Posts Tagged ‘לימוד כתיבה’

תיאורים – מבוא ופחות

בפוסט הזה ובבאים אחריו אני הולכת לכתוב על הקווים שמנחים אותי כשאני כותבת תיאורים. אולי יהיו גם כמה תירגולים בסוף. או קוסם. מה שיהיה יותר מגניב.

כאשר כותבים חשוב לתאר. אני חושבת שעל האקסיומה הזו קשה לערער. מעטים הכותבים שהצליחו להחליק סיפור שלם בלי תיאורים (זה אחד המפורסמים בהם), וגם הם לא חזרו על כך לעיתים קרובות. תיאורים חשובים כי הם מאפשרים לנו להעביר את מה שמתרחש אצלנו בראש לראש של הקורא. הדיאלוגים ומחשבות הדמויות עצמן לא מספיקות לצורך זה. צריך להוסיף מידע כדי להחיות את הדמויות אצל הקורא.
בסדר, אז מה לתאר? את הבגדים? את תנועות הגוף? את נימת הקול? וכמה לתאר? שורה? פסקה? עמוד? ומה עם הרקע? מזג האוויר? הבית?
לכל השאלות האלה יש תשובה מאד פשוטה – אין לי מושג.
באמת שלא. אין הרי כללים לתיאורים. אף אחד לא אמר שפסקה אחת זה טוב וחצי עמוד זה רע (טוב, מישהו כן אמר, אבל אנחנו לא מקשיבים לו עכשיו, והיה גם אותו, אבל איתו אני לא מסכימה). מצד שני, ישנם קווים מנחים ששווה לנסות ליישם.

נתחיל באמירת הברור מאליו –

קלישאות זה רע.
כמו תמיד בכתיבה – קלישאה מקומה בפח הזבל של הפיקסלים. אם השמיים קודרים, השדיים מקפצים או הרגליים ארוכות – אפשר למחוק את זה. תיאור כזה לא מעלה ולא מוריד, והכי גרוע – הוא נשכח חמש שניות לאחר שקוראים אותו. מטרת התיאור לא הושגה.

פירוט הוא רע. תיאור מפורט גורם לשיעמום אצל הקורא, והוא מתחיל לרפרף על הסיפור עד שיגיע למקום שבו התיאור יגמר. שוב, מטרת התיאור לא הושגה, ולעומת זאת השגנו קורא משועמם. פירוט יכול להיות תיאור שמתייחס לדוגמא שעל הבגד של הכוהן העליון ויכול להתייחס לצבע המדויק של עיני הדמות הראשית (ואל תעלו לי את אס"ק עכשיו…). זה לא מעניין אף אחד, אלא אם יש לזה חשיבות עצומה לסיפור, וגם כאן עדיף שלא לתאר אלא לתת לדמות אחרת להתייחס לזה.

ומכאן ננסח את הכלל הראשון בכתיבת תיאורים – פחות.
כן, כן. לא "פחות הוא יותר". פשוט פחות. תיאור קצר הוא אפקטיבי וברור. אם רוצים לתת אפיון חיצוני לדמות – אחד עדיף על שניים, שניים עדיפים על חמישיה, חמישה… טוב אם מגיעים לחמישה אפיונים חיצוניים עדיף למחוק ולהתחיל מחדש.

הנה דוגמא לתיאור אפקטיבי:

"היא הופיעה יום אחד, אפופה אור כחול, עוטה שריון ונושאת מטה שקצהו בהק בכוחו של הטוב. עיניה היו עיני לוחמת. "
(מתוך להשמיד את אשמדאי של הנסיכה)

מה אנחנו יודעים על הדמות?
את המינימום ההכרחי. מה היא לובשת (שריון. למי אכפת איזה סוג?), מה מיוחד בה (האור הכחול), וכמובן המטה שמסמן אותה כקוסמת. שימוש מצוין בקלישאות הידועות של הז'אנר שמאפשר לכותבת לצמצם למינימום את השורה התיאורית ולהפוך אותה לאפקטיבית.

