Posts Tagged ‘לימוד כתיבה’

שדים, אבל בסבבה

את "פנדמוניום" בכלל לא הייתי אמורה לקנות. התכוונתי לבקש אותו כספר לביקורת מהכלבלב או מקני, אבל בגלל כל מיני דברים זה לא יצא לפועל. באחד האמשים יצאתי לרכוש מתנות יומולדת לחברים של הגדול, מצאתי שלושה ספרים ונדרשתי להשלים לארבעה בשביל מבצע כלשהו. "פנדמוניום" היה שם ולפיכך נקנה. כשקניתי אותו אפילו לא זכרתי על מה הוא, רק שקני מרייר עליו בלי הפסקה כבר חודשים. הנחתי שאם הוא יהיה גרוע תמיד אוכל להשתמש בכך בשביל לצחוק עליו ועל הטעם הספרותי הקלוקל שלו. win-win מבחינתי.

הספר נסע איתנו לפאריז ביחד עם חברו, "איליום" (שאותו אני "קוראת" כבר למעלה משנה, ותקועה באותה נקודה). קראתי את העמוד הראשון, ראיתי שהוא מצוין, הילדים התחילו לריב, הנחתי את הספר ולא חזרתי אליו.

ביומיים האחרונים הבנזוג התחיל וסיים את הספר. זה מאד יוצא דופן מבחינתו – הוא נשאר ער עד לפנות בוקר כדי לסיים. אלה דברים שאני בדרך כלל עושה, ולפיכך, היווה המלצה טובה עוד יותר מכך הדיאלוגים שהוא ניהל עם הספר תוך כדי קריאה. בין החביבים עלי היו – "איזה טבח!", "הא! עליתי על זה לפניך!" והיקר מכולם, "וואו".

לפיכך אתמול, בתור פיצוי על "האח הקטן" התחלתי לקרוא את "פנדמוניום". התחלתי בערך בתשע וסיימתי בשתיים לפנות בוקר. עצרתי רק כדי לשתות, להחזיר שמיכה ליושביה, ופעם אחת לשירותים.

הנה התקציר הלא-מספיילר של פנדמוניום:

זה אחלה ספר. הוא לא כושל ולו פעם אחת בכל מה שנוגע לבנית עולם, העברת מידע לקורא, פעולות הדמויות, עלילה, תיאורים, יצירת מתח… תנקבו במשהו – גרגורי עשה את זה נכון. אני לא אומרת שהוא הספר הטוב ביותר קראתי אי פעם (בין השאר כי אני לא זוכרת את כל הספרים שקראתי), אבל הוא ללא ספק הראשון שאין לי משהו רע להגיד עליו. כמו שקני אמר, הנאמנות של גרגורי לדמויות ולעולם שהוא בנה כל כך מוחלטת שאי אפשר למצוא פגם בהתנהלות שלהן, פשוט כי הן עושות בדיוק מה שכל אדם אחר היה עושה באותו מצב.

ממליצה בחום לא לקרוא את הכריכה האחורית ואפילו להמנע מביקורות. עד כדי כך כיף לקרוא אותו מבלי לדעת עליו כלום.

אם אתם רוצים סיפור אחר, וקצר בהרבה של דריל גרגורי שמתעסק באותם נושאים, שווה לקרוא את  "גוף שני, הווה" (שבו דוקא יש פגמים, אבל לא הרבה).

הנה תקציר עם קצת יותר ספוילרים:

בעולם שבו שדים משתלטים על גופם של אנשים ועושים בהם כרצונם, כולם נמצאים במצב התגוננות תמידית. כאשר תהיתי איך הם יכולים לחיות ככה הגיעה השורה "אפילו ישראלים עולים על אוטובוסים", והבנתי. הסיפור ממוקד בגיבור שמנסה להפטר משאריות דיבוק שאחז בו בתור ילד, מצב שלא תואר מעולם בספרות הרפואית בהיסטוריה האלטרנטיבית בספר. כן, יש גם היסטוריה אלטרנטיבית שמונעת מנוכחות השדים, וזה מגניב. יש גם דמויות מרתקות והמון בדיחות.

