Posts Tagged ‘ניו יורק’

היום העשרים ושבע, או – פסלים, קאפקייס וגרביים רטובים

היות שאתמול תכננו לעשות טיול רגלי, היום האחרון שלנו בניו יורק התחיל עם גשם. המון גשם. גשם מהסוג שבו נעלי הספורט של הבנזוג הפכו לספוגים נוטפי מים, הסנדלים שלי שינו את צבעם, והייתי צריכה להחביא את המצלמה בתוך התיק לפני שתחליד. הפעם היינו חכמים מספיק לבקש מטריה מהמלון, אבל היא לא גרמה לגשם להעלם. לא רק זה, מסתבר שהיום הוא סוף השבוע של labor day, וכל בתי הקפה שאנחנו מחבבים סגורים לרגל החג!

באסה מרובה נרשמה במקומותינו. בלית ברירה הלכנו לסטארבאקס בשביל לגמוע קפה ולהחליט על הדבר הבא שנעשה.

אחרי קפוצ'ינו אחד הבנזוג התאושש והציע שנלך לבניין האו"ם. תיככנו לעשות את זה מזמן, והאו"ם באמת קרוב אלינו. חמושים בקפאין ובמטריות יצאנו לדרך.

הגשם הפך לטפטוף המציק המפורסם של ניו יורק. אני מתחילה לחשוב שהעיר הזאת ממש לא אוהבת אותנו…

בניין האו"ם גבוה, מרשים, ויש לו גינה עם המון פסלים. החלטנו לטייל ולא להכנס לבניין. גם כי עלות כרטיס היא די גבוהה, וגם כי היו לנו רק שלוש שעות לפני שהיינו צריכים לחזור למלון לעשות צ'ק אאוט מסודר.

הקפנו את הבניין, דיברנו על מטרות האו"ם, צילמתי את האקדח קשור הקנה, ראינו את הפסל של ג'ורג' מביס את הפגזים בצורת דרקון, והמשכנו הלאה בשדרה הראשונה.

רציתי לשבת בפארק כלשהו ולאכול את הקאפקייקס הצבעוניים מאתמול, אבל הכל היה רטוב ומטפטף. בסופו של דבר עמדנו מתחת לגגון של בניין משרדים וכרסמנו את הקאפקייקס, שהתגלו כארוחה טעימה מאד אבל לא בדיוק ממלאת. כמו כן הקטנה התחילה לדבר על כך שהסנדלים שלה ספוגים במים ואין לה גרביים בחדר, מה שהתווה את שארית השעות שהיו לנו: קניית גרביים וארוחת בוצוריים, בתקווה שמשהו יהיה פתוח.

ברמזור נתקלנו בכלבלבה חמדמדה מהזן הפרוותי המתלהב, שמיד קפצה עלינו, ליקקה אותנו ונבחה בצורה חמדמדה כראוי. הבעלים שלה שמחה לתת לילדים ללטף ולהרים את הכלבלבה, והילדים היו מאושרים לחבק חיה סוף סוף, אחרי ארבעה שבועות נטולי נמש.

נכנסנו לסופר, קנינו גרביים לקטנה והמשכנו לחפש מקום פתוח. מסתבר שלקראת עשר דברים כן נפתחים ב labor day, וכרגיל נשאר לנו רק למצוא מקום לא יקר מדי. בחרנו בבית קפה בשם morning star. קצת בגלל המחירים וקצת בגלל השם. החביתות היו טעימות, הואפל הבלגי היה עמוס בפחמימות, והבטחתי לעצמי שאוטוטו אני מעמיסה על הילדים כזו כמות של ירקות שהם לא יזכרו מה הטעם של דברים אחרים.

חזרנו למלון, עשינו את סיבוב ה"האם שכחנו משהו", הקטנה קפצה בשמחה לגרביים החדשים, הזמנו ליפט, וקדימה, לנמל התעופה.

בילינו רק שעתיים בטרמינל שמונה ב JFK. זה טרמינל סביר, עם אוכל ומקומות לבזבז בהם זמן, אבל בלי וויפי. טכנית כרטיסי הסים שלנו אמורים להתחבר אוטומטית לוויפי בשדה הזה. בפועל הם לא הסכימו, והקליטה הסלולרית מזעזעת כרגיל. הסתובבנו בין חנויות, הסתכלתי על כל הדברים שיכולתי להעמיד פנים שאני מתעניינת בהם ולו קלושות, וחיכינו. בעיקר חיכינו. לפחות, כך התנחמנו, הטיסה היא בפינאייר, והיא תהיה כיפית.

הטיסה אכן היתה כיפית למדי. ישבנו בזוגות ליד הכנף, כרגיל. כשהזמנתי את כרטיסי הטיסה הגדול ביקש שנשב ליד הכנף כי הוא רוצה להבין איך היא עובדת, ולכן הזמנתי כך את כל הכרטיסים שלנו. העדפתי שנשב בשני זוגות ולא בשלישיה ובודד, ולכן הכרטיסים היו תמיד בזוגות. בטיסה מניו יורק להלסינקי יש טור של זוגות מושבים, כך שלמעשה השתלטנו על רביעיה שהיתה רק שלנו. גם קרוב לשירותים, גם מאחרוינו היה קיר, גם המסכים סוף סוף עבדו לכולנו, וגם איכשהו היינו פחות מרוטים מהרגיל. ראיתי את פאסיפיק רים, אחר כך אכלנו צהריים מפינלנד שהיו סבירים, שתינו מיץ עגבניות, והחלפנו מושבים. הפעם הגדול התיישב ליד הבנזוג, והקטנה ואני אחת ליד השניה. היא שיחקה עם הבנים "צוללות", ואני בהיתי בסדרה שנקטעה כל הזמן לצרכי הודעות כמו "קנו בדיוטי פרי שלנו!" או "האם שקלתם באיזו חברה תטוסו בפעם הבאה?"

נחתנו בשמונה בבוקר שעון הלסינקי, אחת לפנות בוקר שעון ניו יורק, ועכשיו התחיל האתגר הגדול מכולם: איך מעבירים 12 שעות בין שתי טיסות?

מודעות פרסומת

היום העשרים ושש, או – עוד חלל!

אם אתמול היה יום אומנות היום היה יום מדע (וגם היום האחרון שלנו כאן).

בנמל בניו יורק שוכנת נושאת מטוסים, האינטרפיד. היא עשתה כמה דברים חשובים בחייה, כמו להשתתף בקרבות במלחמות, למשות את הג'מיני מהמים בשובה מהחלל ולאכסן את האנטרפרייז. לא ההיא שחיפשה גבולות שאף אדם לא חצה, אלא מעבורת החלל שמעולם לא הגיעה לחלל.

הבנזוג הזמין לנו מראש כרטיסים לשני סיורים מודרכים, האחד בצוללת Growler והשני סיור חלל. הסיור הראשון היה בתשע בבוקר ולכן השכמנו קום למרות לילה מלא סיוטים שלי ושל הגדול. שנינו חלמנו על זומבים, אם כי לא בטוח שאלה היו אותם זומבים.

למרות השעה כמו כל בוקר, צריך להתחיל באוכל, והבוקר הזה החלטנו לאכול ארוחת בוקר בבית הקפה בעל השם המעולה, "קפה גראמפי", שנמצא בתחנת גראנד-סנטרל, תחנת הסאבווי שממש קרובה אלינו למלון. אני לא יודעת אם הקפה באמת היה סביר או שאני מתרגלת לטעם המבחיל של קפה אמריקאי. בכל מקרה, שתינו, אכלנו, ויצאנו בליפט למוזיאון שעל המים.

הסיור הראשון היה סיור בצוללת, כאמור. המדריך שלנו נקרא רון והוא סיפר על כל מסעותיה של הצוללת גראולר בנסיונה לשמור על השלום עם רוסיה על ידי הצבת פצצות אטום על הגבול עם סיביר. היגיון של שנות החמישים הוא דבר נפלא…

הצוללת אמנם צוללת דיזל ולא צוללת אטומית כמו הצוללות היום, אבל היא עדיין מרווחת לאללה, עם המון מקום להמון אנשים, ולאין שיעור רחבה ונוחה יותר ממה שאנחנו מכירים מצוללות רוסיות אחרות. אני סיכמתי לצרכי מחקר, הגדול צילם כל פינה לצרכי התלהבות, הבנזוג הנהן ברוב רצינות, והקטנה חקרה פינות ומשכה ידיות בכל פעם שהסיור נעצר לצרכי עוד הסבר. היה מגניב, ולגמרי שווה השכמה בשש וחצי בבוקר, בעיקר כי אחרי שהסיור הסתיים התחיל התור הנורא בהמתנה לצוללת, והוא היה ענק מכל תור אחר על האינטרפיד.

