Posts Tagged ‘ליקוי חמה’

היום הארבעה עשר, או – ליקוי! חמה!! מלא!!!1

עשיתי לייב בלוגינג גם בטוויטר וגם בפייסבוק על היום הזה. מהרגע שהתעוררנו ברבע לחמש, עד שעלינו על האוטובוסים בחמש וחצי, על הנסיעה הארוכה להחריד והאינטרנט המקרטע שלה, על ההגעה המוקדמת לאללה לקרבונדייל ששילשה את האוכלוסייה שלה, כמו שזה נראה. כתבתי על ההמתנה לליקוי, אפילו על הענן שהגיע בדיוק בזמן הלא-נכון וכמעט גרם לנו לפספס את הליקוי (מסתבר שדוקא ממגרש החניה ראו אותו מעולה, אבל מהאיצטדיון ומאתר התצפית הייחודי הוא כמעט התפספס). אני יודעת שכתבתי, עם המון סימני קריאה, כמה הליקוי היה מדהים, ואיך הצלחנו לראות אותו ברגע האחרון. אני זוכרת שסבלתי בנסיעה חזרה, כי ארבע שעות וחצי על הכביש לנסיעה שאמורה לקחת שעתיים זה סבל אמיתי, בייחוד כשאין אינטרנט לקטר איתו. אני משוכנעת שכתבתי על הפיצה שחלקנו כולנו כשחזרנו למלון, והרמנו כוס (הפעם העברתי את הבירה שלי לננסי כמעט מיד), והתחבקנו ואמרנו כמה נתגעגע אחד לשני. לא כתבתי שראיינו אותי לפודקאסט סקפטים באוסטרליה, כי זה לא היה קשור לליקוי, ורק הזדמנות לדבר קצת עם חבר. כן כתבתי שנפלנו למיטות עייפים, כי ראבק – גט'לג + חמש שעות שינה + הרבה יותר מדי זמן על הכביש = לילה טוב.

אז אני לא רוצה לכתוב שוב את תיאור היום. אני כן רוצה לכתוב למה החלטנו לנסוע שוב לראות ליקוי חמה.

את ליקוי החמה הראשון שלנו ראינו בטורקיה, ביחד עם חברים של הבנזוג מפורום אסטרונומיה. הצטרפנו לאוטובוס, הגדול היה אז בן שנתיים וחצי, בקושי דיבר, עדיין לא הבין למה משנעים אותו ממקום למקום. לא הבנתי לגמרי למה הבנזוג כל כך מתרגש מליקוי החמה, ויש לי הרגשה שגם הוא לא ציפה למה שגילינו.

ליקוי החמה ההוא היה הדבר הקרוב ביותר לחוויה דתית שאי פעם הרגשתי. משהו קבוע ובלתי ניתן לשינוי בחיי התהפך לגמרי. לילה באמצע היום. חור שחור במקום בו אמורה להיות שמש. חיות ליליות מתעוררות. חיות יום נאלמות דום. הכל חשוך. יש כוכבים, וקר, אבל רגע לפני ורגע אחרי חמים ונעים. שום דבר לא הגיוני בליקוי חמה, ואני לגמרי מבינה אנשים קדומים שרצו לשרוף את מצפה הכוכבים הקרוב. או להקריב בתולה. או לעשות משהו, כל דבר שהוא, על מנת להחזיר את השמש שנעלמה פתאום. זה אחד מהדברים הבודדים בייקום שאני לא מוצאת מספיק מילים לתאר, ואין שום סרטון או תמונה שמסוגלים להעביר את החוויה. צריך להיות שם, אי אפשר להסתפק בדיווחים.

זו הסיבה שברגע שחוינו את הליקוי המלא פעם אחת, מיד החלטנו לעשות זאת שוב. את הנסיעה הזו אנחנו מתכננים כבר יותר מעשר שנים. לא במובן הכספי או המשפחתי. במובן שהיה ברור לנו, מיד אחרי שהליקוי ההוא נגמר, שנעשה מה שצריך כדי לצפות שוב בליקוי מלא. הרבה לפני שידענו שנהיה כבר ארבעה, הרבה לפני שידענו שניסע בקבוצה אחרת לגמרי. הרבה לפני הכל. העוגן היה ליקוי החמה המלא של 2017.

הבנזוג הוא זה שגילה ש Astronomy cast מארגנים נסיעה לליקוי, והיה לשנינו ברור שנצטרף. היה לנו חשוב לנסוע עם קבוצה של אסטרונומים וחובבי אסטרונומיה, והיה לי אישית חשוב לא להתעסק עם כל הביורוקרטיה של נסיעה ומציאת מלון וכו'. שמישהו אחר ידאג לפרטים, ורצוי שזה יהיה מישהו שמבין באסטרונומיה ולכן יחליט החלטות טובות ממני.