כבר אמרתי שזה ספר מעולה ואתם צריכים לקרוא אותו?

הנה הביקורות מאתר האגודה ומבלי פאניקה על פנדמוניום. שתראו שזו לא רק אני.

והנה המחשבות שלי על הספר (המווון ספוילרים):

כאשר אני צריכה להגדיר את עצמי אני תמיד משתמשת באותה שורה שכתבתי לפנטסי.קון 2007, הכנס הראשון שהרציתי בו – "אמא, רופאה וחובבת בסדר חשיבות משתנה". כי ככה אני מגדירה את עצמי, על פי המעגלים אליהם אני שייכת. אם יקחו ממני את המקצוע, תמיד ישארו לי התחביבים, ואם יקחו אותם, תשאר המשפחה, ואם יקחו אותה – אז תשאר רק האצה שהינני, שמוגדרת על ידי עשרות מעגלים קטנים יותר. הדברים שכתבתי, הדברים שקראתי, הדרך שבה אני מתבטאת, חוש ההומור שלי, תחומי הענין שלי. ה"אישיות" שלי שבעצם מוגדרת מהדברים שאני עושה כתוצאה מהדברים שחוויתי.

ואם לוקחים גם את אלה נשארת ההגדרה המאד בסיסית של "אשה, 1.60, שער כהה, משקפיים". כמו שמתארים את האנשים שנעלמים מביתם.

ואם יקחו את זה?

אני כלום. רוח שמשוטטת בעולם.

במהלך הספר מפשיטים מהגיבור שכבה אחרי שכבה את כל מה שמגדיר אותו. את המקצוע שלו, את הזכרונות שלו, וברגע הקריטי של הסיפור – את המראה שלו. הנקודה שה הוא נוטש את הגוף שלו היא נקודת הויתור, משום שעד לאותה נקודה הוא עדיין יכול להעמיד פנים שהוא משתגע, שכוחות כלשהם שולטים בו, שהוא רק צריך למצוא את הטריק שיכלא את השד לעולם, והכל יהיה בסדר. אבל מאותה נקודה לא נותר לו כלום.

זה נכון שלוקח לו קצת זמן להבין את זה, אבל לא נורא. אין לו את הפריבילגיה של לקרוא את הספר בשקט בסלון. הוא אשכרה צריך לחיות את הסיפור הזה.

האבדן של הזהות העצמית כל כך מוחלט ומלא וסופי שאי אפשר להחזיר את הסיפור יותר. אי אפשר לכלוא את השד בחזרה בבקבוק, אם תסלחו לי על הקלישאה המתבקשת. והחלק הגרוע ביותר – אין לאף אחד יותר מושג מי הוא הגיבור. אפילו הוא עצמו לא יודע להגיד מי הוא. אין לו יותר צורה חיצונית, אין לו מקצוע או תחביבים או משפחה, יש לו אישיות שהתפתחה במהלך זמן כתוצאה מהקשבה ליותר מדי סיפורים, אבל גם היא שאולה מהחיים שאין לו יותר, והדבר היחיד שיש לו היא מטרה מעורפלת לחזור לחור שחור בולעני. יופי.

בסוף הספר בכיתי. אם אתם לא מאמינים לי אתם יכולים לשאול את הבנזוג. בכיתי כי כל כך רציתי שהספר יגמר עמוד מוקדם יותר, שהגיבור יגיד ללו, "אתה יודע מה, אתה צודק. אני יכול לחיות ככה," ולו ישחרר אותו וכולם יהיו מאושרים לנצח. או בערך. או בכלל לא, אבל הי – החיים הם סבל. לפחות היה לו גוף!

