Posts Tagged ‘מ’

מם מוסיקלי – שבוע שלושה עשר

הנושא – זה הכל ענין של גאוה

 אני מאלה שנוטים לפטור הכל בנפנוף יד שאומר 'גם אתה היית יכול לעשות את זה אילו היית מנסה'. חברי יודעים כמה פעמים בכיתי שאני לא טובה מספיק, שאני צריכה לעשות יותר (באמהות, בחובבות, בעבודה), וכמה אני לא שווה את המחמאות שנותנים לי. המלכה והנסיכה משתגעות מחוסר היכולת שלי לקבל מחמאות או בכלל לשמוע אותן (ותזכר לדראון עולם המריבה שבה הנסיכה הבינה פתאום שלפתוח כל מייל ב"את נהדרת" לא עובד אצלי – אני פשוט מדלגת לשורה הבאה). המלכה, דרך אגב, פותרת את הבעיה שלי בצורה יצירתית להפליא – היא מציינת בהדגשה *זוהי מחמאה, שימי לב*, ואז אומרת מה שרצתה להגיד.

הבעיה הזו משפיעה על הכל, כמובן. החל מהדימוי העצמי, דרך אכזבות תכופות וכלה בחוסר יכולת להתמודד עם העומס שאני מטילה על עצמי כדי לעמוד בציפיות שאין לאף אחד ממני.

אבל.

ישנם שירים שגורמים לי להיות גאה בעצמי, בהיותי אשה, בהישגים שלי, בעצם קיומי. השירים האלה מגיעים מאנשים אחרים שלא מתביישים בעצמם, שאומרים בקול רם – "אנחנו כאן, ואנחנו גאים בזה!"

המשימה השבועית שלכם היא לקבץ את השירים האלה, השירים שגורמים לכם להרגיש שאתם שווים כל רגע ורגע, שאי אפשר לזלזל בכם, שגורמים לכם לפתוח חלון ולצעוק "אני כאן, ואני גאה בזה!"

את השיר שלי הכרתי במשך הרבה שנים, אבל התגובה הרגשית שלי אליו הגיעה רק אחרי שראיתי את הקליפ שלו. זה היה כשהבנתי שאני חיה בתקופה שבה אשה נדרשת לוותר על עצמה לטובת הקריירה, הילדים והבעל, ובו זמנית להכנס לבגדים שאלי מקביל צריכה לצום כדי להכנס אליהן. מספיק לראות שתייםשלוש פרסומות כדי להבין את זה. ופתאום, שתי כושיות שמנות שגאות בנשיות שלהן מדברות על הדבר השטחי ביותר – הרצון שלהן לראות עשרות גברים חטובים מכל צבע, גודל וצורה מופיעים אצלן במיטה ומעריצים אותן. אתם יודעים מה – אני משוכנעת שככה גם קרה.

השיר של האצה.

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא – נסיעה ארוכה מדי.

מם מוסיקלי – שבוע שניים-עשר

הנושא – זה לא גרוע כמו שאתה חושב

דכאון הוא רגש מחורבן. אין חשק לעשות משהו, אין חשק לדבר עם מישהו, אין חשק לצאת מהמיטה, ואין חשק לנשום. אישית אני הכי שונאת את הדכאון של השעון המעורר. זה שמכה ברגע שצריך לקום. בשביל מה אני עושה את זה בכלל? בשביל מה לנסוע לעבודה? בשביל מה לחזור הביתה? בשביל מה לנשום, אם כבר מזכירים את זה?

אני מכירה שתי שיטות מקובלות להתמודד עם דכאון בעזרת מוסיקה – או לשמוע שירים שמתאימים למצב הרוח ולהתעודד מזה שעוד אנשים מרגישים כמוך, או לשמוע שירים הפוכים. כל שירי ליידי-גאגא למינהם שישר מקפיצים את המצברוח למקום שבו הוא אמור להיות כדי שאפשר יהיה לשרוד את היום.

אני לא מכירה אף אחד שמתמודד עם דכאון בדרך שבה אני מתמודדת איתו – לשמוע שירים על מצבים גרועים הרבה יותר. כל מיני שירים מהסוג של – "אני שונאת את החיים שלי, אבל הי! לפחות אני לא חיה חמש שנים לפני סוף העולם!"

השבוע אתם מתבקשים להביא את השיר שמראה שהמצב יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע. זה לא חייב להיות השיר שאותו אתם שומעים כשאתם בדכאון, אבל זה כן חייב להיות שיר שמכניס אתכם לפרופורציות.

בעבר הרחוק היה לי את דיסק הבוקר שלי. היו בו את השירים שתמיד עשו לי מצברוח טוב כשהייתי שומעת אותם. מצרך חיוני לפני יום שבו הולכים להקיא, לדמם ולהשתין עליך. אבל השיר הראשון היה הפוך. כל כך הפוך עד שכשהבנזוג היה נוסע איתי הוא תמיד היה מבקש שאעביר לשיר השני (שיקבל מם משלו יום אחד). אני לא מכירה עוד אנשים בעולם שהיו רוצים לשמוע את השיר הזה כל בוקר, אבל מבחינתי הוא היה בדיוק הדבר הנכון כדי להתעורר. אחר כך אפשר להתחיל את היום.

