Posts Tagged ‘לוקסמבורגינג’

יום אחרון, או – איכס, טיסות

תקשיבו. טיסות זה ממש רע. בייחוד טיסות לילה. למה לעזאזל הזמנתי שוב טיסת לילה?

התארגנו בשתיים לפנות בוקר באומללות רבה, ולאפליקציה שאיתה הזמנתי את המונית לקח נצח להתעדכן בשם הנהג ושעת ההגעה. המונית הגיעה בזמן, נפרדנו מהבנזוג, ויצאנו לדרך חשוכה וקצרצרה לשדה התעופה.

עברנו כירטוס עם הצגת הבדיקות שלנו, והנציגה הבטיחה לי שהגייט שלנו לטיסת ההמשך קרוב מאד לגייט שבו ננחת. הבידוק הבטחוני גם היה מהיר להפליא, ומכיוון שהגענו שעתיים וחצי לפני הטיסה היו לנו שעתיים ורבע לשרוף בשדה הנתיבות. מזל שמצאנו מקום שבדיוק הוציא את הקרואסונים החמים מהתנור, כך שיכולנו להתיישב בפינה מרוחקת, לבלוס פחמימות וחמאה, לשתות קולה, ולגלוש באינטרנט החינמי של שדה התעופה עד לטיסה שלנו.

הטיסה היתה קצרה וקיבלנו מים ולחמניה עם פצפוצי שוקולד! יחי לוקסאייר!

כל השמחה התפוגגה ברגע שהנחתנו בשארל דה גול וגילינו לחרדתנו שהנציגה בלוקסמבורג לא לגמרי מכירה את שארל. במקום להתרווח ולשתות קפה צרפתי ואולי עוד קרואסון, מיהרנו לאורך כל בית הנתיבות. היו לנו ארבעים דקות לחצות אותו לפני שפותחים את העליה למטוס, וניצלנו את כולן בריצה, גיחת שירותים, ועוד ריצה.

הגענו לבידוק הבטחוני בו נשאלתי האם יש לי ויזה לישראל. עניתי בשמחה ובששון שאני אזרחית, ואיפשרו לי לעבור. כמה לא מפתיע. חלפנו על פני נקודת בידוק בטחוני, אבל לא נראה שאנחנו אמורים לעבור בו, אז לא טרחנו לבדוק ופשוט המשכנו בריצה כדי להספיק למטוס שלנו.

הגענו לקצה התור שלנו, והמתנו בסבלנות בזמן שאחת מדיילות הקרקע נזפה באדם שעמד עם מסיכת בד על הסנטר בלבד. הדיילת שבדקה את הכרטיסים שלנו לא טרחה להסתכל על בדיקות ה-PCR, והשלטים שבכל מקום הזהירו לשמור על ריחוק פיזי דיברו על מרחק של מטר בלבד בין אדם לאדם. לא שניים כמו בארץ, אפילו לא אחד וחצי כמו בלוקסמבורג. מטר. אחד. צרפת, אין פלא שאת אדומה בוהקת אם זה הריחוק הפיזי שאת הגדרת.

המטוס של איירפרנס היה מצויד הרבה יותר טוב. יותר מקום לרגליים, קיבלנו שמיכה, כרית ואוזניות, היתה ארוחה סבירה לגמרי, וקפה! היה קפה! ואפילו טעים!

הצלחתי להתנמנם קצת, לקרוא קצת, ובסוף לנחות.

החזרה לארץ שונה לגמרי מכל נמלי התעופה האחרים. בכל מקום שלטים שמבהירים שאנחנו חייבים להבדק עם הנחיתה (לזיהוי וריאנטים), הכל קודר ומדכא, ואפילו העובדה שחמים לשם שינוי וכולם מדברים עברית לא סייעה להרגשת הבית. מה שעוד פחות עזר הוא העובדה שקיבלתי סמס מאיירפרנס שאנחנו אמנם הגענו לישראל, אבל המזוודה שלנו לא הספיקה לעלות לקונקשן, והיא תשלח בהמשך. הדברים שהיו במזוודה: בגדים מלוכלכים לכביסה, תה גרמני עבור השותפה המושלמת לחדר, והמטענים של הסלולרי והשעון החכם שמסיבה עלומה כלשהי קרן של לפנות בוקר חשבה שזה רעיון חכם לדחוף למזוודה במקום להשאיר בתיק הגב. יופי, קרן.

מילאנו טופס מזוודה אבודה, עשינו בדיקת PCR, ויצאנו לזרועות המחבקות של ההורים שלי שהגיעו לאסוף אותנו.

הביתה, לגורים, לגלידה שהקטסיטרית הנפלאה שלנו השאירה לנו בפריזר, מקלחת, טלוויזיה ולישון. לבד.

