Posts Tagged ‘כתיבה וכאלה’

כמה דברים לגבי הכנסת א/נשים מהמציאות לסיפורים

כמו רוב שרשורי הכתיבה, גם השרשור הזה התחיל כי היה לי דדליין לעמוד בו. אז הנה כל מה שיש לי להגיד על הכנסת א/נשים מהמציאות לסיפורים:

אל.

אל תעשו את זה. זה רעיון רע, ממש ממש רע. בני אדם הם דמויות לא אמינות, לא מציאותיות, והכי נורא – באופן קבוע יתעצבנו מאיך שתציגו אותם בסיפור. הדמויות שמבוססות על א/נשים שאני מחבבת מזכירות את המקור אבל רק בקווים גסים. הם לא העתקים של המקור. הדמויות הן איך ש*אני* תופסת את האנשים האלה. כשאני כותבת מושא אהבה, למשל, אני משתמשת בקווים שאני אוהבת אצל הבנזוג אבל ממלאת את הדמות בתוכן שונה. כשאני כותבת חברים קרובים (כמו אהוד או איריס) אני משתמשת בנימה, משפטים או תנועות גוף, אבל לא מעתיקה אותם לסיפור.

אנשים הם אנשים, והם מתקיימים במציאות. דמויות הן דמויות ומטרתן לשרוד (או לא) את הסיפור. הן צריכות להתאים לעולם בו הן מתנהלות ולהשתנות בהתאם למטרת הסיפור, לא להיות "כמו x אבל בבחורה".

בסופו של דבר חיוני לזכור שכל הדמויות שלנו הן בעצם פנים שונות שלנו. איך *אנחנו* מתמודדים עם המצב בסיפור. לא איך איריס ואהוד יתמודדו עם פלישת חייזרים.

עצות!

  1. שימו לב לאנשים מציאותיים. משפטים שהם אומרים, תנועות גוף מעניינות, תגובות שונות מאיך שהייתם מגיבים.
  2. בבואכם לכתוב דמות, השתמשו במה שראיתם, אבל אל תשכחו שזה רק תבלין. זו לא הדמות! הדמות צריכה להתקיים במרחב הסיפורי, לא במציאות.מה שהופך דמויות למציאותיות הוא לא הביסוס שלהן על אנשים אמתיים אלא ההתמודדות שלהן עם מה שקורה בסיפור. השארו נאמנים לדמויות ולסיפור שלכם.
  3. קריטי!! אם אתם מתכוונים להשתמש ממש באדם אמיתי, דברו איתו וקבלו את הסכמתו. *אל תכניסו אדם אמיתי לסיפור בלי הסכמה*. זה יגרום לכעס מיותר ויהרוס לכם את הסיפור.

(הפעם היחידה בה הכנסתי אנשים אמתיים לגמרי לסיפור שלי היתה ב"זהירות, שביר", שהתפרסם ב"היה יהיה 2017". שני האנשים נפטרו בשנים האחרונות, ובשני המקרים קיבלתי הסכמה של בני המשפחה טרם הכנסתם לסיפור).

שבו לכתוב!

מודעות פרסומת

שרשור כתיבה – בני ובנות זוג

נשארו 12 יום לדדליין ולא עשיתי כלום היום בספר, לפיכך, רשומה על בני זוג של כותבים. או בנות זוג. או כותבות. דחיינות גאלור!

אני קוראת (בפעם השלישית) את "על הכתיבה", הספר היחיד של סטיבן קינג שאני מסוגלת לקרוא ולהינות ממנו. ובפעם השלישית הגעתי לקטע הבא:

זה קטע שאחריו באופן קבוע אני עוצרת, הולכת לבנזוג ואומרת לו תודה. כי כתיבה היא לא עבודה יצרנית. בייחוד לא כתיבת ספרים. בואו נודה בזה: אני לעולם לא אהיה סטיבן קינג, סטפני מאייר, ג'יי קיי רולינג, ג'ון גרישם או רם אורן. הכתיבה שלי היא מפלט חיוני מבחינה נפשית, אבל כלכלית זו החלטה מהגרועות שיש. אבל לבנזוג זה לא משנה. מבחינתו כשאני כותבת, זה חשוב וחיוני אפילו שאין שום כסף בסיפור. לא רק מבחינת הבנזוג, גם הילדים.

הם כבר יודעים ש"אמא כותבת" אומר ללכת לשאול את אבא לגבי שיעורי בית, לבקש מאבא ארוחת ערב ולהתארגן לבד לשינה. כשהם היו קטנים בהרבה הבנזוג היה מוציא אותם מהבית, או מארגן שנלך להורים וסבאסבתא שמרו עליהם בזמן שכתבתי. חלק מהספר הראשון שכתבתי (הידוע בכינויו "הרומן הגדול הבא של הספרות העברית" ולעולם לא יצא מתיקיית ה"טיוטות שנזנחו" שלי) נכתב בזמן שהגדול שיחק במשאיות על השטיח לידי והנקתי את הקטנה.