השיר של האצה (יש גם קליפ עתיק יותר, אבל הוא מתחיל מאמצע השיר). זהירות – פם פה פה פם.

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא – זה הכל ענין של גאוה.

מם מוסיקלי – שבוע אחד-עשר

הנושא – ורדים

"תגידי, אבא שלך גנן? לא? אז איך יצאת כזאת פרח?" שואל רומאו.

"תשמע, גם אם היו קוראים לי ורד – עדיין לא היית מצליח עם השורה המחורבנת הזו", עונה לו יוליה בפאקציות אופיינית.

(עיבוד עממי)

הרבה להקות מצהירות על עצמן כשייכות לזרם מסוים. אחרי שנה-שנתיים נמאס להן, והן מתחילות לפזול לצדדים ולנסות ליצור אלבומים יותר "עממיים". זה כמובן עוזר להן מבחינת המכירות. קצת פחות מבחינת הקהל המקורי שלהן.

מתי הלהקה שאהבתם נפלה? נמחקה מהפלייליסט? הוציאה שיר שגרם לכם להצטער שאי פעם הכרתם אותם? הפעם אני מבקשת שירים שהפכו ללהיטים גדולים ואתם סבלתם מהם.

 אצלי הסיפור פשוט מאד. להקה מעולה שאחי המליץ עליה הסתובבה לי בסלולרי במשך יותר מחודש. החלטתי להוריד אלבום אחד מעבר לשניים שאחי נתן לי, מה שהתברר כטעות גדולה. אחי הגדיר את האלבום הזה – "עוד אחד מהדברים שממשל בוש הרס". מרוב אנטי-ממשלתיות הלהקה הזו איבדה את דרכה. מילים איומות ומוסיקה בנאלית. השיר הזה ספציפית הוא דוגמא מבחינתי ל"איך לא כותבים שירי מחאה".

השיר של האצה.

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא – זה לא גרוע כמו שאתה חושב.

 

מם מוסיקלי – שבוע עשירי

הוריי! אנחנו חוזרים ובמלוא המרץ!

(ובסוד אגלה לכם שהסיבה המרכזית לעבור לפלטפורמה חדשה היתה האפשרות לתזמון פוסטים. מושלם עבור המם המוסיקלי…)

הנושא – דם ומהפכות

זה המם המפורש ביותר שהכנתי עד עכשיו, אני מקווה שתסלחו לי.

הרבה שירים עובדים על רגש. שירי אהבה, שנאה ועבודות הבית. מעט שירים מצליחים לעורר רגש מבלי להזכיר את הרגשות האלה במפורש. עוד פחות שירים מצליחים לגרום לשומע להחליט שזהו, ממחר הוא קם ומתחיל מהפכה. כלומר, לכל שומע ממוצע. לא למלכה. היא מזמן התחילה את המהפכה שלה.

השבוע אני מבקשת מכם שירים על עוול חברתי, שעצם השמיעה שלהם מביאה אתכם לאקטיביזם.

נתפסתי לשיר שלי בגלל שורה אחת בו. היא מעוררת אצלי אסוציאציה של אדם עומד, אוחז בבטנו בעודו מדמם אל האדמה. השורה הזו הניעה את הנאנו שלי בשנת 2009, ובכל פעם שאני שומעת את השיר היא מזכירה לי שעוד לא עשיתי מספיק. כל כך אהבתי את השיר עד שהפכתי אותו לצלצול של הסלולרי שלי. הבנזוג הטיל וטו אחרי ארבע שיחות נכנסות. אין לו בעיה עם אי-צדק חברתי. הוא פשוט אלרגי לחמת חלילים.

השיר של האצה. זהירות – חמת חלילים בעשר השניות הראשונות (רק מילים עבור האלרגים ביננו).
ובהתאם לבקשת הציבור – אימבד!

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא – ורדים.

הממים חוזרים!

שימו לב, שימו לב.
החל מיום ראשון הקרוב המם המוסיקלי חוזר, ולשם כך אני זקוקה לחוות דעתכם. האם אתם מעדיפים את השירים בתור היפר-קישורים (כמו שהיה עד היום), או בתור אימבד בתוך הרשומה?
מכיוון שאני שונאת סקרים נעשה את זה בצורה העתיקה של תגובות לרשומה. אז קדימה, הביעו את דעתכם ותקבלו ממים וסוכריות.

מם מוסקלי – מחוץ לספירה

הנושא – ציד
כולם מתייחסים לסיפור של המרכז לאמנות הביזוי, ואני מרגישה צורך להתמודד איתו גם. ברור שמיותר לכתוב כאן שהרעיון לא מקובל עלי, ושכאדם אני מתנגדת בתוקף לחוסר הכבוד הבסיסי המשתקף מה"ערכים" המוקנים לחניכי הקורס. מדובר גם באיחור אופנתי שהרי ההפגנה כבר נערכה, התביעה כבר הוגשה, וממילא איסוף עדויות הוא התפקיד של הכצעקתה.