ברור שאי אפשר לגרום לספר להגמר ככה. ספר שמדבר על אבדן הזהות בצורה הזו חייב להגמר בויתור מוחלט עליה, אחרת הוא לא נאמן לעצמו. וכך השד, שיכול לתפעל עולם ומלואו, מוותר על הגוף ונוטש אותו לטובת ילד בן חמש שעכשיו תקוע בגוף של בן עשרים וחמש ואמו צריכה לגדל אותו מחדש.

אבל לא רק השד מאבד את זהותו (שמעולם לא היתה שלו), כולם מאבדים חלקים משמעותיים מעצמם. האמא שבעצם מעולם לא גידלה את הבן שלה, האח שמעולם לא גדל עם אחיו הצעיר, הפסיכיאטרית שעזרה לאישיות הלא-נכונה, ואני לא מדברת בכלל על דל שמתעורר בגוף לא-נכון, עם המשפחה הלא-נכונה, והחיים הלא-נכונים, בעיר לא-נכונה. אני די בטוחה שהוא היה מעדיף את פתרון ה"אני יכול לחיות ככה" של השד.

היחידים שלא נפגמים הם השדים האחרים. איך הם יכולים להפגע? הרי אין להם זהות. הם ארכיטיפ חסר מטרה. מסתבר שההגנה הטובה ביותר מפני אבדן הזהות היא חיים בלעדיה, תוך שימוש בזהות שהוכתבה לך על ידי ילד משותק וטובע בן עשר.

אני לא יודעת להגדיר את הספר הזה. אני לא יודעת אם הוא טרגי, כי אמנם הסוף שלו עצוב, אבל הוא בכוון ה"נכון" המתחייב. אני לא יודעת אם הוא ביקורת עלינו, שלוקחים דברים כמו זהות, עצמאות ואישיות כמובנים מאליהם. אני אפילו לא יודעת להגדיר אם הוא מד"ב או פנטסיה (הבנזוג אומר שפנטסיה, אני אומרת שמד"ב. זה יופי של ויכוח בשתיים ורבע לפנות בוקר).

אבל הנה מה שאני כן יודעת – הספר הזה גרם לי לחשוב עליו הרבה אחרי שהוא נגמר. הוא גרם לי להסתכל על העולם בצורה קצת שונה. הוא גרם לי לדמיין, ומבחינתי זו בדיוק המטרה של ספרות טובה.

ועכשיו למשהו שונה לחלוטין

אחרי שעה של בכי על אבדן הסבתא שלי הגעתי לרשומה של קני, שגרמה לי לחייך.
אכן, חיי מטופשים להפליא מאז שהפכתי לכחולה, וכוללים נסיונות מגוחכים להשלטת סדר בפורום של אנשים בוגרים המתעקשים להתנהג בכמו ילדים בגן חובה שלכל אחד יש את הצעצוע הנוצץ שחברו מעונין בו.
בשלב כלשהו פניתי לסקיפי לעזרה והעצה הטובה ביותר שהיא נתנה לי (מעבר ללנשום עמוק ולהפסיק להקפיץ למעלה שרשור שאמור למות) היתה להפסיק להתווכח. אז הפסקתי להתווכח, ואני רק רוצה להגיד דבר אחד –
יש כמה וכמה כותבים (וכותבות) מבטיחים מאד בפורום, שמפנימים הערות במהירות מסחררת, מבינים איך להשתמש במילים לטובתם, ואפילו מעריכים אותי (שזה בכלל מעיד על שיפוט משובח לאין-שיעור). אז הזמן בפורום לא הולך לאיבוד. יש עתיד.

עכשיו תגידו "אמרתי לך".

אאוריקה!

היום היתה לי הארה. ישבתי לי באוטו, בקושי מסוגלת להתרכז בנהיגה אחרי שלוש שעות שינה בכל אחד מהלילות האחרונים, המוסיקה המאד-מאד רועשת (2:37) מנסה להתגבר על העייפות ושיחקתי עם הדמויות בראש שלי.

