך שבע-שמונה בערב, אזי תמצאו עצמכם (כמונו) מסתובבים בערב עם ילדים נרגנים ומעוצבנים ורק אז מגלים שהשעה אחרי עשר בלילה.
  • פאריז מעולה לילדים, אבל במידה. מדיניות ה"אטרקציה אחת ליום" עבדה מעולה בשבילנו, ולחלק מהמקומות בכיף הייתי חוזרת שוב אילו היתה לי הזדמנות. אפילו מקומות שנחשבים "כבדים", כמו הלובר, עברו בקלות כי מה לעשות, העולם מעניין. מצד שני, לא צריך לצפות שהילדים יתלהבו מאותם דברים שאנחנו מתלהבים מהם. הקטנה, למשל, פרצה בקריאות שמחה כשעל גג שער הנצחון היא ראתה בקבוק מים ריק.
  • פאריז מלאה במדרגות. המון המון המון מדרגות, וברוב המוחלט של המקומות אין מעלית (אם יש, היא מקולקלת). השתמשנו במנשא גב פשוט (יאמו) כל הטיול בשביל הילדה שמתעייפת וצריכה לישון צהריים כדי לא לקטוע את הימים שלנו. מומלץ בחום. ראיתי אמהות פריזאיות עם עגלות מטיילות עם הילדים, אין לי מושג איך הן עשו את זה.
  • חוסר התקשורת עם אחרים הכביד על הילדים שלנו מאד. אפשרות אחת היא לנסוע עם משפחה בעלת ילדים בגילאים דומים. אפשרות אחרת היא ללמד את הילדים צרפתית בסיסית. אפשרות שלישית היא לנסוע לפחות זמן. האפשרות שאנחנו בחרנו היא לקטר.
  • מחשב נייד ומחסור בעקרונות הוא דבר חשוב. גם בנסיעה הזו הילדים ראו מדי פעם סרטים ושיחקו במחשב, אם כי פחות מאשר בנסיעה לארה"ב. זה מקל על כל המעורבים.

והמסקנה הכי חשובה – פאריז היא עיר סופר-מגניבה. מומלצת בחום, מכל משפחת האצה.

הבית שלנו בשבועיים האחרונים. מאחורי הצלם חדר ההורים, בין שני הארונות הכניסה לחדר הילדים.

 

שתי הסיבות בגללן החלטנו על הדירה - הספריה ומכונת הקפה.

 

ובפינה "דברים שאכלנו היום" –

  • בוקר – הילדים אכלו טוסט בריוש בפעם האחרונה, אנחנו לא הספקנו להגיע לזה מרוב סידורים שלפני עזיבת דירה.
  • בדרך לנמל התעופה – את הציפורניים. הודיעו על שתי תאונות גדולות, הערכת הזמן של הנהג היתה לפחות שעתיים להגיע לשארל דה גול, והטיסה שלנו היתה אמורה לעלות לאוויר בתוך שעתיים וחצי.
  • בנמל התעופה – קרואסון, ארטיק מגנום, דונאט עם שוקולד, סלט פירות (טרי), מיץ תפוזים.
  • במטוס – ספגטי בולונז, עוף עם עדשים ואורז, פיתות/חומוס/ירקות, ארוחת ילדים של תפוחי אדמה ושניצלים, מיץ עגבניות, יין אדום.
  • בבית – פיצה האט, חצי תירס וחצי זיתים, קולה, עוגיות "מדלן" שנשארו בתיק (היו אמורות להיבלס לפני העליה למטוס), שוקולד מריר של ורד הגליל.
  • צפי למחר – לא ידוע, סביר שילא יכיל בריוש, רוקפור או מאקרונים. יתכן שתהיה קולה. כבר אמרתי שאני רוצה לחזור לשם?

 

פרק ארבעה-עשר חלק ב', או – דברים שאכלנו היום

אזהרה – רשומה זו לא מיועדת לאנשים בעלי קיבה חלשה או שלא מסוגלים לקרוא על מאכלים מוזרים. מאד מוזרים.

שני דברים הוצבו כמטרות מבחינה קולינרית בצרפת. הראשון – לאכול אוכל צרפתי אמיתי (ולא מקדונלדס, למשל). השני – לאכול במסעדה שמול Gare du Nord, תחנת הרכבת שלנו, וזאת מכיוון ששמה הוא Terminus Nord וגם בכניסה הם מציגים המוני שרצי-ים בקרח שנראים ורודים וטעימים להפליא.

מבחינת המטרה הראשונה – היא הושגה חלקית. כלומר, אכלנו באגט, מאקרונים וכדומה, אבל לא ביף בורגיניון או המאכל-ההוא-עם-התרנגולת-עם -הזנב-השחור-שאני-לא-זוכרת-את-שמו. מבחינת המטרה השניה כמעט נכנסו לשם לפני כמה ימים, אבל אז שמנו לב למחירים המזוויעים בכניסה והחלטנו לוותר.

אלא מה, האשה של בנזוגי היקר היא אדם חסר הגיון ובעל בטן שמתרוקנת במהירות על. לפיכך בזמן שלקח לנו להגיע ממוזאון המדע עד הבית בטני החלה לאיים שהיא או-טו-טו נדבקת לי לגב, וזה הלילה האחרון שלנו בפאריז, ולא אכלנו במקום המגניב הזה. חוצמזה, מאז שראינו לובסטרי-ענק באקווריום של פאריז ממש ממש בא לי לאכול לובסטר.

אז נכנסנו. הילדה ישנה היטב במנשא הגב, והאתגר הראשון היה להניח אותה על הספה לידי (ישבנו בתאון עם ספה. זה מאד מגניב) מבלי שהיא תתעורר. האתגר השני היה לפענח את התפריט היות וכולו היה בצרפתית. האתגר השלישי היה להנשים את הבנזוג לאחר שהוא גילה את המחירים אותם הסתרתי ממנו בתחבולות רבות עד לאותו רגע. אבל זה הלילה האחרון שלנו, ואני ממש ממש רוצה לובסטר. אז בסדר.

המלצר החביב שמח לסייע לנו, ושתי הנשים שחלקו איתנו את התא (לא את השולחן) היו חביבות עוד יותר ולא התעצבנו כשהקטנה זחלה מתוך שינה לקרבתן. הוזמנו הדברים הבאים:

לבנזוג – ברווז וזוקיני. הוא הוזמן עשוי מדיום, הגיע עשוי מדיום, והיה נימוח ומאשר (=> גורם לבנזוג אושר).

לגדול – סלמון ברוטב שנראה כמו בשמל אבל לא בדיוק, זוקיני וצ'יפס. היה סופר-טעים, ומיותר לציין שהתפלאתי שמנת ילדים נראית כל כך טוב. כמעט התחרטתי שלא הזמנתי את זה בעצמי.

