Posts Tagged ‘לימוד כתיבה’

כמה דברים לגבי הכנסת א/נשים מהמציאות לסיפורים

כמו רוב שרשורי הכתיבה, גם השרשור הזה התחיל כי היה לי דדליין לעמוד בו. אז הנה כל מה שיש לי להגיד על הכנסת א/נשים מהמציאות לסיפורים:

אל.

אל תעשו את זה. זה רעיון רע, ממש ממש רע. בני אדם הם דמויות לא אמינות, לא מציאותיות, והכי נורא – באופן קבוע יתעצבנו מאיך שתציגו אותם בסיפור. הדמויות שמבוססות על א/נשים שאני מחבבת מזכירות את המקור אבל רק בקווים גסים. הם לא העתקים של המקור. הדמויות הן איך ש*אני* תופסת את האנשים האלה. כשאני כותבת מושא אהבה, למשל, אני משתמשת בקווים שאני אוהבת אצל הבנזוג אבל ממלאת את הדמות בתוכן שונה. כשאני כותבת חברים קרובים (כמו אהוד או איריס) אני משתמשת בנימה, משפטים או תנועות גוף, אבל לא מעתיקה אותם לסיפור.

אנשים הם אנשים, והם מתקיימים במציאות. דמויות הן דמויות ומטרתן לשרוד (או לא) את הסיפור. הן צריכות להתאים לעולם בו הן מתנהלות ולהשתנות בהתאם למטרת הסיפור, לא להיות "כמו x אבל בבחורה".

בסופו של דבר חיוני לזכור שכל הדמויות שלנו הן בעצם פנים שונות שלנו. איך *אנחנו* מתמודדים עם המצב בסיפור. לא איך איריס ואהוד יתמודדו עם פלישת חייזרים.

עצות!

  1. שימו לב לאנשים מציאותיים. משפטים שהם אומרים, תנועות גוף מעניינות, תגובות שונות מאיך שהייתם מגיבים.
  2. בבואכם לכתוב דמות, השתמשו במה שראיתם, אבל אל תשכחו שזה רק תבלין. זו לא הדמות! הדמות צריכה להתקיים במרחב הסיפורי, לא במציאות.מה שהופך דמויות למציאותיות הוא לא הביסוס שלהן על אנשים אמתיים אלא ההתמודדות שלהן עם מה שקורה בסיפור. השארו נאמנים לדמויות ולסיפור שלכם.
  3. קריטי!! אם אתם מתכוונים להשתמש ממש באדם אמיתי, דברו איתו וקבלו את הסכמתו. *אל תכניסו אדם אמיתי לסיפור בלי הסכמה*. זה יגרום לכעס מיותר ויהרוס לכם את הסיפור.

(הפעם היחידה בה הכנסתי אנשים אמתיים לגמרי לסיפור שלי היתה ב"זהירות, שביר", שהתפרסם ב"היה יהיה 2017". שני האנשים נפטרו בשנים האחרונות, ובשני המקרים קיבלתי הסכמה של בני המשפחה טרם הכנסתם לסיפור).

שבו לכתוב!

מודעות פרסומת

שרשור כתיבה – בני ובנות זוג

נשארו 12 יום לדדליין ולא עשיתי כלום היום בספר, לפיכך, רשומה על בני זוג של כותבים. או בנות זוג. או כותבות. דחיינות גאלור!

אני קוראת (בפעם השלישית) את "על הכתיבה", הספר היחיד של סטיבן קינג שאני מסוגלת לקרוא ולהינות ממנו. ובפעם השלישית הגעתי לקטע הבא:

זה קטע שאחריו באופן קבוע אני עוצרת, הולכת לבנזוג ואומרת לו תודה. כי כתיבה היא לא עבודה יצרנית. בייחוד לא כתיבת ספרים. בואו נודה בזה: אני לעולם לא אהיה סטיבן קינג, סטפני מאייר, ג'יי קיי רולינג, ג'ון גרישם או רם אורן. הכתיבה שלי היא מפלט חיוני מבחינה נפשית, אבל כלכלית זו החלטה מהגרועות שיש. אבל לבנזוג זה לא משנה. מבחינתו כשאני כותבת, זה חשוב וחיוני אפילו שאין שום כסף בסיפור. לא רק מבחינת הבנזוג, גם הילדים.

הם כבר יודעים ש"אמא כותבת" אומר ללכת לשאול את אבא לגבי שיעורי בית, לבקש מאבא ארוחת ערב ולהתארגן לבד לשינה. כשהם היו קטנים בהרבה הבנזוג היה מוציא אותם מהבית, או מארגן שנלך להורים וסבאסבתא שמרו עליהם בזמן שכתבתי. חלק מהספר הראשון שכתבתי (הידוע בכינויו "הרומן הגדול הבא של הספרות העברית" ולעולם לא יצא מתיקיית ה"טיוטות שנזנחו" שלי) נכתב בזמן שהגדול שיחק במשאיות על השטיח לידי והנקתי את הקטנה.