קרבוש כבר מתגעגע לסיון

יום רביעי, או – הליכה מרובה

הגדול התעורר מוקדם ויצא לפגוש נערה שהוא מכיר מהאינטרנט. כן ממש כך. הם מתכתבים כבר כמה חודשים, היא מהולנד, הוא עכשיו בלוקסמבורג, אז נשמע לשניהם הגיוני להפגש בעיר ולהסתובב. מכיוון שההורים שלה היו בסדר עם זה, ומכיוון שהגדול מספיק גדול להתקשר אם נתקעים, ציידנו אותו במזומן ושלחנו אותו לדרכו בזמן שאנחנו נשארנו במיטה לא לעשות כלום כי יום שבת, ותנו לנוח.

כשהצלחנו לגרד את עצמנו מהפוך הכנתי בריוש מטוגן, שזה כמו חלה מטוגנת אבל עם בריוש ובלוקסמבורג. המשכנו להתבטט עד הצהריים, כשהוחלט פה אחד (שלי) שבאמת יש גבול לכמה התבטטות אפשר להכיל במדינה זרה, מה גם שמחר זה היום האחרון שלנו, והחלטנו לצאת למרכז לחפש חנות מזכרות כדי להביא משהו חזרה הביתה. הקטנה ביקשה שניסע באוטובוס, מה שהתברר כרעיון מצוין כי האוטובוס הביא אותנו כמעט עד איפה שהיינו צריכים.

טכנית, כיוונו את פעמינו לחנות מזכרות ספציפית. מעשית, עצרנו בכל מקום שנראה מעניין.

שבת בצהריים במדינה אירופאית בזמן מגיפה הסתבר כמו שבת בצהריים במדינה אירופאית שלא בזמן מגיפה, אבל בלי לשבת בתוך המסעדה אלא רק בחוץ. מלא אנשים הסתובבו בכל מקום, ישבו ואכלו, ובעיקר, היו. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי כל כך הרבה אנשים בבת אחת. בטח שלא בשנה האחרונה בארץ.

מצאנו חנות ספרים בצרפתית וגרמנית, שלידה יש את חנות הספרים באנגלית הגדולה ביותר בלוקסמבורג. רציתי לקנות לריקה את ההוביט בלוקסמבורגית, אבל כששאלתי את המוכר אם יש לו את הספר הוא הסביר לתיירת הפעורה שאין מספיק קוראי מדב"פ בלוקסמבורגית כדי שיתרגמו את הספרים לשפה הזו, בייחוד בהתחשב בכך שכל לוקסמבורגי שמכבד את עצמו מדבר גם גרמנית, צרפתית ואנגלית.

נו, טוף.

חנות המזכרות הלוקסמבורגית התגלתה כמלאה בדברים יקרים ולא שימושיים, והמשכנו ממנה לחנויות צעצועים חביבות שגם הן היו מלאות בדברים יקרים ולא שימושיים. נו, לא כל מקום צריך להיות המלי'ז או הפורבידן פלאנט. מצד שני, מרכז לוקסמבורג הוא אחלה מקום להסתובב בו, עם מזג אוויר אירופאי אביבי נעים (היום. בעוד שבוע צפוי גשם וג'יפה).

חברנו לגדול ולנערה המיסתורית שהתגלתה כנחמדה ממש, והוחלט על סושי וחזרה הביתה לאכול כי כולנו נלחצנו מכמות האנשים מסביב שפשוט… נמצאים. אלוהים. לא שמעתם שיש פנדמיה??

חזרנו הביתה בטראם שהיה כיפי בפני עצמו, ושונה מאד מאוטובוס.

אכלנו את הסושי שגם כן היה טעים! ואמנם לקחתי מנה זוגית, אבל הבנזוג לקח לעצמו משהו אחר ולכן חיסלתי הכל לבד, שזו הדרך המועדפת עלי לאכול סושי.

הגדול חזר לשוטט בעיר עם הנערה מהאינטרנט, הקטנה פרשה למיטה עם טאבלט, והבנזוג ואני התפנינו למיליון סידורים. חיפשנו איירביאנבי למאי עבור הבנזוג, חיפשנו דירות לשכירה לאחר שיהיה לנו חוזה ומשכורת (כי צריך את שניהם בשביל לשכור כאן), ואז הגיע החלק הכי פחות כיפי – אריזה. רק לשם שיני הוא לא היה לא כיפי רק כי חוזרים לארץ אחרי טיול, אלא כי הבנזוג נשאר רחוק מאיתנו, ויש לנו עוד לפחות חודשיים עד שנוכל לחבור אליו מחדש. אני מאד בעד שהוא יתקדם ויצליח, רק שהפרידה קשה לי.

ואז, כרגיל, לישון. כי מאוחר ועייפים ויש טיסת לילה (שוב).