אני לא יודעת איך זה עובד במערכות משפחתיות אחרות, אבל ברור לי שללא התמיכה של כולם, מזמן הייתי מוותרת. אם מישהו מהם היה אומר שכתיבה היא דבר מיותר, שעדיף שאשקיע את זמני במשהו מועיל כמו להכין אוכל או לעשות עוד תורנות, לא הייתי כותבת. אני לא מכירה דרך להתגבר על התנגדות משפחתית.

משפחה תומכת לא אומרת רק להתארגן מנהלתית כדי לאפשר לי פנאי לכתוב. זה אומר גם לקרוא את מה שאני כותבת ולהעיר. פעם זה היה רק הבנזוג, היום הילדים הם חלק אינטגרלי מהתהליך. הם מציעים פיתולי עלילה, רעיונות לסיפורים וכמובן – נותנים לי רעיונות לשמות (לרוב של אנשים שהם לא סובלים). אני מעריכה את דעתם בעיקר כי שלושתם אומרים לי גם כשמשהו פחות טוב. כשסיפור משעמם, כשדברים לא עובדים או כשסתם העולם לא נראה להם.

צריך לזכור משהו – הבנזוג נכנס למערכת יחסים עם נערה שרצתה להיות רופאה. עבודה בחצי משרה ככותבת מעולם לא היתה על הפרק עד השנה האחרונה.

הילדים נולדו לאמא שמשרבטת סיפורים פה ושם. הם מעולם לא חתמו על הסכם בו הם מוותרים על זמן אמא בשביל אנשים אחרים, שהם לא מכירים אפילו.

עצות!

כותבים? דברו עם בני הזוג שלכם על כמה התמיכה שלהם חיונית. על זה שבלעדיהם לא תוכלו ליצור. תסבירו שהיצירה עוזרת לכם לפרוק ולהתמודד עם נושאים שמעיקים עליכם, ובמקביל התחייבו שבשום שלב לא תעמידו את היצירה מעל מערכת היחסים שלכם.

בנות זוג של כותבות? תמכו. הן לא יכולות ליצור בלעדיכן. הן לא עושות "דוקא" כשהן בוהות בחלל במבט ריק, הן באמת מנסות להבין מה השלב הבא. אתן לא חייבות לאהוב את מה שהן עושות, אבל מאד יעזור אם תביעו עניין, אם תשאלו מה מפריע / תוקע אותן. לפעמים סתם לדבר יעזור להן לשחרר את התקיעות, ואחר כך תקבלו אותן שמחות בהרבה.

ולתוהים, זו ההשראה של קינג, בהקדשה ב"שמים שבורים", הספר שלעולם לא היה נכתב בלי המשפחה שלי.

יאללה, לכו לכתוב.

מוזה, דדליינים, משמעת והשראה (לא חשמלית)

אחד המיתוסים הגרועים והמסרסים ביותר לגבי כתיבה הוא הנושא של השראה. כל שאמנית מתחילה צריכה לעשות הוא לשבת בחדרה (רצוי בפנים מעונות), ולהמתין שהמוזה תופיע, רצוי בענן מבושם וערפל מלא מסתורין. או אז האמנית שלנו תתחיל להקליד בשצף, אצבעותיה מונחות על ידי ההשראה בלבד, וכל שיצא מתחת ידיה יהיה מושלם, מדהים ומופלא. אחרי שהמוזה תסיים היא תתפוגג (ענן, ערפל וכו') והאמנית שלנו תחזור לשבת בפנים מכורכמות ותמתין לסבב הבא, כי אי אפשר לכתוב בלי מוזה, ואין טעם לנסות אפילו.

זה, כמובן, בולשיט מוחלט.

בתור התחלה, פרצי השראה כשהם מגיעים, הם מגיעים במקלחת, בתור בסופר או בפקק.

בגלל זה אני מחזיקה פנקס ברכב וכותבת לעצמי פתקים מסוג "שהיא תחנוק אותו *לפני* שהעכברוש נושך".

דבר שני, אם הייתי מחכה למוזה, עדיין הייתי מחכה.

השראה היא דבר מטופש, חמקמק, לא אמין ובעיקר – נדיר. ממש ממש נדיר. עדיף להמתין לירידת מחירי המילקי. (וגם יותר מזין).

החלק ההרסני באמת הוא האמונה שאי אפשר לכתוב בלי מוזה. זה קשקוש מוחלט. להפך. הכתיבה הטובה באמת נעשית כשצריך לכתוב. כשאין ברירה. כשחייבים לשים מילים על נייר, ואז המוזה מסתכלת מאחורי הכתף ואומרת לעצמה, "הי, קורים כאן דברים מעניינים, אולי אצטרף?".