אני לא יודעת איך זה עובד במערכות משפחתיות אחרות, אבל ברור לי שללא התמיכה של כולם, מזמן הייתי מוותרת. אם מישהו מהם היה אומר שכתיבה היא דבר מיותר, שעדיף שאשקיע את זמני במשהו מועיל כמו להכין אוכל או לעשות עוד תורנות, לא הייתי כותבת. אני לא מכירה דרך להתגבר על התנגדות משפחתית.

משפחה תומכת לא אומרת רק להתארגן מנהלתית כדי לאפשר לי פנאי לכתוב. זה אומר גם לקרוא את מה שאני כותבת ולהעיר. פעם זה היה רק הבנזוג, היום הילדים הם חלק אינטגרלי מהתהליך. הם מציעים פיתולי עלילה, רעיונות לסיפורים וכמובן – נותנים לי רעיונות לשמות (לרוב של אנשים שהם לא סובלים). אני מעריכה את דעתם בעיקר כי שלושתם אומרים לי גם כשמשהו פחות טוב. כשסיפור משעמם, כשדברים לא עובדים או כשסתם העולם לא נראה להם.

צריך לזכור משהו – הבנזוג נכנס למערכת יחסים עם נערה שרצתה להיות רופאה. עבודה בחצי משרה ככותבת מעולם לא היתה על הפרק עד השנה האחרונה.

הילדים נולדו לאמא שמשרבטת סיפורים פה ושם. הם מעולם לא חתמו על הסכם בו הם מוותרים על זמן אמא בשביל אנשים אחרים, שהם לא מכירים אפילו.

עצות!

כותבים? דברו עם בני הזוג שלכם על כמה התמיכה שלהם חיונית. על זה שבלעדיהם לא תוכלו ליצור. תסבירו שהיצירה עוזרת לכם לפרוק ולהתמודד עם נושאים שמעיקים עליכם, ובמקביל התחייבו שבשום שלב לא תעמידו את היצירה מעל מערכת היחסים שלכם.

בנות זוג של כותבות? תמכו. הן לא יכולות ליצור בלעדיכן. הן לא עושות "דוקא" כשהן בוהות בחלל במבט ריק, הן באמת מנסות להבין מה השלב הבא. אתן לא חייבות לאהוב את מה שהן עושות, אבל מאד יעזור אם תביעו עניין, אם תשאלו מה מפריע / תוקע אותן. לפעמים סתם לדבר יעזור להן לשחרר את התקיעות, ואחר כך תקבלו אותן שמחות בהרבה.

ולתוהים, זו ההשראה של קינג, בהקדשה ב"שמים שבורים", הספר שלעולם לא היה נכתב בלי המשפחה שלי.

יאללה, לכו לכתוב.

סיפור לאחד בנובמבר: נאנו, הברזות, כתיבה ומרק

האחד בנובמבר הוא הפתיח לחודש הכתיבה הבינלאומי, NaNoWriMo, או National Novel Writing Month. הרעיון הוא פשוט: בכל יום כותבים, ובסוף יש ספר.

לא סתם כותבים, כותבים 1667 מילה ביום, כך שאחרי חודש מגיעים לחמישים אלף מילה ספר ממש, שאותו עורכים אחר כך, משכתבים, ומוציאים לאור (בתקווה).

כידוע, כתיבה מעודדת כתיבה וכאשר מתחייבים לכמות מילים פסיכית (תאמינו לי ש 1667 זו כמות פסיכית של מילים), אז לא מפסיקים לכתוב. בהתחלה כותבים את כל הרעיונות הטובים, אחר כך את הרעיונות הפחות טובים, ובאיזשהו שלב מכניסים פנימה פיראטים, נינג'ות ומסע בזמן.

הדבר היותר כיפי מלכתוב בנאנו הוא להצטרף לקבוצת כתיבה. המארגנים של הנאנו העולמי מעודדים את הכותבים שלהם להתאגד ולשבת ביחד. או כדי לכתוב או כדי לקטר. בכל מקרה – חברה.

הנאנו הראשון שלי היה נאנו 2008. עבדתי במקום שמצץ לי את הרצון לחיות, עם תינוקת בת שנה ששתתה לי את הלילות, אבודה וחסרת כיוון מקצועי, ו…

ואני לא זוכרת אם גיליתי על נאנו לבד, או שדיברו עליו בפורום אורט זצ"ל, אבל אני כן יודעת שבאחד בנובמבר 2008 התחלתי לכתוב סיפור שמתחיל בגרביים.

היו שם פרטים מהטכניון (שעדיין היה טרי בזכרוני), ובחורה אבודה, והמון המון ספרים. אבל יותר חשוב מזה – אדם אחד שהכרתי מכנסים שאל אותי אם אני רוצה להצטרף לקבוצת הכתיבה שלו. הוא שאל את זה לפני נובמבר, כמובן, כי הוא היה אדם מאד מסודר (מהבחינה הזו). הוא אמר שהוא מתכנן לעשות נאנו, ושהוא מתכנן להקים קבוצת כתיבה שתפגש פעם בשבוע כדי להגדיל את ספירת המילים ולתמיכה סיפרותית, וזה נשמע מגניב לאללה, אז הצטרפתי.

