Posts Tagged ‘מוזיקה’

אתאיסטים לוחמנים לקני

הבטחתי לקני פוסט עם השירים של NOFX שאני מצליחה להבין בהם כל מילה שניה (ולפעמים רק שלישית). אלה שירים שגורמים לי להרגיש טפשה. הייתי מסמנת את המילים שאני לא מבינה אבל זה עלול לגרום לכולם לצחוק עלי, אז אני פשוט אעתיק את המילים ואעמיד פנים שאני מבינה הכל (לפחות אני יודעת להנהן בקצב של המוזיקה…)

הנה הראשון

למען איכות הסביבה כל הלינקים בפוסט זה הם לטקסטים בלבד

זה עובד ככה. יש תנועה בפאנק שנקראת straight edge. הם נמנעים מסמים ואלכוהול ושרים שירי קומבאיה כאלה עם הרבה גיטרות ברקע. אחת הלהקות שאני שומעת לאחרונה שייכת לתנועה הזו, אבל עד עכשיו זה לא הפריע לי.
אמש הורדתי (באופן חוקי לגמרי!) עוד כמה אלבומים שלהם, והבוקר שמעתי אחד מהם והזדעזעתי. השיר הראשון עוסק בזיהום אוויר.
הם מוחים על זיהום האוויר.
כן, כן.
על זיהום אוויר.
דץ ודצה נראים כמו צמד לוחמי גרילה עזי נפש לעומתם.
מישהו מוכן להסביר לי מתי פאנקרוק הפך להיות כל כך בטוח? (אחי טוען שזה בגלל ממשל בוש).

Extinction never felt so good…

אחותי הכירה לי להקה חדשה והשירים שלהם תפסו אותי מיד. הם מאד אינטילגנטים, והמוזיקה מהירה ורועשת, כמו שאני אוהבת (הם גם חובבים, אבל זה לא רלוונטי).
שני שירים שלהם תקועים אצלי ב repeat בסלולרי. עם הראשון אני מזדהה כי פעמים רבות מדי בחיי אני נתקלת במצבים בהם אין לי ברירה אלא לזמזם את הפזמון החוזר של השיר הזה (רק מילים למאותגרי רעש). את השני אני אוהבת כי הוא אמנם מדבר על תעשית המוסיקה האמריקאית, אבל אני, אישית משליכה את המילים על פסטיבל ספציפי (רק מילים, שוב).
והנה השאלה – מה זה אומר עלי אם במקום לקרוא ברכבת אני מעדיפה לשמוע שירים על אידיוטים ודינוזאורים?

איך אומרים "מצאתי להקה מעולה" בארבע מילים?

על מסיכות וכבלים

הייתי בהופעה של אחי. הוא מוכשר להפליא, וההופעה היתה מצוינת. קיפצתי עד בלי די, וחזרתי הביתה עם חיוך ענקי.
חלק מהשירים שלהם מדבר על החופש. חופש אישי, לזרוק את הכל וללכת, לעשות מה שרוצים בלי להתחשב בסביבה או בתוצאות. הסתכלתי על בני התשחורת סביבי, וכמעט והצלחתי לגעת בכבלים שלהם. במסיכות. להיות שונה מכולם, לחפש את עצמך בים פרצופים זהים, למצוא את הדרך שלך, להגדיר את עצמך על התפר שבין הילדות לבגרות.
אני מאמינה שאם יודעים מהם הכבלים, קל יותר להתחמק מהם. אני יכולה לעזוב את הכל וללכת, כי אני רואה את הגבולות שלי.
יש לי מסיכות משומשות היטב. אני יכולה להוריד אותן רק כי אני מודעת להן.
בגיל 24 הייתי כבולה יותר ממה שאני היום, אפילו שלא הייתי נשואה, עם ילדים או משכנתא. התחבאתי יותר ממי שאני היום, אפילו שהיו לי פחות סימני מתיחה והבגדים התאימו לי יותר.
אני לא אומרת שלכל גיל יש את היופי שלו. אני אומרת שרק כאשר משלימים עם הכיעור – אפשר למצוא את היופי הזה.