הנה עוד דוגמא מגניבה מאד:
"זו היתה הפעם הראשונה שנפגשנו פנים אל פנים לאחר החלפת דואר אלקטרוני במשך תקופה לא קצרה. רוב האנשים נראו כמעט כמו שדמיינתי אותם."
(מתוך בדורפוביה של המלכה שטוענת שהיא לא יודעת לתאר)

שימו לב – זוהי לא עצלנות, זה שימוש נכון במדיום. אין סיבה לתאר את כל ששת האנשים שיושבים סביב השולחן. למספרת היה רעיון כללי איך הם נראים, ומכאן היא גזרה את השורה הזו – הם אכן נראים כמו שהיא חשבה שהם יראו. מעבר לזה, מכיוון שהקוראים מורגלים בתכתובות בפורמטים דיגיטלים הם גם מכירים את התחושה של פגישת אנשים לראשונה אחרי התכתבות וירטואלית, וכך הכותבת "השחילה" עומק רגשי לתיאור הזה.

והנה אחרונה ודי:
"התבוננתי בטפח הבטן הגלויה שנחשף מתחת לקו החולצה הקצרצרה כשהתמתחה, ושתקתי."
(מתוך בודדת בחשכה של האלה האלילית)

הנה תיאור של פקאצה. לא צריך לתאר בכלל מה היא לובשת. חולצת הבטן והבטן השטוחה מספיקים. ברור לנו שביחד עם שני אלה מגיע גם מכנסון, פסים בשיער, ופראנץ' מזעזע. מעבר לזה, מכיוון שהמספרת מיידעת אותנו שהיא הסתכלה על המתמתחת ושתקה אנחנו גם יודעים מה היא חושבת על הפקאצה הנ"ל.

לסיכום פוסט א':
פחות. תמיד תמיד תמיד לתאר פחות. אין שום סיבה לתאר הכל. אפיון אחד או שניים מספיקים.

עכשיו הנה השאלה – מישהו מעונין בתרגילים לחיזוק התיאורים? עד שתחליטו, הנה קוסם.

רגע של טפיחה על השכם

קראתי אתמול את הסיפורצ'יק שלי. ואתם יודעים מה – אהבתי אותו. יש לו רעיון טוב, יש שם התפתחויות לא צפויות בעלילה, ויש שם מקומות מענינים. העלילה צריכה הידוק, והחורים זקוקים לניטפוק, אבל בסך הכל – אני כותבת לא רע.

ועכשיו – עוד שבוע נטול כתיבה עומד להתחיל. לנשום עמוק.

ביקורת בשליש הנאנו

מחקתי, מחקתי, מחקתי.
כתבתי מחדש יותר מחצי מהדיאלוגים, העפתי חצי מהתיאורים, ושכתבתי את הצורה למה שנשאר. עכשיו זה קריא. אפשר להמשיך.

הנסיכה והמלכה יודעות על מה הן מדברות.

יש לי תמונת נאנו מגניבה על מסך הסלולרי (באדיבות המכשפה האהובה עלי), ואף אחד לא שואל אותי עליה! בגלל זה ההערה של נסיך האופל הסתובבה לי בראש כל היום – "קשה להסתדר עם מוגלגים".

נרשמתי לנאנו

כי זה נשמע כיף. כי חברות שלי עושות את זה. כי יש לי סיפור שלעולם לא יהפוך לספר. כי זו דרך לשכנע את עצמי שאני יכולה לכתוב תחת לחץ זמן. כי זה חשוב כדי להשתחרר מהביקורת על הספר שלי. כי זה תירגול. כיבוי עורך פנימי. משהו-משהו-משהו-ידה-ידה-ידה.

המון תירוצים.
נתראה בנובמבר.

תחרות תחרות הסיפורים 2!

זוכרים את תחרות תחרות הסיפורים של "עולמות"?

הכללים פשוטים – מי שכתב מוזמן להגיד האם הוא כתב לתחרות פרס עינת (או לא להגיד כלום. גם בסדר). כל אחד יכול לנחש מי כתב איזה סיפור. כולם מוזמנים לנחש מי יזכו בתחרות, והפרס למנצח הוא תהילת עולם.

טוב, אני ראשונה –
כתבתי סיפור לתחרות. אתם מוזמנים לנחש איזה.
טרם הספיקותי לקרוא את כל הסיפורים האחרים (86!!), כך שהניחושים שלי ימתינו.

היכון, הכן, צא!