מעולם לא השלמתי את הנאנו ההוא. למעשה, פרשתי אחרי שבועיים, נדמה לי, והתחלתי לשכתב (מה שלא אמורים לעשות בנאנו), ונטשתי את הסיפור לגמרי.

אבל לא את קבוצת הכתיבה.

בנובמבר 2009 הייתי בתחילת ההתמחות, ניהלתי את כנס מאורות, עבדתי בחיפה, ולמרות זאת החלטתי לעשות נאנו. כי זה כיף, וכי נפגשתי בכל שבוע עם אנשים כותבים. הפעם היה לי רעיון קצת יותר מורכב, על עולם שיש בו קרע שדרכו דברים זולגים, ויש את השומרים שמגנים על הכל והם חייבים להיות ילדים, ו…

גם את הנאנו הזה לא השלמתי. מהר מאד עברתי לשכתב ולארגן אותו לצורת ספר ואחר כך הבנתי שאין לי רעיון מגובש מספיק, ועם הניהול של הכנס וההתמחות אין שום סיכוי שאצליח לכתוב 1667 מילה ביום.

בשנת 2010 כבר לא עשיתי נאנו (אפילו שהדסקטופ המתחלף שלי עדיין הכיל את לוח השנה של "רק עוד קצת").

אבל עדיין הייתי בקבוצת הכתיבה.

נפגשנו בכל עונה, בכל מזג אוויר, בכל מצב חניה. בהרכבים משתנים. עם לפטופים משתנים. עם סלולרים שהלכו והפכו למתוחכמים. החלפנו רעיונות ועשינו קריאות בטא אחד לשני, ופרסמנו! וזכינו בפרסים (כל אחד בנפרד). ופיתחנו הרגלי עבודה משונים למדי, ושיחות עידוד מטופשות, ובדיחות. אה, ומרק.

החלק של המרק הוא כזה – הייתי מגיעה והייתי צריכה קפה (כי זו אני). אבל אם היה חורף, אז המארח היה מכין לנו מרק (כי זה הוא), ותמיד היתה לי התלבטות אם קודם לשתות את הקפה או קודם את המרק, ובכל מקרה בסוף שניהם היו פושרים.

(ועכשיו אני מבינה שלא הכנסתי את המרק ל"זהירות, שביר").

החלק היפה בקבוצה הוא שהיא גדולה מסכום חלקיה. היא יותר מהחברים בה. במאי לפני שנה וחצי היוזם של הקבוצה, האדם שבזכותו למדתי שאני מסוגלת לכתוב ספר, שאני מסוגלת לפנות זמן שמוקדש רק לכתיבה, שהכין לי מרק…. ובכן, הוא החליט להבריז. לגמרי. לכולנו, בבת אחת, ובלי הודעה מוקדמת.

שזה, תודו, ממש לא מנומס. להקים קבוצה שתלויה בנוכחות שלך, בבית שלך ובמרק (!) שלך, ואז להעלם.

לקח לנו המון זמן לחזור. לקח לי המון זמן לחזור לכתוב. אבל אנחנו עדיין כותבים. אנחנו עדיין ביחד.

ואתם יודעים מה? גם מה שהוא כתב עדיין קיים. עדיין איתנו. כל הנאנואים הלא-גמורים, כל המיילים, כל ההודעות, הכל עדיין כאן.

החשיבות של נאנו מבחינתי היא לא לכתוב ספר בחודש.

היא לדעת ש*אפשר* להתחייב למכסת מילים. לדעת שאפשר להתגבר על בעיות עלילתיות. ובעיקר…

לדעת שאפילו שכתיבה היא אחד המקצועות הבודדים שיש בעולם, אפשר להיות בודדים ביחד.

שבו לכתוב.

מוזה, דדליינים, משמעת והשראה (לא חשמלית)

אחד המיתוסים הגרועים והמסרסים ביותר לגבי כתיבה הוא הנושא של השראה. כל שאמנית מתחילה צריכה לעשות הוא לשבת בחדרה (רצוי בפנים מעונות), ולהמתין שהמוזה תופיע, רצוי בענן מבושם וערפל מלא מסתורין. או אז האמנית שלנו תתחיל להקליד בשצף, אצבעותיה מונחות על ידי ההשראה בלבד, וכל שיצא מתחת ידיה יהיה מושלם, מדהים ומופלא. אחרי שהמוזה תסיים היא תתפוגג (ענן, ערפל וכו') והאמנית שלנו תחזור לשבת בפנים מכורכמות ותמתין לסבב הבא, כי אי אפשר לכתוב בלי מוזה, ואין טעם לנסות אפילו.

זה, כמובן, בולשיט מוחלט.