היתה לנו שעה לשרוף עד הסיור הבא. הבנזוג והגדול יצאו להסתובב, והקטנה ואני הלכנו לחנות המזכרות בכניסה למוזיאון. זה היום האחרון שלנו בניו יורק, ונשארו שתי חברות ברשימה שלה שהיא טרם קנתה להן מתנות. אחרי שסיימנו את הסיבוב (ולא מצאנו שום דבר יאה), הצטרפנו למחצית השניה של המשפחה במוזיאון הרחפנים. ככל הנראה במוזיאון נסקרו תולדות הרחפנים, השימושים הנוכחיים והעתידיים שלהם, אבל לא הספקתי לראות כלום כי הקטנה ניגשה למוצג, ואם הוא לא היה אינטראקטיבי היא המשיכה הלאה. כך גיליתי שרוב המוצגים אינם אינטראקטיבים, וגם אלה שכן, לא מתאימים לבנות עשר שרוצות להתנסות בדברים במקום רק לספוג ידע בהאזנה פאסיבית.

הסיור הבא היה סיור בנושא חלל. המדריך היה חביב ודיבר על דברים שאנחנו כבר יודעים, אבל זו לא חכמה כשיש מהנדס חלל בבית. גולת הכותרת של הסיור היתה האנטרפרייז. מסתבר שבמקור רצו לקרוא לה constitution, אבל טרקרים שלחו כמויות עצומות של מכתבים לבית הנשיא וביקשו שמעבורת החלל הראשונה שארה"ב תשיק תהיה על שם החללית האהובה על כולנו. הנשיא נעתר, ויש תמונה נפלאה של כל הצוות של TOS כשג'יין רודנברי במרכזה, על יד האנטרפרייז.

המעבורת עצמה מעולם לא היתה בחלל. היא שימשה לניסוי נחיתה ובניית תרגולות חירום. כאשר היא סיימה את התפקיד ורצו להשמיש אותה כמעבורת חלל "אמיתית" התברר שעלות התיקונים והחלפת רכיבי הדמה ברכיבים אמיתיים תהיה גדולה יותר מעלות בניית מעבורת חדשה. האנטרפרייז הזו מעולם לא היתה בחלל, אבל לפחות זה הקל על האינטרפיד לקבל אותה לתצוגה.

 

 

אני רוצה לציין שמאד משמח אותי שבטיול אחד הצלחנו לראות שתי מעבורות חלל, ג'מיני, מרקורי וסויוז. איפה ראינו סויוז? אה! על האינטרפיד. באותו האנגר יש גם חללית מדגם סויוז, שאחרי שהטיסה מיליונר אמריקאי נמכרה לו בסכום פעוט של מליון דולר. בקיצור – מגניב.

יצאנו לסיפון התצוגה שמכיל המון מטוסים ומסוקים. מדהים כמה נושאת מטוסים היא דבר ענקי. מצד שני, היה קשה להתלהב אחרי שראינו מעבורת חלל. אז רק טיילנו בין המטוסים ודיברנו על כמה אנחנו רעבים.

על הסיפון פגשנו את שני ומשפחתה. שני ואני חברות כבר די הרבה זמן, וזו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשות במציאות. יש לה שתי בנות. הגדולה שלה והקטנה שלי מיד הפכו לחברות, מה שעזר לכל הצדדים מבחינת התארגנות. יצאנו לצהריים מחוץ לאינטרפיד, בהתאם להמלצת רון, המדריך מהבוקר. תגי הסיור שלנו מקנים לנו כניסה ליום שלם, והוא אמר שהאוכל כאן מזעזע, אז לא חשבנו יותר מדי על אופציית היציאה מהמוזיאון. אכלנו במסעדה נחמדה עם מגוון מזון שמתאים לכל הגילאים.

אחרי האוכל נפרדנו מהחברים החדשים וחזרנו לאינטרפיד, הפעם במטרה לראות את החלק הימי שלה. הגדול והבנזוג יצאו לסיבוב בגשר. הקטנה ואני עברנו בין תצוגות שונות, מתעכבות בכל תצוגה על פי רמת האינטראקטיביות שלה. כך הקטנה למדה על סמאפור וסימון בעזרת דגלים להנחתת מטוסים, על ניהול משימות בחלל, על משמעת השינה בתקופת הפעילות של נושאת המטוסים ועל השפעת ההתחממות הגלובלית על זרמים באוקיינוס, אבל לא התעכבה רגע על הג'מיני או החיים בצוללת.

מצאנו שולחן דמקה ושיחקנו משחק אחד. היא התגלתה כיריבה נועזת וקשה להבסה! לדעתי בסוף היא נתנה לי לנצח…

אחרי שסרקנו את רוב אולם הדברים לילדים, הזכרתי לה שהיא רצתה לקנות מתנות לחברות שלה. חזרנו לתצוגת החלל והצטיידנו בעט ומגנט בעלות סבירה – יחסית. בזמן שהיינו בחנות המזכרות הבנזוג התקשר: התחיל גשם. שוב. ואנחנו בלי מטריה. שוב. הסימן האולטימטיבי לסיום היום.

חיכינו שהגשם יהפוך לטפטוף, ומיהרנו לתחנת האוטובוס הקרובה. כשהנהג הגיע התברר שאפשר לשלם לו רק במטבעות או בכרטיס מטרו. רק שלא היו לנו מספיק מטבעות, ועל כרטיס המטרו נשארו 15 סנט. הנהג שאל מתי אנחנו חוזרים הביתה. עניתי שזה היום האחרון שלנו, והוא פשוט החווה פנימה ואמר לנו להכנס ולשבת. יש אנשים נחמדים בעולם.

נחנו קצת בחדר, ואחר כך יצאנו לסטארבאקס, הפעם במטרה לעבוד. לגדול יש משחק שהוא מתכנת וזקוק לאינטרנט כדי לעבוד, לי יש פוסטים לסיים, הבנזוג היה צריך לעבור על דברים, והקטנה רצתה להעלות סרטונים ליוטיוב. הבנזוג והקטנה פרשו אחרי שעה וחצי, ואנחנו נשארנו. הספקתי לכתוב שלושה פוסטים לפני שהגשם התחזק שוב לרמה שהבהירה לי שניתקע בחוץ אם לא נחזור.

השאלה למה לא לקחנו איתנו מטריות החוצה *אחרי* שטפטף עלינו גשם כל היום ו*אחרי* שכבר נתקענו פעמיים מחוץ למלון בזמן גשם, כאשר המלון משאיל מטריות לאורחיו, היא שאלה מצוינת, שוועדת חקירה תצטרך לדון בה.

המצב היה שיצאנו מסטארבאקס בלי מטריות כשהגשם נחלש, כשלשנינו תיקי גב עם מחשבים בפנים, ושנינו לבושים כאילו אנחנו בתל אביב באמצע הקיץ ולא בניו יורק שגשומה גם בספטמבר. יצאנו, ומיד הובלתי את הגדול בדרך המהירה ביותר הביתה, כולל קיצור דרך תחנת גרנד סנטרל כדי לשהות כמה שפחות בגשם. הייתי מאד גאה בעצמי עד שקלטתי שבמקום ברחוב 44, בו המלון שלנו נמצא, אנחנו ברחוב 42, בואכה רחוב 41. כלומר, בדיוק בכיוון ההפוך. יש לציין לזכות הגדול שהוא נהם רק פעם אחת, ואחר כך הפסיק לקטר ואץ בין שלוליות, חמוש רק בסווטשירט ואמא שמתפוצצת מצחוק, כי זו באמת טעות קלאסית עבורי. יש סיבה בגללה הבנזוג תמיד מנווט ואני תמיד נוהגת. כל אחד צריך לעשות את מה שהוא טוב בו, אחרת זה נגמר בקיפוץ בבגדים רטובים בעשר וחצי בלילה בעיר חשוכה.

באמצע הדרך חזרה הביתה משכתי את הגדול לחנות קאפקייקס כדי לפצות את עצמנו על הטעות. בחרנו 12 קאפקייקס קטנים במגוון צבעים ובמחיר סביר, ויצאנו שוב לגשם. הצלחנו הפעם ללכת בכיוון הנכון, בעיקר הודות לתושיה של הגדול (שאמר "תפתחי כבר גוגל מפות!"). הגענו לחדר ספוגים ומותשים, אבל הספקנו לארוז ולהחליט על תוכנית למחר. כיוון שהיום היינו במקום שבעיקר הגדול אוהב, מחר נעשה סיבוב חנויות עם הקטנה. בלי לקנות, רק עם ללטף סוודרים צמריריים ובובות חיות פרוותיות. וזהו, טסים הביתה. אוף.

היום העשרים וחמש, או – שיעורים שלא לומדים בבית הספר

זה האחד בספטמבר הראשון שאנחנו מפספסים. בתור משפחה חסרת חוקים ונטיה מובנית לזלזל במוסד הבית-ספרי, מפתיע שטרם יצא לנו להחמיץ את תחילת הלימודים. בייחוד כשהגדול מתחיל כיתה תובענית במיוחד (ט'), והקטנה בית ספר חדש. אני מקווה שהימים שהם יפספסו לא יעיקו עליהם בהמשך השנה. קבענו את הטיול והזמנו את הכרטיסים הרבה לפני שידענו שהקטנה תעבור בי"ס. עם קצת מזל החוויות מהטיול יספיקו בשביל להקטין את הקושי בתחילת השנה.