"הדמויות בראש שלי" הן מצבור של 10 דמויות שאני מערבבת מדי פעם ומכניסה לכל מיני סיטואציות. אף אחד מהדברים האלה לא מגיע לסיפור, כמובן, כי אני מרשה להן להתפרע הרבה מעבר למה שאני מרשה כשאני כותבת. אבל זה תרגול כיפי ועוזר מאד לכתיבה ה"אמיתית".

אז איפושהו במהלך הערבוב הרגיל פתאום הבנתי שאת השכתוב שאני רוצה לעשות כבר עשיתי לפני כמה חודשים כשהוספתי כמה קווי אופי לאחת הדמויות האלה, יצרתי בינהן קשרים חדשים, ו-הופ! העלילה מתיישרת היטב, העולם עדיין מחזיק, והדמויות הרבה יותר אמינות. זה היה כל כך מגניב!

עכשיו נשאר רק למצוא את הכוח לשבת ולכתוב את זה בנוסף לסיפור לשנתון, לב"פ, לביקורות שהבטחתי ולפרויקט הגמר של התואר השני (כן, זה בדיוק סדר העדיפויות שלי).

יומעצמאות שמח!

חברים הלשינו לנו על חגיגת עצמאות בכפר הקרוב לביתנו, שם ניתן למצוא גם מתקנים מתנפחים, גם שערות סבתא וגם שירי ציונות, אבל ללא המון האדם המאפיין את חגיגות העצמאות של עירנו האהובה. ארזנו את הילדים ונסענו (היינו יכולים ללכת אבל חשבנו לנסוע אחר כך לראות זיקוקים מכיוון שבשנים האחרונות לא היו זיקוקים בכפר אלא רק בחגיגה העירונית). גילינו כי אכן היה מבחר ג'אנק כמיטב המסורת, שירי ציונות, מיעוט אנשים וריבוי מתקנים מתנפחים. מה שיותר טוב – המקום היה במתחם מגודר, כך שאפשר היה לשחרר את הילדים לנפשם ולשתות קפה בשקט.

הילדים היו מאושרים, אנחנו הצלחנו להינות והכי מגניב – בסוף גם היו זיקוקים! כמובן שעכשיו אני סובלת מעודף סוכר וקפאין ולכן לא מצליחה להירדם, אבל ניחא.

ובזירה הכתיבתית – המצב לא משהו. שלושה סיפורים מחכים שאתפנה אליהם, ולאף אחד אין לי ממש כוח. גם העלילה שלהם מבאסת אותי וגם נמאס לי לכתוב סיפורים ארוכים ומפורטים, מלאים בעולם ודמויות ועלילה. איפה הימים היפים של סיפורים בני 500 מילה?

אררג.

הנסיכה עזרה לי עם הפיתוח של אחד מהסיפורים (זה שאמור ללכת לשנתון), והצליחה אפילו לשכנע אותי לא לחסל את כולם בסוף הסיפור אלא ללכת על סוף מסוג everybody lives (החל מ 2:20, ספוילר לסוף עונה 1 של הדוקטור החדש).  אז זה מגניב, אבל הדרך לשם ממש ממש ארוכה, וכמו לפני כל משימה ארוכה לאין שיעור – פשוט לא בא לי להתחיל. זה עוד בסדר כי מהסיפור השני יש לי שורה ושיר להשראה, ומהסיפור השלישי יש לי פיסקה לא גמורה ודרך עוד יותר ארוכה.

בקיצור – המון מטלות ואף אחת מהן לא בא לי להתחיל אפילו. למישהו יש עודף אמביציה להשאיל לי? מבטיחה להחזיר אחרי השימוש.

היתרון בחברים…

זה שאחרי שהתבכיינתי מספיק לקני הצלחתי לחשוב על הפסקה הבאה בסיפור שאני מזיעה עליו פנינים גרורות כרגע. מצד שני, זה רק מקבע את העובדה שצריך להתבכיין לקני בכל פעם שכותבים סיפור. מעניין מה דעתו על הרעיון…

איך מכניסים ראש לא כל כך בריא למיטה מאד חולה. אולי אפילו מדבקת.

