Posts Tagged ‘סטאז'’

בית

היום גיליתי שאני מתגעגעת לתורנויות.
לא באמת, לא לריצה להחיאה או לליווי אינסופי.
לחבר'ה, לישיבה סביב שולחן שחור עם כיסאות מתנדנדים, לחצי ביצה, לחם אחיד וגבינה לבנה בשתיים בבוקר.
לשיחות מטופשות עם האחיות במיון. לחיוכים, שחוזרים אלי רק כי חייכתי ראשונה.
לקפה מהדוכן בכניסה.
לרעש של מכונות ההנשמה במסדרון, בדרך למיטה המאולתרת.

אני חושבת שאני בעיקר מתגעגעת לחזרה הביתה. לפיצוי על הלילה החסר.

הגיבור היה חולה השבוע. בהתחלה חום, אחר כך נזלת ושיעול גרוני. אחרי שאבחנתי אותו בצורה מבריקה (זה וירוס…), נשארתי איתו בבית. "עד שירד החום" הפך ל"עד שהשיעול ירגע" שנגמר ב"קמנו מאוחר הבוקר, אז כבר נשאר בבית…".
בהתחלה הייתי מרוצה – הנה, אני נשארת עם הילד והכל בסדר, השמיים לא נופלים, אני לא מטפסת על הקירות, או "משתגעת", או כל כינוי אחר למה שקורה לאמהות עובדות שנשארות עם הילד בבית.
בימים הראשונים הוא ישן כל הזמן, או סתם התרפק עלי. אז היה כיף.
אבל היום….
קמנו מאוחר, והוא לא רצה לצאת מהבית, והוא היה מלא מרץ (כי הוא ישן המון בימים האחרונים), והורדתי את העוגיות מהשיש, אז הוא גם התמלא בסוכר (וגם אני…).
איפושהו לקראת הצהריים גיליתי שאני סרוחה על הספה, רואה תוכניות טלויזיה משעממות, יש לי בחילה, וכל מה שאני רוצה הוא לשלוח את הגיבור לגן כדי שיהיה לי קצת שקט.
בום.
שמעתם את זה?
את הרגע שבו ההבנה ש'להשאר בבית עם הילד' זה יותר מ'להשאר בבית עם הילד'?
איזו מין אמא אני שלא רוצה להיות עם הבן שלה? איזו מין אמא אני, אם אחרי ארבעה ימים אני רוצה להפטר מהיצור הזה שמסתחרר לי בבית בלי סוף?

אבל זה לא באמת היה בום של שבירת תקות וניפוצן.
זה היה בומצ'יק. אפילו לא ממש זה, יותר צלצול של אסימון שנופל (לצעירות ביננו – זה דומה לרעש של צג של סלולרי שפוגע ברצפה).
הצעתי לו ללכת למיטה.
"לא רוצה לישון!!"
"לא, אתה לא תלך לישון. רק נשכב במיטה ונסתכל על התקרה, טוב?"
אחרי הבכי המנדטורי נכנסנו למיטה המשותפת, התכרבלנו, התכסינו.
התעוררנו כמה דקות לפני שראש המשפחה חזר הביתה מעוד יום של ציד במשרד.
שיחקנו, קראנו, אכלנו ארוחת ערב, והוא הלך לישון קצת לפני 11 בלילה.

מסתבר שאני לא באמת מתגעגעת לתורנויות.
אני מתגעגעת לשנת הצהריים ביום שאחרי.

התחלה חדשה

"בעצם…טוב לי שאת בבית. זה בסדר?"
הוא מסתובב אלי ומחייך. נבוך קצת – לא מתאים לו להיות אנוכי.
אנחנו ביחד יותר משתים עשרה שנים. הוא היה בטירונות ואני בתיכון. אחר כך שנינו היינו באנגליה, ואז בטכניון, ואז מתחת לחופה, ועכשיו – באותה מיטה, הילד שלנו ממלמל בשקט על קנגורואים בחלום.
הוא עדיין מחייך.
אני משועשעת.
בתקופת הבחינות הראשונה הוא הקריא לי את הסילבוס של מקצועות אחרים, כדי לעודד אותי. אחרי שעברנו למרכז הוא היה קם איתי לפנות בוקר ומסיע אותי בכל בוקר לתחנת הרכבת כדי שאגיע ללימודים.
הוא גם הכין לי קפה כל בוקר.

בשנה האחרונה הוא חזר מהעבודה מוקדם חמישים ושלוש פעמים כדי לקחת את הגיבור מהגן, להכין לו ארוחת ערב, לשחק איתו, להפשיר לו חלב, להשכיב אתו לישון, לחבק אותו בלילה, להעיר אותו בבוקר, לקחת אותו שוב לגן וליסוע לעבודה באיחור.
הוא דחה פגישות כדי שיתאימו ללוח התורנויות שלי.
הוא עודד אותי ללכת לטיפולי שיאצו, לדיקור סיני ולנטורופתית – כדי שארגיש טוב יותר.
הוא אפילו הסכים לאכול פנקייקים מחיטה מלאה ומים כאשר אסרו עלי לאכול מוצרי חלב או קמח לבן.
הוא גם הכין לי תה צמחים כל בוקר.

הוא אוהב אותי בגלל כל מה שאני, ולמרות הכל.

ואתמול הוא שכב במיטה והיה נבוך כי טוב לו שאני בבית….