הנה כלל כתיבה שמנחה אותי:

כתיבה גורמת לכתיבה.

כלומר, הדבר שגורם לכתיבה לזרום הוא להתחיל לכתוב. לא להמתין בקיטוני הצר לענן מלא השראה שינחת עלי, אלא להתחיל לשים מילים על דף. מקסימום הן יהיו גרועות. זה לא משנה. ברגע שמתחילים, הדברים מתחילים לזרום. כתיבה מניעה כתיבה. זה הדבר היחיד שעובד עבורי, וכל מי שצפתה בכתיבה שלי אתמול יכול  לראות את זה. איך בהתחלה עצרתי כל משפט, ואח"כ כל פסקה, ואח"כ זה רץ מעצמו כי הסיפור תפס תאוצה ולא הייתי צריכה יותר לשבור את הראש.

להמתין להשראה זה דבר נורא, והאמונה שאי אפשר, לא, סליחה, ש*אסור* לכתוב בלי השראה זו אמונה קטלנית לכתיבה. מקסימום כותבים גרוע ומשכתבים אח"כ.

(וכבר כתבתי במקום אחר ששכתוב הוא חלק חיוני מכתיבה ושכלום לא יוצא מושלם אף פעם).

ומכאן – דדליינים ומשמעת.

הסיבה שאני כותבת בבתי קפה או עם חברים היא שהמשמעת העצמית שלי בתחת. אם אני בבית במקרה הטוב אני אעשה כביסה וכלים. במקרה הרע אני אכנע לקריאת הפוך, וביי ביי יום כתיבה. מה שגורם לי להתניע כתיבה הוא הידיעה שאני *עכשיו* יושבת לכתוב. לא ממתינה להשראה אלא בפועל מתיישבת ומתחילה לשים מילים על דף. גרועות. עלגות. לא משנה. אפשר לשנות, כי כתיבה מניעה כתיבה. אבל אני *לא* מחכה להשראה, ו*לא* מצפה שרעיון יכה בי. הרעיונות יגיעו, זו לא שאלה בכלל. הם תמיד באים. רק צריך לגרום להם להבין שבדיוק כמוני, הם צריכים להגיע לעבודה, והדרך לזמן אותם היא לשים מילים על דף. באיזשהו שלב יגיע רעיון טוב יותר, אבל השלב הזה לא יגיע בלי ההתחלה של מילים על דף.

מכאן – לא עוד כותבת מכורכמת אלא משמעת. או סתם קפה. גם קפה זה טוב.

והדבר הנוסף הוא דדליין. אם המוזה מסתורית ובלתי ניתנת להשגה, דדליין הוא הדבר הטוב ביותר לכותב. כי דדליין עושה עבורינו את מה שאנחנו צריכים – מציב גבול שעד אליו אם המוזה לא מכה (והיא לא מכה), אנחנו חייבים לזמן אותה בעזרת מילים על דף. שני הדברים, משמעת ודדליין שנשמעים מנוגדים ליצירה חופשית ומשוחררת הם חיוניים לכתיבה. בלעדיהם לא הייתי יוצרת כלום חוץ מצורות בפוך.

(שזה סוג שונה לגמרי של יצירה).

ועכשיו – עצות!

  1. ותרו על המוזה. היא לא תגיע. שחררו את הרעיון שהיא מכה אחרים ורק אתכם לא. היא לא מגיעה לאף אחד, כי היא תקועה בפקק באיילון והוויז שלה שבור.
  2. ותרו על האשליה כאילו רק דברים שנכתבים בעזרת מוזה שווים את העבודה. כמעט ואין כאלה, וגם מה שנכתב בעקבות השראה פתאומית עדיין זקוק לשכתוב.
  3. פתחו שגרת עבודה. יום, שעה, סופ"ש, לא משנה. כמו כל עבודה אחרת. מקום שאליו אתם הולכים, פותחים את המחשב ומתחילים לשים מילים על דף.
  4. צודו דדליינים כאילו חיי הכתיבה שלכם תלויים בזה. פרויקטי כתיבה, תחרויות, תאריך הגשה שאי אפשר לדחות. כשיש דדליין פתאום אין ברירה וכותבים.
  5. שבו לכתוב.

דברים שלמדתי בוורלדקון (!!!!1)

אני עושה הפסקה קצרה בין רשומות טיול כדי לרכז במקום אחד את כל שיעורי הכתיבה שלמדתי. הרשמים האלה נאספו בעיקר בפאנלים או בשיחות בבית קפה, אם הייתי עירנית מספיק כדי לרשום אותם.

