Posts Tagged ‘נמש’

ספרים ורשימות 2

בשביל להתעודד מהקטסטרופה האחרונה (תודה לכל מי שהגיב וחיבק וחיזק!), התחלתי לעבור אחורה על רשומות ישנות יותר. רק, אתם יודעים, כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי.

הגעתי לרשומה הזו, ונזכרתי שמזמן הייתי צריכה לעדכן במה שהשלמתי מאז –

שיר של אש ושל קרח – כן. בדיוק מה ששמעתם. אחת הסדרות הטובות שיצא לי לקרוא. למרות כמה כרכים משעממים באמצע, גררמ יכול ללמד כל אחד איך כותבים פוליטיקה מפותלת, שומרים על ריבוי דמויות אמינות, ובונים עולם הגיוני ומרתק. זו, דרך אגב, הסדרה שהבהירה לי שאני לא באמת אוהבת ספרי פנטסיה, כי אפילו עם העולם המדהים שהוא בונה לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה חסרות לי חלליות בשמיים.

פרנקנשטיין – אוי ווי זמיר. הרגשתי כמו חובבת גרועה כי לא קראתי אותו, אבל הספר הזה פשוט מזעזע. ויקטור פרנקנשטיין הוא הדרמה קווין היא הזוי שאי פעם נראה בספרות. הסיפור כולו בנוי במסגרת של סיפור-בתוך-סיפור-בתוך-סיפור, שאף אחד מהם לא מעניין. כאשר גיליתי שאני מעודדת את המפלצת, הבנתי שאני בבעיה חמורה.
***

חוצמזה, הגב שלי הסתדר, החתולה אוכלת, והיתושים חזרו לעקוץ אותנו.

מודעות פרסומת

החתולה עם הצינור – סיפור בשני חלקים

חלק ראשון – נמש חוזרת הביתה

קיבלנו את החתולה שלנו עם צינורית והוראות האכלה – פעם בשלוש שעות, למהול היטב את המזון הרפואי המיוחד, להזריק באיטיות בצינורית, לשטוף במים, להעלות ב-10מ"ל כל יום, והכי חשוב – להמשיך להציע לה אוכל. עשינו הכל, ובמשך השבוע שחלף מאז שהיא חזרה הביתה היא מקבלת אוכל בצינורית החדשה שלה ומסרבת לגעת בכל תערוכת המזון המוצע לה. לכל היותר מרחרחת קצת והולכת מיד. לא נגעה אפילו בפנסי-פיסט שכל חובבי החתולים טוענים שהולכים על ארבע לא יכולים לעמוד בפניו. כלומר- היא רחרחה אותו קצת, ליקקה מעט וזהו.

לא רק זה, אחרי שהיא התחזקה מעט היא התחילה לברוח ממני כשראתה אותי עם המזרק. כמה שיותר רחוק – יותר טוב.

מקום הבריחה המועדף

השינוי האמיתי הגיע ביום חמישי. ילדים של חברה מקוונת הגיעו לשחק עם הגדול שלי (הקטנה היתה אצל חברה משלה). הכנו פיצה ונתתי לנמש להריח את הכף עם רסק העגבניות. לא שציפיתי ליותר מדי, אבל באופן מפתיע – היא ליקקה את הכל ואפילו אמרה "מיאו" חביב בסוף.

זה לא הספיק, כמובן, והמשכנו להאכיל אותה בצינורית. לא נרשמה עוד התענינות במזון כלשהו.

בשבת שמרתי לה את הביצים והחלב של החלה המטוגנת. רחרחה קצת, ליקקה קצת, והמשיכה לקבל מזון בצינורית. הבנזוג הכתיר אותה בתור "החתולה עם הפקק" וגם "החתולה עם צינורית התדלוק".

 

חלק שני – מחאת האמהות!

ביום ראשון הייתי מותשת לגמרי בבוקר. גם עבר עלינו סופ"ש פסיכי, וגם נשבר לי לקום מוקדם להאכיל חתולה בצינור. ביננו – חלק מהסיבה שהנקתי את הילדים היתה כדי להמנע מההתעסקות עם כמה מ"ל הם אוכלים בכל פעם. אז נמאס לי. אחרי מאה הצגות של מאתיים מאכלים שונים פשוט הנחתי לה את האוכל הרגיל שלה וזהו.