בתור התחלה, פרצי השראה כשהם מגיעים, הם מגיעים במקלחת, בתור בסופר או בפקק.

בגלל זה אני מחזיקה פנקס ברכב וכותבת לעצמי פתקים מסוג "שהיא תחנוק אותו *לפני* שהעכברוש נושך".

דבר שני, אם הייתי מחכה למוזה, עדיין הייתי מחכה.

השראה היא דבר מטופש, חמקמק, לא אמין ובעיקר – נדיר. ממש ממש נדיר. עדיף להמתין לירידת מחירי המילקי. (וגם יותר מזין).

החלק ההרסני באמת הוא האמונה שאי אפשר לכתוב בלי מוזה. זה קשקוש מוחלט. להפך. הכתיבה הטובה באמת נעשית כשצריך לכתוב. כשאין ברירה. כשחייבים לשים מילים על נייר, ואז המוזה מסתכלת מאחורי הכתף ואומרת לעצמה, "הי, קורים כאן דברים מעניינים, אולי אצטרף?".

הנה כלל כתיבה שמנחה אותי:

כתיבה גורמת לכתיבה.

כלומר, הדבר שגורם לכתיבה לזרום הוא להתחיל לכתוב. לא להמתין בקיטוני הצר לענן מלא השראה שינחת עלי, אלא להתחיל לשים מילים על דף. מקסימום הן יהיו גרועות. זה לא משנה. ברגע שמתחילים, הדברים מתחילים לזרום. כתיבה מניעה כתיבה. זה הדבר היחיד שעובד עבורי, וכל מי שצפתה בכתיבה שלי אתמול יכול  לראות את זה. איך בהתחלה עצרתי כל משפט, ואח"כ כל פסקה, ואח"כ זה רץ מעצמו כי הסיפור תפס תאוצה ולא הייתי צריכה יותר לשבור את הראש.

להמתין להשראה זה דבר נורא, והאמונה שאי אפשר, לא, סליחה, ש*אסור* לכתוב בלי השראה זו אמונה קטלנית לכתיבה. מקסימום כותבים גרוע ומשכתבים אח"כ.

(וכבר כתבתי במקום אחר ששכתוב הוא חלק חיוני מכתיבה ושכלום לא יוצא מושלם אף פעם).

ומכאן – דדליינים ומשמעת.

הסיבה שאני כותבת בבתי קפה או עם חברים היא שהמשמעת העצמית שלי בתחת. אם אני בבית במקרה הטוב אני אעשה כביסה וכלים. במקרה הרע אני אכנע לקריאת הפוך, וביי ביי יום כתיבה. מה שגורם לי להתניע כתיבה הוא הידיעה שאני *עכשיו* יושבת לכתוב. לא ממתינה להשראה אלא בפועל מתיישבת ומתחילה לשים מילים על דף. גרועות. עלגות. לא משנה. אפשר לשנות, כי כתיבה מניעה כתיבה. אבל אני *לא* מחכה להשראה, ו*לא* מצפה שרעיון יכה בי. הרעיונות יגיעו, זו לא שאלה בכלל. הם תמיד באים. רק צריך לגרום להם להבין שבדיוק כמוני, הם צריכים להגיע לעבודה, והדרך לזמן אותם היא לשים מילים על דף. באיזשהו שלב יגיע רעיון טוב יותר, אבל השלב הזה לא יגיע בלי ההתחלה של מילים על דף.

מכאן – לא עוד כותבת מכורכמת אלא משמעת. או סתם קפה. גם קפה זה טוב.

והדבר הנוסף הוא דדליין. אם המוזה מסתורית ובלתי ניתנת להשגה, דדליין הוא הדבר הטוב ביותר לכותב. כי דדליין עושה עבורינו את מה שאנחנו צריכים – מציב גבול שעד אליו אם המוזה לא מכה (והיא לא מכה), אנחנו חייבים לזמן אותה בעזרת מילים על דף. שני הדברים, משמעת ודדליין שנשמעים מנוגדים ליצירה חופשית ומשוחררת הם חיוניים לכתיבה. בלעדיהם לא הייתי יוצרת כלום חוץ מצורות בפוך.

(שזה סוג שונה לגמרי של יצירה).

ועכשיו – עצות!

  1. ותרו על המוזה. היא לא תגיע. שחררו את הרעיון שהיא מכה אחרים ורק אתכם לא. היא לא מגיעה לאף אחד, כי היא תקועה בפקק באיילון והוויז שלה שבור.
  2. ותרו על האשליה כאילו רק דברים שנכתבים בעזרת מוזה שווים את העבודה. כמעט ואין כאלה, וגם מה שנכתב בעקבות השראה פתאומית עדיין זקוק לשכתוב.
  3. פתחו שגרת עבודה. יום, שעה, סופ"ש, לא משנה. כמו כל עבודה אחרת. מקום שאליו אתם הולכים, פותחים את המחשב ומתחילים לשים מילים על דף.
  4. צודו דדליינים כאילו חיי הכתיבה שלכם תלויים בזה. פרויקטי כתיבה, תחרויות, תאריך הגשה שאי אפשר לדחות. כשיש דדליין פתאום אין ברירה וכותבים.
  5. שבו לכתוב.