פאנל – בעיות בספר השני

הפאנל התרכז בשאלה אילו בעיות אופייניות לספר השני, ומה הדרך היעילה לפתור אותן. הועלו מספר רעיונות, והתמקדתי באלה שרלוונטים אלי.

(מוסיפה בהערת ביניים – לייזה הזכירה בשיחה שבספר שני, כלומר, ספר המשך, לרוב בוחרים אחת משתי דרכים: או שבוחרים כמה דמויות בודדות מהספר הראשון וממשיכים איתן, או שבוחרים דמות משנית מהספר הראשון ומשתמשים בה כדי לחקור איזורים של העולם שטרם נחקרו. יש עוד אפשרויות, אבל אלה העיקריות.)

בספר השני פעמים רבות לא יהיה סיום מספק כמו בספר הראשון, וזה לגיטימי. הסיבה היא שהספר השני אמור לרמז (בי ןהשאר) על העלילה הגדולה, הנבל הגדול של כל הסדרה, ולא רק הנבל של הספר הראשון. זה יכול להיות אותו נבל, אבל הרעיון הוא שיש קשת עלילתית גדולה שמקיפה כמה ספרים, ולכן זה בסדר שהספר השני לא יסגור הכל.

איך להכניס מידע מהספר הראשון בלי להעיק על הקורא/ת שכבר מכיר/ה את הדמויות ו/או לא זוכר/ת כלום?

  • פלאשבקים של אדם עם PTSD – הרי דברים איומים ונוראיים קרו בספר הראשון. אפשר להשמש בכך כדי לפתח את הדמות הזו בספר ההמשך, ובו זמנית לעזור לקוראים להזכר במה שנאמר.
  • פרולוג – כולם הסכימו שזו דרך פחות מקובלת היום, אבל עדיין אפשרית.
  • החלק הכי חשוב – *לא חייבים להכניס מידע מהספר הראשון*. מה שחשוב הוא שהקורא/ת ת/יקבל את כל המידע הרלוונטי כדי להבין ולהינות מהספר. אין צורך להזכיר את כל סיבוכי העלילה בספר הקודם, אלא אם זה חיוני להבנת הספר השני. קריטי שהעלילה של הספר השני תהיה מוכלת בתוך עצמה, בלי להתלות על מה שקרה בספר הראשון.

טעויות להמנע מהן

  • להכניס באופן מכוון לספר הראשון דברים שאפשר יהיה להרחיב בספר השני: דמות שקופצת לרגע, קטע מהעולם שלא ייחקר באותו ספר וכו'. מקומות שאפשר יהיה להשתמש בהם אחר כך.
  • לא להגביל את הדמויות יותר מדי, כי המגבלות יישארו להמשכים. למשל – דמות שלא יכולה לתקשר עם העולם היא דמות שאולי תעזור ליצירת עלילה מעניינת, אבל ההמשכים יהיו כאב ראש נוראי (נאמר ע"י משתתפת פאנל שכתבה דמות שלא מתקשרת עם העולם, ובסיפור השמיני באותו עולם היא עשתה כישוף כדי להסיר את המגבלה הזו).

נקודות קריטיות

  • לא לבזבז זמן על אקספוזיציה. רק מה שחשוב לעלילה של הספר צריך להיות בו. כל השאר יכול לעוף.
  • אם זה לא משרת את העלילה של הספר – שלא יהיה בסדר. גם אם בספר הראשון נאמרו כל שושלות היוחסין של כל הדמויות, אם זה לא חיוני לספר השני, אין צורך לחזור על כך.

אחת הפאנליסטיות צחקה שהחיים שלה נהיו קלים בהרבה מהרגע שהיא הפסיקה לכתוב סדרות ועברה לכתוב רק ספרים שעומדים בזכות עצמם. זה אכן נכון, ומעניין. קל יותר לכתוב ספר בודד מאשר סדרה, ובכל מקרה אם ניגשים לסדרה כדאי לתכנן אותה (גם אם לא כותבים אאוטליין) כדי שיהיו קצוות חוט להרים בהמשך הדרך.