כתיבה וקיטורי טכנולוגיה

והיום, ילדים, ננתח שיר

לאחרונה התחלתי להקשיב למוזיקה. הרבה, עם המון גיטרות. מהפאנק של שנות השישים, דרך המטאל של שנות התשעים, הגעתי סוף סוף לשנות האלפיים, ולשיר הזה.
מכיוון שאני טיפוס אנלי להחריד, לא הספיק לי רק להנות מהמוזיקה או לזמזם את המילים. החלטתי לבדוק מה בדיוק מוצא חן בעיני, והנה, לפניכם התוצאה.


"Boulevard Of Broken Dreams"

קודם כל, השם. ערטילאי במידה הנכונה, מספיק קשור למציאות כדי לדמיין את זה. איש הולך ברחוב עם חלונות ראווה מנופצים? מכוניות הפוכות? עולם חשוך ונטול חלומות?


I walk a lonely road
The only one that I have ever known
Don't know where it goes
But it's home to me and I walk alone

I walk this empty street
On the Boulevard of Broken Dreams
Where the city sleeps
and I'm the only one and I walk alone

הוא הולך לבד. סליחה, אני הולכת לבד. השיר בגוף ראשון – זה יוצר הזדהות מיידית עם המספר, ושולח אותך לחפור בזכרונות שלך של הבדידות. הדרך עצמה היא הבית, והחיפוש הוא ה"לבד". כל העיר ישנה – מחזק את תחושת הלילה מקודם. אצלי, לפחות אחרי האזנה מרובה (מדי) לשיר הזה עולה השאלה – האם האנשים בעיר באמת ישנים או שהכוונה לשינה מחשבתית. אני האדם הער היחיד וכולכם ישנים?

My shadow's the only one that walks beside me
My shallow heart's the only thing that's beating
Sometimes I wish someone out there will find me
'Til then I walk alone

זו בעצם השורה ששבתה אותי. ללכת לבד משמעו שאין איתך אף אחד, רק הצל שלך. יש אנשים שיגידו שהם ילכו איתך לכל מקום, אבל בסופו של דבר – אתה לבד.
אני לא נכנסת למשמעות של ההולם של העיר בהשוואה להולם הלב. חבל, ברור מדי.
אבל יש כאן עוד שורה שמדברת על דיכאון, יותר מאשר על בדידות. הרצון שמישהו ימצא אותך. אדם בודד יכול לחפש מישהו שיהיה איתו, אבל אדם מדוכא לא יעשה שום דבר אקטיבי – הוא יחכה.

I'm walking down the line
That divides me somewhere in my mind
On the border line
Of the edge and where I walk alone

Read between the lines
What's fucked up and everything's alright
Check my vital signs
To know I'm still alive and I walk alone

זהו, הוא לבד. הוא רדוף בתוך המוח שלו, מתנדנד על הגבול בין השפיות לבין המציאות שבה הוא לבדו. ואם נמשיך את קו המחשבה של בדידות בין מליוני אנשים אחרים – המציאות דורשת ממנו יותר מדי התאמות, ולפעמים עדיף כבר להיות לבד.

אז מה אהבתי בשיר הזה?
קודם כל – המוזיקה מעולה, אבל את זה אני לא יודעת להסביר. דבר שני – הדימויים נהדרים, ומעבירים באופן מדויק את התחושות שהשיר מדבר עליהם. זה לא כל כך קל – יש הרבה שירים שמחמיצים את זה. ואחרון – אהבתי את הסיפוריות שלו. אני אוהבת שירי דיכאון וסיפור, והוא עונה על שניהם.

שבוע

יום שבת

חורגת ממנהגי, ומשתפת בקצרה – נסענו לגן החיות התנכ"י בירושליים, ואחר כך הלכנו לאכול חומוס באבו גוש.
היה נפלא.