דברים שלמדתי בוורלדקון (!!!!1)

אני עושה הפסקה קצרה בין רשומות טיול כדי לרכז במקום אחד את כל שיעורי הכתיבה שלמדתי. הרשמים האלה נאספו בעיקר בפאנלים או בשיחות בבית קפה, אם הייתי עירנית מספיק כדי לרשום אותם.

פאנל – בעיות בספר השני

הפאנל התרכז בשאלה אילו בעיות אופייניות לספר השני, ומה הדרך היעילה לפתור אותן. הועלו מספר רעיונות, והתמקדתי באלה שרלוונטים אלי.

(מוסיפה בהערת ביניים – לייזה הזכירה בשיחה שבספר שני, כלומר, ספר המשך, לרוב בוחרים אחת משתי דרכים: או שבוחרים כמה דמויות בודדות מהספר הראשון וממשיכים איתן, או שבוחרים דמות משנית מהספר הראשון ומשתמשים בה כדי לחקור איזורים של העולם שטרם נחקרו. יש עוד אפשרויות, אבל אלה העיקריות.)

בספר השני פעמים רבות לא יהיה סיום מספק כמו בספר הראשון, וזה לגיטימי. הסיבה היא שהספר השני אמור לרמז (בי ןהשאר) על העלילה הגדולה, הנבל הגדול של כל הסדרה, ולא רק הנבל של הספר הראשון. זה יכול להיות אותו נבל, אבל הרעיון הוא שיש קשת עלילתית גדולה שמקיפה כמה ספרים, ולכן זה בסדר שהספר השני לא יסגור הכל.

איך להכניס מידע מהספר הראשון בלי להעיק על הקורא/ת שכבר מכיר/ה את הדמויות ו/או לא זוכר/ת כלום?

  • פלאשבקים של אדם עם PTSD – הרי דברים איומים ונוראיים קרו בספר הראשון. אפשר להשמש בכך כדי לפתח את הדמות הזו בספר ההמשך, ובו זמנית לעזור לקוראים להזכר במה שנאמר.
  • פרולוג – כולם הסכימו שזו דרך פחות מקובלת היום, אבל עדיין אפשרית.
  • החלק הכי חשוב – *לא חייבים להכניס מידע מהספר הראשון*. מה שחשוב הוא שהקורא/ת ת/יקבל את כל המידע הרלוונטי כדי להבין ולהינות מהספר. אין צורך להזכיר את כל סיבוכי העלילה בספר הקודם, אלא אם זה חיוני להבנת הספר השני. קריטי שהעלילה של הספר השני תהיה מוכלת בתוך עצמה, בלי להתלות על מה שקרה בספר הראשון.

טעויות להמנע מהן

  • להכניס באופן מכוון לספר הראשון דברים שאפשר יהיה להרחיב בספר השני: דמות שקופצת לרגע, קטע מהעולם שלא ייחקר באותו ספר וכו'. מקומות שאפשר יהיה להשתמש בהם אחר כך.
  • לא להגביל את הדמויות יותר מדי, כי המגבלות יישארו להמשכים. למשל – דמות שלא יכולה לתקשר עם העולם היא דמות שאולי תעזור ליצירת עלילה מעניינת, אבל ההמשכים יהיו כאב ראש נוראי (נאמר ע"י משתתפת פאנל שכתבה דמות שלא מתקשרת עם העולם, ובסיפור השמיני באותו עולם היא עשתה כישוף כדי להסיר את המגבלה הזו).

נקודות קריטיות

  • לא לבזבז זמן על אקספוזיציה. רק מה שחשוב לעלילה של הספר צריך להיות בו. כל השאר יכול לעוף.
  • אם זה לא משרת את העלילה של הספר – שלא יהיה בסדר. גם אם בספר הראשון נאמרו כל שושלות היוחסין של כל הדמויות, אם זה לא חיוני לספר השני, אין צורך לחזור על כך.

אחת הפאנליסטיות צחקה שהחיים שלה נהיו קלים בהרבה מהרגע שהיא הפסיקה לכתוב סדרות ועברה לכתוב רק ספרים שעומדים בזכות עצמם. זה אכן נכון, ומעניין. קל יותר לכתוב ספר בודד מאשר סדרה, ובכל מקרה אם ניגשים לסדרה כדאי לתכנן אותה (גם אם לא כותבים אאוטליין) כדי שיהיו קצוות חוט להרים בהמשך הדרך.