לשנינו – כוס יין אדום וכוס יין לבן. היה כל כך טעים שהיינות נלגמו במלואם, כמעט מבלי להשאיר טעימה אחד לשני (נדיר מאד אצלנו).

לעצמי – מנת הבית.

הבית, זאת עליכם לדעת, הוא מסעדה שמתמחה בפירות ים. כאשר המלצר הסביר לי על המנות מה ששמעתי הוא "משהו-משהו-משהו-לובסטר-משהו", ומיד הזמנתי את זה. המנה שהגיעה נשמעה אחרת לגמרי. קערת כסף ענקית מלאה בשביבי קרח ובתוכה נטועים בצורה אומנותית המוני פירות ים שאני לא מכירה. המון.

הנה התמונות שלהם, שתבינו מול מה התמודדתי:

Crevette. בעברית ידוע כשרימפ, אך בצורתו מרובת המחושים ידוע כג'וק.

Tourteau. ידוע בעברית כסרטן. מיותר לציין שהוא הגיע בלי חלקו האחורי של הגוף, העגבניות או הביצים, נכון?

Huitre. בעברית ידוע כ"צדפה".

palourde. ידוע בעברית כ"צדפה מספר 2" (השם נטבע על ידי הבנזוג)

Moule. ידוע בעברית כ"מול". מאד מקורי.

Bulot. בעברית קוראים לזה שבלול.

אוי ווי.

למה הכנסתי את עצמי, תהיתי, ואחר כך נזכרתי – למסעדה סופר-יקרה, שגובה על המנה הזו מחיר שערורייתי (אם כי, פחות שערורייתי ממה שהיו גובים עליה בארץ), ולפיכך כדאי שלא רק אגמור את הכל אלא גם אהנה מזה. או לפחות אזייף. אני פולניה, אני אמורה לדעת איך לעשות את זה.

הנשים בשולחן לידינו נראו מתענינות בשפע הים שהונח מול עיני. הצעתי להן צדפה. הן סירבו בנימוס והבנזוג ניסה לקבור את עצמו מתחת לשולחן. באותו רגע התביישתי בעצמי, אבל אחר כך הדבר התברר כרעיון הטוב ביותר שהיה לי כל הערב.

התחלתי לחפור בצדפה מספר 1. היא היתה רכה, רירית, ובטעם של מי ים. לא רע אבל לא טוב. צדפה מספר 2 היתה קצת יותר טעימה. ניסיתי להתנחם במול, הטעם שלה היה אמור להיות לי מוכר, אך אז התברר שגם היא, כאחיותיה, לא מבושלת ולפיכך רירית. השבלול הפחיד אותי, מאד. לשמחתי באותו רגע הגיע המלצר. ביקשתי ממנו להראות לי איך לשלות את השבלול מקונכייתו. הוא עשה איזה טריק מוזר עם המזלג הארוך (שעד לאותו רגע הייתי משוכנעת שהוא מיועד אך ורק ללובסטרים, ולא היה לי מושג שהוא רב שימושי), ושלף את החילזון הדוחה לחלוטין מהבית שלו.

"עכשיו, לטבול במיונז, והופ!".

"מה מהמנות כאן מבושלת?" תהיתי, ככה, לפני שהוא עזב את השולחן.

התברר שהחילזון, הג'וקים והסרטן. השאר, כפי שחשדתי, חי לגמרי. כלומר, מקורר. איכס. מכאן – ישר ל"השרדות". ושוב, איכס.

"תחשבי על משהו נחמד," יעץ לי הגדול שראה את סבלי, "אולי על חלום שיש לך ואת רוצה שהוא יתגשם."

ניסיתי לחשוב על הרגע שבו החלטתי להזמין משהו רירי ודוחה על פני הסטייק המשובח שבטח מכינים כאן. זה לא ניחם אותי.עברתי לנסות לאכול את הג'וקים. נלחמתי באריזה של אחד מהם עד שהוא הזכיר את השרימפסים שאני מכירה מהבית. זה היה טעים, אבל הזכרון של המחושים שהשתלשלו ממנו עד לאותו רגע הפריע לי להינות. החלטתי לנסות לאכול את הסרטן. את זה אני מכירה, בערך. בחרתי איזור שנראה מעט כתום, אבל הי – סרטנים הם כתומים. בערך. לא? זה היה ג'יפה לגמרי. התייאשתי מהאוכל שלי.

"לא, לא," אצה אלי לפתע אחת הנשים מהשולחן הסמוך. מסתבר שעשיתי משהו שנוגד את אמנת ג'נבה על פי הבעתה המודאגת."את עושה את זה לא נכון!" היא אמרה לי בצרפתית שוטפת והראתה לי איך לפרק את הלובסטר. ב"הראתה" אני מתכוונת ל"פירקה מול עיני המשתאות את הסרטן לחתיכות פעוטות ומלאות עסיס". בתור בונוס היא הראתה לי שמה שניסיתי לאכול קודם היה הג'יפה של הסרטן, ושאסור בשום פנים לגעת בזה. כי זה ג'יפה, דאה. על הדרך היא גם פירקה עבורי את הג'וק השלישי שנשאר, עד שהוא הפך לשרימפס (ואת זה אני מחבבת למדי).

היא התיישבה חזרה במושב שלה. מסתבר שעם הצעת הצדפה הראשונה הן הבינו שאנחנו תיירים שלא מנוסים בהלכות צרפת, ורק חיכו לרגע לעזור לנו.

הסרטן התגלה כמשהו טעים מאד, בעיקר אחרי שויתרתי על הנסיון להשתמש בכלי המשחית שעמדו לרשותי ופשוט לאכול אותו עם הידיים. ואז… טוב, נשארתי עם הרכיכות הלא-מבושלות. איכס. ניסיתי עוד צדפה או שתיים ואחר כך פשוט ויתרתי. נברתי קצת בצלחת של הגדול, גמרתי את היין שלי, וקיויתי שהעולם יבין שעשיתי טעות.

אני לא יודעת מה עם העולם, אבל הנשים שישבו לידינו נחלצו לעזרתי שוב. מסתבר שאת צדפה מספר 1 אמורים למלא בלימון ורק אז לבלוע (בלי ללעוס). את החילזון צריך לטבול בהרבה מיונז וללעוס היטב. תשמעו. לא חשבתי שאומר את זה אבל חלזונות זה טעים. או שבלולים. אני לא בטוחה לאיזה מין ביולוגי הרכיכה הזו שייכת, אלא רק לזה שהיא ממש טעימה אם שמים עליה מיונז. והצדפה – מעולה, בלעתי את כל מה שנשאר כמעט בלי להפסיק.