ההתמודדות שלי תהיה שונה – מם מוסיקלי. אחרי הכל, אני עושה את זה היטב, אז למה לא להמשיך?

 כבר דיברנו על שירים שמשנים משמעות תוך כדי האזנות חוזרות. הכלבלב והמאושרת אפילו התווכחו על שיר שכזה במשך אי-אלו שורות. זה היה שיר שמתייחס באמפתיה לנקודת המבט של הנפגעת, אבל ישנם הרבה שירי הטרדה מינית ואונס שמסתובבים חופשי ואף אחד לא אוגר אותם.
האתגר שלכם השבוע – למצוא שירים שמדברים על נושאים הקשורים לביזוי האחר, השפלה, אלימות מכל סוג, תוך כדי בחירת הצד הפוגע. אפשר גם לבחור שירים שפגעו בכם מסיבה כלשהי. רצוי לפרט, מותר לא.

התאהבתי בשיר שלי בכתה ו', כשהוא נבחר לאחד מהשירים שמציגים במסיבת הסיום. אני לא זוכרת אם השתתפתי בקטע שהציג אותו או לא (הייתי כוכבת גדולה בגיל 12!), אבל אני זוכרת במפורש איך שיחקתי עם המילים שלו כדי לכתוב "זכרון" לחברה-הכי-טובה שלי בסיום השנה. אהבתי את המוסיקה הקלילה, את המילים הפשוטות ואת האהבה הבלתי מתפשרת שמתוארת שם.
השבוע התחלתי לשרוק אותו לילדים, ולראשונה הבנתי על מה הוא מדבר. פתאום, במקום המבט הגבוה של פועלי הבנין, שרק שורקים לבחורה מהקומה העשירית, התחלתי לחשוב על הבחורה עצמה. האשה שהולכת לעבודה בכל בוקר ונתונה תחת מצור של מבטים, הצעות מגונות ואף איומים ("אם לא תעני לנו – לא נגמור את הבנין"). הגדול שאל למה זה פשע שהיא לא עוצרת, ואני לא הצלחתי לענות. כשהוא יגדל אני אפנה אותו להכצעקתה. בינתיים אני יכולה רק לשמוח שלפחות לילד הבכור שלי כבוד לאדם באשר הוא אדם נראה כמובן מאליו.

השיר של האצה.

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

אין בינתיים רמזים לשבוע הבא, אני מקווה שאצליח להתרומם קצת מעל היומיום כדי לחזור לעדכן רצוף.

מם מוסיקלי – שבוע תשיעי

תם ונגמר לו אייקון 2010, החלה העבודה על מאוֹרוֹת 2010("החיים, היקום וכל השאר" בסימן שנת המגוון הביולוגי הבינלאומית, אבל לא שמעתם את זה ממני). די, אין יותר תירוצים, ממשיכים בממים!איפה היינו? אה, כן.

**

הנושא – מתחת לים

הסרטן מבטיח לבת הים הקטנה שמתחת לים הרבה יותר כיף. אפשר לנגן שם, לשיר, ויש המון דגים. רינגו (וגם רובין הצפרדע) רוצה לבלות את שארית חייו בגינת התמנון ביחד עם הביטלס, תוך התעלמות בוטה מהעובדה שאי אפשר לנשום שם. בכיף הייתי מצטרפת אליהם אילו הם היו פותרים את הבעיה הקטנה הזו.

הפעם שאלה קלה באמת – מה המקום שהכי הייתם רוצים להיות בו? עם מי הייתם מוכנים לבלות אחר צהריים שטוף שמש בשיחה קלילה על משמעות החיים ו"תעביר לי את הרקיקים, בבקשה"? לאיזה שיר הייתם רוצים להכנס? מותר לצטט מכל מקור, כולל ממחזות זמר (ישמרנו האל).

עבורי השבוע מייצג בעייתיות מסוימת. חוץ מהשירים שהזכרתי כבר יש עוד שלושה שירים שאני רוצה להכנס אליהם. אחד נפסל מכיוון שכבר הזכרתי את האלבום ממנו הוא לקוח. שני נפסל כי הזכרתי כבר את הזמר. שלישי כמעט נפסל, אבל ברגע האחרון נזכרתי שהציפור הורודה הזכירה אותו, כך שמותר לי.
את השיר הזה שמעתי בפעם הראשונה מהחברה-הכי-טובה בלימודים. כאשר התוודיתי שאני לא מכירה את הזמר היא תחבה לידי את שני האלבומים הז'אנרים שלו והמתינה בסבלנות. מובן שהתאהבתי. השיר הזה מדבר על בדידות, כרגיל, אבל עם טוויסט. יש הרפתקה כאן, למרות הכל יש רצון לחקור עולמות אחרים. לא הייתי רוצה להיות במקומו של הגיבור, אבל בהחלט הייתי מוכנה לשבת איתו בתא ולהחזיק לו את היד ככל שכדור הארץ מתרחק.

השיר של האצה. אם תבינו מה הפילטר הצבעוני ו/או הנשים עושות שם – אשמח לשמוע.

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא –  דם ומהפכות.