ואז. פתאום. באמצע הבוקר. הגברת התחילה לאכול. קחחופ קחחופ (ככה היא נשמעת כשהיא לועסת). רצף טלפונים לכולם והמתנה מתוחה, והופס – היא שוב גורסת.

ומאז – אוכלת! כמו שצריך! לא מפסיקה, למעשה. אפילו את הפנסי-פיסט שמעולם לא עניין אותה.

עכשיו רק צריך לספור שבוע שלם של אכילה תקינה והצינורית תצא. יאי!

חתולה עם צינורית בעציץ. פוטוסינתזה זה חשוב!

החתולה שלנו

לפני המון שנים לא הייתי חתולאית כל כך טובה. הייתי משוכנעת שחתולים הם יצורים טפשים, חסרי נאמנות, שטובים בעיקר כדי לשבת על מכסה המנוע בימים חמים ולהשאיר טביעות רגליים עם החלון האחורי. בנזוגי לעומת זאת, הוא חתולאי מובחר. בגיל אחת-עשרה הוא קטף חתולה מעץ, והיא נשארה איתו המון שנים. אי שם במהלך הזמן הזה (בין השאר בזכות החתולה ההיא) הבנתי שחתולים טובים לעוד כמה דברים.

כשגרנו בחיפה היו לנו תמיד חתולים בחצר שאכלו את רוב השאריות שלנו. מסתבר שחתולים מצוינים להבריח מזיקים מהחצר והם גם מספקים הסחת דעת מצוינת כאשר לומדים למבחנים. החתולה העיקרית שלנו היתה צמרירית. חתולה שחורה עם פרווה ענקית שפחדה מבני אדם ושכחה להכניס את כל הלשון פנימה כאשר היא ליקקה קוטג'.

כאשר עברנו חזרה למרכז התכוונו להביא אותה איתנו אבל בעל הבית לא אישר חתולים, והשכנה מלמעלה (מהסוג של הרווקה המבוגרת עם מאה החתולים ומאתיים הכלבים הקטנים עם הסוודרים) הבטיחה לדאוג לה. אחרי שנה, כשחזרנו לראות מה קורה התברר שצמרירית כמעט לא חוזרת, וכשהיא כן מגיעה – היא לא מתקרבת לאף אחד.

עבר זמן. הרבה זמן.

עברנו לבית משלנו, עשינו ילד, וקיבלנו שיחת טלפון – גיסי וגיסתי (אז רק גיסי והחברה שלו) עברו לדירה שבעליה לא מוכנים לבעלי חיים, והם צריכים שמישהו יאמץ את החתולה שלהם. אני לא זוכרת כמה דקות עברו עד שאמרנו להם כן. הזמן בעיקר כלל מבט מסביב על הבית ונסיון להחליט האם הוא cat-proof.

הם הגיעו אלינו עם כלוב, כלי אוכל, ארגז חול וחתולה אחת עם המון פרווה ובלי אף.

הגדול שלנו היה אז בן חצי שנה בקושי, ועוד לא ידע שיום אחד הוא יהיה "הגדול". הוא כן ידע לרדוף אחריה ברחבי הבית ולמשוך לה בזנב, לדחוף לה אצבעות לעיניים ולמרוט לה את הפרווה. היא התגוננה על ידי קפיצה לכסאות, אחר כך לשולחן ולבסוף מעל המקרר. לשם הוא לא הגיע.

ובכל זאת, למרות כל מה שהוא עשה לה – היא לא עזבה אותו. הוא היה הדבר הכי קרוב אליה מבחינת גודל, והיא היתה הדבר היחיד בבית שהביט בו בגובה העיניים. הם הלכו לישון ביחד והתרוצצו ביחד, ואפילו כאשר הוא התחיל ללכת ונטש את גובה העיניים שלה – הם נשארו חברים טובים.

כאשר אחותו נולדה צחקנו שיש כאלה שיולדות עם דולפינים ויש כאלה שיולדות עם חתולים. היא הסתובבה מסביבי, יללה כאשר היה יותר מדי רעש, ואפילו באה לרחרח את התינוקת החדשה והמוזרה. בניגוד לכל האזהרות – נמש לא התעצבנה, לא מחתה, ולא ניסתה לגרש את היצור החדש. היא קיבלה אותה למשפחה שלה בהיותה המלכה הבלתי-מעורערת של הבית מנקודת ראותה. חוץ מזה, שוב היה ייצור בגובה העיניים שלה בבית.