פאנל – ספרי שמע

  • בספרי שמע לא מקריאים את ה"הוא אמר" וכו'. כאשר כותבים ספר ישירות כספר שמע אפשר פשוט לסמן למקריא/ה מי אומר/ת מה, והמקריא/ה ת/יעשה את העבודה כמו שצריך. זה נכון להרבה הוצאות, חוץ מאשר לאודיבל וחברה נוספת, ששתיהן מתעקשות שהספר יוקרא בדיוק כפי שנכתב, כולל תגיות הדיאלוג.
  • חיוני להקריא את הספר לפני ההגהה האחרונה. רק כך תופסים טעויות רציניות, כולל משפטים שסותרים את עצמם, מילים שקשות להגיה, וכמובן – דיאלוגים שלא זורמים.
  • אין אפשרות לרפרף קדימה בספר שמע, ולכן אנשים מפסיקים להאזין וזהו. זה בניגוד לספר קריאה, שבו אפשר פשוט לדלג על התיאורים המשעממים ולהמשיך לקרוא. לכן בספרי אודיו (אם כותבים ישירות לאודיו) קריטי לשמור על מתח אחיד לאורך הסיפור ולא לאפשר נקודות "בריחה" מהסיפור.
  • בספרי אודיו יש אפשרות להשתמש בצלילים להעברת מידע נוסף. למשל – החלקה על מדרון מושלג, צליל הגעת אימייל, ואפילו אפשר להשתמש בצלילים על מנת לרמז על גיל ומצב הדמויות. למשל – שימוש בצליל של שיחת וואטסאפ לעומת צליל של AOL.
  • יש אפשרות להקליט את הספר בשלב מוקדם של העריכות. כלומר לפני הגהה סופית. כך, אם יש טעויות בספר, אפשר לתקן אותן ולהקליט, והוא עדיין יהיה זהה לתוצר המודפס (זה במקרים של אודיבל, שהם מחייבים שהספר המוקלט יהיה זהה לספר המודפס).
  • אפשר ורצוי לכתוב על הטקסט שיוצא להקלטה "נא ליצור קשר עם הכותב/ת" ולצרף מייל / טלפון בשביל שאם למקליט/ה יהיו שאלות אפשר יהיה ליצור קשר עם הכותב/ת. כך נמנעות טעויות הגהה והקראה, וספר השמע יוצא טוב יותר.

שיחה עם טמפסט – בית קפה

  • לעשות תחקיר ראוי על האוכלוסיה שאותה רוצים להכניס לסיפור – מקורות תרבותיים, היסטוריים, וכו'. חיוני לדבר עם נציגים של האוכלוסיה הזו כדי לוודא שלא מדובר בסטראוטיפים שיש לנו אלא להכניס עומק (אדם אמיתי) לסיפור שלנו.
  • לדעת שכל מה שנכתוב, ליברלי ככל שיהא, יהפוך למיושן בעוד 20 שנה, אם החברה תמשיך להתקדם לכיוון ליברלי.
  • צריך להכיר את הנקודות העיוורות שלנו כבעלי פריבילגיות (עור לבן, מין, סיסג'נדר וכו'). רק מתוך הכרת הנקודות העיוורות אפשר לכתוב דמויות מאוכלוסיות מוחלשות בצורה מכבדת.
  • אין בעיה להכניס דמות משנה (לא POV) שהיא חלק מאוכלוסיה מוחלשת, כדי לתת ייצוג לאכולוסיה הזו בסיפור. חיוני לשים לב שלא מכניסים את הדמות הזו כסטראוטיפ אלא נותנים לה נפח ותפקיד ראוי בסיפור.
  • אפשר להשתמש ב sensitivity reader – קורא/ת שמגיע/ה מהאוכלוסיה המוחלשת ושיכול/ה לעלות על בעיות בהצגת האוכולוסיה הזו בסיפור. מומלץ לשלם לקורא/ת הזה, כי לא מדובר בקריאת בטא רגילה ולא מדובר במעגל החברים הקרוב.

שיעורי כתיבה מהמכשפה הרעה

המחזמר "מרשעת" מציג את סיפור הקוסם מארץ עוץ מזוית שונה: הצד של המכשפה המרושעת מהמערב. היא בכלל לא מרושעת, כך מתברר, אלא פשוט שונה. כמו כן, היא מקבלת את אחד השירים הכי פמיניסטים-נפלאים-כיפים שאני שומעת בריפיט כבר כמה חודשים ולאחרונה הבנתי שהוא אפילו מכיל עצות לכתיבה.

(אני לא מדחיינת בכלל כרגע!)

ובכן, להלן השיר "לקרוא תגר על כוח המשיכה", עם תרגום ל"כתיבתית":

Something has changed within me
Something is not the same
I'm through with playing by the rules of someone else's game

אחד הדברים החשובים שמסבירים לכותבים מתחילים הוא שעליהם לדבוק בכללים הקיימים. רק כאשר לומדים לכתוב על פי כללי הכתיבה, אפשר לשבור אותם ולכתוב דברים פורצי מסגרות. אבל אין הכוונה שאסור לכתוב דברים מוזרים בכלל. להפך. צריך לכתוב אותם, פשוט מומלץ לדעת מה שוברים לפני שהורסים את האגרטל משושלת מינג מהמאה התשיעית לפני הספירה.

לקח הכתיבה מכאן: מותר לשבור כללים, רק דעו איזה כללים אתם שוברים.

Too late for second-guessing
Too late to go back to sleep
It's time to trust my instincts, close my eyes and leap!