אז לגבי הליקוי…

אחרי אחת עשרה שנה של ציפיה פחדתי שאתאכזב. שהזכרון שלי שגוי. שהתלהבתי כי זה היה הליקוי הראשון שלי.

אז זהו, שלא. למעשה, הליקוי השני היה טוב בהרבה, כי ידעתי למה לצפות. יכולתי להריע ביחד עם כל שאר האנשים האינטליגנטים שסביבי, ברגע שהירח הסתיר לגמרי את השמש. יכולתי לשים לב לילדים. יכולתי להבחין בחיוך של הבנזוג. כל הדברים שלא הצלחתי להתרכז בהם כי בפעם הקודמת הייתי כל כך המומה. זה עדיין אירוע מרתק, מפתיע, מפחיד ומופלא, ואני כל כך שמחה שיצא לי לחוות אותו פעם שניה.

ובאופן משמח עוד יותר, שני הילדים חוו אותו בדיוק כמוני – אושר ושמחה ופחד ויראה בבת אחת. שניהם הודו אחר כך שהיה שווה לעבור את כל הנסיעה, את כל הבלגן, רק כדי לראות את השמש נעלמת לדקה וחצי באמצע היום.

מודעות פרסומת

היום השניים עשר, או – מה עושים כשאין מה לעשות?

במורד הרחוב מהמלון שלנו יש דיינר אמריקאי אמיתי. כלומר, הוא חיקוי לאיך שדיינר אמריקאי אמיתי היה נראה בשנות החמישים, מה שאומר שהוא מלא בנורות מהבהבות, כסאות לא נוחים ומילוי מחדש של קפה. באופן כללי, הריפיל של קפה הוא הדבר הכי טוב במדינה הזו. הילדים חלקו חלה מטוגנת ופנקייקים, הבנזוג אכל אגז בנדיקט, ואני אכלתי שאריות מכולם. היה חביב, וכאמור – עם ריפיל של קפה, אז יאי!

מהאוכל חזרנו למלון. הבנזוג הלך להתחיל את הכנס, עם רשימת הרצאות בלתי נגמרת, והילדים ואני התנחלנו בחדר משחקי הקופסה. התחלנו מ Exploding kittens וגררנו את מריאן קול לשחק איתנו, רק שלקח לנו יותר מדי זמן להבין מה המשחק ואיך הוא עובד, ומריאן היתה צריכה לזוז. אני ארגנתי לעצמי המון קפה, וניסיתי לחבר בין הקטנה לבין ילדה בת חמש עם המון רצון להתחבב על אחרים. הקטנה ציירה, והילדה השניה ניסתה לצבוע, והגדול ואני ניסינו להבין איך עובד המשחק הסופר-מוזר של חתולים שלא-באמת מתפוצצים.

לשמחת כולנו היתה הפסקה בהרצאות והבנזוג הגיע לתוס את מקומה של מריאן. אני התפוצצתי (במשחק, לא במציאות), ועברתי לשחק עם הקטנה דיקסיט. קיבלנו שחקן חיזוק דמות לוגאן, הבן של פרייזר (קלואי היתה בחדר שלה, אומללה ועם כאב ראש כתוצאה מהתייבשות כיוון שהיא לא שתתה מספיק בטיול האופניים אתמול). אחרי סיבוב שלם של דיקסיט בו הילדים קרעו לי את הצורה, ואחרי שהגדול והבנזוג פוצצו את כל החתולים, החלטנו לחזור לחדר. האף שלי התחיל לנזול והתחלתי להרגיש לא טוב. הילדים קיבלו אישור להידבק למסכים ולא להרפות, ואני הלכתי לשכב.

היות שאנחנו חולקים חדר עם הילדים, השקט לא היה ממש שקט, והופרע מדי פעם על ידי צחקוקים של הקטנה או רטינות של הגדול, כשמשהו נתקע במשחק שלו.