פאנל – ספרי שמע

  • בספרי שמע לא מקריאים את ה"הוא אמר" וכו'. כאשר כותבים ספר ישירות כספר שמע אפשר פשוט לסמן למקריא/ה מי אומר/ת מה, והמקריא/ה ת/יעשה את העבודה כמו שצריך. זה נכון להרבה הוצאות, חוץ מאשר לאודיבל וחברה נוספת, ששתיהן מתעקשות שהספר יוקרא בדיוק כפי שנכתב, כולל תגיות הדיאלוג.
  • חיוני להקריא את הספר לפני ההגהה האחרונה. רק כך תופסים טעויות רציניות, כולל משפטים שסותרים את עצמם, מילים שקשות להגיה, וכמובן – דיאלוגים שלא זורמים.
  • אין אפשרות לרפרף קדימה בספר שמע, ולכן אנשים מפסיקים להאזין וזהו. זה בניגוד לספר קריאה, שבו אפשר פשוט לדלג על התיאורים המשעממים ולהמשיך לקרוא. לכן בספרי אודיו (אם כותבים ישירות לאודיו) קריטי לשמור על מתח אחיד לאורך הסיפור ולא לאפשר נקודות "בריחה" מהסיפור.
  • בספרי אודיו יש אפשרות להשתמש בצלילים להעברת מידע נוסף. למשל – החלקה על מדרון מושלג, צליל הגעת אימייל, ואפילו אפשר להשתמש בצלילים על מנת לרמז על גיל ומצב הדמויות. למשל – שימוש בצליל של שיחת וואטסאפ לעומת צליל של AOL.
  • יש אפשרות להקליט את הספר בשלב מוקדם של העריכות. כלומר לפני הגהה סופית. כך, אם יש טעויות בספר, אפשר לתקן אותן ולהקליט, והוא עדיין יהיה זהה לתוצר המודפס (זה במקרים של אודיבל, שהם מחייבים שהספר המוקלט יהיה זהה לספר המודפס).
  • אפשר ורצוי לכתוב על הטקסט שיוצא להקלטה "נא ליצור קשר עם הכותב/ת" ולצרף מייל / טלפון בשביל שאם למקליט/ה יהיו שאלות אפשר יהיה ליצור קשר עם הכותב/ת. כך נמנעות טעויות הגהה והקראה, וספר השמע יוצא טוב יותר.

שיחה עם טמפסט – בית קפה

  • לעשות תחקיר ראוי על האוכלוסיה שאותה רוצים להכניס לסיפור – מקורות תרבותיים, היסטוריים, וכו'. חיוני לדבר עם נציגים של האוכלוסיה הזו כדי לוודא שלא מדובר בסטראוטיפים שיש לנו אלא להכניס עומק (אדם אמיתי) לסיפור שלנו.
  • לדעת שכל מה שנכתוב, ליברלי ככל שיהא, יהפוך למיושן בעוד 20 שנה, אם החברה תמשיך להתקדם לכיוון ליברלי.
  • צריך להכיר את הנקודות העיוורות שלנו כבעלי פריבילגיות (עור לבן, מין, סיסג'נדר וכו'). רק מתוך הכרת הנקודות העיוורות אפשר לכתוב דמויות מאוכלוסיות מוחלשות בצורה מכבדת.
  • אין בעיה להכניס דמות משנה (לא POV) שהיא חלק מאוכלוסיה מוחלשת, כדי לתת ייצוג לאכולוסיה הזו בסיפור. חיוני לשים לב שלא מכניסים את הדמות הזו כסטראוטיפ אלא נותנים לה נפח ותפקיד ראוי בסיפור.
  • אפשר להשתמש ב sensitivity reader – קורא/ת שמגיע/ה מהאוכלוסיה המוחלשת ושיכול/ה לעלות על בעיות בהצגת האוכולוסיה הזו בסיפור. מומלץ לשלם לקורא/ת הזה, כי לא מדובר בקריאת בטא רגילה ולא מדובר במעגל החברים הקרוב.

שדים, אבל בסבבה

את "פנדמוניום" בכלל לא הייתי אמורה לקנות. התכוונתי לבקש אותו כספר לביקורת מהכלבלב או מקני, אבל בגלל כל מיני דברים זה לא יצא לפועל. באחד האמשים יצאתי לרכוש מתנות יומולדת לחברים של הגדול, מצאתי שלושה ספרים ונדרשתי להשלים לארבעה בשביל מבצע כלשהו. "פנדמוניום" היה שם ולפיכך נקנה. כשקניתי אותו אפילו לא זכרתי על מה הוא, רק שקני מרייר עליו בלי הפסקה כבר חודשים. הנחתי שאם הוא יהיה גרוע תמיד אוכל להשתמש בכך בשביל לצחוק עליו ועל הטעם הספרותי הקלוקל שלו. win-win מבחינתי.

הספר נסע איתנו לפאריז ביחד עם חברו, "איליום" (שאותו אני "קוראת" כבר למעלה משנה, ותקועה באותה נקודה). קראתי את העמוד הראשון, ראיתי שהוא מצוין, הילדים התחילו לריב, הנחתי את הספר ולא חזרתי אליו.

