Posts Tagged ‘סטאז'’

סיכום ביניים

ניסיתי למצוא דרך לסכם את השעה האחרונה בתורנות האחרונה במיון בסטאז' (יש עוד 5-6 בפנימית בחודש הבא). הנה, מצאתי:
ברפואה הסינית למשל טוענים שחשוב לישון לפני 11 בלילה, כי אם ערים אחרי זה יש איברי גוף שאמורים לנוח ולא זוכים במנוחה, ואז הם יוצאים מאיזון וגם משפיעים על איברים אחרים לצאת מאיזון, ונכנסים למעגל של עייפות שקשה לצאת ממנו
בשמת מתוך – איך_מפסיקים_הנקה_לילית‏

תורנות שקטה

שקט הוא דבר יחסי.
לפעמים הוא זוחל מתחת לדלת הסגורה ומתגנב למיטה המשפחתית ההומה.
הוא נוזלי וחמקמק – בכל פעם שאני מהדקת ידי סביבו הוא זולג בין האצבעות הקפוצות, אולם כאשר אני פורסת את כף ידי הוא נפרש מעלי כחופת כנפי פרפר.
פעם מצאתי שקט במעגל.

שקט הוא ההפסקה לשאיפה אוויר בזמן בכיו של תינוק, או ההפוגה בין צלצולי טלפון מהורים מבועתים.
לפעמים שקט הוא רק חמש הדקות של שתית כוס מים, ולפעמים הוא יכול להמשך שעה שלמה בין קבלה לקבלה.
שקט נמתח ומשתנה בהתאם לסביבה בה מחפשים אותו – "תורנות שקטה" בכירורגיה היא תורנות שבה הסטאז'ר במחלקה השכנה עובד כל הלילה, ואת זוכה לשינה ארוכה הנקטעת רק על ידי החיאות או חולים המתעוררים משנת משככי הכאבים. "תורנות שקטה" במחלקה היא תורנות שבה הגיעו פחות מחמישה חולים, כולם לפני הארוחת הערב, והאחיות לא העירו אותך באמצע הלילה כדי לתת הוראה ששכחת. "תורנות שקטה" במיון היא תורנות שבה הצלחת לדבר עם חולים, שתית מספיק, אכלת מספיק, והלכת לישון לפני אחת לפנות בוקר.
"תורנות שקטה" בבית היא תורנות שבמהלכה ברק הגיבור ישן כל הלילה, ולא התחיל לחפש את אמא ברחבי הבית הריק.
ויש את השקט אחרי תורנות – שעוטף אותי לאחר שחזרתי הביתה, התקלחתי, אכלתי, צחצחתי שיניים, ואספתי את ברק מהגן. הוא צונח ברכות מעלינו כאשר שנינו מתכרבלים במיטה החמימה מתחת לשמיכת הפוך, מחכים לאבא שיחזור.

אני רודפת אחרי השקט כאילו הוא שמיכה דקיקה, שאם רק אצליח לגעת בו – אם רק אוכל להניח את ידי על פיסה זעירה של שקט היא תצליח למלא אותי.
ואולי, אם אצליח לתפוס את השקט הנוזלי, אוכל להניק אותו לברק, ולהשכיח ממנו את כל הלילות בהם התעורר וחיפש אותי, בזמן שאני הייתי ב"תורנות שקטה".

מיון כללי

שלוש וחצי לפנות בוקר. אני בירוק וחלוק, היא עם הבת והחברה –
"שלום, אני אלודאה, אני רופאה כאן במיון. אני מתנצלת אם אני מדברת לאט מדי, אני פשוט מאד עייפה."
"זה בסדר שאת מדברת לאט, קל יותר להבין כך."
"אני מדברת לאט? אני מתנצלת – אני עייפה. למה הגעת לכאן?"
"כי הלחץ דם…. (משמיטה את החלק האסור לפרסום לפי חוק זכויות החולה וההגינות הבסיסית)…."
"סליחה, את מוכנה לחזור בבקשה, אני פשוט קצת עייפה, וקשה לי לעקוב…"
"בוודאי. הלחץ דם… (שוב משמיטה, החוק וכו')…"
"אה, הבנתי, הגעת לכאן כי הלחץ דם….?"
"כן".
"אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן, פשוט – אני עייפה, אני עובדת משמונה בבוקר." מלווה בחיוך התנצלות קטן.

"אני יכולה לבדוק אותך, בבקשה?"
"כן".
"הבטן כואבת לך?"
"לא."
"וכאן?"
"לא."
"וכאן?" (חוזרת לנקודה שבדקתי לפי 20 שניות).
"לא, כבר אמרתי לך."
"אה, סליחה, לא שמתי לב. אני פשוט…"
הבת מתערבת – "כן, הבנו – את מאד עייפה."
"סליחה, כבר אמרתי שאני עייפה? לא שמתי לב שאמרתי את זה, כי אני פשוט מאד עייפה…"

כן, אני יודעת שעשיתי את מה שאני שונאת, ולא שמתי לב למה שהיא אמרה, אבל פשוט, אתם מבינים, הייתי מאד עייפה….