התחלנו בארוחת בוקר במקום זול. כלומר – הרבה פחמימות, מעט ערך תזונתי. ניחמתי את עצמי בכך שבקרוב נחזור לארץ ואז או-הו, כמה ויטמינים אעמיס על הילדים. שייק חסה וקינואה בכל בוקר! הארוחות היו מובנות מראש, ואי אפשר היה להחליף שום רכיב בדבר אחר. התוצאה היתה שקיבלנו שלושה ספלי קפה עם האוכל. "אין בעיה", הצהרתי, "אני פשוט אשתה שניים." הקפה היה מרק דלוח, אבל לפחות עם קפאין, ומנה כפולה היא הרי כיף כפול.

הבנזוג שתה רק ספל קפוצ'ינו דלוח אחד, ולכן ברור שהוא לא התעורר מספיק בשביל למלא את תפקידו כנווט הראשי של המשפחה. התוצאה היתה שמיהרנו לסאבווי, הגענו בזמן, עלינו על רכבת האקספרס, ואחרי עשר דקות הוא הבין שאנחנו נוסעים בכיוון ההפוך. מזל שבניו יורק משלמים מחיר קבוע בכניסה, כך שיכולנו לרדת מהרכבת ולהחליף לרכבת אחרת בלי בעיה.

היום הפעם הוקדש לאמנות לשם שינוי. בעקבות המלצות מחברים ומהמדריך ב One world  בחרנו ללכת ל MET ולספוג קצת אומנות. גם כדי לאזן את כל החלליות/רובוטים/מדע שאנחנו עושים באופן רגיל וגם כי אומנות זה מעניין, וב MET יש כל מיני תצוגות שנשמעו מושכות במיוחד.

למודי ניסיון ממוזיאונים גדולים אחרים התחלנו את הסיבוב בלרדת לקפיטריה, לקחת עוגיות וקפה, ולפרוש את המפה של המוזיאון. הבהרנו לילדים שאין סיכוי שנצליח לראות את הכל, ושיהיה לנו מזל אם נצליח לראות עשירית ממה שמוצג במוזיאון. לכן חשוב להחליט מה הדבר העיקרי שרוצים, מה התצוגות המשניות, ומה נשאיר לסוף, ורק אם יהיה לנו זמן. הקטנה מיד הבינה את הרעיון והצהירה שהיא רוצה לראות את התצוגה האפריקאית, המצרית, ימי הביניים, הרנסאנס, הפסלים היווניים, וכלי הנגינה. היא גם אמרה שלדעתה כדאי להכנס לתצוגה, להסתכל עליה לעומק, ורק אם משתעממים לעבור הלאה, אבל להסתכל עליה לעומק מהר כדי שיהיה זמן להכל.

התחלנו ממה שהיה קרוב לקפיטריה – ציור ענק מתקופת הבארוק, שהוביל לפורטרטים, שהובילו לחדר עם כלי בדולח, שהובילו לחדר אחר עם ציורי קדושה, שהובילו לתחריטי שנהב, שהובילו למבוך ענק של ציורי זכוכית, פסלים, תמונות נוף וגינה, כי למה שלא תהיה גינה באמצע מוזיאון באמת?

התערוכה המצרית היתה מהממת. באמצע המוזיאון (זה אמצע אחר מהאמצע שבו יש גינה. יש המון אמצע-ים למוזיאון הזה) יש מקדש שלם שנשדד הושאל ממצריים, מומיות, סרקופגים, תכריכים, גליונות פפירוס, כלי בית, ועוד ועוד. על חלק מהדברים כתובים בדיו אדום תאריך החפירה שלהם, ורובם מתוארכים לשנות העשרים, וזה מגניב לאללה.

(לקוראות מהעתיד – הכוונה ל-1920 ואילך, לא ל-2020…).

יש שם אפילו ספינקסים! אבל הם לא שאלו אותנו שאלות. בטח התעייפו מכל המבקרים שהיו לפנינו.

 

אחרי התערוכה המצרית הילדים ביקשו לנוח. הם נשארו בלובי הכניסה בזמן שהבנזוג ואני התרוצצנו בתערוכה מאוקיאניה ומדרום אמריקה. טוטמים בעלי הבעות משתנות, פסלים בעלי הבעה בין חיה לאדם ובובות שמטרתן השפעה על אחרים, לצד מסיכות זהב (אמיתי) וכסף (אמיתי) שגרמו לספרדים להרגיש כאילו הם גילו מצבור בלתי נדלה של ממון. אחד הדברים המעניינים הוא שהפסלים מאוקיאניה תוארכו כולם למאה ה-19, בעוד שמדרום אמריקה היו פסלונים ומסיכות עתיקים בהרבה. הבנזוג עלה על כך שכל מה שהגיע מאיי האוקיינוס השקט מפוסל בעץ ובשורשים, ולכן כנראה פשוט לא שרד את השנים.

 

Maori
House Post Figure (Amo), ca. 1800
Maori people, Te Arawa,
Wood; H. 43 x W. 11 x D. 5 1/8 in. (109.2 x 27.9 x 13 cm)
The Metropolitan Museum of Art, New York, The Michael C. Rockefeller Memorial Collection, Bequest of Nelson A. Rockefeller, 1979 (1979.206.1508)
http://www.metmuseum.org/Collections/search-the-collections/313697

 

מהפסלים העתיקים והתרבויות השונות שדיברו בשפה זרה אך מובנת עברנו לתערוכה של אומנות מודרנית. כנראה שאין לי עין אומנותית מספיק כדי להעריך כראוי את ג'קסון פולוק. לידינו עמדו המון אנשים, כולם התפעלו מדברים כמו קומפוזיציה או פרספקטיבה, ולי הכל נראה כמו יומרנות אומנותית ושפיכת צבע במטרה לשבור מסגרות, שאני דוקא די מחבבת. כדי לאזן עברנו לתמונות מהמאה ה-17 וה-18, נופפנו לשלום לתמונה של הזוג לבואזיה בעודם מגלים את השפעות החמצן על שריפה, והמשכנו לתערוכה האמריקאית, כולל הציור המפורסם של וושינגטון חוצה את הדלאוור. וושינגטון וחבר מרעיו היו מלאי פאתוס, חדורי מוטיבציה ובקושי נרטבו מהררי הקרח שהקיפו אותם, כך על פי התמונה לפחות.

בשלב הזה נשברתי. הבנתי שאני לא מסוגלת יותר להתפעל מכלום. בעצב רב נפרדנו מהמוזיאון, לא לפני סיבוב חובה בחנות המזכרות, כמובן. לא מצאנו משהו ראוי לקניה במחיר סביר, וחמור מכך – לא מצאנו ספר טוב של התערוכות במוזיאון. מזל שיש את האתר בשביל תמונות של דברים מגניבים שראינו.

לארוחת ערב החלטנו ללכת על סושי. לאור ההצלחה אתמול, הבנזוג שוב הופקד על מציאת מקום, והוא אכן מצא! מסעדת Guzan, שהיתה קרובה לסאבווי, עם שירות מצוין ואוכל מעולה. התפוצצנו מסושי, שזה דבר נדיר יחסית, ואחר כך התגלגלנו הביתה על בטן מלאה, לפרק של הדיפנדרז (בלעכס) ושינה (יאי!).

היום העשרים וארבע, או – עצב ושירים

במקור רצינו לראות את בניין האו"ם, את בית הספר לאומנויות הבמה (נו, ההוא מ FAME!), להכנס לחנות ספרים, לבקר בסיפרייה הציבורית של ניו יורק או לחפש משהו חדשני לעשות. בפועל, קמתי בלי כוח. אפס רצון לזוז, לעשות משהו, להכנס לסאבווי, או אפילו לפתוח מפה ולהחליט מה לעשות היום.

הבנזוג הצליח להוציא אותי מהמיטה בהבטחה לקפה, ויצאנו לסטארבאקס. זו היתה תוכנית טובה רק שבסטארבאקס לא היו מקומות ישיבה, וגראמפי-קרן שוב התחילה להשתלט על העניניים.

"תראי!" הבנזוג צהל, "יש כאן עוד בית קפה! ממש ליד!" ואכן, דלת ליד היה בית קפה בשם birdbath היה להם קפה, המון קרואסוני שוקולד, ופאי אופים, כלומר פאי שמכיל אגוזים, צימוקים ושלל דברים שימנעו ממישהו מבני המשפחה שלי לאכול לי את המאפין שלי. הקפה התגלה כסביר, והמוכרת היתה חביבה מאד והמליצה לנו על המון דברים שלא התכוונו לעשות, אבל נשמעו טוב ושיפרו את מצב הרוח שלי.