ביומיים האחרונים הבנזוג התחיל וסיים את הספר. זה מאד יוצא דופן מבחינתו – הוא נשאר ער עד לפנות בוקר כדי לסיים. אלה דברים שאני בדרך כלל עושה, ולפיכך, היווה המלצה טובה עוד יותר מכך הדיאלוגים שהוא ניהל עם הספר תוך כדי קריאה. בין החביבים עלי היו – "איזה טבח!", "הא! עליתי על זה לפניך!" והיקר מכולם, "וואו".

לפיכך אתמול, בתור פיצוי על "האח הקטן" התחלתי לקרוא את "פנדמוניום". התחלתי בערך בתשע וסיימתי בשתיים לפנות בוקר. עצרתי רק כדי לשתות, להחזיר שמיכה ליושביה, ופעם אחת לשירותים.

הנה התקציר הלא-מספיילר של פנדמוניום:

זה אחלה ספר. הוא לא כושל ולו פעם אחת בכל מה שנוגע לבנית עולם, העברת מידע לקורא, פעולות הדמויות, עלילה, תיאורים, יצירת מתח… תנקבו במשהו – גרגורי עשה את זה נכון. אני לא אומרת שהוא הספר הטוב ביותר קראתי אי פעם (בין השאר כי אני לא זוכרת את כל הספרים שקראתי), אבל הוא ללא ספק הראשון שאין לי משהו רע להגיד עליו. כמו שקני אמר, הנאמנות של גרגורי לדמויות ולעולם שהוא בנה כל כך מוחלטת שאי אפשר למצוא פגם בהתנהלות שלהן, פשוט כי הן עושות בדיוק מה שכל אדם אחר היה עושה באותו מצב.

ממליצה בחום לא לקרוא את הכריכה האחורית ואפילו להמנע מביקורות. עד כדי כך כיף לקרוא אותו מבלי לדעת עליו כלום.

אם אתם רוצים סיפור אחר, וקצר בהרבה של דריל גרגורי שמתעסק באותם נושאים, שווה לקרוא את  "גוף שני, הווה" (שבו דוקא יש פגמים, אבל לא הרבה).

הנה תקציר עם קצת יותר ספוילרים:

בעולם שבו שדים משתלטים על גופם של אנשים ועושים בהם כרצונם, כולם נמצאים במצב התגוננות תמידית. כאשר תהיתי איך הם יכולים לחיות ככה הגיעה השורה "אפילו ישראלים עולים על אוטובוסים", והבנתי. הסיפור ממוקד בגיבור שמנסה להפטר משאריות דיבוק שאחז בו בתור ילד, מצב שלא תואר מעולם בספרות הרפואית בהיסטוריה האלטרנטיבית בספר. כן, יש גם היסטוריה אלטרנטיבית שמונעת מנוכחות השדים, וזה מגניב. יש גם דמויות מרתקות והמון בדיחות.

כבר אמרתי שזה ספר מעולה ואתם צריכים לקרוא אותו?

הנה הביקורות מאתר האגודה ומבלי פאניקה על פנדמוניום. שתראו שזו לא רק אני.

והנה המחשבות שלי על הספר (המווון ספוילרים):

כאשר אני צריכה להגדיר את עצמי אני תמיד משתמשת באותה שורה שכתבתי לפנטסי.קון 2007, הכנס הראשון שהרציתי בו – "אמא, רופאה וחובבת בסדר חשיבות משתנה". כי ככה אני מגדירה את עצמי, על פי המעגלים אליהם אני שייכת. אם יקחו ממני את המקצוע, תמיד ישארו לי התחביבים, ואם יקחו אותם, תשאר המשפחה, ואם יקחו אותה – אז תשאר רק האצה שהינני, שמוגדרת על ידי עשרות מעגלים קטנים יותר. הדברים שכתבתי, הדברים שקראתי, הדרך שבה אני מתבטאת, חוש ההומור שלי, תחומי הענין שלי. ה"אישיות" שלי שבעצם מוגדרת מהדברים שאני עושה כתוצאה מהדברים שחוויתי.

ואם לוקחים גם את אלה נשארת ההגדרה המאד בסיסית של "אשה, 1.60, שער כהה, משקפיים". כמו שמתארים את האנשים שנעלמים מביתם.

ואם יקחו את זה?

אני כלום. רוח שמשוטטת בעולם.

במהלך הספר מפשיטים מהגיבור שכבה אחרי שכבה את כל מה שמגדיר אותו. את המקצוע שלו, את הזכרונות שלו, וברגע הקריטי של הסיפור – את המראה שלו. הנקודה שה הוא נוטש את הגוף שלו היא נקודת הויתור, משום שעד לאותה נקודה הוא עדיין יכול להעמיד פנים שהוא משתגע, שכוחות כלשהם שולטים בו, שהוא רק צריך למצוא את הטריק שיכלא את השד לעולם, והכל יהיה בסדר. אבל מאותה נקודה לא נותר לו כלום.

זה נכון שלוקח לו קצת זמן להבין את זה, אבל לא נורא. אין לו את הפריבילגיה של לקרוא את הספר בשקט בסלון. הוא אשכרה צריך לחיות את הסיפור הזה.