החלק המפחיד ביותר בכתיבה הוא הדף החלק. אין עליו כלום, אין אף מילה, ועכשיו הגיע הזמן לקחת את הרעיון המושלם שיש לנו בראש ולהפוך אותו לסיפור. הדרך היחידה להתמודד עם זה היא פשוט להתחיל. לכתוב מילה. משפט. דיאלוג. סצינה. בסוף יוצא מזה סיפור.

לקח הכתיבה מכאן: תקפצו!

It's time to try
Defying gravity
I think I'll try
Defying gravity
Kiss me goodbye
I'm defying gravity
And you won't bring me down

הפזמון, חוץ מהיותו מופלא באוזני, מכיל שורה אחת מאד חשובה: אל תתנו לאף אחד לדכא אתכם. אין הכוונה לקוראי בטא שאומרים לכם שסצינה ספציפית לא עובדת או שדיאלוג חורק. הכוונה לכל ה"נשמות הטובות" שבאות להסביר לכם למה כתיבה היא דבר מיותר ואיך תוכלו לנצל את זמנכם ביעילות אם במקום זה תשבו להדביק אגרטל סיני עתיק שבדיוק התנפץ.

לקח הכתיבה: לא להקשיב למי שמדכא אתכם.

I'm through accepting limits 'cause someone says they're so
Some things I cannot change but 'til I try, I'll never know!
Too long I've been afraid of losing love I guess I've lost
Well, if that's love, it comes at much too high a cost!

שתי השורות הראשונות חוזרות על הלקח שנלמד בבית הראשון – מותר לשבור כללים, רק דעו מה אתם שוברים.

שתי השורות האחרונות חשובות בהרבה: אין מה לרדוף אחרי אהבת הקהל. צריך לכתוב נאמנים לעצמכם. למה שמעניין אתכם. למה שחשוב לכם. אין שום חשיבות למה שפופולרי ומה שנדמה לכם ש"כולם רוצים". אופנות משתנות, והקהל הרחב בעצמו לא יודע מה הוא רוצה. גרוע מכך – ירגישו את הזיוף בכתיבה שלכם.

לקח הכתיבה כאן: תכתבו מה שחשוב לכם.

I'd sooner buy
Defying gravity
Kiss me goodbye
I'm defying gravity
I think I'll try
Defying gravity

And you won't bring me down

אל תדכאו את אלפבה!

Unlimited (unlimited)
My future is (future is) unlimited (unlimited)
And I've just had a vision
Almost like a prophecy
I know it sounds truly crazy
And true, the vision's hazy
But I swear, someday I'll be…

Flying so high! (defying gravity)
Kiss me goodbye! (defying gravity)

אל תאבדו פרופורציות. כל סיפור נגמר. כל ספר מסתיים. תמשיכו לכתוב. לא להתאייש. אני מבטיחה שהסוף יגרום לכם סיפוק (עד שיצוץ הרעיון הבא).

לקח הכתיבה: להביט רחוק!

So if you care to find me
Look to the western sky!
As someone told me lately,

"Everyone deserves the chance to fly!"

כל אחד יכול לכתוב. באמת. זה הדבר הכי פשוט בעולם. מילה, ואז עוד מילה, ואז יש משפט, ואחר כך יוצאים דברים מדהימים. אי אפשר להגיד "אני לא יודע/ת לכתוב". כתיבה היא מיומנות בסיסית שיש לכולנו. כתיבה טובה היא עניין של תרגול. הדרך היחידה להשיג את היכולת הזו היא לכתוב הררים של זבל במשך שנים, ואז משתפרים.

לקח הכתיבה: כל אחד יכול.

And if I'm flying solo
At least I'm flying free

זה קל. כתיבה זה עניין בודד. בגלל זה המציאו קבוצות כתיבה, כדי שנוכל להיות בודדים ביחד!

לקח הכתיבה: כן, כותבים לבד. גם אני. אז מה? העיקר שכותבים.

To those who'd ground me
Take a message back from me
Tell them how I am
Defying gravity
I'm flying high
Defying gravity
And soon I'll match them in renown!

כידוע, האויבים הכי גדולים שלנו נמצאים בתוך הראש שלנו. הקולות הקטנים שאומרים לנו שאנחנו לא טובים מספיק. לא מעניינים מספיק. בכלל, אולי הגיע הזמן שנפרוש לחוות שבירת והדבקת אגרטלים במקום להשחית את זמננו היקר על הכתיבה המטופשת הזו.

לקח הכתיבה: שישתקו!

And nobody in all of Oz
No Wizard that there is or was
Is ever gonna bring me down!

אני מאוהבת בשורת הסיום, וזה מבחינתי הלקח הכי חשוב: אף אחד, גדול ומפורסם ככל שיהא, לא יכול עליכם. תכתבו, ושכל החשובים בעיני עצמם שיתפוצצו מאחורי הוילון שלהם.