השתיים היו סופר-מרוצות ממני, אפילו קיבלתי אות הערכה רשמי ("את תלמידה מצטיינת!"). הגדול אסף את הקונכיות והבנזוג פשוט שמח שאני לא אומללה יותר. אני חושבת שהוא גם התרשם מכך שאשתו יכולה לשרוד קערה מלאת רכיכות. בינתיים אנחנו והנשים נעשינו חברים טובים (היין מאד עזר). הסברתי להן שאנחנו מישראל ולא מכירים את המאכלים האלה. ליתר דיוק מה שאמרתי זה "ישראל-אנחנו-אוכל-לא". זה היה מספיק ברור. הן עזרו לגדול לנקות את הקונכיות שלו ואפילו גירשו את המלצר שניסה לאסוף את הגוויות שהשארתי בצלחת כדי שלילד יהיו קונכיות להראות בביצפר. אחת מהן הסבירה שהיא מאד אוהבת דברים כאלה, והשניה הפליגה בשבחן של הצדפות. מסתבר שהן מרזות, מעלימות קמטים וטובות לבלוטת התריס. נהדר.

אחרי שהתגברתי על הכל היטב (טוב, נשארו כמה שרצים בקערה, אבל כי הייתי מלאה, לא כי לא היה לי טעים) הוזמן הקינוח.

לגדול – גלידת וניל-שוקולד, לבנזוג – קרם ברולה חמים וטעים. אני ביקשתי קפה. קיבלנו גם שוקולדים חביבים.

הנשים שלידינו היו צריכות לעזוב, לא לפני שהסבירו לנו שאנחנו מוכרחים לבקר בחלק שבו הן גרות בפאריז, בו גם צולם סרט עם לואי דה פינס, ובהיותנו ישראלים אנחנו מוכרחים לראות אותו ולהגיע לבקר. הן גם הגניבו לגדול את השוקולדים שהן קיבלו לקינוח. נפרדנו כידידים טובים, ואחרי שהודיתי להן שוב על העזרה עם האוכל הן אמרו – "זה בסדר, זה רגיל לגמרי". עלאק רגיל, כל אדם אחר היה תוקע אותי לבד עם הקונכיות ושאתבשל בבאסה על עצמי.

וזהו, חזרנו הביתה. הקטנה התעוררה בהליכה חזרה והעירה שהיא רואה כוכב קטן. זה היה חידוש מרענן – כבר שבועיים שלא ראינו כוכבים. ממחר יהיה לנו חושך בשעה נורמלית ולחות ימתיכונית. חבל.

תרנגול צרפתי

(מרשומה זו נעדרים שאר הדברים שאכלנו היום שהם טוסט עם רוקפור, קפה, טוסט בריוש בלי כלום, קרואסון, קרואסון שוקולד, קולה, נחשי סוכר דוחים להפליא שרק ילדים מסוגלים לאכול, פסטה ברוטב זיתים מוכן עם כדורי מוצרלה ועגבניות שרי, סנדביץ' האם וגבינה, מיץ תפזים סופר-מעובד, סלט חסה-גזר-צנוניות-מלפפונים, וששה מאקרונים בצבעים מגניבים שאנחנו לא בטוחים לגמרי באיזה טעמים הם היו).

פרק ארבעה-עשר חלק א', או – מדע בדיוני כהלכתו

הבוקר הוקדש לפארק דה-לה-ווילט. זהו לא באמת פארק. כלומר, זה כן אבל כשהולכים לשם לא הולכים לפארק אלא למוזאונים שיש בתוכו, ויש כמה וכמה כאלה. אנחנו הלכנו לזה שמוקדש למדע לילדים. כלומר – המון תצוגות שאפשר לגעת בהן וללמוד על מדע.

קמנו מאוחר, ממש ממש מאוחר, אבל זה לא נורא, כי כמה גדול יכול להיות מוזאון מדע? ועוד באירופה? זו לא ארה"ב, כידוע. אז זהו… המם… מתישהו הייתם מצפים שנפנים את זה ש"אירופה" לא אומר "קטן" אלא אומר "מרוכז". כלומר – פחות מקום, הרבה יותר דברים לראות. אם במוזאון התעופה והחלל היו חדרים עמוסים בעשרות מטוסים בגודל אמיתי, במוזאון המדע היו עשרות חדרים עמוסים בהמון מוצגים שאפשר לגעת בהם / לקפוץ עליהם / להזיז אותם ושלל דברים נוספים.

כבר כשנכנסנו הבנו שאנחנו בבעיה – מדובר בבנין בגודל של קניון בינוני בן חמש קומות, כשכל קומה מחולקת לארבעה איזורי למידה לפחות (סביר שיותר, זה רק מה שראינו מהחלל הפנימי של המוזאון). יש מפות והסברים באנגלית בכל מקום, מה שהיה מעולה עבורינו. גם הצוות דובר אנגלית ברמה די טובה, כך שההתמצאות לא היתה בעייתית במיוחד. הבעיה הגדולה היתה מאיפה להתחיל – מאיזור האדם והגנום האנושי? מאיזור כדור הארץ? מאיזור המדע האקטואלי, שהוקדש לפוקושימה? או פשוט להתחיל לסייר באופן אקראי ולהתקע במקום אחד?

למזלנו בקופות התבררו שני דברים – הראשון שהמוזאון כולו חינמי בסוף השבוע הנוכחי פרט לפעילויות הייחודיות לילדים, והשני שתערוכת המדע הבדיוני חינמית גם היא, ורק היום.

צהלנו רבות ומיד עלינו לקומה השלישית כדי להסתכל מה צרפתים מבינים במדע בדיוני. תכננו להשאר שם בערך חצי שעה ולהמשיך הלאה.

זוכרים את הקטע של "מרוכז"…?

במשך שלוש שעות (בדקתי) הסתובבנו שם. זה התחיל מדגם בגודל מלא של וויפר, והמשיך בחליפות מקוריות מכל הסרטים החשובים במדע הבדיוני בחמישים השנים האחרונות, תא המדמה טיסה במהירות האור ותוך כדי כך מנחיל לילדים נושאים בסיסיים בפיזיקה כמו פרדוקס התאומים, אפקט דופלר ומשוואות מה-שמו ומה-שמו לתיאור משהו אחר, דגמי רובוטים (חלקם מקוריים וחלקם נוצקו באותה תבנית), כתבי יד של סופרי מד"ב צרפתים עם הערות לקראת הספרים, הסטורי-בורד המקורי של האימפריה מחזירה לג'דיים, קטעי סרטים, והכי מגניב – פינת קריאה עם המון ספרי מדע בדיוני (כולם בצרפתית, לצערי).

דרך אגב, לסיכום חלק הרובוטים היה מסך מגע עם שאלוני "האם תהיה פסיכולוג-רובוטים טוב". חמש השאלות היו מבוססות על סיפורי אסימוב ואשכרה היוו אתגר למי שלא מכיר את אסימוב. האדם שניסה לפתור את השאלון לפני לא הצליח בשלוש מחמש השאלות, אם כי יכול להיות שבעיות ההבנה נבעו מהעובדה שהוא ניסה לפתור את השאלות בצרפתית. אני נבוכה להגיד שאפילו אני טעיתי בשאלה אחת (הבנזוג צדק), אם כי להגנתי אומר שטעיתי במובן של "בחרתי את האופציה שהופיעה בדיון של סוזן קלווין על אחת האפשרויות לפתור את הדילמה" ולא טעיתי במובן של "לא זיהיתי את הסיפור".