הבנזוג הציע שניסע לדרום האי ונגיד שלום לילדה שמול השור מוול סטריט, ושאם יהיה לי מצב רוח מתאים, נראה את אתר הזכרון של האחד עשר בספטמבר. זו כבר נשמעה כמו תוכנית מתאימה למצב רוחי העגמומי, והסכמתי בחדווה-יחסית. לקחנו איתנו ארבע עוגיות שוקולד צ'יפס לדרך, כי צריך.

נסענו בסאבווי, החלטנו להפוך את הסדר ולהוסיף סיבוב בבאטרי פארק ותצפית על פסל החירות, יצאנו בתחנה המתאימה, והלכנו לאנדרטה.

האנדרטאות האמריקאיות שראיתי עד כה היו גרנזדיוזיות. הכל גדול, משויף, מבהיק ומלא פאתוס. הפסל של לינקולן ענק, הרבה משיעור אדם. המונוליט של וושינגטון היה המבנה הגבוה ביותר בחצי הכדור המערבי במשך תקופה ארוכה. האנדרטה לחללי מלחמת העולם השנייה גם היא מלאת פאתוס, מהזרים החרוטים בשיש ועד לפסלים המגנים עליה. הדבר המינימליסטי היחיד שנתקלנו בו עד כה היה פסיפס Imagine של ג'ון לנון, והוא לא אמור להנציח אבל של אומה שלמה. ציפיתי למשהו ענק, סביר שעם חריטת "אנחנו עדיין כאן", ואולי איזה פסלון שיש מונומנטלי. הו, כמה טעיתי.

מכל האנדרטאות שאני מכירה, זו האנדרטה הכי מיוחדת. בשני המקומות בהם עמדו מגדלי התאומים נמצאים מפלים מדורגים שנשפכים לבור ללא תחתית (מזווית הראיה בה עומדים). סביבם מעקה ועליו חרוטים שמות ההרוגים. על שמות האנשים שזו יום הולדתם מונחים ורדים לבנים. המקום כולו מצמרר ומרגש. המינימליזם עובד. אלה אמנם בריכות ענק, אבל דוקא בגלל שאין פסלי שיש ענקיים, דוקא בגלל שאין לוחות עם כתובות מעוררות השראה, הטרגדיה מובנת יותר. בזמן שהיינו שם הגדול שאל איפה היינו כשהתאומים קרסו. סיפרנו לו, כולל את ההשלכות של הקריסה. על הזמן שעבר בין הקריסה של הראשון להתנגשות של המטוס השני, על צוותי ההצלה שנהרגו, ועל ההשפעות שעד היום אנחנו חשים. הילדים עברו משמחה לנוכח האנדרטה היפהפיה לצער וזעזוע כשהם הבינה מה גודל האירוע שהיה שם. אין מה לעשות, לשמוע על בניינים שנפלו זה לא אותו דבר כמו להיות במקום, לראות את רשימת השמות, להקיף את המפלים ולהבין כמה ענקיים הם היו וכמה אנשים נהרגו.

אחרי שעברנו בין שתי הבריכות החלטתי שאני לא מסוגלת להכנס למוזיאון (כנראה בחירה טובה, כי על פי האתר נראה שהמוזיאון מכיל בדיוק את הדברים שמציקים לי באנדרטאות אמריקאיות). הבנזוג הציע שנעלה למגדל הגבוה ביותר בצד הזה של כדור הארץ, One world observatory. זו נשמעה כמו הפוגה ראויה מהשלב הזה בטיול. חוץ מזה, בוודאות תהיה למעלה חנות מתנות, והקטנה תהיה מאושרת.

הסיור מתחיל (כמובן) בבדיקה בטחונית, כולל שיקוף של התיקים. בקרבה כל כך גדולה לאתר ההנצחה של 9/11 הבידוק מצמרר. עברנו אותו, כמובן, והתחלנו בסיור. המסדרון שמוביל למעלית מדגים את הסלעים עליהם הבניין עומד, ומאפשר ללטף אותם. יאי! סלעים!

כדי להנעים את זמנם של העולים במעלית לקומה ה-102, קירות המעלית מציגים את ההיסטוריה של מנהטן, מהיותה קרקע מלאת דשא וחסרת משמעות נדל"נית עד למעצמה שהיא היום. בשלב צמיחת הבניינים ארבעתינו הסתובבנו במעלית כדי לנסות להבין איפה שני הבניינים החסרים שבדיוק דיברנו עליהם. כשירות לקוראים אומר כבר עכשיו – אל תחפשו אותם. הם לא שם. ההיסטוריה של מנהטן כפי שהיא מוצגת במעלית מנוקה היטב מכל אזכור לטראומה שבגללה הבניין הזה נוסד.

במצפה עצמו היתה מצגת קצת יותר מקיפה, כולל הסבר וסרטון על 9/11, אבל עדיין לא משהו מקיף. זה לא מגדל זכרון כאן! רוצים זכרון? לכו לבריכות למטה. כאן אנחנו חוגגים! תקומה ושיבה, או משהו. כמעט כאילו האמריקאים למדו מהפינים איך לנקות יפה את מה שמציגים לקהל, כדי שהקהל לא יחשוב משהו שלילי על מארחיו, חס וחלילה. או לא ירצה לקנות עוד מזכרת.

התצפית על ניו יורק מהממת. ביום יפה (כמו שהיה לנו) כל העיר פרושה מהאוקיינוס ועד… אני לא באמת יודעת מה יש בצד המנוגד לאוקיינוס. אבל יש המון בניינים! וניו ג'רזי! ונהר הדסון! ואפילו פסל חירות אחד! זו לא פאריז, המאורגנת להפליא בפרוסות עוגה מסודרות ממגדל אייפל ואילך. זו גם לא לונדון המבולגנת בצורה מהממת. זו ניו יורק. רחובות שתי וערב, מוניות צהובות, בניינים אדירים ופיסות פארקים שמבצבצות פה ושם.

אני חושבת שאחת הבעיות שלי בהתפעלות מניו יורק (מעבר לעובדה שזה סוף טיול, אני מותשת וספוגת חוויות) היא שאני מכירה אותה. היא הופיעה בכל כך הרבה סדרות, סרטים, ספרים ותמונות שהכל נראה כמו התאמה של משהו מוכר לתבנית שלו, לא משהו חדש. לראות אותה מהאוויר היתה גם כן חוויה שיותר הזכירה התאמה של התמונה שאני מכירה מפתיחים של סדרות מאשר תגלית חדשה. אולי בגלל זה האנדרטה של 9/11 כל כך הרשימה אותי, כי לא הכרתי אותה.

למרות זאת, אני מאד ממליצה על הצפייה מ One world. קודם כל – זה יפה. מוכר או לא, לראות מטרופולין מהאוויר זה מחזה יפה, אפילו אם יודעים איך המטרופולין נראה. שווה את עלות הכרטיס, בייחוד כשיש שני ילדים שאפשר לשחרר במקום סגור, והם כן מתפעלים מהמחזה שמולם. אין מה לומר, התפעלות של אחרים היא מדבקת, ובהחלט עזרה לי להתנער מהמצברוח של הבוקר. אפילו ניגשתי למדריך במקום ושאלתי לגבי המלצות מוזיאונים כשהילדים חיסלו את העוגיות שנותרו מהבוקר. רציתי לקחת את הקטנה למוזיאון לאומנות מודרנית, אבל המדריך הניא אותי מכך והציע את מוזיאון המטרופולין (MET עבור ידידים ומכרים קרובים) במקום. לדבריו MOMA מכיל אומנות מודרנית ותצוגה של תכנונים אדריכלים של פנרק לויד רייט, ואילו MET מכיל אמנות נגישה ומגוונת יותר. לא הייתי צריכה עוד שכנוע. גם אמנות נגישה ומגוונת וגם המנעות מטריגרים ברורים – קדימה!

ובכן, ה-MET נבחר כיעד למחר. בינתיים מיצינו את התצפית והיינו צריכים להמשיך את הטיול שלנו.

השור של וול סטריט אמנם בוהק, אבל אין ספק שהילדה שעומדת מולו מגניבה בהרבה. היא מגומדת לעומת השור, ועם זאת העמידה שלה לא מותירה מקום לשאלה מי ינצח בקרב. צילמנו את הקטנה לידה, את שתינו לידה, ואחר כך את הקטנה ליד השור, אוחזת בקרניים שלו ומסיטה אותו מהמקום.

 

 

 

המשכנו לבאטרי פארק, בקצב מותאם לקרסול הדואב של הבנזוג. השמיים התקדרו, אך לא דאגנו. גוגל הבטיח שהגשם יגיע רק מחר, וממילא תכננו יום במקום סגור!

כמה חבל שהעננים לא הקשיבו לגוגל, וממטרים פזורים שהפכו לגשם ממך שצפו עלינו, הרבה לפני שהספקנו להגיע לפארק. התצפית על פסל החירות התבטלה באחת, וחישבנו מסלול מחדש, בעודינו נסוגים למקום מבטחים בבניין משרדים קרוב. הוחלט על ארוחת צהריים בכל-מקום-סגור-שהוא, ואחר כך נסיגה מרוכזת חזרה לחדר.