נמנמתי עד שהבנזוג הציע שנצא לאכול. בחרתי מסעדה תאילנדית מעבר לרחוב, ופגשנו שם עוד שני אסטרונומים. האוכל היה סביר, ועשינו "סבב" שבו הילדים אכלו כל אחד את מנת הבשר שלו אבל את הפחמימות של השני. העיקר שכולם יצאו שבעים. לקראת סוף הארוחה הכנס התחדש ושחררתי את הבנזוג ואת האסטרונומים האחרים. הם השאירו לי מזומן, ואני נשארתי לסגור את החשבון ולהשאיר טיפ. אמנם עד עכשיו הערכתי מאד את הבנזוג על מה שהוא עשה עבורי בוורלדקון, אבל עכשיו הפנמתי לעומק מה זה דרש ממנו. כולם הלכו להרצאה מעניינת, ואני נשארתי עם הילדים ועם ההתעסקות הביורוקרטית המעצבנת. אוף.

לקחתי את הילדים והחלטנו לעצור לאכול קינוח במסעדה אחרת. הקטנה קיבלה pound cake, שזה מעין עוגה בחושה. הגדול קיבל קאנולי ממולא בוניל ושוקלד, ואני קיבלתי עוגיית שחור/לבן, כמו בפרק ההוא של סיינפלד. המשכנו להסתובב ברחוב דלמר. הרחוב הזה הוא רחוב שמעוצב בקפידה כדי לשמוך תיירות, ולכן מכיל כמויות בלתי נתפסות של מסעדות, חנויות בגדים, מספרות ואפילו מכוני קעקועים (שניים!). עצרנו באחד ממכוני הקוסמטיקה כדי לברר כמה עולה אודם בורדו (חמישה דולר, אבל לא היה להם את הצבע שאני אוהבת), ולקנות לקטנה צמיד בדולר.

חזרנו לחדר, והפעם הצלחתי לנמנם ממש, עד שהבנזוג הגיע להעיר אותי לקראת הקונצרט של מריאן קול.

כאן צריך לעצור ולהסביר מי היא מריאן ומה הקטע של הקונצרט:

מריאן קול היא זמרת פולק / נשמה ששרה שירים גיקים ומקסימים להפליא. אני מכירה אותה דרך הבנזוג, והפסקול הקבוע באוטו שלו. כאשר התארגן הכנס הנוכחי (שזכה לכינוי ליקוי-קון), הבנזוג פנה אליה ושאל אם היא תהיה מעוניינת להופיע כאן. אחרי שהיא הסכימה, הוא קישר בינה לבין פאמלה גיי שייארגנו את כל מה שההגעה שלה דורשת. מפה לשם היא הסכימה להופיע גם עבורינו וגם בקונצרט מיוחד בזמן ליקוי החמה (אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. כלומר, בפוסט על ליקוי החמה עצמו).

הילדים ירדו איתנו לקונצרט. הגדול ישב בשורה מאחורינו והקשיב, והקטנה חלקה איתנו שולחן וטפפה על פי הקצב. אני מכירה את השירים של מריאן, כמובן, אולם יש הבדל עצום בין להאזין לה שרה ברדיו של האוטו לבין לשמוע אותה במרחק של מטר וחצי ממני. הקול שלה נפלא, והיא מבצעת את השירים בצורה מבריקה. ההגשה של השירים מצחיקה, מערבת את הקהל, ובעיקר – גורמת לשירים להשמע "חיים" יותר. אמיתיים יותר ממה שהם נשמעים בהקלטה.

אחרי הקונצרט הזמנו את מריאן להצטרף אלינו לפיצה. זה נראה הדבר הטעים לעשות. הקטנה חזרה לחדר לשחק ולנוח, והגדול הצטרף אלינו. יצאנו עם ננסי, פול (בעלה) וסוזי, כולם אנשי weekly space hangout שיואב מכיר מקרוב ואני מכירה רק בשמות (בערך). הזמנתי את הפיצה הלא-נכונ כי לא הבנתי מה אני מזמינה. היה עליה יותר מדי רוטב ופחות מדי גבינה. אבל היא היתה טעימה, ואחרי שכולם חלקו עם כולם את הפיצה שלהם, אז בכלל הכל היה בסדר. ושתיתי בירה! שלמה! לבד! אפילו שאהוד לא היה בסביבה כדי לגמור אותה! ממש הרגשתי בוגרת להפליא.

כשכולנו פיהקנו יותר משהצלחנו לגמור משפטים נפרדנו והלכנו לישון. בתקווה שהלילה הג'טלג הארור לא ירים את ראשו.

כמובן שטעינו, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. כלומר, מחר.

היום האחד עשר, או – כל כנס מתחיל באותה צורה

הצלחנו לחזור לישון לשעתיים, יבורך הרגל השנ"צ, אבל בשבע היינו חייבים לקום ולהתארגן לקראת יום עמוס: ליקוי-קון עומד להתחיל!

הגדול ואני התכוונו להצטרף לטיול אופניים שאורגן ע"י פאמלה גיי, אסטרונומית מגניבה ורוכבת אופניים מנוסה.