–רשומה זו נעולה מפני שופטי התחרות–

–ועכשיו, לאור סיום התחרות – רשומה זו נפתחה בפני השופטים–

כתיבה וקיטורי טכנולוגיה

בריינסטורמינג – גרסת האצות

אצה: ‫טוב, בנות‬. ‫אפשר לדבר על משהו חשוב באמת?‬ ‫עלי, כלומר.‬
‫כולן מעודכנות בסיפור שלי, נכון?‬
המלכה: ‫דיברנו עליו.
אצה: הוא עדיין נורא סטטי, ‫וגם אין לגיבורה עדיין ממש ברירה – היא חייבת לעשות את זה, בגלל הדרך שבה היא חיה. אני לא רואה בחירה אמיתית כאן‬‬.
הנסיכה: ‫האצה מדברת על הסיפור שלה שסיפרתי לך עליו הבוקר.‬
המלכה: ‫אה, אז את כבר מעודכנת.‬ ‫כן, הצעתי אה… להכניס שם עלילה.‬
אצה: ‫.‬לדעתי ההצעה שלך מגבירה עוד יותר את הסנס-אוף-באסה‬, ‫לא באמת חיוני לסיפור‬‬.
המלכה: ‫תראי, אם את רוצה שזה לא יהיה סטטי, משהו צריך לקרות שם.‬
אצה: ‫פחחח‬. עלילות זה לחלשים‬
המלכה: ‫סתם זרקתי רעיון.‬ ‫מה שצריך זה שיהיה אפקט למשהו.‬
הציפור הורודה: ‫אם את רוצה עלילה, תעשי משהו עם זה [הצעה לעלילה שירדה מחשש לספוילרים].‬
אצה: ‫כן, זה יהיה שם, בהחלט‬.
המלכה: ‫כמו שהנסיכה תיארה לי את זה, בשורה התחתונה לא קרה כלום.‬
הציפור הורודה: ‫כן…?‬
המלכה: ‫אולי הדרך היתה יפה אבל חזרנו לאותו מקום שיצאנו ממנו.‬
אצה: ‫אז…‬
הציפור הורודה: ‫אולי [עוד הצעות לעלילות…ספוילרים וכו']
אצה: ‫עדיין באסה.‬
המלכה: ‫עדיין משהו צריך לקרות.‬ לא קרה כלום!‬ זה יכול להיות סופר משמעותי. אבל לא קרה כלום!‬
הציפור הורודה: ‫נו בסדר, אנחנו מנסות לחשוב על עלילה!‬
המלכה: ‫לא, אתן לא.‬ ‫אתן נשארות במסגרת אותה תמונה סטטית.‬ ‫(סליחה שאני מרוגזת קצת)‬
אצה: ‫למה באמת את מרוגזת?‬
הנסיכה: ‫המלכה תמיד רואה את הפוטנציאל הלא ממומש בסיפור‬
המלכה: ‫כי השתתפתי בשיחה הזו המון פעמים.‬
הנסיכה: ‫וזה כל כך חשוב לה שזה ממש מעצבן אותה‬
המלכה: ‫כן. מה שהנסיכה אמרה.‬
אצה: ‫אוקיי, אבל לצעוק עלי לא יניע אותי לעשות מה שאת רוצה.‬
הנסיכה: ‫בדיוק כמו שאני והיא עברנו את שיחת הרגשות-לא-רגשות שבעים אלף פעם‬
המלכה: ‫את באה עם רעיונות נפלאים ומתעקשת להשאיר אותם במסגרת תמונה.‬ ‫
הנסיכה: ‫צריך לזכור שזה נובע מדינמיקות (על פי הציפור הורודה), ומסגנונות כתיבה שונים.‬ ולכל אחד מאיתנו יש הגדרה אחרת לכל הדברים האלו.‬
אצה: ‫אם את רוצה – קחי את הרעיון ותכתבי אותו את.‬
המלכה: ‫ זה לא הרעיון שלי.‬ אני בכל לא אצליח לכתוב דבר כזה.‬
הציפור הורודה: ‫אבל זה יכול לעבוד גם כמו שזה. לא לכל סיפור צריך עלילה.‬ ‫ואם לשפוט לפי הזבל שמביאים לי, גם לא כל ספר… (סליחה, מרמור אישי ולא קשור).‬
הנסיכה: ‫אני מסכימה עם המלכה שכל סיפור צריך עלילה. אני חושבת שהעלילה יכולה להיות מובלעת בסיפור ולא על פני השטח.‬
המלכה: ‫אני לא חושבת שכל סיפור צריך עלילה.‬ ‫זה נורא תלוי ברעיון.‬
הנסיכה: ‫זה הגדרות שונות לאותו דבר‬.
המלכה: ‫אבל הרעיון *הזה*, צריך עלילה. אחרת הוא מיינסטרים רגשי מחופש.‬ ‫אז אני מנסה להוציא אותך מהקופסה.‬
אצה: ‫נו, אז תעזרי לי. אל תצעקי עלי. כשצועקים עלי אני לא שומעת.‬
הנסיכה: ‫כולנו מנסות, אבל באיזי.‬
המלכה: ‫כי כשאני מדברת איתך את לא מקשיבה.‬
הנסיכה: ‫הבעיה היא שהעלילה כל כך לא מתחברת לך לכלום בראש שלך שזה כמעט מתסכל.‬
אצה: ‫אני יודעת שזה לא מתחבר לי לכלום!‬ ‫אררגג!!‬ ‫אם זה היה כתוב ביד – הייתי עכשיו במצב של לקרוע את הדפים, ולהעיף גזרי נייר באוויר‬.
המלכה: ‫רק נתתי דוגמה למה זה עלילה.‬ ‫איך אפשר לפתח את הרעיון ולתת לו משמעות.‬
הציפור הורודה: ‫אצה, תרגעי.‬ ‫יש לך בסיס ששווה לפתח.‬
אצה: ‫אז בואו נראה רגע מה מוגדר אצלכן בתור עלילה.‬
‫טוב?‬
המלכה: ‫תראי, רותם סיפרה לי את הרעיון שלך וישר אמרתי "אין סיפור"‬. ‫עלילה זה להגיע מנקודה א' לנקודה ב' כשבדרך קורים דברים מעניינים.‬ ‫שיש שינויים.‬
הציפור הורודה: ‫משהו בכיוון של "דמות עוברת שינוי כתוצאה מאירועים", שיש לך ברובו, וגם "התרחשויות במישור הפיסי", שחסרות.‬
[ערימת רעיונות מצוינים של הנסיכה, המלכה והציפור הורודה]
[אולי יצא מזה סיפור בסוף]