הצטופפנו בפאב שאמנם נשמע מבטיח, אבל האוכל שבו היה בינוני. לפחות הגינס היתה טעימה. נדחקנו עם כולם בסאבווי, וחזרנו למלון לנוח שעה לפני שחייבים לצאת שוב. הפעם – מחזמר!

כידוע, אני מאד אוהבת את Wicked. את השירים, כלומר. את הספר פחות. לדעתי הספר לוקה בבעיית ה"מחויבות לדאחקה". הוא החליט לספר את סיפורה של המכשפה הרעה מהמערב כאדם טוב, ויהא מה, ודובק בעלילת הקוסם מארץ עוץ בצורה כל כך מוחלטת, שאפילו בחלקים בהם היא לא מופיעה בספר המקורי, הוא עדיין מעקם את הסיפור במקום לתת לדמויות זמן להתפתח ולגדול. הוא קופץ בין סצינות והדמויות לא מגיבות בצורה הגיונית אחת לשניה. לא רק זה, הוא לא מנצל מספיק את הדמויות הקיימות. ה"קוסם מארץ עוץ" מכיל המון דמויות שאפשר לפתח ולשזור בעלילת המכשפה הרעה מהמערב, ודמות המכשפה עצמה יכולה לקבל עומק רב יותר מאשר "אשה שלא הבינו אותה מספיק, ולכן נדחקה לחיי רשע".

לא משנה. הסברתי לכולם, ספציפית לחלק הגברי במשפחה, שהשירים אחלה ושיתעלמו מפערים עלילתיים או מסצינות שלא מתאימות אחת לשניה. כמו כן, נאמתי בהתלהבות, זו לא אידינה מנזל, אז שלא יצפו למנעד ווקאלי מפתיע. מספיק לקוות שלשחקנית הראשית לא יישבר הקול באמצע Defying Gravity.

הכסאות שבחרתי, שעל הנייר נראו במקום טוב, התבררו כקרובים מדי לבמה. היה עדיף לבחור כסאות בשורה החמישית ואילך, או במרכז האולם במקום בשורה שלישית בצד. לא נורא, נדע לפעם הבאה.

(הפסקה הקרובה מכילה ספוילרים למחזמר ולספר. לרגישות/ים לספוילרים מומלץ לדלג).

לשמחתי האדירה, מרשעת היה כל מה שרציתי והרבה מעבר לכך. הביצוע של השירים היה מהמם, התלבושות היו יפהפיות, התפאורה היתה נהדרת, השחקניות הראשיות משכנעות, העלילה מצומצמת ולכן מתאימה יותר לסיפור, והכי חשוב – הסוף טוב בהרבה! אני מכירה את הטיעונים שלפיהם הסוף של הספר עדיף על המחזמר, אבל בחייאת. זה מחזמר. הוא אמור להגמר בנצנצים ובנצחון האהבה, לא בבאסה שבספר.

(סוף ספוילרים!)

לא רק אני נהניתי! הקטנה ישבה בקצה הכסא שלה, מרותקת לכל פיתול עלילתי. בכל פעם שהתחיל שיר שהיא הכירה היא קפצה וחייכה אלי. אחרי ההצגה היא אמרה שזה היה הדבר הכי כיפי בניו יורק עד עכשיו. אפילו המחצית הגברית במשפחה נהנתה! אפילו במונית המשכנו לזמזם שירים, והקטנה הרשתה לי לזמזם עד שנגיע לחדר. ואז להפסיק, כי זה מביך.

סיום מוצלח ביותר, למרות התחלה מקרטעת. אין ספק שכל יום צריך להסתיים במלא שירים כיפים ומשפחה שמחה.

 

 

 

היום העשרים ושלוש, או – חביק וטעים

קמנו בבוקר, ודבר ראשון בדקנו מה מצב השמיים.

ה"אין גשם" שכנע אותנו שאנחנו יכולים לחזור בשקט לתוכנית המקורית שלנו ולצאת לסיבוב בסנטרל פארק. עצרנו בבית קפה מתחת למלון, שהתגלה כהיפסטרי אבל נחמד, בעלות סבירה ועם קפה ניתן לשתיה! וואהו! קנינו סנדביצ'ים לדרך והמשכנו.

הלכנו לסנטרל פארק לאורך שדירות מפורסמות למדי, והבנתי שאני מתחילה לסבול מקלאוסטרופוביה. הבניינים נורא גבוהים וסוגרים על השמיים. אם וושינגטון גרמה לי להרגיש כמו גאל דורניק שמגיע לטרנטור, ניו יורק גורמת לי להרגיש כמו גלאדיה שמגיעה למערות הפלדה של הארץ.

כשהגענו לסנטרל פארק ופתאום צצו לנו שמיים בין הבניינים התחלתי להרגיש טוב יותר. התיישבנו לאכול את הסנדביצ'ים מבית הקפה ההיפסטרי-אך-סביר, ופנינו להחלטה החשובה ביותר של היום. לאור ההשפעות המשמעותיות של ההחלטה, וההשלכות של בחירה שגויה על המשך היום, הפקדנו את הבחירה בידיה של הקטנה, המוסמכת מכולנו להחליט באיזו כרכרה נרכב. רצינו את הכרכרה הכחולה, אבל הסוס שלה יצא לסיבוב בזמן שאכלנו, ולכן הקטנה בחרה את הכרכרה הסגולה. אכן, בחירה מצוינת.

לרכב בכרכרה מסביב לסנטרל פארק היא חוויה משונה. מצד אחד – סוס, כרכרה וטבע. אבל רק מצד אחד. בצד השני יש כביש עמוס, בניני ענק וסייס שמדבר עם כל מי שהוא נתקל בו במבטא ניו יורקי, ומדי פעם מוסר פיסות אינפורמציה כמו איפה גרה ליידי גאגא או כמה עולה דירה בגורד שחקים, אך לא אומר שום דבר על מה שאפשר למצוא בפארק או אפילו איזה מוזיאונים מקיפים אותו.

הקטנה אמרה שהיא מרגישה כמו מלכה, ומיד בחרה מטרה חדשה לחייה. לא עוד להיות גיאולוגית, ציירת, אסטרונאוטית או קדרית. מעכשיו היא רוצה להתחתן עם בן מלוכה כדי שתהיה לה כרכרה בה היא תטייל. הבנזוג אמר שהיא יכולה להיות גם מלכה וגם בעלת מקצוע אחר, והקטנה שקעה בהירהורים מעמיקים.

כשהסיבוב הסתיים הגדול ואני תכננו לשכור אופניים, אבל במעבר זריר על האינטרנט הקלוקל גיליתי שאסור להכנס עם אופניים לפארק, והשבילים היחידים המותרים לרכיבה הם סביב הפארק, בדיוק אותם שבילים בהם רכבנו עם הכרכרה. ויתרנו על האופניים, ופנינו לגן החיות הידוע בכינויו "נו, הגן שממנו מגיעים הפינגווינים מ"מדגסקר"!" אני לא אוהבת את הרעיון של גני חיות, ובייחוד לא גני חיות קטנים, ואני לא אוהבת כשמאלפים חיות לצרכי שעשוע. אבל כבר היינו שם, אז יאללה.

בכניסה לגן יש בריכה לאריות ים. זו בריכה קטנה יחסית, ולפחות ארי ים אחד היה פצוע. למרות זאת הילדים נהנו. גם שמש, גם חיות חמודות שעושות תעלולים, וגם קצת חופש משני ההורים שלהם, שהתיישבו בצד ודיברו בלי לשים לב לילדים. בדיווח מאוחר התברר לנו שהגדול דיבב את אריות הים לקטנה, מה שגרם לאושר רב לכל הצדדים.

הקטנה הודיעה שנמאס לה, והיא והבנזוג המשיכו לתוך גן החיות. הגדול ואני נשארנו לצפות בהאכלה של אריות הים. המטפלים הדגימו תעלולים נוספים שאריות הים יודעים לעשות לקול מצהלות התינוקות, הילדים, הנוער וההורים שבקהל. כשההצגה הסתיימה ראינו את המטפלים לוקחים דגימות מים ומודדים משהו. שאלנו אותם מה הם עושים, והם הסבירו שהם מנטרים את איכות המים וה pH שלהם. אפילו למדנו!

המשכנו לתוך גן החיות וגילינו כמה הוא קטן. ממש ממש קטן. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי בעלי חיים בכלובים כל כך קטנים. כשמצאנו את הפינגווינים הם היו מרוכזים באקווריום ברוחב של כמה מטרים. אני לא יודעת כמה מרחב יש להם בבריכה, אבל מקווה שרחב בהרבה ממה שנראה לציבור.