הסוף

התג שלי מצורף לדף לבן עם שלוש חתימות.
ותמה לה שנה.

נתתי עציץ של תות למזכירה שלנו. "העציץ הוא כמו סטאז'ר" הסברתי לה – "הוא צריך שידברו אליו הרבה, שילטפו אותו וישקו אותו לפחות פעמיים בשבוע".

לא ליטפו אותי, לא דיברו איתי, ולא השקו אותי, אבל עברתי את זה.
ארבעה חודשים בפנימית (אחד מהם מבחירה).
חודשיים בילדים (אחד מהם מבחירה)
חודשיים בכירורגיה.
חודש במיון.
חודש ברפואת משפחה.
שבועיים בטיפול נמרץ ילדים.
שבועיים במיון ילדים.

חודש חופש.

שנה.

תרועת חצוצרה לא נשמעה, גם לא הלמות תופים. אבל לא יכולתי שלא לפזם I DID IT MY WAY עד שהגעתי לאוטו.

פנימית

רציתי לספר לו על היובש שהתגבר אחרי כל שטיפת ידיים, ועל האחות שצעקה עלי מול חולה, ועל המשפחה שלא הצליחה לקבל את הגסיסה של אמם שהיתה בריאה באותו בוקר, ועל האינטובציה בשלוש לפנות בוקר, ועל 14 חולים חדשים שהציפו את המחלקה, ועל ההחייאה שנדונה לכשלון, ועל כל התורנות הארוכה, המייגעת, האומללה, העייפה.

אבל כאשר הוא שאל מה שלומי התחלתי לבכות כי האוטובוס לא עצר בתחנה בדרך הביתה.

גרניום

הגרניום שלנו נובל. העברנו אותו לחלון דרומי, ושכחתי להשקות אותו, והוא נובל.
קשה להרוג גרניום.
זה צמח אמיץ, אבל אפילו הוא לא שורד ללא מים וחום.

אצבעות אוחזות את העט שלי כמכחול.
הן כותבות "את הרופאה"…מתקנות…"את הרופא והמראיינת הטובה מכלם".
בגאווה הוא מושיט לי את הנייר – "את רואה? אולי אני סנילי אבל את זה אני לא יכול לשכוח!"
ואני לא מעירה לו שחסרה ה', או שהכתב מצטמצם לקראת סוף המשפט, נשמט מבין השורות.
מציינת V קטן וממשיכה למשימה באה.

הוא היה מורה למתמטיקה. הוא לימד כמה ממנהלי המחלקות בבית החולים הזה, כך סיפר לי ב ח' וע' גרוניות. "עד היום הם קוראים לי 'המורה'" הוא שוחק – "לא מעזים לקרוא לי בשמי הפרטי…"
אצבעות חזקות יש לו – כפופות למרותו כבר עשרות שנים. קולו רועם, ממלא את החדר בסיפורים נוטפי עסיס על מבחנים, על ילדיו, על עצמו.
זקנו לבן וסבוך, מזכיר את איורי אליהו הנביא מספרי ילדותי.

אבל אליהו הוביל עם שלם לקרב, ואילו הוא לא מסוגל להזכר מה התאריך, או בשם העיר בה אנו נמצאים. הוא ענה על 18 מתוך 30 שאלות. לפני שנים פגשתי אישה שענתה רק על 12 שאלות, והיא כבר נסוגה לשפת ילדותה ולא ידעה את שם ביתה הבכורה.

נפשו בוהקת – זוהרת לעומת הנשיה המתקרבת.
הוא רואה את התהום, אך מסרב להכנע. ממציא סימנים ורמזים אשר מנהלים את חייו – "יורד גשם בחוץ, משמע שחורף כעת." וגם – "בכל בוקר כאשר אני הולך למכולת אני חוצה את רחוב הרצל. שם אני גר! במספר 60".

ואין דבר, אין אף לא דבר אחד אשר יכול לגרום לי להגיד לו שהחשיכה ממנה הוא ירא כבר עוטפת אותו.
שהרי – הוא לא יזכור זאת.

צעצוע כחול

חזרתי אתמול מארוחת צהריים, ועל השולחן חיכה לי פתק עם מילים כחולות מחבקות, וצעצוע מצפצף מאחד התינוקות במחלקה (ואמא שלו גם).

שאלה –
שמונה תורנויות בחודש זה גדול, קטן או שווה חיוך של ילד חולה?

סיכום ביניים

רוצה הוסיף משהו.
רוצה להסביר למה אני עדיין במיון, כמעט שעה לאחר סיום התורנות.
בחודשים האחרונים אני במצב סיכום מתמיד. מה למדתי, מה שכחתי, מה קיבלתי, ומה השארתי מאחור.
חוזרת לילדות המוקדמת, מנסה להזכר באהבה הראשונית לכתיבה, לדיבור, למשחקים.
צופה בגיבור מהצד, באבא שלו.
רוצה, רוצה, רוצה.
זקוקה לחיבוק חזק מאהובי, מחברי, מחברה. לחיבוק של אמא, אוהב, מזוקק.
צריכה שמישהו יקח על עצמו אחריות, שיקום ויחליט בשבילי מה טוב לי.
הולכת לאיבוד ללא תוכניות, אבל מסרבת לשרטט אותן.
הולכת לאיבוד מרוב דיבור.
ושתיקה.

צריכים רופא – לא אני.
אני אחרי תורנות.
הולכת הביתה.