לקח הכתיבה: שבו לכתוב!

אמצע הסיפור

במסגרת שלושת שרשורי הכתיבה, הנושא האחרון שנבחר היה "אמצע הסיפור".

היה לנו רעיון, כתבנו סצינה, הצלחנו לא להתפתות לפרויקט שבמגרה, ואז…

ואז מגיע החלק הקשה באמת: האמצע. האמצע הוא השלב בו אנחנו רחוקים מהחוף הכיפי של התחלת הסיפור בו הכל מלהיב ונפלא ונוצץ, אבל עדיין לא רואים את הצד השני, בו הקונפליקטים עומדים להפתר והסוף מתקרב. אנחנו באמצע האיום והנורא הידוע בכינויו "בא לי למות, למה התחלתי לכתוב? אני שונאת את הכל".

זה שלב נורא. זה השלב שבו אני בוכה לבנזוג שאני לא יודעת לכתוב, לחברים שהסיפור שלי משעמם, שזה הדבר הנורא ביותר שכתבתי אי פעם, ושנמאס לי וזהו.

השלב הזה קורה כמעט לכל כותב/ת שאני מכירה, בלי הבדלי דת, גזע, מין או ז'אנר. הוא נובע מהשילוב בין המרחק מההתחלה והסוף של הסיפור לבין העובדה שעוד אי אפשר לשחרר אותו ולעבור לסיפור הבא כי אנחנו עמוק בתוך הסיפור הנוכחי. זה לא כיף, נו.

אז מה עושים?

קודם כל, נותנים לגיטימציה לאיכסה. זה קורה לכולם, אין מה להתרגש מזה. להפך, אם אתם מרגישים רע, זה אומר שאתם כותבים אמיתיים.

דבר שני, משחררים קיטור. לטוויטר, לחברים, לקבוצת כתיבה, לאנשים אקראיים. באמת. פעם המתדלק שאל אותי מה קרה ואמרתי לו שאני תקועה בסיפור.(מאז הפסיקו לשאול אותי מה שלומי בתחנת הדלק הזו, כך שווין-ווין!).

דבר שלישי, מבטיחים לעצמנו צ'ופר. פרק בסדרה, ספר שרצינו לקרוא, אפילו הפרויקט במגירה יכול להיות צ'ופר. "תסיימי את הסצינה הזו ותוכלי לעבור לפרויקט הבא!" (על כל סצינה מחדש, כן? לא מקבלים את הצ'ופר הספציפי הזה).

והכי חשוב: מתחייבים למשהו קבוע. למשל, 1,000 מילה ביום. סצינה ביום. חצי פרק ביום. לא משנה. קו קבוע שחייבים להגיע אליו. אם עושים את זה קורים שני דברים: 1. הסיפור מתקדם, ו-2. הסיפור מתקדם.

הסעיף הראשון אומר שהסיפור מתקדם למרות הבאסה שלנו, וזה עוזר לתחושת ההישגיות. הסעיף השני אומר שמתקרבים לסוף הסיפור, אלף מילה / סצינה / חצי פרק ביום. עם הזמן כתיבה עפ"י יעדים מדידים הופכת להרגל, והתחושה המבאסת נחלשת בזכות ההישגיות וההתקרבות לסוף.

ואז! מקבלים צ'ופרים וגם הסיפור נגמר! וואהו!

(עד הסיפור הבא, שאז הכל מתחיל מחדש).

(רואים שאני תקועה באמצע סיפור?)

נו, שבו לכתוב!

עבודה עם עורכ/ת

כזכור, נתתי לעוקבים לבחור את סדר הכתיבה של שלושה נושאים, והנושא השני שנבחר היה עבודה עם עורכ/ת.

הצלחתם להתגבר על כל הקשיים. כתבתם סיפור. העברתם לחברות שאתם מעריכים, שיכתבתם. קראתם שוב. הסיפור עדיין טוב! הגיע הזמן לשלוח לפרסום.

בלי קשר לתהליך הקבלה של הסיפור, אם הוא התקבל לפרסום כעת מגיע השלב הארוך והמתיש מכולם – עריכה.

עריכה היא השלב בו אדם בעל פרספקטיבה טובה בהרבה משלכם קורא את המילים שדיממתם, ומחליט שהן לא מספיק טובות. ישנן אגדות על אנשים שהסיפורים שלהם
התקבלו מיד לפרסום בלי צורך בעריכה. אלה אגדות אורבניות. רגע, זו אקסיומה שמחייבת שורה חדשה:

כל סיפור דורש עריכה.

בזמן הכתיבה אתם קרובים מדי לסיפור. הדמויות מסתובבות לכם בראש, המילים נשזרות על הדף. כשמסיימים לכתוב, אין שום דרך להשאר אובייקטיבים לגבי
הטקסט שיצא מהידיים שלכם. וכל שכתוב מרע את המצב, כי הוא גורם לכם לחשוב שהטקסט מושלם.

