Posts Tagged ‘כתיבה וכאלה’

דברים שלמדתי בוורלדקון (!!!!1)

אני עושה הפסקה קצרה בין רשומות טיול כדי לרכז במקום אחד את כל שיעורי הכתיבה שלמדתי. הרשמים האלה נאספו בעיקר בפאנלים או בשיחות בבית קפה, אם הייתי עירנית מספיק כדי לרשום אותם.

פאנל – בעיות בספר השני

הפאנל התרכז בשאלה אילו בעיות אופייניות לספר השני, ומה הדרך היעילה לפתור אותן. הועלו מספר רעיונות, והתמקדתי באלה שרלוונטים אלי.

(מוסיפה בהערת ביניים – לייזה הזכירה בשיחה שבספר שני, כלומר, ספר המשך, לרוב בוחרים אחת משתי דרכים: או שבוחרים כמה דמויות בודדות מהספר הראשון וממשיכים איתן, או שבוחרים דמות משנית מהספר הראשון ומשתמשים בה כדי לחקור איזורים של העולם שטרם נחקרו. יש עוד אפשרויות, אבל אלה העיקריות.)

בספר השני פעמים רבות לא יהיה סיום מספק כמו בספר הראשון, וזה לגיטימי. הסיבה היא שהספר השני אמור לרמז (בי ןהשאר) על העלילה הגדולה, הנבל הגדול של כל הסדרה, ולא רק הנבל של הספר הראשון. זה יכול להיות אותו נבל, אבל הרעיון הוא שיש קשת עלילתית גדולה שמקיפה כמה ספרים, ולכן זה בסדר שהספר השני לא יסגור הכל.

איך להכניס מידע מהספר הראשון בלי להעיק על הקורא/ת שכבר מכיר/ה את הדמויות ו/או לא זוכר/ת כלום?

  • פלאשבקים של אדם עם PTSD – הרי דברים איומים ונוראיים קרו בספר הראשון. אפשר להשמש בכך כדי לפתח את הדמות הזו בספר ההמשך, ובו זמנית לעזור לקוראים להזכר במה שנאמר.
  • פרולוג – כולם הסכימו שזו דרך פחות מקובלת היום, אבל עדיין אפשרית.
  • החלק הכי חשוב – *לא חייבים להכניס מידע מהספר הראשון*. מה שחשוב הוא שהקורא/ת ת/יקבל את כל המידע הרלוונטי כדי להבין ולהינות מהספר. אין צורך להזכיר את כל סיבוכי העלילה בספר הקודם, אלא אם זה חיוני להבנת הספר השני. קריטי שהעלילה של הספר השני תהיה מוכלת בתוך עצמה, בלי להתלות על מה שקרה בספר הראשון.

טעויות להמנע מהן

  • להכניס באופן מכוון לספר הראשון דברים שאפשר יהיה להרחיב בספר השני: דמות שקופצת לרגע, קטע מהעולם שלא ייחקר באותו ספר וכו'. מקומות שאפשר יהיה להשתמש בהם אחר כך.
  • לא להגביל את הדמויות יותר מדי, כי המגבלות יישארו להמשכים. למשל – דמות שלא יכולה לתקשר עם העולם היא דמות שאולי תעזור ליצירת עלילה מעניינת, אבל ההמשכים יהיו כאב ראש נוראי (נאמר ע"י משתתפת פאנל שכתבה דמות שלא מתקשרת עם העולם, ובסיפור השמיני באותו עולם היא עשתה כישוף כדי להסיר את המגבלה הזו).

נקודות קריטיות

  • לא לבזבז זמן על אקספוזיציה. רק מה שחשוב לעלילה של הספר צריך להיות בו. כל השאר יכול לעוף.
  • אם זה לא משרת את העלילה של הספר – שלא יהיה בסדר. גם אם בספר הראשון נאמרו כל שושלות היוחסין של כל הדמויות, אם זה לא חיוני לספר השני, אין צורך לחזור על כך.