יום שלישי או – בנק על הבוקר

התחלנו את הבוקר עם בריוש וחמאה, שזו ארוחת בוקר ראויה לכל הדעות. כלומר, כל המשפחה התחילה את הבוקר עם בריוש וחמאה, אני התחלתי את הבוקר בלתאם לכולנו בדיקות PCR לקראת החזרה לארץ. טכנית, יש כל מיני מעבדות שמאפשרות בדיקות בתשלום ברחבי לוקסמבורג והן יחסית זולות, אבל כולן מחייבות רכב כדי להגיע אליהן או נסיעה של לפחות שעה בתחב"צ, ובאיזשהו שלב נשברתי ובעצה אחת עם יואב הלכתי על הפתרון התיירותי של לקבוע תור לבדיקה בנמל התעופה. זה יקר ולא נוח, אבל לפחות רק במרחק של חצי שעה באוטובוס מהבית, ואפשר יהיה לעשות דברים כיפים אחר כך במקום לשרוף יום שלם על נסיעות ברחבי הדוכסות הגרנדיוזית.

אחרי קביעת התור יצאנו לבנק. כלומר, רצנו לבנק. אין תחב"צ נוח מהדירה שלנו לבנק, אבל יש המון גבעות בדרך. מתנשפים ומיוזעים הגענו לפינה בה נפרדנו מהילדים. הם הלכו לגינה להשתובב עם צבים וברווזים, ואנחנו לפגישה בבנק עם בנקאים לוקסמבורגים חמורי סבר.

כלומר, בנקאית לוקסמבורגית סופר-נחמדה שהסבירה לנו את כל התהליך, התפלאה שאנחנו חושבים על חשבון משותף והמליצה בעדינות אירופאית ללכת על חשבונות נפרדים כמו שמקובל אצלם, ואחר כך הרימה גבה על זה ששיניתי את השם אחרי הנישואין כי זה מאד לא מקובל בלוקסמבורג, מסתבר. זה לקח קצת יותר משעה, אבל בסיומה היינו לא רק תושבים רשמיים של לוקסמבורג אלא גם הבעלים הגאים של שני חשבונות בנק! עכשיו רק נשאר לחתום על חוזי עבודה, כי בלעדיהם החשבונות אינם פעילים…

חזרנו לפארק, הבנזוג הלך לאסוף את הילדים ואני ניסיתי להזמין ארוחות בוקר לכולנו. מסתבר שקל מאד לאתר זרים בלוקסמבורג – הם אלה שלא דוברים ארבע שפות. במקרה שלי – אני מדברת רק אנגלית ועברית, המוכרת מדברת רק צרפתית, ושתינו מנסות לבנות על הצרפתית הרצוצה שלי ועל המון תנועות ידיים.

מזל שהצבעה על דברים היא שפה בינלאומית, וכך יכולנו לשבת במרפסת האלגנטית, לאכול אקלרים אלגנטים ולשתות תה אלגנטי בעודינו צופים על פארק אלגנטי.

אחרי האוכל יצאנו לתחנת האוטובוס ונסענו בשמחה רבה לשדה התעופה. הבדיקה היתה מבחילה כצפוי, אבל הסתיימה! ויכולנו לחזור בדיוק למקום ממנו יצאנו כי הילדים רצו להראות לנו את הפארק ואני רציתי להכנס לחנות שהאינטרנט טען בתוקף שהיא מלא בקומיקס ומרצ'נדייז. בפועל היא היתה מלאה בפורנו, ומהר מאד נסוגנו לאחור והלכנו להסתכל על צבים (שקוראים להם בנצי, לטענת הילדים) וברווזים (שגם להם קוראים בנצי, לטענת אותם ילדים), ומלא מלא טבע, כי לוקסמבורג היא עיר שמנסה לשמר את הטבע שלה. לכן בכל מקום יש עצים עתיקים, בריכות, ופיסות דשא פסטורליות.

חזרנו הביתה למנוחה לפני יציאה נוספת לארוחת ערב עם חברות של הבנזוג מאוניברסיטת החלל. הקטע הוא שבגלל הקורונה כל המסעדות נסגרות בשש, כך שנפגשנו לארוחת חצי-ערב בארבע וחצי במסעדה חביבה עם אוכל חביב במחירים מוגזמים, אבל לא נורא. החלק החשוב היה החברה המשעשעת.

אחרי האוכל חזרנו לדירה, והגדול ואני יצאנו לעוד סיבוב סופר כי נגמרו לנו פירות היער באופן מסתורי (אני אכלתי הכל), ומיץ התפוזים (לשם שינוי לא באשמתי).

כשחזרנו לדירה ניסינו לצפות ב knives out אבל באמצע הסרט כולנו התייאשנו מהניסיון להשאיר את העיניים פקוחות, והוחלט על פרישה למיטה לקראת היום האחרון שלנו כאן.

בנצי!