יום ראשון

הורדתי את הקיבוע על הזרת ברוב הדר, ולכבוד זה יצאנו לנסיעה באוטו שלנו.
כלומר – התכוונו לצאת לנסיעה, אבל האוטו, שעמד בחניה נטוש ובודד במשך ארבעה שבועות, לא הצליח להתניע, וחיכינו שאחד השכנים יעזור לנו. הגיבור התרוצץ מסביב בזמן שחיברנו את הכבלים, והתינוקת פשוט נהנתה לדבר עם האוויר.
התנענו.
נסענו.
הגענו לקניון בעיר שכנה לארוחת בוקר עם אבא שלי, באיחור של שעה. הגיבור נמרח על הספות עד שביקשתי ממנו לחזור להתנהג כמו שצריך. אכלנו, שתינו, התינוקת צחקה לכל העולם והגיבור השתלב בסוף.
הולכים בקניון, והגיבור מבקש קינוח לארוחה. אבא שלי מחפש איתו סוכריות, והם מוצאים "פז". הגיבור משחק עם מנגנון הטעינה, ולפני שאנחנו חוזרים למכונית – הוא כבר מסיים מחסנית אחת.
נוסעים להורים שלי, אוכלים שם צהריים. אני מעלה שירים לסלולרי, ואנחנו שומעים אותם ברקע. קווין, אבבא, REM, אליס קופר. הטעם שלי ביזארי מאד. הוא יהפוך לביזארי עוד יותר מחר, אבל אני עדיין לא יודעת את זה.
בערב הבנזוג אוסף אותי, ואנחנו נוסעים לפגישה בתל אביב עם חברים, ומשאירים את הגיבור עם סבאסבתא. כשאנחנו חוזרים הגיבור עדיין ער, אבל עייף.
הביתה, מקלחת, לישון.
בלילה אני עוד קצת מול המחשב, מבקשת מהבנזוג שיזכיר לי איזה אתר אינטרנט משמיע מוזיקה. הוא ממלמל lastfm.com מתוך שינה. אני הולכת למחשב, מחפשת שיר של קווין, ונותנת לאתר לרוץ.
מחר יום חדש.


יום שני

הגיבור ממוסמר לטלויזיה, ואני למחשב. מה שהחל אתמול בתור נסיון לשמוע מוזיקה ברקע בזמן שאני מתכתבת עם חברות בצ'אט הופך לרצף גילויים מסעירים. קווין מוביל לדיוויד בואי, לקיס ולאליס קופר, והלאה, אל תוך הגלאם.
חברה ממליצה לי להתנסות ב jango.com, ואני עוברת אליו. הוא ממוקד יותר, ומאפשר לשחק עם השונות של השירים, כך שאותה להקה התחלתית מביאה שירים יותר ויותר מוזרים. התוכנה לומדת את הטעם שלי שלי לפי השירים שאני בוחרת, ולפתע מופיעים אצלי ברמקולים הסקס פיסטולז.
עולם חדש.
איך יכולתי לחיות שלושים שנה בלי להכיר אותם?
אני כל כך מאושרת שאני לא שמה לב שבשעה שתיים וחצי הגיבור עדיין לא אכל ארוחת צהריים. אני עורמת לו חלקי דייסה ומאלתרת סוג של סלט, ואנחנו אוכלים במהירות.
הגיבור שפוך מעייפות, ובסוף נרדם בזרועותי, מול המחשב, בעודי נהנית מהמוזיקה שנשפכת מהרמקולים.
אחרי שהגיבור מתעורר אנחנו יוצאים אל חבר מהגן. הוא ואחותו מחכים לנו בחלון, והגיבור רץ אליו, מאושר לפגוש אותו אחרי חודש בו לא התראו. הילדים מתפרשים בדירה, משחק רודף משחק, ואמא של החבר ואני יושבות בסלון ומדברות. בין צעקות, השתוללות וגלגלונים לדוגמא של האחות הבכורה אנחנו מצליחות לדבר על ספרים, בני זוג, נקיונות, דמוי עצמי, ועוד ועוד, שאריות שיחות שנגדעות ומתאחות לשיחות חדשות.
אוכלים ביחד, ואפילו התינוקת משתתפת באוכל.
מאוחר, צרך ללכת הביתה. הגיבור בוכה, אבל מצליח להתגבר על האכזבה ולצאת מהבית. אני מצליחה לחגור את התינוקת על הגב בפעם השניה, לגמרי בעצמי.
חוזרים הביתה, משכיבים את הגיבור לישון.