אחת הפאנליסטיות צחקה שהחיים שלה נהיו קלים בהרבה מהרגע שהיא הפסיקה לכתוב סדרות ועברה לכתוב רק ספרים שעומדים בזכות עצמם. זה אכן נכון, ומעניין. קל יותר לכתוב ספר בודד מאשר סדרה, ובכל מקרה אם ניגשים לסדרה כדאי לתכנן אותה (גם אם לא כותבים אאוטליין) כדי שיהיו קצוות חוט להרים בהמשך הדרך.

פאנל – ספרי שמע

  • בספרי שמע לא מקריאים את ה"הוא אמר" וכו'. כאשר כותבים ספר ישירות כספר שמע אפשר פשוט לסמן למקריא/ה מי אומר/ת מה, והמקריא/ה ת/יעשה את העבודה כמו שצריך. זה נכון להרבה הוצאות, חוץ מאשר לאודיבל וחברה נוספת, ששתיהן מתעקשות שהספר יוקרא בדיוק כפי שנכתב, כולל תגיות הדיאלוג.
  • חיוני להקריא את הספר לפני ההגהה האחרונה. רק כך תופסים טעויות רציניות, כולל משפטים שסותרים את עצמם, מילים שקשות להגיה, וכמובן – דיאלוגים שלא זורמים.
  • אין אפשרות לרפרף קדימה בספר שמע, ולכן אנשים מפסיקים להאזין וזהו. זה בניגוד לספר קריאה, שבו אפשר פשוט לדלג על התיאורים המשעממים ולהמשיך לקרוא. לכן בספרי אודיו (אם כותבים ישירות לאודיו) קריטי לשמור על מתח אחיד לאורך הסיפור ולא לאפשר נקודות "בריחה" מהסיפור.
  • בספרי אודיו יש אפשרות להשתמש בצלילים להעברת מידע נוסף. למשל – החלקה על מדרון מושלג, צליל הגעת אימייל, ואפילו אפשר להשתמש בצלילים על מנת לרמז על גיל ומצב הדמויות. למשל – שימוש בצליל של שיחת וואטסאפ לעומת צליל של AOL.
  • יש אפשרות להקליט את הספר בשלב מוקדם של העריכות. כלומר לפני הגהה סופית. כך, אם יש טעויות בספר, אפשר לתקן אותן ולהקליט, והוא עדיין יהיה זהה לתוצר המודפס (זה במקרים של אודיבל, שהם מחייבים שהספר המוקלט יהיה זהה לספר המודפס).
  • אפשר ורצוי לכתוב על הטקסט שיוצא להקלטה "נא ליצור קשר עם הכותב/ת" ולצרף מייל / טלפון בשביל שאם למקליט/ה יהיו שאלות אפשר יהיה ליצור קשר עם הכותב/ת. כך נמנעות טעויות הגהה והקראה, וספר השמע יוצא טוב יותר.

שיחה עם טמפסט – בית קפה

  • לעשות תחקיר ראוי על האוכלוסיה שאותה רוצים להכניס לסיפור – מקורות תרבותיים, היסטוריים, וכו'. חיוני לדבר עם נציגים של האוכלוסיה הזו כדי לוודא שלא מדובר בסטראוטיפים שיש לנו אלא להכניס עומק (אדם אמיתי) לסיפור שלנו.
  • לדעת שכל מה שנכתוב, ליברלי ככל שיהא, יהפוך למיושן בעוד 20 שנה, אם החברה תמשיך להתקדם לכיוון ליברלי.
  • צריך להכיר את הנקודות העיוורות שלנו כבעלי פריבילגיות (עור לבן, מין, סיסג'נדר וכו'). רק מתוך הכרת הנקודות העיוורות אפשר לכתוב דמויות מאוכלוסיות מוחלשות בצורה מכבדת.
  • אין בעיה להכניס דמות משנה (לא POV) שהיא חלק מאוכלוסיה מוחלשת, כדי לתת ייצוג לאכולוסיה הזו בסיפור. חיוני לשים לב שלא מכניסים את הדמות הזו כסטראוטיפ אלא נותנים לה נפח ותפקיד ראוי בסיפור.
  • אפשר להשתמש ב sensitivity reader – קורא/ת שמגיע/ה מהאוכלוסיה המוחלשת ושיכול/ה לעלות על בעיות בהצגת האוכולוסיה הזו בסיפור. מומלץ לשלם לקורא/ת הזה, כי לא מדובר בקריאת בטא רגילה ולא מדובר במעגל החברים הקרוב.