יום שני, או – משפחה לוקסמבורגית בטיול לוקסמבורגי

שלום. אנחנו מלוקסמבורג. כן, כן. אמנם הכתובת שלנו היא איירביאנבי, אבל יש לנו מסמכים שאומרים שאנחנו תושבים! היינו בטוחים שמהעירייה יגידו לנו שחסרים מסמכים ושנחזור מחר עם טופס 73/צ מלא, או משהו כזה, אבל לא. הכל מסודר, גמור ומובנה.

ומה עושה משפחה לוקסמבורגית אחרי שהיא קיבלה הודעה שהיא הכי לוקסמבורגית? קמה מאוחר, כמובן.

מצאתי מסעדה שגוגל מפס הבטיח לי שיש בה קאפקייקס ממש טעימים, ואחרי שהצלחנו למשות את עצמנו מהמיטות, יצאנו להסתובב בעיר. מצאנו שלושה סופרים שנראו יותר מזמיני פנים ופחות יקרים מהסופר הקרוב ממש, ואחרי המשך שיטוט מצאנו את המסעדה. הגענו אליה ב 11:03, נכנסנו לשאול אם אפשר לאכול גם ארוחת בוקר ומיד נתקלנו בתשובה של "לא, אנחנו מגישים ארוחות בוקר רק עד אחת עשרה." משהבחורה מאחורי הדלפק ראתה שפנינו נפלו היא מיד אמרה, "אבל אנחנו נשמח להכין לכם משהו! רק תזמינו!"

בלוקסמבורג לא מאמינים בתפריטים מנייר. כלומר, יש תפריטים מנייר, אבל רק תיירים משתמשים בהם. לוקסמבורגים אמיתיים מתיישבים לשולחן וסורקים את קוד ה QR שמוצמד אליו כדי להכנס לתפריט ולהזמין משם. כלומר, לוקסמבורגים שיש להם אינטרנט. לי, ספציפית לא היה אינטרנט ולכן פשוט הזמנתי את הדבר הראשון שהיה בתפריט – בייגל עם אבוקדו. יאמי. אבוקדו.

אחרי שסיימנו לאכול הזמנו מבחר קאפקייקים ויצאנו לטיול בעיר. את מרכז העיר חוצה עמק ציורי להפליא, מהסוג שמגיע קומפלט עם עצים, דשא, ציפורים, מבצר וחומה שאפשר לטפס עליה, לחסות בצילה, או להתגונן מאחוריה כשהברברים פולשים. מצאנו בינת חמד בין כל שאר פינות החמד והתפטמנו בסוכר, כולל כמה סלפים מתבקשים עם דגל לוקסמבורג ברקע.

חזרנו הביתה לאור מחאות הילדים שעשינו כבר מספיק דברים ליום אחד, נחנו, והצלחנו לשכנע את הילדים לצאת שוב, הפעם – לסופר! הרפתקאה נפלאה. הילדים היו בעניין בשביל להשיג חטיפים, הבנזוג היה בעניין בשביל להשיג אוכל, ואני בעיקר רציתי לקנות קפה.

ונחשו מה מצאנו ברגע שנכנסנו פנימה? קפה! מלא מלא קפה! מאושרת בחרתי קפסולות ולאחר מכן איפשרתי למשפחה להכניס לעגלה גם דברים חסרי חשיבות כמו חלב, לחם, ביצים וחמאה.

חזרנו, הגדול שיחק קצת ב-VR שהבאנו איתנו, אבל העייפות הכריעה את כולם ואחרי ארוחת ערב מסוג "כל מה שקנינו פלוס פירות יער", הלכנו לישון כמו המשפחה הלוקסמבורגית הטובה שאנחנו.

בייגל עם אבוקדו (ובייקון)
קאפקייקס!

יום ראשון, או – ברוכים הבאים לאיחוד, אל תביאו קורונה

הבעיה בטיסת לילה היא שהיא בלילה. זה משהו שהספקתי לשכוח אחרי שנה בלי חו"ל. על הנייר היא נשמעת נפלא – עולים לטיסה, ישנים בטיסה, יורדים רעננים ליום טיול בחו"ל. בפועל היא אומרת להשאר ערים כל הלילה, להגיע שפוכים לטיסה, לעלות למטוס ולא להצליח להרדם כי זה יותר גרוע מלישון באוטובוס, ולהגיע ליום הראשון בחול מחוסלים מעייפות.

אבל כאמור, שכחתי את זה. ולכן הוחלט שכל בני הבית יישארו ערים. הגורים מאד שמחו מהחברה. לשם שינוי היה להם בפני מי להתרוצץ באמצע הלילה! הגדול מיד עבר למחשב ולדבר עם כל החברים מהחו"ל האמריקאי שלו בלי שיגידו לו ללכת לישון, הקטנה החזיקה מעמד באומץ עד 23:00, ואז נרדמה. ואנחנו? אנחנו ארזנו את כל הדברים של הבנזוג לשלוש מזוודות וטרולי וסידרנו את הבית עבור הקטסיטרית שהסכימה לחרף את נפשה ולשמור על שלושה גורים ובית.

