Posts Tagged ‘ניו יורק’

היום התשיעי, או – כמה שעות אורכת יממה אחת?

התחלנו, כבכול בוקר, בארוחת בוקר משותפת עם אהוד. הרמנו כוס מים לשינה במיטה נוחה יותר, סיימנו את האריזות ויצאנו לתחנת האוטובוס ביחד.

נפרדנו בתחנת האוטובוס שזכתה לשם "חתולנטי" בגלל האיות הפיני.

האוטובוס הגיע בזמן, וכמו כל הלסינקי היה נקי, הנהג היה נחמד, והנסיעה היתה נעימה. הבנזוג הבחין בשני דברים חדשים, שמשום מה לא שמנו לב אליהם במהלך השהות בהלסינקי – אין גדרות ואין סורגים. בשום מקום. לא מסביב לבתי ספר, לא על חלונות של בתים פרטיים. יש פה ושם גדרות נמוכות כדי להבהיר מה האיזור ששייך לסוכנות למכוניות, אבל זה בבירור גדר שנועדה לעזור לאנשים לא לטעות לתוך השטח המגודר ולא כדי למנוע מאנשים להכנס. או שזו מדינה נטולת פשיעה או שאנשים פשוט סופר – נחמדים כאן ופשוט לא נכנסים למקומות שהם לא אמורים להיות בהם.

כשהגענו לשדה נתקלנו בבעיה הראשונה שלנו (שהיא למעשה בעיה נגררת): לא הצלחנו לעשות צ'ק אין. ההשערה שלנו היתה שהבעיה היא שהויזה לארה"ב נמצאת על הדרכון הישן של הילדים ושלי ולכן הצ'ק אין האוטומטי לא מזהה את הדרכון הנוכחי כבעל ויזה לארה"ב. עברנו בין בידוק אוטומטי לבידוק אנושי ובסוף הפנו אותנו לאשה הנחמדה ביותר בפינלנד כמו שזה נראה, שטיפלה בהכל. היא הסבירה שארה"ב משנה את החוקים כל כמה ימים ולכן הם רגילים לטפל בבעיות. היא היתה חביבה, נחמדה, חייכה, הרגיעה אותי כמה וכמה פעמים ואמרה ש"אין שום דבר בעולם שאי אפשר לתקן". הנחמדות הפינית הזו פשוט נפלאה, וגרמה לכולנו להרגיש הרבה יותר רגועים ורצויים.

בזמן הבידוק הביטחוני כולנו עלינו באופן אקראי לגמרי. הקטנה ואני נסרקנו לנוכחות חומרי נפץ, והלפטופ שלי נבדק להיותו פצצה. שוב, אנשי הביטחון היו נחמדים וביקשו רשות לבדוק אותנו ואת הלפטופ. כמובן שהסכמנו, ואני ביקשתי שאיש הביטחון ישלים לי כבר את הספר, אם הוא כבר פותח אותו.

הוא לא השלים את תיקוני העריכה שלי, אבל כן היה נחמד וחייך, אז סלחתי לו.

בזכות הדרכון האירופאי הגדול ואני אצנו דרך בידוק אוטומטי מהיר. העיכוב העיקרי שלנו היה שלא הורדתי את המשקפיים ולכן למכונה לקח קצת יותר זמן לזהות אותי. הבנזוג והקטנה עברו בבידוק הרגיל, ולנו לא נותר אלא ללכת לסטארבאקס ולהזמין מלא קפה, שוקו, ועוגיות ענקיות. ההזמנה הגיעה ביחד עם העוברים עם הדרכון הישראלי, והתיישבנו כולנו להמתין לעליה למטוס.

הגדול עבד על המחשב שלו באדיבות אינטרנט החינם הנחמד של שדה התעופה, הקטנה הורידה מוזיקה ועשתה אנימציות, והבנזוג ואני עשינו שטויות בטוויטר.

כשהגענו לשער שלנו הגדול נעצר באופן אקראי לבידוק פיזי, אבל מכיוון שכולם סופר-נחמדים, הרשו לבנזוג להכנס איתו מאחורי הפרגוד ולשמור כשבודקים אותו.