אני חוזרת למחשב, אבל ג'נגו מתחרפן ומתחיל להביא ראפים ומוזיקת קאנטרי. אני מרפרפת על רשימת המומלצים של pandora.com, ומוצאת שם את finetunes.com, שעושה בדיוק מה שאני מבקשת. אני מתוודעת ללהקות פאנק אירי / בריטי / גראנג' אמריקאי וקצת רוק כבד לתיבול סופי, ואני מאושרת.

לילה.


יום שלישי

הגיבור משחק ביחד עם התינוקת והגור במשחק מורכב שכולל אותו בתור השוטר, ואת אחותו ו"אחיו" הקטנים כפושעים. הוא כולא את הגור מתחת לשמיכה ושולח את התינוקת לדווח בטלפון לשאר השוטרים. אחר כך זה הופך למשחק של רכבות, ואיכשהו גם המשאיות שלו מעורבות בעניין.
אני לא מפריעה להם לשחק, רק מפשרת מדי פעם, כאשר אחד משני ה"בנים" נעשה אלים מדי כלפי התינוקת.
היום חולף לאט, ובאחת בצהריים חברה מסבה את תשומת לבי לפרסומת של סטימצקי – הם מפנים את המחסנים שלהם, ומוכרים ספרים במחירי מציאה. טלפון אחד לבנזוג, ואנחנו מחליטים על תוכנית.
הגיבור הולך לישון, הבנזוג יוצא מהעבודה מוקדם מההרגיל, וכולנו נוסעים לקניון רמת גן למחסנים.
תערובת ספרים מונחת על מדפים, ואנשים נוהרים סביבי, ממששים ונועים בעטיפות כאילו מדובר באפרסקים בשלים. כמו פירות בסופר – גם לספרים האלה אין ריח, אבל טעם יש להם, ואנחנו עורמים ספרים לסל שמחלקים בכניסה.
הגיבור עייף ומטורטר, והוא רואה ילד עם ארטיק.
"אמא, אני רוצה גם ארטיק." אני לא יודעת מאיפה הילד הביא את הארטיק, והגיבור הולך אל אבא.
"אבא, אני גם רוצה ארטיק." הבנזוג גם כן לא יודע איפה מוכרים ארטיקים, והגיבור שלי עושה את הדבר הבלתי צפוי, וניגש אל הילד ואל אמו. הוא מתחקר אתשניהם, מברר היכן מוכרים ארטיקים, וחוזר אל אביו הנדהם – "אבא, ליד הכניסה יש מקרר ארטיקים, ושם אפשר לקחת."
שנינו הולכים לכניסה, מוציאים שני ארטיקי לימון בשבילנו וארטיק אננס בשבילו, וגאים, אוכלים איתו את המתוק-מתוק הזה. גם התינוקת מקבלת ביס.
מסיימים, אוספים את המטלטלין, משלמים, חוזרים למכונית.
הדרך חזרה מתמשכת. כולנו עייפים ורעבים, ויש פקק ארוך. אחרי חצי שעה של עמידה מתמשכת הבנזוג פונה הצידה, משאיר את המכונית בחניה, וכולנו יוצאים לאכול בחוץ.
אחרי שהאוכל מגיע לכולנו נעים יותר, ואפילו המחירים המופרזים וגבינת הפרמזן המפוררת לא מפריעים לנו.
חוזרים לאוטו, נוסעים הביתה, וזהו, היום נגמר. הגיבור בוכה שהוא "לא הספיק להיות עם אבא היום", אבל היום באמת נגמר, וכולם הולכים לישון.