עברנו לכלבי הים, וברגע שהגענו המטפלים הגיעו! עוד הזדמנות להופעה. הפעם יכולנו לראות שהם בודקים את כלבי הים בזמן שהם מאכילים אותם. הם עשו תעלולים עם כדורים ורודים, שהיו משעשעים מאד.

משם טיפסנו כדי לראות דוב גריזלי. הקהל כולו התגודד ליד החלון בו אפשר היה לראות את הדוב, ולא רציתי להדחק בין כולם. הגדול השתחל בין האנשים, וחזר לדווח שהדובי ישן ולא נראה מרשים כל כך.

הבנזוג והקטנה המתינו לנו ליד הכלובים של נמרי השלג. הכלוב הזה נראה גדול יותר מהאקווריומים של יונקי המים, ונמרי השלג ישבו בין שיחים ודיגמנו פרווה לבנה ומנומרת. הקטנה היתה מאושרת לראות חתולים סוף סוף, אחרי חודש בו ראינו רק חתול אחד, אבל האושר שלה פג במהירות בגלל שילוב של עייפות ושעמום. היא דרשה שנחפש לה את פינת הליטוף שאמורה להיות בכל גן חיות.

דילגנו על האיזור הטרופי, ואני רק התעקשתי להציץ בפנדות האדומות לפני שעוזבים, בתור משתמשת פיירפוקס נלהבת. ציפיתי לעוד כלוב קטן וחיות מעוררות רחמים. מה שגיליתי הוא כלוב גדול יחסית, המון צימחיה, ושפנדות אדומות הן דבר חמוד. כמה חמוד? כמו חתלתולים, אבל עם פרווה יותר סבוכה, פיהוקים יותר מצחיקים והשתרעות יותר משעשעת. כל דבר בחיה הזו דורש שיחבקו אותה.

למרות החיות החביקות הקטנה היתה ממש חסרת סבלנות, ומהיכרותי איתה הדבר היחיד שיכול לעזור לזה הוא שינוי אווירה, רצוי בחנות מזכרות. הלכנו לדוכן מזכרות שהיו בו מעט מאד מוצגים, ורובם יקרים, אבל המוכרת הפנתה אותנו לחנות המזכרות של הגן שנמצאת מחוץ לגן החיות. למה למקם חנות של הגן במקום בו אי אפשר לחזור אחר כך לחיות, או אפילו לא ביציאה ההגיונית מהגן? למנהלי גן החיות פתרונים.

בחנות מצאנו חתלתול ריחני ופנדה אדומה שמייד הפכו לרכוש המשפחה. אין ברירה. כשהטבע נותן לך פנדה אדומה, חובה להיענות!

הקפנו את גן החיות, ומצאנו אחרי הליכה את גן החיות של הילדים. מיהרנו פנימה בחיפוש אחרי פינת הליטוף המובטחת, וכשמצאנו אותה גילינו שההגדרה של האמריקאים לפינת ליטוף שונה מאד מהישראלית. היו שם אלפקה, כבשים, עיזים, חזיר ופרה. החיות נמצאות בכלוב שלהן, ואם הן רוצות להתקרב לסורגים אפשר לגעת בהן. אין כניסה פנימה ואין חיות קטנות (ארנבים, שפנים וכו') שאפשר ממש ללטף. אפשר היה לשלם בשביל להצטלם עם עז, אבל אף אחד מאיתנו לא התכוון לעשות משהו כזה.

מיצינו את גן החיות לילדים, וחזרנו להשתרך בסנטרל פארק. הילדים מצאו סלע ענק לטפס עליו, והקטנה לקחה את החתלתול החדש שלה לפסגה. הבנזוג ואני בינתיים עשינו פוטוסינתזה על אחד הספסלים. הילדים מצאו עוד פסגה לכבוש, ואנחנו נדדנו אחריהם, כראוי לזוג הורים מותשים בסיום חופשה.

לארוחת צהריים החלטנו להשקיע בילדים, ולשם שינוי לקנות להם אוכל אמריקאי אמיתי: הוט דוגז. נקניקיה בלחמנייה, כולל קטשופ, מאחת מהעגלות בפארק. הבנזוג ואני חלקנו בייגעלה. האוכל הזכיר לי קצת אוכל בדיסטופיה – לא טעים, לא משביע, אבל מספק קלוריות כדי להמשיך את היום. תמיד רציתי לחיות בעתיד, רק שלא חשבתי שהעתיד יהיה בצורת פרצל חסר טעם.

המשכנו בפארק וגילינו את שדרת הזיכרון לחללי מלחמת העולם הראשונה. זו מדשאה ענקית מלאה בעצים ולוחות זכרון שמנציחים חיילים ולעיתים פלוגה שלמה. קל לשכוח כמה המלחמה ההיא היתה הרסנית לתקופתה, בגלל אחותה הצעירה וההרסנית יותר.

צפינו מרחוק בהפגנה, אבל החלטנו לא להתערב בקהל אלא להמשיך לחצות את הפארק במטרה להגיע אל Strawberry field, נקודת ההנצחה של ג'ון לנון. לא בדיוק הנצחה, כי ההנצחה האמיתית של אמן היא בשיריו. זה פסיפס על רצפה ובו כתוב imagine, ואנשים עומדים בתור להצטלם עליו. מלאת בוז, כראוי לביטלזופילית העילאית והמתנשאת שאני, לא הצטלמתי אלא צילמתי את הפסיפס בהפסקה בין אנשים שרועים.

אחרי שאיבדנו את הקטנה ומצאנו אותה, הבנזוג הציע שננסה לקפוץ לפלנטריום היידן הקרוב. זה פלנטריום מגניב מאד שקיבלנו לגביו המלצות מכמה אנשים. הוא התגלה כמקום מגניב מאד וראוי לכל ההמלצות שהוא קיבל, אבל שני הילדים היו גמורים. הם לא היו מסוגלים להתרכז בשום דבר שהוצג שם, ובקושי הוצאנו מהם "הממם" בתצוגה המגניבה של הווצרות מערכת השמש. אני מאמינה שאם היינו מקדישים את כל היום הזה רק לפלנטריום הילדים היו נהנים יותר. מצד שני, אז לא היתה לי פנדה אדומה. החלטות קשות בכל אשר נפנה!

בשלב הזה אפשר היה לחזור למלון או להמשיך להסתובב, אבל היה עדיין מוקדם ולא רצינו לחזור, אלא לעשות משהו גיקי. ההחלטה (הקריטית!) הפעם היתה לנסוע לפורבידן פלאנט, סניף של החנות האדירה בלונדון ובה כל הצרכים לגיק המתחיל. הילדים תיכננו לשרוף כסף על מרצ'נדייז של אנדרטייל, ואני תכננתי לשהות קצת עם גיקים אחרים.

החנות נמצאת בקצה הדרומי של האי, ולכן לא יכולנו להשתרך לשם. הוחלט לנסוע בסאבווי, בפעם הראשונה בניו יורק. זו… חוויה לכל החושים. מאד רועשת, מאד דחוסה, אבל עדיין שומרים על המרחב האישי בתורים ואפילו בקרונות. הכי קרוב שמישהו נגע בי היתה כשלא הערכתי נכון את המרחק ביני לבין אדם אחר ועדשת המצלמה שלי התחככה בו. האדם בו עדשת המצלמה מיד התנצל על כך. אין ספק שזו אשמתו שנטיתי הצידה.

יצאנו בתחנת Union Square, המפורסמת באנשים שיושבים שם ומשחקים שחמט עם כל מי שמוכן להתנסות. אם לא היתה לנו מטרה דוחקת יותר, הייתי נשארת שם עוד רק כדי לצפות במשחקים המהירים.

הגענו לפורבידן פלאנט מלאי ציפיות, והתאכזבנו קשות. החנות מלאה בסופר הירוז, אבל כמעט ואין מרצ'נדייז של דברים אחרים. העולם כולו הוא די-סי ומארוול, ולפעמים יש איזו טארדיס בסביבה. היו יותר מרצ'נדייז של סואיסייד סקווד (הסרט המזעזע) מאשר של פסיפיק רים! שהוא אמנם לא יצירת מופת, אבל יש בו רובוטים ענקיים ומפלצות ענקיות! כאשר שאלנו את המוכרים על Undertale, אחד המשחקים המוצלחים שיצאו בשנים האחרונות הם קימטו את המצח ולא הבינו מה אני רוצה מהם. כאשר שאלנו על סאלי מ"הסיוט שלפני חג המולד" הם אמרו שיש להם רק בובה אחת. באגף המנגה היו פה ושם דמויות, אבל רק של להיטי-על. אפילו הקטנה, קניינית העל, לא הצליחה למצוא משהו סביר יותר מבובת פושין החתול במחיר מופרז.

בקיצור – אכזבה.

כידוע, הדרך הטובה ביותר להתגבר על אכזבה היא באמצעות אוכל, והמשימה נפלה על הבנזוג ובידו כלי הפלא – Yelp. הוא מצא לנו מקום קרוב, וכיתתנו את רגלינו לשם. בדרך עברנו על חנות עם "כל צרכי האלווין", שהקטנה רצתה להציץ בה. נכנסנו, ומיד היא הסתובבה וברחה החוצה. לא הספקתי אפילו לראות מה הבהיל אותה כל כך.