שיעורי כתיבה מהמכשפה הרעה

המחזמר "מרשעת" מציג את סיפור הקוסם מארץ עוץ מזוית שונה: הצד של המכשפה המרושעת מהמערב. היא בכלל לא מרושעת, כך מתברר, אלא פשוט שונה. כמו כן, היא מקבלת את אחד השירים הכי פמיניסטים-נפלאים-כיפים שאני שומעת בריפיט כבר כמה חודשים ולאחרונה הבנתי שהוא אפילו מכיל עצות לכתיבה.

(אני לא מדחיינת בכלל כרגע!)

ובכן, להלן השיר "לקרוא תגר על כוח המשיכה", עם תרגום ל"כתיבתית":

Something has changed within me
Something is not the same
I'm through with playing by the rules of someone else's game

אחד הדברים החשובים שמסבירים לכותבים מתחילים הוא שעליהם לדבוק בכללים הקיימים. רק כאשר לומדים לכתוב על פי כללי הכתיבה, אפשר לשבור אותם ולכתוב דברים פורצי מסגרות. אבל אין הכוונה שאסור לכתוב דברים מוזרים בכלל. להפך. צריך לכתוב אותם, פשוט מומלץ לדעת מה שוברים לפני שהורסים את האגרטל משושלת מינג מהמאה התשיעית לפני הספירה.

לקח הכתיבה מכאן: מותר לשבור כללים, רק דעו איזה כללים אתם שוברים.

Too late for second-guessing
Too late to go back to sleep
It's time to trust my instincts, close my eyes and leap!

החלק המפחיד ביותר בכתיבה הוא הדף החלק. אין עליו כלום, אין אף מילה, ועכשיו הגיע הזמן לקחת את הרעיון המושלם שיש לנו בראש ולהפוך אותו לסיפור. הדרך היחידה להתמודד עם זה היא פשוט להתחיל. לכתוב מילה. משפט. דיאלוג. סצינה. בסוף יוצא מזה סיפור.

לקח הכתיבה מכאן: תקפצו!

It's time to try
Defying gravity
I think I'll try
Defying gravity
Kiss me goodbye
I'm defying gravity
And you won't bring me down

הפזמון, חוץ מהיותו מופלא באוזני, מכיל שורה אחת מאד חשובה: אל תתנו לאף אחד לדכא אתכם. אין הכוונה לקוראי בטא שאומרים לכם שסצינה ספציפית לא עובדת או שדיאלוג חורק. הכוונה לכל ה"נשמות הטובות" שבאות להסביר לכם למה כתיבה היא דבר מיותר ואיך תוכלו לנצל את זמנכם ביעילות אם במקום זה תשבו להדביק אגרטל סיני עתיק שבדיוק התנפץ.

לקח הכתיבה: לא להקשיב למי שמדכא אתכם.

I'm through accepting limits 'cause someone says they're so
Some things I cannot change but 'til I try, I'll never know!
Too long I've been afraid of losing love I guess I've lost
Well, if that's love, it comes at much too high a cost!

שתי השורות הראשונות חוזרות על הלקח שנלמד בבית הראשון – מותר לשבור כללים, רק דעו מה אתם שוברים.

שתי השורות האחרונות חשובות בהרבה: אין מה לרדוף אחרי אהבת הקהל. צריך לכתוב נאמנים לעצמכם. למה שמעניין אתכם. למה שחשוב לכם. אין שום חשיבות למה שפופולרי ומה שנדמה לכם ש"כולם רוצים". אופנות משתנות, והקהל הרחב בעצמו לא יודע מה הוא רוצה. גרוע מכך – ירגישו את הזיוף בכתיבה שלכם.

לקח הכתיבה כאן: תכתבו מה שחשוב לכם.

I'd sooner buy
Defying gravity
Kiss me goodbye
I'm defying gravity
I think I'll try
Defying gravity

And you won't bring me down

אל תדכאו את אלפבה!