הו, כמה שנתגעגע לנחמדות הזו.

הטיסה היתה אמורה לארוך שמונה שעות וחצי. בפועל היא ארכה נצח. אכלנו. שיחקנו. השלמתי את הפוסט של אתמול. שיחקנו עוד. קראתי סיפור קצר. ישנתי, ועדיין היינו באוויר. הילדים התנהגו נפלא, לא הציקו והעסיקו את עצמם בלי שום עזרה. ועדיין – ארווווווך.

אחרי שבוע בארץ הנחמדות הנחיתה בארה"ב היתה קשה. אין מקומות ישיבה בשום מקום, אין ספסלים נעימים, אין אנשים נחמדים שמכוונים את התנועה. הכל מרוט ושרוט ולא נעים. המון מדים בכל פינה והמון תורים. פקידי ההגירה והאנשים שפנינו אליהם לעזרה היו מאד מנומסים, הם פשוט לא היו נחמדים.

ביני לבין הגדול התגלגלה שיחה במשך כמה שעות, מלווה בדוגמאות, כדי להבהיר מה ההבדל בין נימוס לבין נחמדות. מה זה אומר לעשות את מה שאתה צריך לעשות בחיוך לבין מה זה אומר לעשות מעבר למה שאתה צריך לעשות, כדי שמי שמולך ירגיש בנוח.

הלכנו קצת לאיבוד בין כל הדברים שצריך לעשות, ובסוף קיבלנו הכוונה משני אנשים אקראיים במדי אמריקן איירלינז. הם אמרו לנו לא לקנות סים בשדה התעופה כי זה יקר לאללה, ולקחת מונית צהובה למקום שאנחנו צריכים כי כל שירות אחר יקרעו אותנו במחיר.

יצאנו החוצה ודבר ראשון עצרנו ליד שוטר כי רציתי להראות לקטנה למי היא צריכה לפנות אם היא הולכת לאיבוד. ביקשתי רשות, הבהרתי לשוטר מה אני עומדת לעשות, קיבלתי רשות, והראיתי לקטנה את הסממנים הרלוונטיים: המדים השחורים, הנשק, והסמל של כוחות הביטחון. אני מקווה שהיא לא תצטרך את זה.

ואז!

נכנסנו למונית צהובה!

כמו בסרטים!

הצלחנו להתאפק ולא להגיד "follow that car", ואפילו שמרנו את הקיפוצים למינימום. עם זאת, היה ממש מגניב לנסוע ברחובות במונית צהובה.

הדירה שהזמנו מראש קיבלה ביקורות דח דומות באיירביאנבי: קרובה לנמל התעופה ולא משהו מבחינת האיבזור.

כשהגענו מצאנו דירה נטולת מגבות, טלפון נייח, כוסות או צלחות. כן היו סדינים נקיים, וויפי, מזגן, ושני ארגזי כפיות חד פעמיות. הנחנו את התיקים, סינכרנו את הטוויטר, הורדנו מפה של האיזור, ויצאנו לצוד ארוחת ערב.

השכונה נתגלתה כסטראוטיפ של קווינס. מדרכות שבורות, לכלוך בצידי הכביש, פחי אשפה מלאים, אנשים בכל צבע עור פרט ללבן. מקום מדכא לאללה, ואני ממש שמחה שהחלטנו להשאר רק ללילה אחד.

מצאנו פיצה דומינוס, קניתי לילדים בסופר הסמוך מיץ תפוזים, וחזרנו לדירה לאכול ולישון. בדרך ראינו סנאי שלא הספקתי לצלם, אבל בהחלט הספקנו לעמוד ולהתפעל מכמה שהוא צמרירי וכנראה נושא מלא מחלות.

אי אפשר היה להתקלח כי אין מגבות, ולכן פשוט הלכנו לישון כשבחוץ שמונה בערב והגוף שלנו משוכנע שכבר שתיים לפנות בוקר.

בתוכנית למחר – טיסות!

מודעות פרסומת