את הניצחון הגדול של היום קצר הבנזוג עם בחירת המסעדה. מסעדת Ippudo נמצאת בתוך סמטה, וכמעט פספסנו אותה כי הכניסה כל כך בלתי נראית. המתנו לשולחן חמש דקות. השירות מצוין, וכולל את האפשרות החביבה של הוספת נודלז לראמן, אם סיימנו את כל האיטריות אבל נשאר לנו מרק. הזמנו למנה מקדימה באנז עוף שהיו מצוינים, וארבע מנות ראמן לארבעתינו, מתוך הנחה שהגדול ישאב לקיבתו חסרת התחתית את השאריות של מה שלא נאכל. בפועל, אף אחד לא השאיר כלום. המנות היו ענקיות, הטעמים מגוונים, והיתה אפילו מנה צמחונית (עבור הקטנה, שפחות מחבבת בשר שלא בא בצורת שניצל או המבורגר). כיפק היי לבנזוג ולאפליקציה שלו!

מלאים ובעלי בובות פרוותיות חזרנו למלון ובו מיטות צרות מדי ומזגן שמזמזם גם כשהוא כבוי, אבל למי אכפת? העיקר שהיה אוכל מעולה!

 

היום העשרים ושניים, או – גשם, גשם, בא…

לא הצלחתי לישון. התעוררתי בסביבות שלוש לפנות בוקר, שלחתי מיילים, עדכנתי את הבלוג, התקדמתי ב"תבונה ורגישות", ורק בחמש. הצלחתי להרדם מחדש. התוצאה היתה שלא הצלחתי להתעורר. הבנזוג היה מתחשב כהרגלו ולכן לא ניסה להעיר אותי אלא נתן לי לישון. התוצאה – התעוררתי רק באחת עשרה בבוקר, כשכולם רעבים ורוצים לצאת כבר.

התוכנית המקורית שלנו היתה לצאת לסנטרל פארק. אפילו ארזתי את טייץ הספורט שלי (הטייץ השחור שאני לובשת בכל מקרה חירום ובו אני נדרשת לעשות ספורט משום מה). הבעיה היתה שברגע שהצצנו החוצה גילינו שיורד גשם. לא סערה, אלא סתם טפטוף מעצבן ובלתי פוסק שמרטיב הכל ומעצבן.

כבר אמרתי מעצבן?

כבר אמרתי לא פוסק?

התחלנו מלחפש אינטרנט וארוחת בוקר. אחרי שעברנו בכמה מקומות התיישבנו בבית קפה עם פוזה, כי כמה אפשר להסתובב בגשם?

כמה פוזה? הכל אורגני ועם שמות מפוצצים, אבל האוכל בינוני, הפנקייקים חוממו במיקרוגל, הקרואסון היה יבש, והפירות היו מקופסת שימורים. הייתי כל כך עצבנית על האוכל. שהשארתי טיפ מזערי, וגם זה רק כי ברור לי שאנשים כאן מתפרנסים רק מטיפים.

הגשם והקרסול הדואב של הבנזוג חיסלו את הכוונה שלנו ללכת לסנטרל פארק. חשבנו לעלות לאמפייר סטייט, אבל עלות כרטיס הכניסה חיסלה את האופציה הזו. היינו צריכים בילוי זול יחסית, קרוב, ורצוי במקום מקורה. החלטנו על טיימס סקוור מוקף החנויות.

בדרך גילינו חנות קומיקס ענקית, וכמובן שנכנסנו לבדוק מה יש שם. התחבאנו מהגשם בחברת ספרים, חוברות ומרצ'נדייז. הבנזוג, הגדול ואני נהנינו מאד, אבל הקטנה השתעממה. היא לא מכירה את רוב הדמויות, והיא לא אוהבת במיוחד את הסרטים שהיא כן מכירה. בניגוד לחנויות קומיקס אחרות, כאן לא היה אגף ילדים כך שלא יכולתי להשאיר אותה מול ערימת גארפילד או הפוני הקטן שלי, וללכת.

אחרי שעה מיצינו והמשכנו לטיימס סקוור שהיא כיכר רחבה ומלאה בפרסומות. כמו ההבטחות, הכיכר אכן רחבה, ואכן מלאה בפרסומות מהבהבות, מרצדות, זורמות ומקפצות. הצטלמנו, התלהבנו מכך שהכיכר נראית כמו שהבטיחו לנו, ואז נזכרנו שיש המון חנויות בכיכר הזו! וממש מולנו היתה חנות של דיסני.

הקטנה ביקשה, וכמובן שנעתרנו, ולכן בילינו שעה בחברת כל המרצ'נדייז בעולם. כבר שכחתי כמה דיסני הופכים *הכל* למשהו שאפשר למכור. נעליים, שמלות, חצאיות, מראות… הופתעתי שבחלק של שילגיה לא מכרו תפוחים. הקטנה היתה מאושרת. היא חקרה כל פינה, מדף, סדק וחריץ בחנות, הביעה את דעתה על התמחור והאיכות של החומרים, וחייכה בלי הפסקה.

הבנזוג והגדול לעומת זאת, היו פחות מאושרים. משום מה חצאיות ונסיכות לא גרמו להם רצון לחקור לעומק את החנות, והיות שהחלק המד"בי הסתכם במלא מרצ'נדייז של ספיידרמן ובובות bb8, מהר מאד נגמרו להם הדברים לעשות.

אחרי שהקטנה סיימה לעבור על שתי קומות החנות לעומק החלטתי למצוא מקום שישמח את כולם. ההחלטה היתה קלה: מעבר לכיכר יש חנות של הרשיז. נכנסנו, כל אחד קיבל נשיקת הרשיז (שוקולד לבן. איכס), ומיד כולם נעשו שמחים בהרבה. החנות קטנה, אבל מכילה כל שוקולד תוצרת הרשיז שאפשר להעלות על הדעת. אני, כמובן, פניתי לחקור את האזור של ריזס, הילדים התפרשו בין המכוניות ממולאות השוקולד והבנזוג נעלם בנבכי הבונבוניירות. האגף הידוע בכינויו "דברים שאפשר להביא לעבודה".

אחרי שכולנו מצאנו את כל הטעמים שרצינו עברנו לסטארבאקס לצרכי עירוי אינטרנט וקפה. היה דחוס ולח, אבל לפחות הקפה היה מפוצץ בקפאין, ויחסית נסבל.

מסטארבאקס החלטנו להתפצל. הבנזוג והגדול חזרו לחדר, והקטנה ואני נכנסנו למלכודת תיירים במטרה לקנות ג'אנק מיותר מפלסטיק לחברות שלה. זו עדיין אמריקה, ולפיכך החנות ענקית, עם מגוון מטורף של ג'אנק סיני מפלסטיק. יש ספלים, מגנטים, פסלונים, פסלונים שהם מגנטים, ספלים שהם פסלונים וסווטשרים שהם סווטשרים. היו גם ארבעה סטנדים של קונדומים בודדים עם משפטים מתחכמים, שלשמחתי הקטנה לא הבחינה בהם. החנות הזו גרמה לי להרגיש כאילו ניו יורק מנסה לשווק את עצמה בכוח. קנינו ברווז גומי, פסלון של פסל החירות וסווטשרט עבור הקטנה, ומשם עברנו לחנות נוספת, מלאה בדברים ממש חמודים ויותר מדי יקרים. לפחות בכניסה היה דובי שאפשר לכתוב עליו. כמעט כולם כתבו את השמות שלהם. הקטנה כתבה עליו את המסר שלה לאומה:

חזרנו לחדר. הספקנו להחליף לחולצה יפה יותר (הקטנה החליפה לשמלה יפה יותר), ויצאנו שוב, הפעם לארוחת ערב. קבענו מראש להפגש עם ננסי, פול ואלעד, לארוחת פוסט – ליקוי. היו סטייקים, סלמון, צ'יפסים ואפילו ירקות! מאודים ומלאים ברוטב, אבל לפחות הם היו פעם עם ויטמינים. דיברנו על מלא דברים, ובעיקר ממש התבאסנו שהפרידה בסוף הארוחה היא פרידה אמיתית. אלעד חוזר לארץ, ננסי ופול חוזרים הביתה ואנחנו ממשיכים לעוד שבוע בתפוח הגדול.

מהארוחה חזרנו לחדר ולנסות לישון, בתקווה שמחר יהיה יום גשום פחות ונעים יותר.

היום העשרים ואחד, או – נסיעה והופעה

הבוקר התחיל בזה שהבנזוג גילה שהוא התבלבל בתאריך. אתמול הוא מצא הופעה של ה double clicks המעולות, אבל היא בדיוק הסתיימה. הבוקר הוא הבין שהמחשב שלו עדיין בשעון ישראל, וההופעה לא הסתיימה, אלא תתרחש הערב בשמונה בניו יורק! סיכמנו שננסה להגיע לחדר הבא ואז נחליט לגבי יציאה.

