Posts Tagged ‘מוזיקה’

אתאיסטים לוחמנים לקני

הבטחתי לקני פוסט עם השירים של NOFX שאני מצליחה להבין בהם כל מילה שניה (ולפעמים רק שלישית). אלה שירים שגורמים לי להרגיש טפשה. הייתי מסמנת את המילים שאני לא מבינה אבל זה עלול לגרום לכולם לצחוק עלי, אז אני פשוט אעתיק את המילים ואעמיד פנים שאני מבינה הכל (לפחות אני יודעת להנהן בקצב של המוזיקה…)

הנה הראשון

מודעות פרסומת

למען איכות הסביבה כל הלינקים בפוסט זה הם לטקסטים בלבד

זה עובד ככה. יש תנועה בפאנק שנקראת straight edge. הם נמנעים מסמים ואלכוהול ושרים שירי קומבאיה כאלה עם הרבה גיטרות ברקע. אחת הלהקות שאני שומעת לאחרונה שייכת לתנועה הזו, אבל עד עכשיו זה לא הפריע לי.
אמש הורדתי (באופן חוקי לגמרי!) עוד כמה אלבומים שלהם, והבוקר שמעתי אחד מהם והזדעזעתי. השיר הראשון עוסק בזיהום אוויר.
הם מוחים על זיהום האוויר.
כן, כן.
על זיהום אוויר.
דץ ודצה נראים כמו צמד לוחמי גרילה עזי נפש לעומתם.
מישהו מוכן להסביר לי מתי פאנקרוק הפך להיות כל כך בטוח? (אחי טוען שזה בגלל ממשל בוש).

Extinction never felt so good…

אחותי הכירה לי להקה חדשה והשירים שלהם תפסו אותי מיד. הם מאד אינטילגנטים, והמוזיקה מהירה ורועשת, כמו שאני אוהבת (הם גם חובבים, אבל זה לא רלוונטי).
שני שירים שלהם תקועים אצלי ב repeat בסלולרי. עם הראשון אני מזדהה כי פעמים רבות מדי בחיי אני נתקלת במצבים בהם אין לי ברירה אלא לזמזם את הפזמון החוזר של השיר הזה (רק מילים למאותגרי רעש). את השני אני אוהבת כי הוא אמנם מדבר על תעשית המוסיקה האמריקאית, אבל אני, אישית משליכה את המילים על פסטיבל ספציפי (רק מילים, שוב).
והנה השאלה – מה זה אומר עלי אם במקום לקרוא ברכבת אני מעדיפה לשמוע שירים על אידיוטים ודינוזאורים?

איך אומרים "מצאתי להקה מעולה" בארבע מילים?

על מסיכות וכבלים

הייתי בהופעה של אחי. הוא מוכשר להפליא, וההופעה היתה מצוינת. קיפצתי עד בלי די, וחזרתי הביתה עם חיוך ענקי.
חלק מהשירים שלהם מדבר על החופש. חופש אישי, לזרוק את הכל וללכת, לעשות מה שרוצים בלי להתחשב בסביבה או בתוצאות. הסתכלתי על בני התשחורת סביבי, וכמעט והצלחתי לגעת בכבלים שלהם. במסיכות. להיות שונה מכולם, לחפש את עצמך בים פרצופים זהים, למצוא את הדרך שלך, להגדיר את עצמך על התפר שבין הילדות לבגרות.
אני מאמינה שאם יודעים מהם הכבלים, קל יותר להתחמק מהם. אני יכולה לעזוב את הכל וללכת, כי אני רואה את הגבולות שלי.
יש לי מסיכות משומשות היטב. אני יכולה להוריד אותן רק כי אני מודעת להן.
בגיל 24 הייתי כבולה יותר ממה שאני היום, אפילו שלא הייתי נשואה, עם ילדים או משכנתא. התחבאתי יותר ממי שאני היום, אפילו שהיו לי פחות סימני מתיחה והבגדים התאימו לי יותר.
אני לא אומרת שלכל גיל יש את היופי שלו. אני אומרת שרק כאשר משלימים עם הכיעור – אפשר למצוא את היופי הזה.

כתיבה וקיטורי טכנולוגיה

והיום, ילדים, ננתח שיר

לאחרונה התחלתי להקשיב למוזיקה. הרבה, עם המון גיטרות. מהפאנק של שנות השישים, דרך המטאל של שנות התשעים, הגעתי סוף סוף לשנות האלפיים, ולשיר הזה.
מכיוון שאני טיפוס אנלי להחריד, לא הספיק לי רק להנות מהמוזיקה או לזמזם את המילים. החלטתי לבדוק מה בדיוק מוצא חן בעיני, והנה, לפניכם התוצאה.


"Boulevard Of Broken Dreams"

קודם כל, השם. ערטילאי במידה הנכונה, מספיק קשור למציאות כדי לדמיין את זה. איש הולך ברחוב עם חלונות ראווה מנופצים? מכוניות הפוכות? עולם חשוך ונטול חלומות?


I walk a lonely road
The only one that I have ever known
Don't know where it goes
But it's home to me and I walk alone

I walk this empty street
On the Boulevard of Broken Dreams
Where the city sleeps
and I'm the only one and I walk alone

הוא הולך לבד. סליחה, אני הולכת לבד. השיר בגוף ראשון – זה יוצר הזדהות מיידית עם המספר, ושולח אותך לחפור בזכרונות שלך של הבדידות. הדרך עצמה היא הבית, והחיפוש הוא ה"לבד". כל העיר ישנה – מחזק את תחושת הלילה מקודם. אצלי, לפחות אחרי האזנה מרובה (מדי) לשיר הזה עולה השאלה – האם האנשים בעיר באמת ישנים או שהכוונה לשינה מחשבתית. אני האדם הער היחיד וכולכם ישנים?

My shadow's the only one that walks beside me
My shallow heart's the only thing that's beating
Sometimes I wish someone out there will find me
'Til then I walk alone

זו בעצם השורה ששבתה אותי. ללכת לבד משמעו שאין איתך אף אחד, רק הצל שלך. יש אנשים שיגידו שהם ילכו איתך לכל מקום, אבל בסופו של דבר – אתה לבד.
אני לא נכנסת למשמעות של ההולם של העיר בהשוואה להולם הלב. חבל, ברור מדי.
אבל יש כאן עוד שורה שמדברת על דיכאון, יותר מאשר על בדידות. הרצון שמישהו ימצא אותך. אדם בודד יכול לחפש מישהו שיהיה איתו, אבל אדם מדוכא לא יעשה שום דבר אקטיבי – הוא יחכה.

I'm walking down the line
That divides me somewhere in my mind
On the border line
Of the edge and where I walk alone

Read between the lines
What's fucked up and everything's alright
Check my vital signs
To know I'm still alive and I walk alone

זהו, הוא לבד. הוא רדוף בתוך המוח שלו, מתנדנד על הגבול בין השפיות לבין המציאות שבה הוא לבדו. ואם נמשיך את קו המחשבה של בדידות בין מליוני אנשים אחרים – המציאות דורשת ממנו יותר מדי התאמות, ולפעמים עדיף כבר להיות לבד.

אז מה אהבתי בשיר הזה?
קודם כל – המוזיקה מעולה, אבל את זה אני לא יודעת להסביר. דבר שני – הדימויים נהדרים, ומעבירים באופן מדויק את התחושות שהשיר מדבר עליהם. זה לא כל כך קל – יש הרבה שירים שמחמיצים את זה. ואחרון – אהבתי את הסיפוריות שלו. אני אוהבת שירי דיכאון וסיפור, והוא עונה על שניהם.