נכון שיש לי חברות טובות?

כתיבה, שכתובים ודרקון קטן

אתמול, ממש ממש אתמול, ניסינו להחליט מה יותר גרוע – לכתוב או לשכתב. לדעת המכשפה החביבה עלי, הכתיבה זה החלק הקשה, השכתוב זה רק ליטוש. כך גם לדעת הנסיכה. אני מחזיקה בדעה הפוכה (ושאף אחד לא יקשר לפוסט שבו אמרתי ההפך!). כנראה שהמשימה של שכתוב הספר הטילה עלי קדרות מסוימת. אני פשוט לא מסוגלת לגשת לאף אחד מהסיפורים שמחכים לי בכדי לסיים אותם.
כרגע הרשימה מונה שני סיפורי עקרות בית נואשות שהלכו אל הכלבלב וחזרו עם הערות, הסיפור של פרס עינת, שדורש כתיבה מחדש, ו"בלדה לחובש".
חוץ מאלה יש את הסיפורים הבלתי גמורים שלי, שמחכים שמישהו יסיים אותם. יש מתנדבים בקהל?
וזה בלי שני הסיפורים שטרם התחלתי לכתוב בכלל ורק מחכים שאני אבין שיש גבול לכמה פעמים אפשר לחזור על משפטי פתיחה בראש. באיזשהו שלב חייבים לשבת ולכתוב אותם.

אז בתור התחלה, אתמול שכתבתי את הבלדה ושלחתי לקוראות הבטא הנפלאות שלי. היא תנוח קצת, ואחרי סבב נוסף תחזור לכלבלב. אחר כך נגמור את הסיפורים, ומתישהו נחזור אל הספר שלי.