עשינו כביסה ומדיח. תמיד כשאנחנו עוזבים איירבנבי אני עושה מדיח ומנקה, אבל הפעם המקום היה כל כך מושקע שהחלטנו גם לשים מכונת כביסה עם המגבות והמצעים לפני שיצאנו.

הזמנו מונית (ליפט, הספיקה לנו פעם אחת של נסיעה במחיר מופרז), ויצאנו לתחנת הרכבת המרכזית של אמטרק.

אחרי התברברות וקפה מצאנו את התור שלנו ועמדנו בערך בנימוס.

הזהירו אותנו שהרכבת איטית, שהשירות לא יעיל ושלא נצפה לסטנדרטים האירופאים. עם זאת לא היה לנו מושג כמה הרכבת איטית, כמה השירות לא יעיל, וכמה הכל רחוק מסטנדרטים אירופאים.

הכל התחיל כשהרכבת איחרה. לא אמרו בכמה, לא כרזו כשהיא הגיעה, והעליה לרכבת אורגנה ע"י אשה אחת, מותשת וצרודה מרוב קריאות. לא היה דוכן מודיעין נגיש ולוחות המודעות היו חסרי תועלת. אפילו הכריזה בתחנה לא הודיעה כשהרכבת הגיעה.

זו נסיעה של שלוש שעות וחצי, בערך במהירות של מאה קמ"ש, שזה יותר מהיר ממה שהיינו עושים במכונית בפקקים, אבל יותר איטי ממה שמצופה מרכבת.

הספסלים קרובים אחד לשני, קרון המסעדה הוא היחיד שבו יש רביעיה עם שולחן, אין אפשרות לקנות מקומות שמורים, ובאופן כללי – מזכיר מאד את תחלואי רכבת ישראל.

לפחות התארגנו מראש לנסיעה עם הפרק האחרון של העונה השביעית של משחקי הכס, כך שהיה לנו מה לעשות חצי מהנסיעה. אני רק מקווה שלא ספיילרנו לאף אחד בקרון. אמנם הקפדנו לדבר בשקט ולקרוא למקומות בעברית, אבל הבעות הפנים שלנו בהחלט חשפו מה שחשבנו על רגעים מסוימים, כולל "אוי!" או "וואהו!!" במקומות ספציפיים.

הילדים, כרגיל, העסיקו את עצמם עם הסלולריים. זה אמנם נוגד כל מיני רעיונות חינוכיים, אבל בחייאת. שלוש שעות וחצי בקרון לא נוח. תנו לילדים מסך!

במקום לקחת מונית או תחתית החלטנו ללכת ברגל, בתקווה שהקרסול של הבנזוג יחזיק מעמד, ויצאנו למנהטן.

וואו.

אחרי הרחובות הרחבים מרובי התיירים ומעוטי התושבים של וושינגטון, חטפנו מעט הלם תרבות.

בשעה שלוש הרחובות הומים אנשים, והכבישים הומים מוניות צהובות. כולם הולכים ממקום למקום, אף אחד לא משתרך, מביט בחלונות ראווה או סתם מתעכב, כי ההמון סוחף. הנהגנו נוהל "כל ילד אוחז ביד של הורה", ולמרות זאת כמעט איבדנו ילד אחד שהמשיך ללכת אחרי מעבר חציה בזמן שעצרנו לשפר אחיזה במזוודה.

בכל פינה צצים דברים מוכרים. ציפיתי שבכל רגע יופיע איזה אוונג'ר או ברוס וויליס. הלכנו לאורך השדרה החמישית, עקפנו את התור לאמפייר סטייט ואפילו הצצנו למבנה של הסיפרייה ובה רוחות הרפאים.

אין שמיים והכל מוקף בבניינים ענק. נו, מנהטן.

הגענו למלון וגילינו שבסופו של דבר לא הזמנתי שינה + ארוחת בוקר, וזה מבאס נורא כי יקר כאן. לא יקר כמו בארץ, אבל משמעותית יותר יקר מאשר בסנט לואיס.

כשעמדנו להכנס למעלית מישהי נדחקה על פנינו ונכנסה פנימה. לא הספקתי להתעצבן מהאמריקאים החצופים, שממש התקלקלו מאז הפעם הקודמת שהיינו כאן, והיא מיד פנתה אלינו בעברית וצחקה ש"בטח אתם כועסים שעקפתי אתכם". ובכן, אנחנו עם שלוש מזוודות, ארבעה תיקי גב, שני ילדים, אחרי נסיעה ארוכה מדי וכרגע גילינו שניו יורק תהיה יקרה משציפינו. תגידי תודה שלא דרסתי אותך עם המזוודה הכבדה.

החדר חביב למדי, אבל ממש לא מה שהתרגלנו אליו בטיול עד עכשיו – המיטות צרות יחסית ואין אינטרנט. כלומר, אין וויפי שזה עוד איכשהו נסבל, אבל גם אין קליטה סלולרית וזה ממש מעצבן. אוף, ניו יורק, את לא נחמדה!

אבל!

אז התברר לנו שלבנזוג איכשהו דוקא יש אינטרנט, והוא מצא לנו מקום חביב לאכול בו. סנדביץ' מתוחכם ואספרסו סביר אחד מאוחר יותר, וניו יורק כבר נראתה חביבה יותר. בנוסף קיבלנו ביקורת מעולה מבעלת הדירה באיירבנבי. מסתבר שבגלל עבודות ברחוב סגרו את אספקת המים, והיא היחידה שהצליחה לעשות כביסה בזכות המכונה ששמתי בבוקר. הידד!

ואז!

הבנו שאנחנו יכולים להספיק להגיע להופעה!

חזרנו לחדר עם שני ילדים שבעים יחסית (הגדול ביקש עוד המבורגר כפול, כי הוא עדיין היה רעב, וברגע שנכנסנו לחדר הוא התנפל עליו), שמתי אודם בורדו ויצאנו. הפעם תפסנו מונית צהובה, ולו בשביל החוויה הניו יורקית.

כמו בסרטים, עלינו על גשר ברוקלין, וכמו בסרטים נתקענו שם בפקק. חיפשנו את המפלצות, אבל אף אחת לא תקפה! זה כמעט כאילו סרטים אינם אמינים!

הגענו לחור בברוקלין, והשומר בכניסה ביקש לראות את תעודת הזהות שלי (מה שגרם לי להודות לך לו, כי כבר שנים שאף אחד לא חשב שאני מתחת לגיל 21), והיו עדיין כרטיסים! יאי! והדאבלקליקס עשו מינגלינג! אז הלכנו לדבר איתן, כמובן. הן ממש ממש מגניבות והיה נפלא לדבר עם הנשים שמאחורי השירים. קנינו את הדיסק החדש שלהן והן חתמו עליו ואפילו נתנו לנו מדבקות לילדים שנשארו בבית! ואז קנינו עוד מדבקות כי למה לא?

להופעה היו שלושה חלקים: הראשון היה של דניאל, זמרת פולק ששרה וניגנה על יוקללי, והשירים שלה היו מקסימים. הבנזוג הבטיח לזכור לקנות אותם אח"כ. החלק השני היה של ג'יי שהקריא שני סיפורים קצרים שלו. הם היו מצוינים וקורעי לב, אבל לא הספקתי לתפוס אותו אחרי ההופעה לשאול איפה עוד אפשר להשיג דברים שלו.

בשלב הזה הרגשתי ממש בסרט. הופעה בפאב שהיא בעצם הקראת טקסטים פמיניסטים נוקבים, עם קהל שמריע לסופר, ואנשים שמזמינים וויסקי.

מיתרונות ההופעה – מזג אויר קריר ממש, מיזוג תקין, ואף אחד לא מעשן! לא בפאב, לא בחוץ ולא בחדר האחורי! יאי!

החלק השלישי היה הדאבלקליקס המגניבות, שהתחילו את ההופעה בלהקדיש את השיר הראשון לילדים שלנו! שנשארו לבד בחדר, בלי וויפי (כך ממש), ובלי שיכלו להגיע להופעה.

זה היה ממש מקסים מצידן, ואחר כך כל שאר ההופעה היתה עוד יותר מופלאה. הן שרו כמה שירים מוכרים וכמה מהאלבום החדש. כולם נוקבים ומצחיקים, וגרמו לקהל לשיר איתן (בייחוד בשיר בו הן לבשו חליפת בננה).

כשחזרנו לחדר מצאנו שני ילדים דבוקים למסך. אמנם לא היה להם אינטרנט, אבל הם הצליחו למצוא משחקים אחרים. מחר ננסה להוציא אותם לסנטרל פארק. בתקווה שהם ירגישו קצת התפעלות מהעיר.

לילה טוב ניו יורק! אני מקווה שלא תהיי מעצבנת בהמשך!