ואם מדברים על הגורים – כמה אוכל צריך להשאיר להם? כידוע, הם הכי רעבים, ומעולם לא טעמו פירור מזון. יצאנו מהבית בחצות, וסיון היתה אמורה להגיע רק בשמונה בערב, מה שאומר – 20 שעות שלמות בלי אף בן אנוש שידאג להם לצלחות מלאות! הבנזוג העיר שהם חיות טרף ושבטבע הם מסתדרים, אבל בחרתי לא להקשיב לו. במקום זה מילאנו להם את קערות המזון, והשארתי קעריות מים בכיור, למקרה שהם ירצו לשתות ממקום שהוא לא קעריות המים שלהם.

וזהו, באיזשהו שלב לא נשאר יותר מה לעשות בבית, והכל היה מוכן, ותמרנו ארבע מזוודות, טרולי אחד, ארבעה תיקי גב, שני בני נוער, שני הורים, סבא וסבתא לשתי המכוניות של ההורים שלי, ויצאנו לנתב"ג.

נפרדנו בכניסה, כי תקנות קורונה. עטינו מסיכות N95, שיש להן ריח של מסיכות גז והן מקשות על הנשימה באופן שכבר הרבה שנים לא חוויתי, כי קורונה. היה שומר בכניסה שהיינו צריכים להציג בפניו בדיקות PCR שליליות ותעודות מתחסן, כי תקנות קורונה. העירו לאנשים לשים מסיכות, כי תקנות קורונה. אני יכולה להצדיק כל אחת ואחת מהתקנות, וברור לי למה הן חיוניות, ועדיין היישום שלהן גורם לעולם להראות מעט אפרורי יותר. אין חיבוקים, או שמחה, או דיבורים נלהבים של מי שעומדים לטוס לחו"ל. יש חשש באוויר ושקט כי בארץ יש מליוני מחוסנים והמגפה סוף סוף בדעיכה, אבל מעבר לקו הכניסה לנתב"ג יש קורונה.

נכנסנו, חמושים בתעודת קיצור התור של הקטנה, כוח העל הידוע שלה מאז הנסיעה הקודמת, ולא היינו צריכים להפעיל אותו. בכלל. בשביל מה? היו רק ארבעה אנשים בתור לפנינו כי חו"ל הוא עדיין לא דבר נגיש וכיפי אלא משהו שעושים כשצריך ותו לא.

דייל הקרקע קיבל את הדרכונים שלנו, ובפעם הראשונה לא הסתפק בזה, אלא שאל איפה הדרכונים האירופאים שלנו, ואז ביקש את תעודת הנישואין שלנו, כולל חתימת נוטריון כי לבנזוג אין דרכון אירופאי. למישהי שעמדה בתור לידנו לא איפשרו לעלות על טיסה שעושה קונקשן דרך אירופה כי אין לה דרכון אירופאי ולכן היא מנועה מלהכנס לתחומי האיחוד. כן, כן, אפילו בקונקשן. אלה תקנות שמשתנות כל הזמן, ויש סיכוי שמזמן בו אני מקלידה את זה ועד שהפוסט יתפרסם הן ישתנו שוב. ובכל זאת שווה להדגיש – תבדקו את התקנות בכל מקום! זה שהדרכון שלכם יכול להכניס אתכם למדינה א', לא אומר שתוכלו לעבור דרך מדינה ב'.

הבידוק הבטחוני הצחיק אותי מאד, כי בפעם הראשונה היינו ארבעה אנשים עם ארבעה תיקי גב, ובכל תיק גב היה משהו דיגיטלי שהיה צריך להוציא. לפטופים אצלנו ואצל הגדול, טאבלט אצל הקטנה. הפכנו למשפחה בה לכל אחד יש את התיק שלו, עם הדברים שלו, והאמצעים הדיגיטלים שמחייבים שיקוף משלו. הקטנה היתה צריכה גם לנתק את משאבת האינסולין שלה ולשקף אותה בנפרד, בניגוד לחו"ל הקודם לפני שנה וחצי. אני לא יודעת אם זה בגלל הגיל (היא כבר בת 13) או התקנות, או שפשוט יש פחות עומס אז הבידוק נכנס ליותר פרטים. נגלה בשנים הבאות.

נתב"ג עצמו נראה כאילו הוא יצא מסרטי האימה החביבים על כולנו. כל החנויות סגורות, המזרקה כבויה, מעט אנשים פזורים בין שולחנות. כל מזנוני האוכל סגורים למעט שניים. ואף אחד לא מסתובב. הרי תמיד בנתב"ג מסתובבים כי משעמם ואין איך להעביר את הזמן עד לטיסה. אבל עכשיו כל אחד ישב במקום שלו ואכל/שתה בשקט. לעזאזל איתך, קורונה!