אחרי שהצלחנו לנתק את כל בני המשפחה מהתצוגה המדהימה עברנו לחלק של האבנים (המון סלעים! המלאך האפל בלט בהיעדרו), שיחסית לבובה המקורית של ארטודיטו היה הרבה פחות מעניין. אם כי, היה שם מטאוריט אמיתי גדול והמון קטנים וזה היה מגניב. מצב הרוח של כולם השתופף, ולאחר התייעצות מהירה הוחלט ברוב קולות (אני והבטן שלי) ללכת לחפש משהו לאכול. התוצאה היתה הרבה אוכל מהיר מהמזנון היחיד שהיה פתוח, כי כל המסעדות במקום נסגרו בשלוש, והתברר שהשעה כבר ארבע…

המשכנו למעלה, לאיזור נותני החסות, אורנג'. כן, כן, תאגיד הרשע הענקי קיים גם בצרפת והוא אחראי לרוב המימון של מוזאון המדע ככל הנראה. בכניסה הוצג רובוט קטן, מהסוג שמקבל פקודות ומצחקק עם אורות. בהמשך היתה תצוגה של כל היכולת הטכנולוגית של תאגיד הרשע הנ"ל. לזכותם יאמר שהתצוגה שלהם מאד מאד מגניבה ועתירת טכנולוגיה מאד מאד מגניבה, כל מיני מסכי מגע וחיישנים וכאלה. מצד שני, מרוב מגניבות יש שם גם המון אנשים ולפיכך – רועש, חם ולא כיף בכלל.

עברנו לאיזור שמדבר על ניצולת האנרגיה של העולם. לכאורה – נושא סופר משעמם. כמה אפשר לדבר על אנרגיה ירוקה, דלק מאובנים ורוח? למעשה, אם מוסיפים לזה אנימציה טובה ושולחנות מגע ענקיים (כאלה שאפשר להושיב סביבם עשרה זרחינאים רעבים בארוחת סדר-זרחין וישאר מקום לחצי סגל אייקון) – הנושא הופך למרתק. שיחקנו בשלושת המשחקים האפשריים שם – פינג-פונג טביעת רגל פחמנית (מחסלים דברים לא-אקולוגים ואז צריך להעביר לאחרים את עודף הפחמן שלך), בנית אי בעל ניצולת אנרגיה טובה שיתאים למזג אוויר משתנה ולפגעי אטמוספירה (הכי פחות כיף, אבל רק כי לא מצאנו את האפשרות להפעיל את המשחק באנגלית), ומה שקיבל את מירב תשומת הלב שלנו – הפיכת מסלולו של אדם מן הישוב לאקולוגי. כאשר הרמנו סוף סוף את המבט מהמסכים הבנזוג שם לב שכל מסכי הטלויזיה הענקים שהקיפו אותנו היו גם הם מסכי מגע. שעטנו לעברם, אך בדיוק באותו רגע נכנס איש תחזוקה והחל לכבות אותם. זועמים על הצרפתים האנטישמים יצאנו לחפש איזור תצוגה אחר והתברר לנו שהשעה כבר שבע בערב וסוגרים את המוזאון.

היינו שם שש שעות רצופות והספקנו לעבור בשלוש תצוגות מתוך הכמה-עשרה שיש שם. כן, עד כדי כך המקום הזה מוצלח.

רגע לפני שנעלו אותנו בפנים יצאנו לפארק עצמו. השמועות אומרות שיש שם גנים צורניים נהדרים לילדים, אולם הם גם כן היו סגורים, ולפיכך אני לא יכולה לאושש את זה. מה שכן מצאנו הם המוני צרפתים משתזפים. ושרים. ומטיילים. בקיצור – פארק דה-לה-ווילט הוא הגרסה הצרפתית לגני יהושוע, רק בלי תחנת "פז" והלונה-פארק ממול.

כאשר כשלנו חזרה הביתה הקטנה נרדמה במנשא. הבנזוג העלה את הרעיון לחזור הביתה ולארוז, אבל לי היה רעיון אחר – ללכת לאכול ארוחה סופר-יקרה במקום סופר-יקר.

וכאן, חברים, אנחנו נעצור. כיאות לכל סיום עונה נסגור את הסדרה "מעללי האצה בפאריז" בפרק כפול אשר באמצעו קליף-האנגר עצבני.

מה יקרה למשפחה? האם מצאנו מסעדה סופר-יקרה? ולמה התעקשתי דוקא על המסעדה הזו? והכי חשוב – האם הקטנה המשיכה לישון או שמא התעוררה באמצע הארוחה וגרמה לגירושינו מעוד מקום שכרטיס האשראי שלנו מתקשה לבלוע?

כל זאת ועוד, בפרק הבא!

קליף-האנגר!

פרק שלושה-עשר, או – עוד ווש!

כצפוי, חזרנו היום ללה-בורז'ה. הפעם היינו חכמים יותר, קמנו מוקדם יותר (שבע וחצי לפנות בוקר!), התארגנו קצת מהר יותר, והגענו בול בזמן כדי לעמוד שעה בתור של ההסעה החינמית לאיזור התערוכה.

לא הצלחנו לעלות גם היום על ה Zero-G, מטוס שיודע לדמות נפילה חופשית. מסתבר שהכרטיסים לסיור במטוס אזלו מוקדם מאד. בתור פיצוי הלכנו להסתכל על כל תצוגות המטוסים שלא הספקנו לראות אתמול, כולל כמה מסוקים רוסים (הילדים נדבקו למסך ההדגמות ולא הסכימו לעזוב). אחרי שניתקנו את הילדים מהסרט המשכנו למצגת תלת-מימד של חברת אריאן. בזמן שחיכינו להתחלת המצגת מטוסים מוזרים עלו לאוויר. אחד מהם הוגדר כ"נמו" מכיוון שהיה כתום עם פס לבן, עד שהקטנה תיקנה אותי שלנמו יש שני פסים לבנים ולא רק אחד. אחרי הבושה הגדולה הזו היא אצה להתחבר עם ילד ארי טוב שהיה לפנינו בתור, והסיתה אותו לקיפוצים על שלט שעמד בצד בלי להפריע לאף אחד.