האבדן של הזהות העצמית כל כך מוחלט ומלא וסופי שאי אפשר להחזיר את הסיפור יותר. אי אפשר לכלוא את השד בחזרה בבקבוק, אם תסלחו לי על הקלישאה המתבקשת. והחלק הגרוע ביותר – אין לאף אחד יותר מושג מי הוא הגיבור. אפילו הוא עצמו לא יודע להגיד מי הוא. אין לו יותר צורה חיצונית, אין לו מקצוע או תחביבים או משפחה, יש לו אישיות שהתפתחה במהלך זמן כתוצאה מהקשבה ליותר מדי סיפורים, אבל גם היא שאולה מהחיים שאין לו יותר, והדבר היחיד שיש לו היא מטרה מעורפלת לחזור לחור שחור בולעני. יופי.

בסוף הספר בכיתי. אם אתם לא מאמינים לי אתם יכולים לשאול את הבנזוג. בכיתי כי כל כך רציתי שהספר יגמר עמוד מוקדם יותר, שהגיבור יגיד ללו, "אתה יודע מה, אתה צודק. אני יכול לחיות ככה," ולו ישחרר אותו וכולם יהיו מאושרים לנצח. או בערך. או בכלל לא, אבל הי – החיים הם סבל. לפחות היה לו גוף!

ברור שאי אפשר לגרום לספר להגמר ככה. ספר שמדבר על אבדן הזהות בצורה הזו חייב להגמר בויתור מוחלט עליה, אחרת הוא לא נאמן לעצמו. וכך השד, שיכול לתפעל עולם ומלואו, מוותר על הגוף ונוטש אותו לטובת ילד בן חמש שעכשיו תקוע בגוף של בן עשרים וחמש ואמו צריכה לגדל אותו מחדש.

אבל לא רק השד מאבד את זהותו (שמעולם לא היתה שלו), כולם מאבדים חלקים משמעותיים מעצמם. האמא שבעצם מעולם לא גידלה את הבן שלה, האח שמעולם לא גדל עם אחיו הצעיר, הפסיכיאטרית שעזרה לאישיות הלא-נכונה, ואני לא מדברת בכלל על דל שמתעורר בגוף לא-נכון, עם המשפחה הלא-נכונה, והחיים הלא-נכונים, בעיר לא-נכונה. אני די בטוחה שהוא היה מעדיף את פתרון ה"אני יכול לחיות ככה" של השד.

היחידים שלא נפגמים הם השדים האחרים. איך הם יכולים להפגע? הרי אין להם זהות. הם ארכיטיפ חסר מטרה. מסתבר שההגנה הטובה ביותר מפני אבדן הזהות היא חיים בלעדיה, תוך שימוש בזהות שהוכתבה לך על ידי ילד משותק וטובע בן עשר.

אני לא יודעת להגדיר את הספר הזה. אני לא יודעת אם הוא טרגי, כי אמנם הסוף שלו עצוב, אבל הוא בכוון ה"נכון" המתחייב. אני לא יודעת אם הוא ביקורת עלינו, שלוקחים דברים כמו זהות, עצמאות ואישיות כמובנים מאליהם. אני אפילו לא יודעת להגדיר אם הוא מד"ב או פנטסיה (הבנזוג אומר שפנטסיה, אני אומרת שמד"ב. זה יופי של ויכוח בשתיים ורבע לפנות בוקר).

אבל הנה מה שאני כן יודעת – הספר הזה גרם לי לחשוב עליו הרבה אחרי שהוא נגמר. הוא גרם לי להסתכל על העולם בצורה קצת שונה. הוא גרם לי לדמיין, ומבחינתי זו בדיוק המטרה של ספרות טובה.

ועכשיו למשהו שונה לחלוטין

אחרי שעה של בכי על אבדן הסבתא שלי הגעתי לרשומה של קני, שגרמה לי לחייך.
אכן, חיי מטופשים להפליא מאז שהפכתי לכחולה, וכוללים נסיונות מגוחכים להשלטת סדר בפורום של אנשים בוגרים המתעקשים להתנהג בכמו ילדים בגן חובה שלכל אחד יש את הצעצוע הנוצץ שחברו מעונין בו.
בשלב כלשהו פניתי לסקיפי לעזרה והעצה הטובה ביותר שהיא נתנה לי (מעבר ללנשום עמוק ולהפסיק להקפיץ למעלה שרשור שאמור למות) היתה להפסיק להתווכח. אז הפסקתי להתווכח, ואני רק רוצה להגיד דבר אחד –
יש כמה וכמה כותבים (וכותבות) מבטיחים מאד בפורום, שמפנימים הערות במהירות מסחררת, מבינים איך להשתמש במילים לטובתם, ואפילו מעריכים אותי (שזה בכלל מעיד על שיפוט משובח לאין-שיעור). אז הזמן בפורום לא הולך לאיבוד. יש עתיד.

עכשיו תגידו "אמרתי לך".