אנחנו הלכנו לשבת במתחם המזון הסגור, והבנזוג קנה לארבעתנו קולה במקדונלדס (שהיה פתוח!). היו רק שני כסאות ליד כל שולחן, מה שאמר שצריך להוסיף עוד שני כסאות, ואני, בתור הישראלית שאני, גררתי את הכסא מורגלת היטב ברעש שמסביב כדי שהוא יכסה על רעש הזזת הכסא. אבל לא היה רעש. היה שקט מצמית, וכל נתב"ג שמע את הכסא הנגרר שלי, ואת נזיפה של הקטנה, "אמא! לא לימדו אותך בגן שכסאות מרימים ולא גוררים?".

כן כן, גבירותי ורבותי, הקטנה בת השלוש עשרה נזפה בי בקול רם באמצע מקום ציבורי. היא לגמרי מתבגרת.

המטוס היה… מטוס. נו. אוטובוס מעופף שבו את לא יכולה לבחור איפה לשבת, הכסאות צמודים מדי, ואי אפשר לפתוח חלון. מצד שני, בזכות הירידה במספר הטיסות היוצאות, הוא המריא בזמן! לא עוד המתנה מייגעת על המסלול בזמן שמחכים שכולם ימריאו. פשוט הופס, ולאוויר. אשכרה כמו הנהיגה בסגר הראשון כשהכבישים היו ריקים.

השכנים שלי למושב היו זוג שמסיכה מבחינתם היא המלצה בלבד, והייתי צריכה לנעוץ בהם מבטים מרושעים ולהעיר לשים את המסיכה גם על האף. אלוהים. אנחנו כבר יותר משנה בחרא הזה ואנשים עוד לא הבינו איך שמים מסיכה. ואז, כמובן, שבמושב שלפני התיישבו זוג עם תינוק. יאי לי. זו הולכת להיות טיסה כה כיפית.

אבל מסתבר שזה שיש לי מצברוח רע לא אומר שאני צודקת. הקטנה ואני הלכנו לשירותים, וראינו שיש המון מושבים ריקים בטיסה. כשחזרנו למקום שלנו גיליתי שהזוג שישב לידי הלכו למושב ריק אחר (כנראה שגם להם לא היה נעים לשבת במטוס עם קפוצת שפתיים עצבנית שנוזפת בהם לשים מסיכה), מה שאמר שלמשפחה שלנו היו עכשיו שישה מושבים! הגדול והבנזוג נשארו בצד שלהם, הקטנה הצטרפה לצד שלי והתיישבה ליד החלון, והתינוק במושב לפני נרדם. היו לי כל מיני תוכניות לטיסה – לקרוא את הספר שאני צריכה לכתוב עליו blurb, להמשיך לכתוב סיפור, להאזין לפודקאסטים, אבל ברגע שהיה מעט שקט ולא הייתי צריכה לדאוג מזוג נטול מסיכה לידי, נרדמתי.

כשהתעוררתי היתה זריחה בצד שלנו, והקטנה התלהבה מכל הצבעים שהיא רואה. באופן כללי, היא מאד שמחה בנסיעה הזו, אני מקווה שהשמחה תמשיך גם בשלבים היותר-מתישים שעוד מצפים לנו.

היא גם מצאה עננים שנראים כמו צבים שהולכים אחד אחרי השני, וצילמה אותם, רק שכידוע, תמונות של עננים אף פעם לא יוצאות כמו שאת רוצה כי הם זזים! אז יש תמונת עננים חמודה בלי שרואים שאלה באמת צבים.

יש לי הרבה בעיות עם לופטהנזה, אבל הבעיה העיקרית היא העובדה שהם עוברים דרך פרנקפורט. אני שונאת את שדה התעופה בפרנקפורט. הייתי שם לפני שנה וארבעה חודשים עם אהוד, וכבר אז הוא היה בית נתיבות נורא. קודם כל – יש מלא מלא תורים. דבר שני הוא ענק, ושום דבר לא נמצא במקום הגיוני. דבר שלישי – אין איפה לשבת שם! דבר רביעי… טוב, רגע. קוםד מעבר הגבול.

כפי שהתכוננו מראש, השוטר במעבר הגבול ביקש את הדרכונים האירופאים שלנו, את תעודת הנישואין המתורגמת והחתומה, ואז הוא אמר את מה שכולם מפחדים לשמוע, "אני צריך לבדוק עם הממונה שלי". דרך אגב, אז גם התברר לנו למה עיכבו את האשה בתור בנתב"ג, כי כדי לעבור לטיסת הקונקשן צריך לעבור במעבר גבול של האיחוד, ואם את לא מורשית להכנס לאיחוד, את לא יכולה לעשות קונקשן דרך פרנקפורט.

אחרי שתי דקות ונצח קיבלנו את האישור, והבנזוג קיבל חותמת ויזת כניסה לאיחוד בדרכון. חותמת! אמיתית! בדרכון! התלהבתי מזה יותר מהראוי, כנראה. עברו המון שנים מאז שראיתי דרכון שמחתימים בכניסה לאיפושהו!