המצגת היתה מגניבה מאד, תלת מימד עשוי היטב, עם משקפיים קלים ולא מכבידים (חיוני למשקפופרים כמוני). אני לא מבינה למה אי אפשר להשתמש בטכנולוגיה הזו במקום בקטסטרופה שיש בסינמה סיטי. אבל אנחנו סוטים מהעיקר. מחדר התצוגה התגלה חדר חבוי שבו הוצגו שלושה משגרי אריאן – האריאן חמש הידוע (שמוצג בגודל טבעי במרכז מוזיאון התעופה והחלל), הווגה החדש והסויוז, שמסתבר שחברו לאחרונה לאריאן על מנת לנצל את כני השיגור שלהם בקו המשווה. הדגמים היו מדויקים, והילדים חגגו סביבם וסביב הצמחיה הטרופית מפלסטיק שסביבם.

איזור התצוגה של אריאן היה בין הטובים שראינו בלה-בורז'ה. הוא היה ברור, פשוט, הציג את ההישגים של החברה בצורה שלא הצריכה ידע בצרפתית, ובו זמנית נראה היי-טקי למשעי. על הדוכנים חילקו מידע בארבע שפות שונות לפחות, והנציגות היו פשוט חמודות. הן התענינו לדעת מאיפה אנחנו וכששמעו שנותר לנו עוד יום אחד בפאריז דחקו בנו להגיע לסקרה-קר ולמונמארטר. אחת מהן אפילו וידאה עבורינו באיזו תחנת מטרו עלינו לרדת כדי להגיע למוקד ההתרחשות. למונמארטר כבר לא נגיע, אבל חברת אריאן בהחלט קנתה מקום של כבוד אצלי ברשימת החברות. אם אי פעם אצטרך לשגר משהו לחלל – הם הראשונים שאפנה אליהם.

ביציאה מהביתן של אריאן נרשמה התרגשות קלה כשהגדול רץ והתרסק, מילולית, על פניו. נזק נגרם לאיזור המרפק הימני. כשהוא סיים לבכות ואני סיימתי לפזר את הדיילות שרצו לעזור לנו הוא ביקש ללכת לחובשים של לה-בורז'ה במקום לקבל את הפלסטר הסטנדרטי שיש לאמא שלו בתיק. בחדר החובשים גילינו הרבה מאד חובשים ומעט מאד עבודה. המסכנים שמחו כל כך לקבל איזשהו פצוע עד ששלושה מיד התנפלו על הילד ושניים עלי – אחד לקחת ממני פרטים והשני כדי לתרגם לראשון. היה משעשע מאד, והחובשים היו נחמדים מאד. הם אפילו הכינו לילד חבישה גדולה ומרשימה כמו שהוא ביקש, כך שכולם יצאו מרוצים.

המשכנו בשיטוט אקראי בין הביתנים עד שהוחלט ברוב קולות על הפסקת קרפ נוטלה. אלא שהתברר שבדוכן הקרפים אליו כיוונתי לא מוכרים רק קרפ עם נוטלה אלא עוד כמה מילויים לקרפים שעד היום לא הבחנו בהם, כי, נו, נוטלה. כל אחד בחר את מנת הכולסטרול שלו, והתיישבנו לנו באמצע השמש כדי לאכול. לארוחה הפריעו שני דברים – הראשון, שהתצוגה האווירית החלה מעט אחרי שהתיישבנו, מה שאומר – הפסקות תכופות בין הביסים כדי להתרשם ממטוסים שעושים דברים מוזרים באוויר. השני, שהקרפים היו ממש לא טעימים. מסתבר שצדקנו עד היום כשאכלנו רק נוטלה.

מצד שני, המקום התברר כמוצלח במיוחד. לידינו היה איזור מגודר היטב של חיל האוויר הצרפתי שהכיל מטוס יגואר (מטוס קרב שהסתובב ביוגוסלביה ומלחמת המפרץ המקורית, והוצא לגמלאות לאחרונה), ג'יפ כלשהו עם שני מקלעים, והמון צנחנים עם ציוד שרצו להסביר לכולם איך הכל עובד. בכניסה הקטנה חייכה אל נשות חיל האוויר שחילקו לכולם עלונים, ובתמורה קיבלה מחזיק מפתחות של חיל האוויר הצרפתי ונשיקה.

הגדול רץ אל הג'יפ, הקטנה אחריו. אני דוקא רצתי לצנחנים והצלחנו לתקשר בתערובת של אנגלית וצרפתית. אחד מהם התלהב כשהוא שמע שאנחנו מישראל. מסתבר שהצרפתים בדיוק קנו משהו-סופר-מגניב מאלביט. לכבוד הרכישה המגניבה קיבלנו סיכות של מיראז' 2000 שהוצמדו מיד לקופסה של המצלמה.

הגדול טיפס על הג'יפ, דיגמן תנוחות ליד המקלע ולאחר מכן נטש כדי לעמוד בתור ליגואר, שהיה ארוך מספיק בשביל התפרצות זעם של הקטנה, הליכה לשירותים (רק אני), הליכה לשירותים (עם הקטנה), עוד התפרצות זעם, מריבה בין הילדים והפרדת כוחות משמחת. בין לבין היו שבעה מטוסים מגניבים שהפגינו יכולת שפיכת עשן בצבעי הדגל הצרפתי בשמי לה-בורז'ה. למרות הכל הצלחנו להגיע לתא, ואף להתיישב בו ולהעמיד פנים שאנחנו מחסלים המון אנשים רעים. ביציאה הילדים קיבלו סיכות של ראפל – המטוס הכי חדש-חדיש-ומחודש של חיל האוויר הצרפתי.

היעד האחרון היה חנות המתנות של המוזאון. כזכור, החנות היתה יעד אטרקטיבי במיוחד בביקור הקודם שלנו. נכנסנו לרצף הביתנים שמהווה את מוזאון התעופה והחלל ונעצרנו. מישהו הגיע מתישהו ומילא את כל המוזאון בהמון המון מטוסים מגניבים! עוד יותר מגניבים מאלו שראינו בפעם הקודמת! רק המשך השיטוט פתר את התעלומה – מסתבר שבפעם הקודמת, כשחשבנו שנשאר לנו אולי עוד חדר אחד להשלים – טעינו. נשארו עוד המון. והם מגניבים ומלאים במטוסים. כל כך מלאים במטוסים שבאחד מהם הגדול פלט פתאום, "אני לא יכול לראות יותר מטוסים! נמאס לי!" נבהלתי, כי חשבתי שהוא חולה, או, אתם יודעים, הוחלף על ידי חייזרים, אבל אז הבנזוג הרגיע אותי שמדובר בבדיחה ששניהם רקחו ביחד כדי לבדוק איך אגיב להצהרה כזו.

חנות המוזאון התגלתה כעמוסה בהרבה ממה שזכרתי. קחו כמה מאות-אלפי אנשים שמגיעים במיוחד לכנס אווירי, הכפילו אותם בעובדה שזה יום שבת ולפיכך הרבה אנשים בחופש, והוסיפו לכך את האנשים שסתם משוטטים להם בין מדפים בשביל התענוג ותקבלו חנות גדולה, צפופה ומיוזעת. ממש לא המקום החביב והרגוע שזכרתי. מסקנה – כאשר מגיעים לחנות מגניבה וריקה, אפילו אם מתכננים לחזור אליה בהמשך, קנו את הדברים באותו רגע כי אחרת תאלצו לעמוד בתור של שעה. מנסיון. העיקר – הקטנה קיבלה דובי טייס והגדול קיבל מטוס. הוריי.