סקיפי ביקשה ממני מאד מאד יפה להיות מעורבת יותר בפורום כותבי מד"ב ופנטסיה בתפוז. אחד המנהלים עזב, והיא נותרה לבדה עם עדת כותבים לא ממושמעים שמעדיפים לחשוב שהמלכה גנבה מהם רעיונות לספר שלה על פני לשפר את הכתיבה שלהם.
אז הסכמתי, והעליתי תרגיל ראשון בעל שלושה חלקים – התחלה, אמצע וסוף, מתוך כוונה לרענן את שלושת הכותבים שאולי רציניים בפורום הזה.
טוב שיש לי רעיונות, כי נענו יותר משלושה. הרבה יותר. כמעט עשרים, למעשה, כולל אחד שנדד מהעמוד הראשי של תפוז והתגלה ככותב מבטיח ביותר. אז – יאי.
אז המשכתי ל"אמצע", והם לא נענו, והתחלתי להתעצבן, ולקטר לכולם, ואז הם התחילו לכתוב את ה"אמצע". ואתם יודעים מה? הם אשכרה השתפרו! הם הפנימו את מה שאמרתי להם! וואו!
אני לא אומרת שלא התאכזבתי, התעצבנתי, או שלא הבנתי מה לעזאזל רוצים מחיי. אבל היו כאלה ששימחו אותי מאד, וזה כבר שווה.
עכשיו העליתי את "סוף", ואני מחכה לראות מה יקרה. אם זה ימשיך ככה, יש מצב שיהיו לנו כותבים חדשים ל"היה יהיה 4", וזה כבר ממש ממש מגניב.

תיאורים – מבוא ופחות

בפוסט הזה ובבאים אחריו אני הולכת לכתוב על הקווים שמנחים אותי כשאני כותבת תיאורים. אולי יהיו גם כמה תירגולים בסוף. או קוסם. מה שיהיה יותר מגניב.

כאשר כותבים חשוב לתאר. אני חושבת שעל האקסיומה הזו קשה לערער. מעטים הכותבים שהצליחו להחליק סיפור שלם בלי תיאורים (זה אחד המפורסמים בהם), וגם הם לא חזרו על כך לעיתים קרובות. תיאורים חשובים כי הם מאפשרים לנו להעביר את מה שמתרחש אצלנו בראש לראש של הקורא. הדיאלוגים ומחשבות הדמויות עצמן לא מספיקות לצורך זה. צריך להוסיף מידע כדי להחיות את הדמויות אצל הקורא.
בסדר, אז מה לתאר? את הבגדים? את תנועות הגוף? את נימת הקול? וכמה לתאר? שורה? פסקה? עמוד? ומה עם הרקע? מזג האוויר? הבית?
לכל השאלות האלה יש תשובה מאד פשוטה – אין לי מושג.
באמת שלא. אין הרי כללים לתיאורים. אף אחד לא אמר שפסקה אחת זה טוב וחצי עמוד זה רע (טוב, מישהו כן אמר, אבל אנחנו לא מקשיבים לו עכשיו, והיה גם אותו, אבל איתו אני לא מסכימה). מצד שני, ישנם קווים מנחים ששווה לנסות ליישם.

נתחיל באמירת הברור מאליו –

קלישאות זה רע.
כמו תמיד בכתיבה – קלישאה מקומה בפח הזבל של הפיקסלים. אם השמיים קודרים, השדיים מקפצים או הרגליים ארוכות – אפשר למחוק את זה. תיאור כזה לא מעלה ולא מוריד, והכי גרוע – הוא נשכח חמש שניות לאחר שקוראים אותו. מטרת התיאור לא הושגה.