Unlimited (unlimited)
My future is (future is) unlimited (unlimited)
And I've just had a vision
Almost like a prophecy
I know it sounds truly crazy
And true, the vision's hazy
But I swear, someday I'll be…

Flying so high! (defying gravity)
Kiss me goodbye! (defying gravity)

אל תאבדו פרופורציות. כל סיפור נגמר. כל ספר מסתיים. תמשיכו לכתוב. לא להתאייש. אני מבטיחה שהסוף יגרום לכם סיפוק (עד שיצוץ הרעיון הבא).

לקח הכתיבה: להביט רחוק!

So if you care to find me
Look to the western sky!
As someone told me lately,

"Everyone deserves the chance to fly!"

כל אחד יכול לכתוב. באמת. זה הדבר הכי פשוט בעולם. מילה, ואז עוד מילה, ואז יש משפט, ואחר כך יוצאים דברים מדהימים. אי אפשר להגיד "אני לא יודע/ת לכתוב". כתיבה היא מיומנות בסיסית שיש לכולנו. כתיבה טובה היא עניין של תרגול. הדרך היחידה להשיג את היכולת הזו היא לכתוב הררים של זבל במשך שנים, ואז משתפרים.

לקח הכתיבה: כל אחד יכול.

And if I'm flying solo
At least I'm flying free

זה קל. כתיבה זה עניין בודד. בגלל זה המציאו קבוצות כתיבה, כדי שנוכל להיות בודדים ביחד!

לקח הכתיבה: כן, כותבים לבד. גם אני. אז מה? העיקר שכותבים.

To those who'd ground me
Take a message back from me
Tell them how I am
Defying gravity
I'm flying high
Defying gravity
And soon I'll match them in renown!

כידוע, האויבים הכי גדולים שלנו נמצאים בתוך הראש שלנו. הקולות הקטנים שאומרים לנו שאנחנו לא טובים מספיק. לא מעניינים מספיק. בכלל, אולי הגיע הזמן שנפרוש לחוות שבירת והדבקת אגרטלים במקום להשחית את זמננו היקר על הכתיבה המטופשת הזו.

לקח הכתיבה: שישתקו!

And nobody in all of Oz
No Wizard that there is or was
Is ever gonna bring me down!

אני מאוהבת בשורת הסיום, וזה מבחינתי הלקח הכי חשוב: אף אחד, גדול ומפורסם ככל שיהא, לא יכול עליכם. תכתבו, ושכל החשובים בעיני עצמם שיתפוצצו מאחורי הוילון שלהם.

לקח הכתיבה: שבו לכתוב!

אמצע הסיפור

במסגרת שלושת שרשורי הכתיבה, הנושא האחרון שנבחר היה "אמצע הסיפור".

היה לנו רעיון, כתבנו סצינה, הצלחנו לא להתפתות לפרויקט שבמגרה, ואז…

ואז מגיע החלק הקשה באמת: האמצע. האמצע הוא השלב בו אנחנו רחוקים מהחוף הכיפי של התחלת הסיפור בו הכל מלהיב ונפלא ונוצץ, אבל עדיין לא רואים את הצד השני, בו הקונפליקטים עומדים להפתר והסוף מתקרב. אנחנו באמצע האיום והנורא הידוע בכינויו "בא לי למות, למה התחלתי לכתוב? אני שונאת את הכל".

זה שלב נורא. זה השלב שבו אני בוכה לבנזוג שאני לא יודעת לכתוב, לחברים שהסיפור שלי משעמם, שזה הדבר הנורא ביותר שכתבתי אי פעם, ושנמאס לי וזהו.

השלב הזה קורה כמעט לכל כותב/ת שאני מכירה, בלי הבדלי דת, גזע, מין או ז'אנר. הוא נובע מהשילוב בין המרחק מההתחלה והסוף של הסיפור לבין העובדה שעוד אי אפשר לשחרר אותו ולעבור לסיפור הבא כי אנחנו עמוק בתוך הסיפור הנוכחי. זה לא כיף, נו.

אז מה עושים?

קודם כל, נותנים לגיטימציה לאיכסה. זה קורה לכולם, אין מה להתרגש מזה. להפך, אם אתם מרגישים רע, זה אומר שאתם כותבים אמיתיים.