חזרנו הביתה שמחים ומאושרים, ואפילו לא עמדנו בתור להסעה כי הבנזוג הוציא אותנו לפני הלחץ הגדול, כאשר סוגרים את המקום וכולם מתנקזים לאותה תחנת אוטובוס. הגענו כל כך מוקדם לדירה, למעשה, שהילדים אפילו הספיקו לנצח כמה זומבים לפני השינה.

מחר יום אחרון בפאריז, ואני כבר מכינה תוכניות לפעם הבאה.

לא, התמונה לא הפוכה. זה המטוס.

ולפינתנו – דברים שאכלנו היום!

טוסט עם רוקפור שהתחבאה במקרר, שאריות פסטה מאתמול, קפה, תפוחי עץ אדומים, תפוחי עץ ירוקים, קרפ עם גבינה, האם וביצה, קרפ עם גבינה, האם ופטריות מוקרמות, קרפ עם גבינה וטונה, קרפ רק עם גבינה (רק מכיוון שהקטנה נתנה בו נגיסה אחת הוא נכנס לרשימה הזו), קולה, מיץ תפוזים מעובד מאד, שלושה קרפים עם נוטלה, קרטיב כתום (לא ידוע הטעם), שאריות פסטה מאתמול, שאריות פסטה מאתמול עם קרם פרש ורוקפור, פטריות.

שימו לב שאין יין היום – השילוב של יום בשמש ואלכוהול לא נשמע לאף אחד כרעיון טוב.

פרק שניים-עשר, או – ווש!

זה הדבר הראשון ששמענו כשהגענו בהסעה המאורגנת (והחינמית!) לתערוכה. הגורם ל"ווש" היה מטוס קטן שפתח את התצוגה האווירית בלה-בורז'ה. התחביב של הטייס, כך נראה, הוא לכבות את המנועים שלו, להזדקר, לצלול כלפי הקרקע ורגע לפני שהוא הופך לפטריה מעשנת, להפעיל את המנועים מחדש.

בניגוד לפעם הקודמת היום לא היינו צריכים לחפש את האוטובוס המתאים או לנדוד ברחבי הפרבר הסרוח שמפריע לאנשים טובי לב להגיע מתחנת הרכבת לשדה התעופה. התוצאה המיידית היא שלא היה לנו זמן ללכת לאיבוד ולקנות קרואסונים. התוצאה המיידית של התוצאה המיידית היתה שהושבתי את כל המשפחה לאכול.

אני יודעת שרוב הימים שלנו נשמעים כמו אוכל-אוכל-אוכל וקצת פעילות תרבותית בין לבין, אבל צריך לזכור שילדים בני שבע וחצי ושלוש וחצי אינם בעלי סבלנות רבה, וכשהם רעבים הם הופכים לעדר (כן, שני ילדים יכולים ליצור עדר!) עצום וחסר רחמים עד שמזריקים להם פחמימות. גם אמא שלהם כזו.

תוך כדי האוכל התברר לנו שאנחנו מהצד הלא-נכון של הבנין, שכן כל המטוסים ניסו להתרסק מעבר למה שחסם לנו את שדה הראיה. חיש-קל אצה-רצה משפחת האצה דרך בנין מלא במטוסים קטנים, דגמי טילים, עוד כמה מטוסים והמון מנועים מגניבים, אל עברו השני של הבנין. שם חיכה לנו בסבלנות מטוס קרב חדיש ומחודש, שבמקום לעשות ווש פשוט עשה וווווש מאד חזק, וגם תעלולים משונים מאד, שלמיטב הבנתי הפיזיקה הידועה לנו היום לא תומכת בהם.

שליחת הבנזוג לסיור המקדים התגלתה כרעיון לא-רע בכלל, שכן הוא נטל את ההובלה ובאומץ רב ניווט אותנו בינות לתצוגות מטוסים זערוריים (כאלה שנכנסים לאוטו שלנו, כשיש אנשים בפנים) ומטוסים זערוריים פחות (כאלה שאפשר להכניס לתוכם כביש דו מסלולי, שתי משאיות, ועוד נשאר מקום לגלידה). המטוסים עצמם מלווים באנשי חיל האוויר, כל אחד במדיו-הוא, וכולם נראים נחמדים ושמחים לעזור.

התחלנו מהבנין הישראלי, בשם הפטריוטיות, כי פטריוטיות בחו"ל זה חשוב. שידעו האנטישמים האלה ש"אלביט" היא משלנו. היתה להם תצוגה של ההרמס שלוותה בשחקנים חיים, מגניב ביותר. הבנזוג תמלל לגדול הכל, הקטנה התלוננה שכרגיל היא לא רואה כלום מהמנשא, ולפיכך הורדה למטה כדי שתוכל להמשיך לא לראות כלום אבל לפחות זה לא יהיה בגללי.

מהבנין הישראלי דגמנו את תערוכת תעשיה אווירית, טילי החץ והמזל"טים שמיוצרים אצלנו. בלטו בחסרונם לוויני עמוס. כדי להתגבר על האכזבה הוחלט ברוב קולות (שלי ושל הגדול) להכנס לסימולטור טיסה. כזה שמנענע אותך מצד לצד ולא קשור בכלל לטיסה אמיתית.

והלאה, לארצות הניכר. נכנסנו למסוק צ'יינוק וקיבלנו הסבר אישי מאיש הצוות על מבנה תא הטייס וסוגי הבקרות העומדות לרשות הנוהגים במטוס. הוא נראה שמח כמונו לפגוש אנשים שדוברים שפה שונה מצרפתית. התורים, כרגיל, היו ארוכים להפליא ולפיכך במקום לנסות להכנס לעוד מטוס אכלנו גלידה. המארחים המתחשבים שלנו סידרו לנו תצוגה מגניבה בדיוק לזמן הגלידה. הקריינים החלו במילים "כל טייס כאן היה מת להטיס את המטוס הזה", ולאוויר שוגר ספיטפייר. כן, כזה שמנצח מלחמות עולם בזמנו הפנוי. פעם ראשונה שאני רואה מטוס כזה באוויר, והיה מגניב. גם מרגש, אבל בעיקר מגניב. תהיתי איזה מטוס היו מראים לנו אילו מדינות הציר היו מנצחות במלחה"ע השניה, אבל הגלידה היתה טעימה מכדי לשקוע בהירהורי היסטוריה מדכאים, ולפיכך המשכנו בסיבוב. והמשכנו, והמשכנו, עד שנעלו לנו את התערוכה והיינו צריכים לחזור הביתה.