פירוט הוא רע. תיאור מפורט גורם לשיעמום אצל הקורא, והוא מתחיל לרפרף על הסיפור עד שיגיע למקום שבו התיאור יגמר. שוב, מטרת התיאור לא הושגה, ולעומת זאת השגנו קורא משועמם. פירוט יכול להיות תיאור שמתייחס לדוגמא שעל הבגד של הכוהן העליון ויכול להתייחס לצבע המדויק של עיני הדמות הראשית (ואל תעלו לי את אס"ק עכשיו…). זה לא מעניין אף אחד, אלא אם יש לזה חשיבות עצומה לסיפור, וגם כאן עדיף שלא לתאר אלא לתת לדמות אחרת להתייחס לזה.

ומכאן ננסח את הכלל הראשון בכתיבת תיאורים – פחות.
כן, כן. לא "פחות הוא יותר". פשוט פחות. תיאור קצר הוא אפקטיבי וברור. אם רוצים לתת אפיון חיצוני לדמות – אחד עדיף על שניים, שניים עדיפים על חמישיה, חמישה… טוב אם מגיעים לחמישה אפיונים חיצוניים עדיף למחוק ולהתחיל מחדש.

הנה דוגמא לתיאור אפקטיבי:

"היא הופיעה יום אחד, אפופה אור כחול, עוטה שריון ונושאת מטה שקצהו בהק בכוחו של הטוב. עיניה היו עיני לוחמת. "
(מתוך להשמיד את אשמדאי של הנסיכה)

מה אנחנו יודעים על הדמות?
את המינימום ההכרחי. מה היא לובשת (שריון. למי אכפת איזה סוג?), מה מיוחד בה (האור הכחול), וכמובן המטה שמסמן אותה כקוסמת. שימוש מצוין בקלישאות הידועות של הז'אנר שמאפשר לכותבת לצמצם למינימום את השורה התיאורית ולהפוך אותה לאפקטיבית.

הנה עוד דוגמא מגניבה מאד:
"זו היתה הפעם הראשונה שנפגשנו פנים אל פנים לאחר החלפת דואר אלקטרוני במשך תקופה לא קצרה. רוב האנשים נראו כמעט כמו שדמיינתי אותם."
(מתוך בדורפוביה של המלכה שטוענת שהיא לא יודעת לתאר)

שימו לב – זוהי לא עצלנות, זה שימוש נכון במדיום. אין סיבה לתאר את כל ששת האנשים שיושבים סביב השולחן. למספרת היה רעיון כללי איך הם נראים, ומכאן היא גזרה את השורה הזו – הם אכן נראים כמו שהיא חשבה שהם יראו. מעבר לזה, מכיוון שהקוראים מורגלים בתכתובות בפורמטים דיגיטלים הם גם מכירים את התחושה של פגישת אנשים לראשונה אחרי התכתבות וירטואלית, וכך הכותבת "השחילה" עומק רגשי לתיאור הזה.

והנה אחרונה ודי:
"התבוננתי בטפח הבטן הגלויה שנחשף מתחת לקו החולצה הקצרצרה כשהתמתחה, ושתקתי."
(מתוך בודדת בחשכה של האלה האלילית)

הנה תיאור של פקאצה. לא צריך לתאר בכלל מה היא לובשת. חולצת הבטן והבטן השטוחה מספיקים. ברור לנו שביחד עם שני אלה מגיע גם מכנסון, פסים בשיער, ופראנץ' מזעזע. מעבר לזה, מכיוון שהמספרת מיידעת אותנו שהיא הסתכלה על המתמתחת ושתקה אנחנו גם יודעים מה היא חושבת על הפקאצה הנ"ל.

לסיכום פוסט א':
פחות. תמיד תמיד תמיד לתאר פחות. אין שום סיבה לתאר הכל. אפיון אחד או שניים מספיקים.

עכשיו הנה השאלה – מישהו מעונין בתרגילים לחיזוק התיאורים? עד שתחליטו, הנה קוסם.