יצאנו ברגל לפארק במרחק חצי שעה הליכה מהמלון, ועצרנו בדרך לארוחת בוקר במקום מקסים וביתי שהומלץ ע"י גוגל מפות. מסתבר שבארה"ב, ארץ הדירוגים הבלתי נגמרים, אפילו השירות הזה הופך לאמין.

המקום מנוהל ע"י בני זוג שאוספים ספלים מכל העולם ומברכים את כל המגיעים בחיוך גדול ו"האלו!" ידידותי להפליא. המטבח ממוקם במרכז המסעדה, ואפשר לצפות עליו מכל כיוון ולראות אותם מכינים את טוסט הבננה וחמאת הבוטנים שהזמנת.

מארוחת הבוקר המשכנו לפארק לטיול האופניים. להלן כמה עובדות בנוגע לטיולי אופניים:

  1. אם לא רכבתם מעל שלושה חודשים, ולא עשיתם כושר בכלל, אולי אל תצאו לרכיבה של שעה בשטח הררי.
  2. אם החלטתם לצאת לרכיבה בשטח הררי, אולי כדאי שתעשו את זה ביום שבו בעשר בבוקר הטמפרטורה היא מתחת לשלושים מעלות צלזיוס.
  3. אם החלטתם לצאת לרכיבה בשטח הררי ביום שבו הטמפרטורה היא שלושים מעלות צלזיוס בעשר בבוקר, אולי כדאי לא לעשות את זה כשמובילת הקבוצה היא רוכבת מקצועית שהקצב האיטי שלה גורם לכם להזיע…

אבל היה ממש כיף, באמת. אני מאד אוהבת לרכוב, ומאד אוהבת לרכוב עם הגדול שבכושר טוב בהרבה ומחייך כל הזמן. הוא היה מקסים והשתדל להשאר בקצב שלי ולדבר איתי תוך כדי רכיבה. כמו, היו דינוזאורים!

בדרך חזרה למלון אספנו איתנו שני "טרמפיסטים" משתתף בכנס וקלואי, ביתו של פרייזר קיין, המנחה השותף של Astronomy Cast לצידה של פאמלה. ניסיתי למצוא נושא לשיחה עבור הגדול, כדי שירגיש חלק מהדיון, וברגע שקלואי אמרה שהיא אוהבת משחקי מחשב, זרקתי אליה את הגדול להמשך השיחה. היה חמוד לשמוע אותו מתנסח באנגלית, משתדל לשמור על הנימה הקלילה שלו תוך כדי חיפוש המונחים הנכונים. האנגלית שלו מעולה, והוא מצליח להשמע טבעי לגמרי בשפה השנייה שלו. זה מגניב לאללה.

כשחזרנו למלון גילינו שחלק ממשתתפי מסע האופניים כבר שם, ושהכנס התחיל בצורה הרגילה בהם כנסים מתחילים: עם בעיות. מסתבר שאפילו בכנס אסטרונומיה מעבר לאוקיינוס יש בתי דפוס שלא עושים למינציה כצו שצריך, ועדיין נדרשים מתנדבים שיחתכו תגים ויתאימו אותם לשמרתג שלהם.

הבנזוג ואני, בהיותנו שועלי כנסים מרובי צלקות, מיד התנדבנו לעזור ובילינו שעה משעשעת למדי בחיתוך, סידור ומיון תגים. ממש כמו בארץ.

בצהריים קבוצת חיתוך, מיון וסידור התגים החליטה לצאת לצהריים. הקבוצה כללה את ננסי, המפיקה של astronomy cast ובעלה פול, ושני הילדים של פרייזר, קלואי ולוגן. הפעם הוחלט על מקום המבורגרים במורד הרחוב. השתרכנו כולנו למסעדה ותוך כדי כך דיברנו על מליון נושאים, רובם לא קשורים לאסטרונומיה! טיהי!

הייתי צריכה לתחקר את המלצרית לעומק כדי להבין כמה זה המבורגר של חצי ליברה. או פיט. או פאטום. מי יודע איך לעזאזל הם מודדים דברים במדינה הזו??? לפחות ההמבורגר היה טעים, והקולה הגיעה עם הריפיל המתחייב. יאי אמריקה!

בדרך חזרה התברר לי שאנחנו והחברים החדשים שלנו חולקים חיבה לסטארטרק, ודיברנו על ההבדלים בין הסרטים הישנים לחדשים. יאי גיקים!