זוכרים שאמרתי שלא נורא שפיספסנו חלק ממוזאון התעופה והחלל כי אנחנו מתכננים לחזור? אז זהו, שהיו כל כך הרבה דברים לראות שלא הספקנו לחזור אליו. לא רק זה, אפילו לא הספקנו לעשות את כל הדברים המגניבים שיש בלה-בורז'ה, כמו להכנס למטוס החלל, או למטוס שיוצר אפס כבידה, או להתגבר על התורים ובכל זאת להכנס ליותר ממסוק אחד. אין ברירה, נאלץ להקריב את עצמנו ולחזור למקום הכי מגניב בעולם (ברגע זה, לפחות).

הסלון האווירי מהאוויר

ולפינה המשובחת – דברים שאכלנו היום!

הקטנה חיסלה את כל החמאה, בכפית, וגם את כל הגבינה שלי. השאר אכלו טוסט. בלה-בורז'ה נאכל סלט פירות (עדיין טרי!), אורז עם בקר בקופסא מוכנה, שני מאפינים עם שוקולד, הרבה מים, גלידת בן וג'ריס שוקולד וגלידת בן וג'ריס בצק עוגיות וזהו.

כן, הצלחנו לא לאכול כלום במשך כל היום! אני ממש גאה בנו. אבל בדרך הביתה כבר כולם בכו שהם רעבים (בייחוד אני) ולפיכך עצרנו בסופר המקומי (פעם ראשונה שאנחנו מספיקים להגיע לפני הסגירה) והצטיידנו באוכל. לפני ארוחת ערב תידלקנו בפרינגלז, ולארוחת ערב אכלנו פסטה-ביסלי-גריל-בצבעים ברוטב עגבניות וקרם-פרש, שימורי אננס (הפרי הלא-טרי הראשון היום), ונדגמו פירורי רוקפור שהעלו עובש במקרר ובכלל לא שייכים לנו אלא לבעל הדירה, אבל היו כל כך טעימים שהוחלט לחסל אותם לאלתר.

פרק אחד-עשר, או – עיר של מלכים, ולא באילת

הערה מנהלתית – כשאני כותבת "היום" זה בעצם אתמול (עוד מעט שלשום) כי הייתי ממש עייפה ולא היה לי כוח לגמור את הפוסט בזמן. אבל בואו נעמיד פנים שהכל בסדר, הולך?

הלכנו היום ללובר. כולם אומרים שצריך להגדיר מטרות בצורה מאד מאד מדויקת, אז הגדרנו – לראות את המונה-ליזה. ממילא לא ציפינו שנספיק הרבה בשל גורמים חיצונים (1 – התעוררנו מאוחר, 2 – הבנזוג לא ישן שני לילות, 3 – ילדים).

זה מקום גדול. מאד גדול. מאד מאד גדול. נגדיר את זה ככה – אפשר להנחית ברחבה הפנימית כמה וכמה מטוסי נוסעים מבלי שיהיה צפוף. ברחבה הקדמית (המפורסמת) אי אפשר להנחית כלום כי יש שם פירמידה שקופה ואת גני טוליירי, שמאד נחמדים, ואנחנו לא רוצים להרוס אותם.

הילדים השתלחו בבריכות המשולשות ברחבה הקדמית ואני בינתיים צילמתי את הבנינים ועמדתי בתור. מסתבר שהכניסה היא דרך הפירמידה, אבל לא לקניית הכרטיסים אלא להרבה תורים חדשים שאפשר לעמוד בהם ולשגע את הילדים. יאי. פתיחה מבטיחה. החלטנו להתחיל בצורה בטוחה ולאכול משהו. מסתבר שבקומה התחתונה של הלובר נמצאת הקפיטריה הזולה ביותר במוזאונים בעולם. האוכל לא היה מרשים, אבל הספיק בשביל להפוך את הילדים ממשוגעים מתרוצצים לשמחים וטובי-לב. הטענתי את הקטנה על הגב ויצאנו לחפש את הבחורה המפורסמת בתבל.

מצאנו את החדרים הייעודיים לחבר'ה מהמגף, והתחלנו לטייל. מהר מאד הסתבר לנו שיש הרבה חדרים כאלה, והם מובילים לעוד חדרים, שכאשר מאפשרים להם מיד מתפצלים לעוד איזה חדר או שניים, ובסוף מגיעים למדרגות. הבנזוג ואנוכי התרשמנו פחות מהתמונות ממה שציפינו. כנראה שהותיקן השאיר לעצמו את כל התמונות הטובות והעביר לצרפתים את הבררה. הילדים, לעומת זאת נהנו מאד. הקטנה (שהיתה על הגב שלי, כזכור) ציותה עלי להסתובב בכל פעם כדי שהיא תוכל למצוא "את התינוקי" שהופיע אחת לכמה תמונות, ומדי פעם נעצרה על מנת לבהות בקדוש כלשהו שבדיוק בותר לחתיכות / שוסף / נורה על ידי חצים וכדומה. בשלב כלשהו נמאס לי והורדתי אותה מהגב, כך שתוכל לסבוב תמונות להנאתה.

הגדול, לעומת זאת, קיבל שיעור מקיף ביסודות הנצרות מאבא שלו, והתעניין במיוחד בנושא הצליבה. כל תמונה בה נראה בדל כתר קוצים מיד זכתה לתשומת לב מרוכזת מצד הבחור.

ואז, מצאנו אותה.

(תופים, בבקשה)

מול תמונה אדירת-מימדים של סעודת החתונה בקאנה (יש שם חתול) ניצבה לה המונה, מוגנת היטב בזכוכית חסינת כדורים ופלאש. ביננו לבין התמונה חצצו כמה עשרות אנשים, אך לא ילד כשלי יתייאש מכך. הוא השתחל בין כולם והתייצב, עין בעין, מול יצירת הפאר. לאחר מכן הוא ביקש את המצלמה והחל לארגן לעצמו "בוק" של המונה. שאר הנדחפים בתור לא התעצבנו מהילד שתופס להם את הפריים אלא נהנו מכך שלשם שינוי עומד לפניהם איש נמוך במקום אדם שיסתיר להם את החיוך.

המסקנה שלי – היא פחות מגניבה במציאות. עכשיו, לפני שכולכם הולכים להסביר לי כמה אני לא מבינה באמנות הנה ההסבר – קודם כל, אני מכירה את התמונה היטב, ולמעשה רוב התמונות בלובר כל כך מפורסמות שלא הרגשתי התפעמות מלראות אותן. זאת בניגוד לותיקן ששם כל תמונה היתה גילוי, וגם אלה שהכרתי היו גדולות משציפיתי (קיר שלם, נגיד), וכך יכולתי למצוא בהן פרטים חדשים. דבר שני – היא כל כך מוגנת, ויש כל כך הרבה אנשים ביננו לבינה שאי אפשר להתקרב אליה, ובעיני אחד מהדברים החיוניים להנאה היא היכולת לראות את משיכות המכחול. אחרת, מה ההבדל בין זה לבין הפוסטר שמוכרים בכניסה בארבעים ש"ח? דבר שלישי – היא לא הדבר הכי עתיק בלובר, ולזה תכף נגיע.