ולקינוח, סמוג, האח המאומץ חדש שלנו. הוטרינר שלנו אסף אותו מבני ברק, טיפל בו, האכיל אותו, ואנחנו לקחנו אותו:

שלושה בחללית אחת מלבד הקזין ועוד ענינים

כבר שלוש וחצי לפנות בוקר, אז אני רק מעדכנת בקצרה – 

1. הביקורת על "עולם טבעת" עלתה סוףסוף, יותר משלושה חודשים מאז שהבטחתי לכלבלב שאכתוב אותה. הנה, כאן. העיכובים, כמובן, בגללי, ולא בגללו.
2.  יש לי רעיון לנובלה. לעזאזל. אין לי זמן לכתוב. הכל בגלל הנסיכה והמלכה שלוחצות עלי לכתוב דברים ארוכים יותר מהרגיל כדי להשתפשף, והחיים שרומסים כל משבצת פנויה לכתיבה.
3. סיפורי עקרות הבית הנואשות שלי במצב גרוע. אחד הוקפא עד כדי התייבשות, והשני חזר עם יותר הערות עריכה מטקסט. מגיע לי. 

ואם מדברים על לאריניבן…
מסתבר שהוא ביקש את כתובתם של רבים וטובים מחברי האגודה למדב"פ, ואיש מהם טרם קיבל דבר בדואר. יש מספר אפשרויות –
או שהוא לא התכוון באמת לשלוח דבר, אלא רק רצה להיות מנומס. או שהוא (מעט) סנילי ושכח לשלוח דבר. או שהוא שלח דברים גדולים, יקרים, וחשובים, אבל דואר ישראל איבד את כולם.
אני בעד האפשרות האחרונה. 

המלכה והנסיכה פירסמו בשבועות האחרונים סיפורים משעשעים עד צחוק בלתי מרוסן. רוצו לקרוא!

Buffy overdose ,Mid-Summer night dream and more vegetables

In every generation there is a chosen one. She alone will stand against the darkness, the actors who show in late, and the director's impossible memory loss and handwriting.
She is the water girl!

בתוקף תפקידי כנערת המים הרשמית של הפקת חלום ליל קיץ ב"עולמות", השתתפתי אתמול בחזרה הראשונה של קבוצה אחת. אוברון נשאר אוברון, אבל פאק וטיטניה התחלפו, ויצא מגניב ביותר. סוף סוף הבנתי על מה הנסיכה דיברה כשהיא הסבירה לי שבין שחקנים שונים יש דינמיקה אחרת. טיטאניה ואוברון הפכו מזוג צעיר ורומנטי לזוג ותיק ולמוד קרבות, ופאק זדוני יותר. אלו אותן מלים, אבל הדמויות שונות לגמרי.
היה מגניב, והתינוקת ריירה על המיטה של הנסיכה, ותרמה את חלקה בתור הטרקי (טרקר!).

ביום שלישי, אם ירצה שייקספיר, יהיה לנו גם פרנק, ואז נתחיל לעבוד ברצינות.

כמו שאפשר להבין מהפתיח – אני במנת יתר של באפי. המלכה הלוותה לי את הקסטות שלה, ואני צופה באדיקות כמעט כל יום. אנחנו באמצע העונה השניה, וכבר נרשמו שתי הצלחות. הראשונה היא שאני מסוגלת לצטט את הפתיח, והשניה היא שהתינוקת כבר מתכווצת בבעתה בכל פעם שמתחילה מוזיקת הפתיחה, ומחכה לרגע שהאמא המשונה שלה תסיים לרקוד במקום.
בינתיים הסדרה היא כמו שאני זוכרת אותה – משהו חביב לראות בערבים עם מוזיקת פתיחה מהמגניבות שיש. מצד שני, אנשים שאני מעריכה מאד אוהבים את הסדרה – אז אני נותנת לה הזדמנות להרשים אותי.

הספר קופא על שמריו. אני צריכה לכתוב מאמר על נרניה למימד העשירי , לסיים לתרגם מאמר לבלי פאניקה, לערוך ולשלוח שני מאמרים לאתר האגודה, ואז, ורק אז, אני אחזור לספר.
בצד האופטימי של הענין – סיפורי עקרות הבית הנואשות שלי כבר מסתובבים בעולם. אחד נשלח למרקורי והשני חזר עם הערות עריכה מהנסיכה אמש. סיפור אחר אמור להתפרסם במימד, ונכון לאתמול יש לי שני רעיונות חדשים לסיפורים (שאחד מהם גנוב מהבנזוג, אבל מה הסיכוי שהוא ידע על זה?).