הוא לא.

הוא עדיין דורש עין חיצונית ואובייקטיבית.  זה תפקיד העורך: לקחת את הטקסט שכתבתם, לראות מה הדברים הטובים שבו, לזהות מה הדברים המיותרים שבו, ולנכש אותם החוצה. תהליך העריכה הוא קשה, מתסכל, מתיש ולעיתים אמוציונלי, כי מישהו בא ואומר לכם שלמרות כל העבודה הקשה, הטקסט עדיין לא מושלם.

כמו שאמרו לפני:

 

מהרגע שהסיפור מגיע לידיו של העורך, מתחיל פינג-פונג של הערות, הצעות לתיקון ושינויים. תפקידכם ככותבים הוא לזכור כל הזמן שהמטרה של העורך היא
לשפר את הטקסט. העורך רואה את טובת הסיפור מול עיניו. לא את טובת הכותב. הוא יכתוב דברים כמו "הדמות הזו מיותרת, אין לה השפעה על הסיפור". או "לסצינה הזו אין שום משמעות. או שתהפכי אותה למשמעותית או שתיפטרי ממנה." קיבלתי מאות הערות עריכה. אולי אלפים. על חלקן הסכמתי, עם חלקן לא.
אבל (הנה באה עוד אקסיומה):

העורך תמיד צודק.

אם העורך כותב שסצינה מסוימת היא חסרת משמעות, *אני* זו שצריכה להבין למה עין חיצונית לא רואה את המשמעות של הסצינה ולתקן את זה. אם העורך טוען שלדמות מסוימת אין השפעה על הסיפור, *אני* צריכה לחפש מה ההשפעה שלה, ולוודא שהיא ברורה. העורך מאיר את הפגמים, ואני צריכה לתקן.

מדובר בתהליך משותף. דיאלוג מפרה. עורך טוב לעולם לא ימחוק משהו מבלי להסביר את ההחלטה שלו, וכותב טוב לעולם לא יפטור החלטה עריכתית כשרירותית. כבר יצא לי להתווכח עם עורכים על נקודות עקרוניות (עבורי) בסיפור, והרבה פעמים עורכים הסכימו איתי. הרבה פעמים הם לא הסכימו, ואז הסבירו לי  מה לא עובד. כי הנה החלק החשוב:

כל קוראי הבטא שלכם, כל האנשים ששלחתם להם את הסיפור לפני כן עשו *לכם* טובה. הם הסכימו כי הם מחויבים לכם. העורך מחויב *לסיפור*.

לכן הוא יעלה על דברים שקוראי הבטא שלכם לא שמו לב אליהם, ויציע תיקונים שאף אחד אחר לא חשב עליהם. וזה נהדר. אם ספרי כתיבה הם מפה, וקוראי בטא הם חברים לנשק, אז עורך טוב הוא הדבר הקרוב ביותר לאלוהים. הוא יתקן שגיאות, הוא יסמוך נופלים, והוא ישפר את הסיפור עד שיבהיק וינצוץ, ויהיה מושלם ככל הניתן, תוך כדי תמיכה נפשית בכותב הרעוע כי זה החלק השני בתפקיד העורך.

לא מספיקה המחויבות לסיפור, חשוב שהעורך יתייחס גם לכותב. כל העורכים שעבדתי איתם זכרו שמאוחרי המילים מתחבא אדם והתייחסו בכבוד אדיר גם לכותב. גם מכתבי הדחיה שקיבלתי (ו-או-הו, כמה קיבלתי, כולל מחברים) היו מכבדים, נעימים וממוקדים בבעיה שמונעת מהסיפור להתפתח. בחלק מהמקרים ניסיתי לתקן את הסיפור, בחלק מהמקרים זנחתי אותו ולמדתי את הלקח לסיפור הבא. למשל – לא לשלוח סיפורי פואנטה לעורך מסוים.

מעולם לא פרסמו סיפור שלי מבלי להראות לי את הגרסה הסופית לאישור, מעולם לא שינו דברים מהותיים בסיפור שלי בלי ידיעתי, ומעולם לא גנבו לי סיפור. התברכתי בעורכים שהם גם עורכים מצוינים וגם אנשים מצוינים, וכמה שאני מדברת עם יותר סופרים כך מתברר לי שהעורכים הטובים באמת הם גם אנשים מעולים.

הנה האקסיומות שצריך לזכור בעת עבודה עם העורך:

  1. כל סיפור דורש עריכה.
  2. העורך תמיד צודק. אם יש טעות, תקנו אותה.
  3. עורך טוב הוא עורך מכבד.

יאללה, כותבים?