מהמונה חזרנו לנוצרים המעונים עם הצלחות על הראש. הסתובבנו בין השנים, והראיתי לילדים איך הציור השתנה מהדגשת מעמד קדוש לציורים יום-יומיים, ואיך אפילו הקדושים החלו לאבד את הצלחות שלהם ולקבל רק הילות דקיקות ואופנתיות. בדרך מצאנו את חדרי המלוכה, ונכנסתי להסתכל על כתרים שעולים יותר ממדינה קטנה במזרח התיכון. היה מאד כיף, עד שגילינו שהולכים לסגור לנו את הלובר. לפיכך הגבנו בצורה הבוגרת ביותר האפשרית והלכנו לאכול במסעדה באותו אגף.

היה יקר מאד-מאד-מאד (כנראה כדי לאזן את המחיר של הארוחה בקפיטריה בכניסה), ולא היו מי סוכר לקפה הקר של הבנזוג כך שהוא נאלץ לשתות אספרסו קר ומר. מסכן. לפחות זה העיר אותו מספיק כדי שנוכל להתפצל. הוא והקטנה הלכו לשוטט בגן פסלים שמצאנו באמצע הלובר, והגדול ואני הלכנו לצוד לעצמנו ונוס בלי ידיים, רצוי אחת שמגיעה ממילאנו.

ונוס מחכה בקצה של חדר עמוס גרוטאות יווניות. גרוטאות ממש – פה יד, שם רגל, מדי פעם איזו גפה. במחלקת אורתופדיה בתל השומר לא היו עושים עבודה טובה יותר בביתור. הפסלים השלמים, דרך אגב, מדהימים. ממש ממש מדהימים. שכחתי כמה בד נראה אמיתי כאשר מפסלים אותו משיש ומלבישים אותו על נשים חצי-עירומות. הגדול הפגין את הידע שהוא רכש במהלך היום וזיהה לבד את אתנה ודיאנה. הוא אף הגדיל וציין שהקסדה של אתנה לא דומה לינשוף. כל אחד מבקר בימינו.

עכשיו.

אחרי יום עמוס בציירים ופסלים, מה יעשו אמא ובן? האם ילכו חזרה אל האבא והאחות כדי להסתובב באור? האם ישבו לפוש בינות לעציצים הפזורים פה ושם? לא. הם ילכו לצוד פסלים עתיקים יותר, כמובן!

האגף המצרי (כינוי מכובס ל"עתיקות ששדדנו ממדינה שפלשנו אליה") עמוס בכל טוב. יש שם ספינקסים, ניירות פפירוס, מטבעות ודגמי בתים. יש שם גם פסל של רעמסס השני, נו, ההוא מ"שלח את עמי" (ותודה לקני על האימות). עמדנו מול הפסל שלו, והגדול לא נראה מתלהב במיוחד. בסך הכל ראש של איש מחובר לגוף של אריה. אפשר לחשוב. שאלתי אותו אם הוא זוכר את ההגדה של פסח.

"ברור".

"אז הפסל הזה עתיק יותר מהטקס של ההגדה".

ו*זה* הרשים אותו. פסל, עתיק יותר מטקס שברור שהגיע מזמן קדום ממה שאפשר לזכור. למען האמת, זה בדיוק מה שהרשים אותי בכל המוצגים שראינו. כי לקרוא את הגיל המוערך של הפסלים הוא דבר אחד, ולתרגם את זה להיסטוריה שאני מכירה הוא דבר אחר לגמרי. הרי תאריכים הם לא היסטוריה, כמו שהספרות בשעון הן לא הזמן שחולף.

המשכנו להסתכל על ניירות פפירוס, כולל אחד שמתוארך לכמה אלפי שנים לפני הספירה (2500, פלוס-מינוס כמה ימים). אם הבנתי נכון את מה שכתוב לידו, זוהי פיסת הנייר העתיקה ביותר ששרדה. אני מאד מקווה שאין עליה רשימת מכולת אחרת יהיה קצת מטופש להציג אותה באמצע הלובר.

הגדול התלהב מהכל ואז ביקש לחזור לאבא שלו. קיצרנו את הדרך במעבר תת קרקעי שמראה את הביצורים העתיקים של הלובר (הרי בכל זאת, מדובר במבצר מימי הביניים). מצחיק איך משהו שאמור לגרום לנו להתפעמות מביא את הגדול לנפנוף יד מבטל שאומר "ראיתי דברים עתיקים יותר".

וזהו. שומר חביב אמר לנו בצורה מאד מנומסת שאם לא נצא עכשיו מהמוזאון הוא יאלץ להעיף אותנו בבעיטה משם. למעשה, הוא היה חביב כמעט כמו השומרים בותיקן שהיו צריכים פיזית לנתק אותי מהדלת, בעודי צועקת "שינעלו אותי בפנים! אני אסתדר!".

התאחדנו עם בני המשפחה השכוחים שלנו, הסתובבנו עוד קצת בחנות המזכרות ביציאה, וחזרנו הביתה דרך גני טוילרי המגניבים מאד (שגם בהם יש פסלים), להרים את הרגליים ולסמן "וי" על הדבר הגדול והחשוב שהיינו צריכים עוד להשלים מהמשימות שלנו בפאריז. עכשיו אפשר להתפנות למטוסים.

מסקנות חשובות:

  • ילדים בהחלט יכולים להעריך אמנות.
  • לדעת המשפחה שלנו, הפסלים בלובר יפים יותר מהציורים, אם צריך לבחור אחד – העדיפו את היוונים המתים על פני האיטלקים המתים.
  • יום אחד לא מספיק עבור הלובר (דאה). מצד שני, יום אחד גם לא מספיק עבור הותיקן, ויש גבול לתקציב ולזמן.

ההוצאה הראשונה של "השומרים". מאד צבעוני. עלילה לא משהו.

ולפינה האהובה על כולם, בעיקר עלינו – דברים שאכלנו היום!

ארוחת בוקר במהלכה הקטנה חיסלה עוד מהגבינה החריפה הקשה שלי, וגם טוסטים וכאלה. בכניסה ללובר – קיש גבינת עזים ופטריות, פיצה מרגריטה, סלט פירות (טריים! היה מפתיע), קרואסון עם שוקולד. באנג'לינה (מסעדה סופר-יוקרתית באמצע אגף רישלייה בלובר) – קפה עם קצפת, קפה קר בלי סוכר ובלי חלב, מון בלאן (קינוח שיש בו תחתית מרנג, קצפת ומוס ערמונים. יאמי, ועוד קצת גם). בגני טוליירי – קרפ נוטלה (x3), קרפ סוכר וחמאה. בבית – קוביית סוכר.