(חוץ מארה"ב, אבל ארה"ב לא נחשבת כי היא מוזרה).

נכנסנו לתחומי האיחוד, וחלפנו על פני שוטרי מכס גבוהים, במדים, ועם פרצופים מאיימים, והגדול אמר לי שמרגיש לו מאד מלחיץ לעבור ליד שוטרים גרמנים מאיימים. ובכן, כן. שוטרים הם תמיד מלחיצים, אבל בצמידות כ"כ גבוהה ליום השואה (לפני שלושה שבועות בסך הכל), זה עוד יותר מלחיץ.

בבידוק שוב נדרשנו להוציא את כל כלי האלקטרוניקה מהתיקים, ולפני שהספקתי לשאול משהו, הקטנה ניגשה בעצה לבודק, הסבירה באנגלית מרשימה מאד שיש לה סוכרת, שיש לה משאבת אינסולין, שאלה האם היא אמורה לסרוק אותה בנפרד, ואני נשארתי פעורת פה. זהו. סופית. אני האמא המביכה שהילדים שלה מוצלחים ממנה.

ואז, הקטע שאני ממש שונאת בשדה התעופה של פרנקפורט. הוא ענק. הוא ענק, ויש תורים (הפעם לא היו, הידד לקורונה), ושער העלייה למטוס נמצא בפיזדילוך, ובפעם הקודמת אהוד ואני כמעט פספסנו את הטיסה שלנו כי היינו צריכים עוד לנוע ברכבת בתוך שדה התעופה. למדתי מהניסיון ולא איפשרתי למשפחה שלי לעשות שום דבר אלא זירזתי אותם לשער העלייה למטוס. אחרי שנגיע, הבטחתי להם, נוכל לאכול, לשתות וללכת לשירותים. לא לפני.

עברנו על פני אתרים נוסטלגים כמו בית המרקחת שבו קנינו לאהוד פלסטר אחרי שהוא דפק את השוק באחד מהכיסאות הנמוכים מדי והזוויתיים מדי, כשחיכינו לטיסה חזרה לארץ. או בית הקפה ששרפו לי את הקפה ועשו לי פרצופים כשביקשתי שיחממו לי את קרואסון החמאה. לקח לנו כמעט שעה מהנחיתה ועד שהגענו לשער העלייה למטוס, ורק אז הרשיתי לעצמי להרגע. חזרנו לבית הקפה הידוע לשמצה, שעליו קיטרתי המון, מאז שחזרנו מדטרויט. הזמנתי קפה כדי לאפשר להם לגאול את עצמם. הקטנה הזמינה עוגייה עם עדשי שוקולד, הבנזוג ואני הזמנו פרעצל, והגדול… קרואסון חמאה. כשהתיישבנו לאכול הקטנה חיסלה את העוגיה מיד, הבנזוג ואני אכלנו את הפרעצל, והגדול קיטר שהקרואסון שלו מגעיל ולא טעים, ואין לו טעם של חמאה, והוא מגעיל.

וכך גיליתי שהוא באמת לא מקשיב לי!

הטיסה מפרנקפורט ללוקסמבורג היא של חצי שעה. מהיר יותר מהטיסה מת"א לאילת. ההודעות היו באנגלית ובגרמנית, והגדול תהה באיזה שפות יהיו ההודעות בחזרה מלוקסמבורג. נגלה בעוד מספר ימים, אני משערת.

וחשבתי על הפריבילגיות שלנו. ידענו מה צריך לארגן כדי לחצות את מעברי הגבול, כי יש לנו אוריינות טכנולוגית גבוהה, כי אנחנו יודעים לגשת למאגרי מידע ולשלוף את המידע הרלוונטי. ידעתי מה הנהלים של היציאה מהארץ, מה צריך לעשות כדי לעבור את הבידוק כאן, וידעתי מה האישורים הרפואיים החיוניים בתקופה הזו. הבנזוג עשה המון תחקיר על מה שנדרש כדי להכנס ללוקסמוברג (חוץ מהחלק הרפואי. החלק הרפואי הוא שלי). מה נעשה אחרי המעבר? כמה מהפריבילגיות האלה יישמרו לנו במדינה שדוברת הרבה יותר שפות, ושאנחנו זרים בה והאתרים שלה בשפות שאננו לא מדברים? כמה זמן עד שנרגיש בבית?

בטיסה מילאנו טופס ייעודי לתקופת הקורונה, כולל באיזה מושבים ישבנו וטלפון להודיע למקרה שהמצב שלנו יהיה קשה. שזה גם מגניב כי סוף סוף עובדים על פי נהלי מחלות זיהומיות, וגם מתסכל כי למה היה צריך מגיפה כלל עולמית כדי שנגיע למצב בו מנטרים במדויק מי ישב איפה?

ואז, הגענו.