יום רביעי

קמים בבוקר, מתארגנים, יוצאים.
קבענו עם חברה טובה שגרה אי-שם בצפון, וההתארגנות לנסיעה הארוכה כוללת סנדביצ'ים, מוצץ, ומוזיקה לדרך.
באמצע כביש שש, אחרי שהגיבור ואני אוכלים פיתה וחצי כל אחד, מתברר לנו ששכחתי לארוז לדרך בקבוק מים. עוצרים בתחנת "אלונית", ואני כבר מזמינה לעצמי קפה. הגיבור מבקש מיץ ענבים, והבחורה בדלפק מוזגת לו את המיץ לכוס פלסטיק שקופה עם קש.
חוזרים לאוטו, נארזים מחדש במקום, יוצאים.
הנסיעה מתארכת, ואני טועה בדרך מספר פעמים מגוחך, אבל בסוף אנחנו מגיעים. החברה הנהדרת כבר מחכה לנו, עם חיבוק חם וחיוך היישר מהתנור. היא מציגה לגיבור את מטמון הרכבות של ילדיה, והוא שוקע בהרכבת המסילה. אני רעבה בהשפעת הקפה מהדרך, והחברה שלי מכינה לכבודי ארוחה מלאה – תאנים טריות וגבינת עיזים, וסלט חסה, נקטרינה, אגוזי מלך וגבינת פרמזן ברוטב סודי. הגיבור שקוע במשחקיו, התינוקת לועסת נקטרינות, ואני מגלה שאנחנו מצליחות לדבר, שיחה אמיתית, לא "שיחת אמהות" קטועה על ידי צרכי הילדים.
בצהריים היא מביאה שני ילדים הביתה, והבנים נסחפים למשחקים משלהם. קצת חיכוכים של התחלה, אבל הם מתגברים עליהם בלעדינו. הקטנה קצת פחות שמחה מבואנו. בכל זאת – הקטנה שלי צעירה מדי בשבילה, אבל גם היא מוצאת את מקומה.
אחרי הצהריים אורזים עוד אוכל, ויוצאים לטיול לבריכה. בדרך עוברים דרך סדנאת פסלים יפהפיה, והילדים שלי מצטרפים לילדיה של חברתי בשיטוט ומשחק בינות לפסלים. הם משתמשים בפסל של גרעין אפונה בתור כדור, וממציאים כללים סבוכים למשחק פשוט. הפסלת המוכשרת היא אמה של חברתי, והיא סבלנית להפליא למשחק באומנותה.
אני מניקה, ותוך כדי כך מקבלת טלפון מחברה – היא עלתה לשלב האחרון של ‏פרס גפן‏ (פרס גפן מוענק כל שנה ליצירות הטובות ביותר בתחום הספרות הספקולטיבית, והוא נחשב לפרס מכובד בקהילת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ).
היא מספרת לי שחברה משותפת שלנו עלתה גם היא לשלב הגמר, ואני מתקשרת לחברה הנוספת ומברכת אותה גם כן. אני כל כך גאה בהן על העליה לשלב הגמר עד שאני לא עוצרת כדי להתעצב שלי אין סיכוי להגיע לשלב הזה. פירסמתי רק "סיפור אחד השנה" ‏http://www.blipanika.co.il/?p=1509‏, ואני לא סומכת עליו שהוא טוב מספיק.
משאירים את שני ילדיה של חברתי אצל סבתא, יוצאים מהסדנא, וממשיכים לבריכה, שם אנו פוגשים את הבן הבכור. פורשים שמיכה בצל, מחליפים לבגד ים, וקדימה – למים.
כלומר – הילדים והחברה שלי הולכים למים. התינוקת נרדמה בעגלה ואני נשארת לידה לשמור עליה. זה בסדר, נעים ושקט לי.
הגיבור שלי מאמץ את החברה שלי, נותן לה פקודות ודורש ממנה להניע אותו במים. היא מצייתת, ואני מקווה שהיא תגיד לי אם הוא הוא יגזים (או לו). אני מגלגלת את העגלה קרוב למים, ונכנסת בעצמי. אחרי שתי דקות התינוקת מרגישה שאני לא לידה יותר, ומתיישבת בעגלה. אני מנסה להכניס אותה למים, אבל היא מוחה בתוקף. מוזר – את האמבטיה בבית היא דוקא אוהבת.
את שאר הערב חברתי ואני מחלקות ביננו. לפעמים היא עם שני הילדים במים, ואני בחוץ עם התינוקת, ולפעמים אני במים עם הגיבור שלי, והיא עם התינוקת בחוץ. תוך כדי ההסתובבויות שלנו נוצר אוכל ותה, ומי שיוצא מהמים יכול להרוות את הצמאונו ולשבור את הרעב. הגיבור מחסל פיתה עם נקניק וחוזר למים. צרעות מתאספות ליד האוכל, ובעקבותיהן מגיע גם דבור, ואני מזדזת לחזור אל המים עם התינוקת. הגיבור שוחה מסביב, צוהל ומאושר עם גלגל ים כחול גדול. חברתי מזגזגת בין בריכת הקטנים לבריכת המבוגרים, ובין שחיה רציפה למשחק עם הגיבור מצליחה ללמד אותי את ברכת השמש, ולהכין לשתינו עוד תה (כי את שלי שפכתי בטעות).
ואז הבנזוג מתקשר. הסיפור שלי, זה שלא האמנתי בו (ואולי בעצם לא האמנתי בעצמי) ‏עלה לשלב הסופי‏ . אני מתקשרת במהירות לחברותי, ומסתבר שהן ידעו כבר בצהריים שעליתי לשלב הבא, אבל החליטו לתת לי לגלות בעצמי במקום להרוס לי את ההפתעה.
השמש שוקעת, והערב נושר עלינו. כולנו מחליפים בגדים, ועוד חברים מצטרפים, מביאים עמם גורגונזולה וסטילטון. אוכלים, שמחים, מדברים.
הילדים עייפים, ואני רואה את הנסיעה שעומדת להגיע. אנחנו נפרדים לשלום, ואני מבטיחה לגיבור שנחזור בקרוב. גם אני אתגעגע.
עוד חיבוקים, וחברתי חוזרת עם בקבוק מים מלא, שלא נהיה צמאים בדרך הביתה, וזהו.
הדרך הביתה קצרה יותר, שני הילדים ישנים מהרגע שאנחנו מתחילים לנסוע עד שאנחנו מגיעים הביתה, והערב נפלא וארוך.