חזרנו למלון להתקלח, ושוב ירדנו למטה להרשם באופן רשמי, ולקבל את התגים שעמלנו עליהם. קניתי גם ארבע חולצות לארבעתינו, שהיו יקרות, אבל לא יקרות כמו חולצות וורלדקון.

הצלחנו לא להרדם לשנ"צ. הילדים נשארו מחוברים למסכים בחדר, והבנזוג ואני עלינו לקבלת הפנים הרשמית. קוד הלבוש הוכרז בתור "מה שבא לכם", ולכן החלטתי ללכת עם חולצה גיקית, חצאית וסנדלי שורש. כל הנשים האחרות הגיעו בבגדים מדהימים ונעלי עקב. אני באמת צריכה לפענח את השפה שהאמריקאים מדברים. זה כאילו יש רובד שלם של מידע שאני מאבדת, אפילו שאני משתמשת באותן מילים. זה מדהים ומתסכל בעת ובעונה אחת.

מריאן קול הופיעה עם שני שירים, טיזר לקראת ההופעה שלה מחר, וקיבלה מכולנו מחיאות כפיים ושריקות. היא נפלאה ומצחיקה, ומבצעת שירים עם מכונת כתיבה. באמת.

דיברנו, פגשתי נשים חדשות ושוחחנו על גידול ילדים, טוסטרים ותארים מתקדמים. אפילו קיבלתי רעיון לסיפור! כלומר, למשהו שאני אולי אוכל לשלב איפושהו בסיפור. נראה.

לקראת עשר הלכנו להשכיב את הילדים לישון, וחזרנו למסיבה פרטית בחדר של ננסי ופול. הם הזמינו את יואב (ואותי דרכו) לשתות כמה בירות מקומיות מהאיזור בו הם גרים.

אם תהיתם על מה אסטרונומים שיכורים מתווכחים, ובכן, הם מתווכחים על פרדוקס פרמי. עם טיעונים משעשעים מאד לשני הצדדים, והמון מספרים שנזרקים לאוויר. היה מצחיק וטעים, ובחצות החלטנו שבטוח הבסנו את הג'טלג והלכנו לישוןןןןן!

עד שש וחצי. מרררף.

ליקוי חמה מלא, תורכיה

צהריים, השמש במרום.

קר לנו.

השמים והים כחולים, האופק מסביב בגווני שקיעה.

"עוד דקה!" מישהו צועק.

אני אוחזת את התינוק, ורצה לשמיכה – שכחתי את המשקפיים המיוחדים.
אני עומדת ליד בעלי, מספיקה לקלוט סהר דק בשמים, הולך וקטן.
התנועה כבר איננה איטית.

הגיבור מתכרבל עם המוצץ. הוא מסתכל אלי.

בעין בלתי מזוינת רואים חרמש במקום עיגול, משהו מוזר קורה לשמש.

"אני לא בטוח שאצליח לצלם את זה, כי אני הולך להסתכל רק על השמש." מילים אחרונות למצלמה.

"רואים את נוגה!"

קר לי כל כך.

חושך.

בעשרים ושמונה השנים האחרונות בכל בוקר השמש זרחה ושקעה, ובכל רגע יכולתי להביט למעלה ולראות אותה שם – עיגול בוהק ומסנוור שמשאיר כתמים מהבהבהים על העפעפיים העצומות.

אין ועטרה.

אין שחור ועגול, וסביבו עטרה בוהקת, כתר יהלומים לוהב, מתפרץ אל הריק הכחול.

שאגות שמחה ומחיאות כפיים דועכות במהירות. אושר וחרדה מהולים עד כי לא ניתן להפרידם.
שקט מקיף אותי. נדמה כי אפילו הגלים אינם נעים עוד.

שמש ערומה משקיפה עלי ממרום, ולראשונה אני יכולה להביט בה חזרה.

קשתות אור מתנפצות אל העיגול השחור, מקיפות אותו, רוקדות אל השמיים.

גלגל מבהיק ובטבורו חושך.

ובאחת, קרן ראשונה נגלית.
השמש חוזרת, מופיעה במלוא הדרה הקורן.

אני נזכרת באזהרה ומביטה דרך המשקפיים השחורים – סהר דק וחוור, לבן ונפלא.

מחיאות כפיים נוספות, זעקות אושר, מצלמות מתקתקות.
האסטרונומים, אנשי הרציונל, מאושרים כילידים אשר חשבו שהשמש נבלעת על ידי דרקון ענק.

אני שומעת ציפורים.

הגיבור מחייך ואומר – "שמש כתום חזר!"

שלוש דקות וחמישים ואחת שניות על שפת הים בסידה, תורכיה.