כראוי לשדה תעופה במדינה אירופאית מתורבתת, לא היה עוד בידוק, לא היה לחץ, והיו הודעות שחלקת בגרמנית וחלקן בצרפתית. הכל מתורגם לאנגלית.

החלטנו לנסוע באוטובוס לדירה כי הוא יוצא משדה התעופה ומגיע ממש קרוב, וההחלטה התבררה כנכונה. לא רק כי התחבצ חינמי כאן, אלא כי זה היה שיחזור מדויק של הנסיעה באוטובוס בהלסינקי. קטן, חמוד, כריזה על כל התחנות, רואים את העיר, וחינמי. כבר אמרתי שהתחב"צ חינמית?

הדירה היא דירת איררביאנבי סטנדרטית. כלומר – קטנה, ממוקמת היטב, וכולה מרוהטת מקטלוג איקאה. לשם שינוי לא היה כמעט אוכל במקרר, אז נצטרך להתארגן על אוכל כדי להעביר את הימים הקרובים אם אנחנו לא רוצים לאכול רק במסעדות. אבל לא נורא.

אחרי שפיצחנו את הססמה לאינטרנט, יצאנו שוב. הפעם – לעירייה. המטרה הכי חשובה שלנו היא לוודא שהבנזוג יקבל אישור שהות בלוקסמבורג, ולכן זה הדבר הראשון שיש לעשות. איתרתי מסעדת המבורגרים מומלצת ליד, והתוכנית היתה פשוטה. נכנס, נחתום על מה שצריך, נקבל רשימה של כל האישורים שלא הבאנו איתנו, ונלך לאכול.

לקח לנו קצת זמן למצוא את בניין העירייה הרלוונטי. הוא פשוט נמצא ביחד עם עוד כל מיני בנייני עירייה לא רלוונטים לצרכינו המיידיים. התור היה קצרצר, ונכנסנו לפקיד נחמד שלקח את כל האישורים שלנו, שאל כמה שאלות, החתים אותנו על כמה טפסים, ואחרי שעה, סיימנו.

כלומר, זה לקח שעה, אבל אחרי שעה היו לנו אישורים שמכריזים על שנינו כעל תושבי לוקסמבורג, ולבנזוג אישור עבודה, ו… זהו. מטרת הנסיעה הושגה תוך שלוש שעות מהרגע שנחתנו. יאי לנו!

הלכנו להתארגן על ההמבורגרים המובטחים, רק שאז גילינו שהמסעדה פועלת בטייק אווי בלבד, ואין איפה לשבת. הגדול המורעב והעצבני דרש שנלך חזרה לדירה. אנחנו רצינו לאכול את הכל כשהכל עוד חם וטעים, כי צ'יפס קר זה לא כיף. מצאנו לנו פינה לשבת בה, והתיישבנו לאכול. הבעיה היא שההמבורגרים האלה מוגזמים בטירוף, והם אמנם טעימים אבל אני קיבלתי המבורגר כפול והגדול המבורגר מרובע. כן, כן, ארבעה המבורגרים. לא ברור לי איך אמורים לאכול את זה, בטח שלא בחוץ, והגדול האומלל התעצבן יותר ויותר כי הוא לא הצליח להתחיל לאכול אפילו.

הצלחנו לחסל חלק מההמבורגרים, וארזנו את עצמנו לחזור לדירה. הגדול התיישב לבלוס את ההמבורגר המרובע שלו, הקטנה התיישבה לצייר בטאבלט ואנחנו קפצנו לסופר להשלים ביצים, חלב וקוקנפלקס.

כשחזרנו הגדול רצה לדבר אתנו, ואחת לכמה דקות הסתכל לאחור לוודא שהחתולים לא קופצים על השולחן לאכול את ההמבורגר שלו או לשתות מכוס המים המלאה שלו, צחק כשנזכר שהגורים בבית במרחק יבשת שלמה, הסתובב לדבר איתנו, ולאחר כמה דקות שוב הסתובב להשגיח על ההמבורגר. הרגלים זה מוזר.

כלל, כולנו השתוללנו והפרנו את כל החוקים הקשורים לגורים. השארנו מזוודות פתוחות בכל מקום, כוסות מים על השיש, ארונות פתוחים, שקיות בחוץ, ואף גור לא השתחל לאף מזוודה, לעס שקיות ניילות בודדות, או השיר פרווה על בגדים מקובלים היטב בארון.

אף גור גם לא בא להתכרבל איתנו בלילה או לספר שכבר בוקר והוא צמא/רעב/רוצה לשחק.

מצד שני סיון סיפרה שהגורים ישנו איתה, שיחקו איתה, ושסטיקס הולכת אחריה לכל מקום ורוצה תשומת לב, אז לפחות לגורים יש מי שדואג להם.

התוכניות למחר: מסעדת קאפקייקס! ואולי פארק.

ברוכים הבאים ללוקסמבורג!