מי שולת!!1 של אמא?

אני כותבת את הפוסט הזה כשברקע יש את fat bottomed girls . את השיר הזה הביא לי finetunes כאשר ביקשתי ממנו את קווין במקום הפאנק של שנות השבעים ששמעתי עד אותו רגע.
לפאנק, שמסתבר שמתאים בול לטעם שלי, נחשפתי לפני פחות מעשרים וארבע שעות. זה קרה קצת אחרי שהבנתי שאני נהנית מגלאם, שאת ההגדרה *שלו* גיליתי לפני ארבעים ושמונה שעות.

הכל התחיל מזה שהגדרתי ל jango להביא לי שירים שדומים לשירים של קווין. בתגובה קיבלתי את קיס, דיויד בואי, וואן הלן. הבנתי שהמכנה המשותף הוא "להקות שמתלבשות מוזר". הציפור הורודה תיקנה אותי והסבירה לי על יסודות הגלאם. משם התגלגלנו לשיחה לגבי אוסקר ווילד, אבל זה נושא לפוסט אחר.
למחרת הגדרתי לג'נגו להביא לי את אליס קופר, ואיכשהו הגעתי לסקס פיסטולז.
אח, אושר.
הציפור הורודה היתה עדה לזעקת השמחה שלי – איך חייתי שלושים שנה בלי לשמע את הסקס פיסטולז?
מגה דת' גרם לתינוקת לקפץ במקום, ואני הצטרפתי. גם HIM.

בהמשך ג'נגו התחרפן, ובהמלצת הנסיכה עברתי ל finetunes שקיבל את שם החיבה פ"נ. הוא בינתיים הממוקד מכולם, וטרם נאלצתי להזיז בו שירים קדימה (חוץ מאחד של פורינר, אבל זה כי לא בא לי לשמוע פורינר כרגע. אני רוצה דברים שאני לא מכירה). אחד הדברים הנחמדים הוא שאפשר לקרוא על כל להקה תוך כדי זה שהיא מנגנת ברקע.

רק ביטלז טרם קיבלתי. מעניין מה צריך להגדיר לפ"נ שיוביל לביטלז.