גם הקטנה לא חסכה ידיה ממנה. גם היא רדפה אחרי נמש בכל הבית, מרטה לה את הזנב, דחפה לה אצבעות לעיניים ומשכה לה בפרווה. וכמו במקרה של הגדול, גם עם הקטנה נמש לא הפסיקה לשחק, לרחרח, להתכרבל ולגרגר.

עברו עוד שנים.

בכל לילה אפשר לשמוע מחדר הילדים גערות מסוג "נמש! רדי ממני! את מפריעה לי לישון!" או "אמא! נמש מגרגרת לי באוזן!". אנחנו, כמובן, מזדהים. לחתולה הזו יש יכולת על-טבעית לדעת מתי השעון המעורר עומד לצלצל והיא באה להעיר אותנו עשר דקות מוקדם יותר. היא גם מחכה לנו במרפסת בימים חמימים, ובימי גשם מחכה ליד הדלת. כשאנחנו נכנסים הביתה היא מיד מתחילה לנזוף בנו על ההיעדרות הארוכה, ומגיעה לדרוש את מנת הליטופים שלה מכל המגיעים (בייחוד מאלה שאלרגים לחתולים. אליהם היא נדבקת כמו נייר טואלט לסולית נעל בשירותים ציבוריים).

לפני חודשיים הצלחתי לגרום לעצמי נזק די רציני. בשבועות האלה אני שוכבת על הספה בסלון, ונמש עלי. מגרגרת ומדי פעם נוזפת בי כשאני מעזה לשנות תנוחה בלי להודיע לה מראש. היא גם מתיישבת ביני לבין המחשב כשאני מנסה לראות משהו, ואתם יכולים לנחש כמה היא מאושרת כשאני סורגת והיא יכולה לרדוף אחרי המסרגות, לנשוך את הצמר ולנעוץ טפרים בתוצר הסופי. כל מי שקיבל ממני צעיף קיבל משהו שמכיל 90% צמר ו-10% שערות נמש.

לפני שבוע היא התחילה להקיא. יום שלם של הקאות שאחריו היא הפסיקה לאכול ולשתות. בכלל. לא מתקרבת אפילו לכלי האוכל שלה. היא עברה בדיקות דם, בדיקות שתן, צילום רנטגן ושתי בדיקות אולטרא-סאונד. היא קיבלה אנטיביוטיקה, נוזלים, תוספת מלחים, כדורים מעוררי תיאבון, וכלום לא עזר.

אנחנו לא יודעים מה יש לה, ואנחנו לא מצליחים לגרום לה לאכול. בשבוע האחרון היא הפכה מהחתולה החמודה שמציקה לנו לחתולה אומללה שמועברת מכלוב אצל הוטרינר לכלוב בבית החולים לחיות ומדי פעם משוחררת הביתה "לנסיון האכלה" שנגמר בעוד ריצה לוטרינר לעוד עירוי ולעוד בדיקות.

היום ויתרנו. היא עברה ניתוח להכנסת צינור ישירות לקיבה, ואנחנו נתחיל להאכיל אותה ככה, בתקווה שתוך כמה ימים היא תחזור לאכול בעצמה.

ויש את כל הנשמות הטובות שטורחות לציין שזה בסך הכל חתול, ולמה אנחנו משקיעים כל כך הרבה בהולך על ארבע. אני שומעת את עצמי מלפני חמש עשרה שנים במלים שלהם, ומבינה כמה השתניתי. אלה האנשים שלא מבינים שנכון, נמש היא בסך הכל חתול, אבל היא החתולה שלנו. היא הייצור שמתכרבל איתנו בלילות קרים, וישן לנו על הרגליים כאשר רואים טלויזיה. שקופץ לנחם את הגדול שלנו כשהוא בוכה, ומתחבא בין הבובות של הקטנה כי רך ונעים שם. היא החתולה הכי יפה בעולם, והכי חמודה בעולם, והכי מעצבנת בעולם, ואנחנו רוצים אותה בחזרה. בלי צינור, בלי הקאות, בלי אומללות.

רק חתולה חמודה, ושלנו.