שלושת רבעי

סיימתי שלושה רבעים מהסטאז'. את כל מחלקות החובה ואת חודש החופש.
מעכשיו עוד שלושה חודשי בחירה, וזהו – הולכים הביתה.
ופתאום – אני לא מבינה לאן נעלם הזמן שלי. רוצה לתפוס את המושכות ולעצור לרגע. הלו! איפה החיים שלי?
ברק הגיבור כבר בן שנתיים, הולך מדבר ושר, הבעל הולך ומאמיר מבחינה מקצועית, ואני?
רוצה לעשות סיכום ביניים – מה הספקתי בתשעת החודשים האחרונים.
הריון ולידה.
התחלתי בתור אשה צעירה, מחייכת, מפוחדת, מבוהלת, אופטימית, פסימית. לא רוצה להיות רופאה בכלל – רוצה להגיע כל יום בארבע להוציא את ברק מהגן.
גמרתי חבילה אחת של קרם ידיים, 2 קופסאות של קרם פנים ושלושה שפתונים – עכשיו אני כבר יודעת שאם שותים מספיק מים הידיים לא מתקלפות.
ישנתי 37 פעמים במיטות פלסטיק קרות נטולות אהבה – עכשיו אני כבר יודעת איפה מוצאים סדינים ושמיכות.
בליתי שני זוגות נעליים – עכשיו אני כבר יודעת שצריך לשבת בכל פעולה שעושים כדי שהברכיים לא יכאבו בסוף היום.
היו לי ארבע החייאות, מתוכן בשתיים אני הייתי הרופאה הבכירה (לזמן קצר) – עכשיו אני כבר יודעת את מי להזעיק כאשר המוניטור מפסיק לצפצף.
אני כבר לא מפחדת לקחת חולים קשים למחלקות לטיפול נמרץ,
אני כבר לא מפחדת להשאר לבד בפנימית בלילה,
אני כבר לא מפחדת מילדים מפרכסים,
אני כבר לא מפחדת.

התחלתי את הסטאז' במטרה אחת – להתאהב ברפואה מחדש.
אני חושבת שהצלחתי.

עכשיו הגיע הזמן ללכת הביתה.

מחלקת ילדים

חוויות תורנות (אחרונה במיון ילדים!) –

הזמן נחלק לשני חלקים – זמן "אמיתי", שבו חיים, אוכלים, עובדים, מתנשקים, מחבקים, ישנים, אוהבים.
וזמן תורנות – זמן סהרורי שבו השעון החיצוני לא משפיע עליך. את מבלה שעות בחושך פלורסנטי, עטופה בקולות שאיבה, סחיטה, הנשמה ממוכנת. את צועדת בכאב גב מתמשך וקרסוליים דוקרים. פרצופי החולים נמהלים אחד בשני לבליל שמות ומחלות. הכל מאבד את משמעותו והופך ליחידה אחת – תורנות.
דברים הזויים נראים במסדרונות בית החולים בשעות כאלה. אין חולים – רק סטאז'רים, אצים ממקום למקום כדי להגיע בדיוק דקה אחת אחרי שהחולה כבר עבר למחלקה אחרת. טלפון מצלצל כדי להזמין רופא לייעוץ במחלקה שלא קיימת. בתורנות אחת התקשרתי לחמש מחלקות כדי למצוא פנימאי וכל שמצאתי הם סטאז'רים בודדים במכונת תל השומר.
לפעמים נדמה שמדובר במלחמת התשה ארוכה, שבה כוח עליון בודק מי יישבר ראשון – הרופאים או הפקידות. אלו מרגישים שהם לא מספיקים לבדוק את כל החולים ולהעניק להם טיפול ראוי, ואלו רואות את העומס במיון ומנסות להעביר כמה שיותר חולים למחלקות כדי שיוכלו לקבל טיפול ראוי.
ובינהם?
הסטאז'ר. זה שמקבל את החולה במיון, זה שמלווה אותו למחלקה, זה שמקבל אותו במחלקה וזה שיושב לידו וטווה את סיפור חייו בארבע לפנות בוקר, זמן תורנות.
לילה טוב.

הרהורים

אני חושבת שאצלי הבעיה היא לא הרצון לעשות חינוך ביתי. מה הבעיה? מוצאים עבודה בערבים, ונשארים עם הילד בבית. הרי יש לנו תואר דוקטור, בטוח אפשר לעשות עם זה משהו בשכר מינימום.
הבעיה היא למצוא "קונטרא" לקשיחות של חיי היוםיום כרופאה.
אני מחפשת נקודת רוך בבית, אבל לא מספיק ש"רק" טוב לי עם ברק. אני צריכה משהו שיפצה על כל הרוך שלא מקבלים המטופלים "שלי".
זאת אומרת…..
חינוך ביתי כפיצוי על חוסר אהבה אצל אחרים?
<אני מתעלמת מהאידאולוגיה מאחורי החינוך הביתי>

ננסה ניסוח קולע יותר –
כדי להחזיק מעמד בעבודה כסטאז'רית בתל השומר (אני מסייגת לגבי "אני" ו"עצמי" בלבד), בניתי חומות הגנה כל כך גבוהות, שכדי למוטט אותן אחר כך אני אזדקק ל 24 שעות ביממה עם התינוק שלי.
נשמע הגיוני?

תזכורת עצמית

אני מאמינה שתמיד צריך לשבח אנשים. על דברים טובים וקטנים שאולי לא שמים לב אליהם. על בדיקה פיזיקלית מעמיקה, על אנמנזה שנלקחה תוך הקפדה על הפרטים הקטנים, אפילו על מכנסיים יפים או תספורת חדשה.
בניסוח שונה – אני מאמינה שתמיד צריך למצוא משהו חיובי במישהו, ולהגיד לו את זה. לפחות פעם ביום.

וכל ההקדמה הזו בשביל מה?
בשביל להשאיר לעצמי תזכורת לבדוק את בלוג_שוליית_המיילדת‏ – על ההתלבטויות, החששות, הספקות, ההצלחות, ההנאה, ובעיקר על האהבה המציפה את שני דפי הבלוג.