דבר שני, משחררים קיטור. לטוויטר, לחברים, לקבוצת כתיבה, לאנשים אקראיים. באמת. פעם המתדלק שאל אותי מה קרה ואמרתי לו שאני תקועה בסיפור.(מאז הפסיקו לשאול אותי מה שלומי בתחנת הדלק הזו, כך שווין-ווין!).

דבר שלישי, מבטיחים לעצמנו צ'ופר. פרק בסדרה, ספר שרצינו לקרוא, אפילו הפרויקט במגירה יכול להיות צ'ופר. "תסיימי את הסצינה הזו ותוכלי לעבור לפרויקט הבא!" (על כל סצינה מחדש, כן? לא מקבלים את הצ'ופר הספציפי הזה).

והכי חשוב: מתחייבים למשהו קבוע. למשל, 1,000 מילה ביום. סצינה ביום. חצי פרק ביום. לא משנה. קו קבוע שחייבים להגיע אליו. אם עושים את זה קורים שני דברים: 1. הסיפור מתקדם, ו-2. הסיפור מתקדם.

הסעיף הראשון אומר שהסיפור מתקדם למרות הבאסה שלנו, וזה עוזר לתחושת ההישגיות. הסעיף השני אומר שמתקרבים לסוף הסיפור, אלף מילה / סצינה / חצי פרק ביום. עם הזמן כתיבה עפ"י יעדים מדידים הופכת להרגל, והתחושה המבאסת נחלשת בזכות ההישגיות וההתקרבות לסוף.

ואז! מקבלים צ'ופרים וגם הסיפור נגמר! וואהו!

(עד הסיפור הבא, שאז הכל מתחיל מחדש).

(רואים שאני תקועה באמצע סיפור?)

נו, שבו לכתוב!

עבודה עם עורכ/ת

כזכור, נתתי לעוקבים לבחור את סדר הכתיבה של שלושה נושאים, והנושא השני שנבחר היה עבודה עם עורכ/ת.

הצלחתם להתגבר על כל הקשיים. כתבתם סיפור. העברתם לחברות שאתם מעריכים, שיכתבתם. קראתם שוב. הסיפור עדיין טוב! הגיע הזמן לשלוח לפרסום.

בלי קשר לתהליך הקבלה של הסיפור, אם הוא התקבל לפרסום כעת מגיע השלב הארוך והמתיש מכולם – עריכה.

עריכה היא השלב בו אדם בעל פרספקטיבה טובה בהרבה משלכם קורא את המילים שדיממתם, ומחליט שהן לא מספיק טובות. ישנן אגדות על אנשים שהסיפורים שלהם
התקבלו מיד לפרסום בלי צורך בעריכה. אלה אגדות אורבניות. רגע, זו אקסיומה שמחייבת שורה חדשה:

כל סיפור דורש עריכה.

בזמן הכתיבה אתם קרובים מדי לסיפור. הדמויות מסתובבות לכם בראש, המילים נשזרות על הדף. כשמסיימים לכתוב, אין שום דרך להשאר אובייקטיבים לגבי
הטקסט שיצא מהידיים שלכם. וכל שכתוב מרע את המצב, כי הוא גורם לכם לחשוב שהטקסט מושלם.

הוא לא.

הוא עדיין דורש עין חיצונית ואובייקטיבית.  זה תפקיד העורך: לקחת את הטקסט שכתבתם, לראות מה הדברים הטובים שבו, לזהות מה הדברים המיותרים שבו, ולנכש אותם החוצה. תהליך העריכה הוא קשה, מתסכל, מתיש ולעיתים אמוציונלי, כי מישהו בא ואומר לכם שלמרות כל העבודה הקשה, הטקסט עדיין לא מושלם.

כמו שאמרו לפני:

 

מהרגע שהסיפור מגיע לידיו של העורך, מתחיל פינג-פונג של הערות, הצעות לתיקון ושינויים. תפקידכם ככותבים הוא לזכור כל הזמן שהמטרה של העורך היא
לשפר את הטקסט. העורך רואה את טובת הסיפור מול עיניו. לא את טובת הכותב. הוא יכתוב דברים כמו "הדמות הזו מיותרת, אין לה השפעה על הסיפור". או "לסצינה הזו אין שום משמעות. או שתהפכי אותה למשמעותית או שתיפטרי ממנה." קיבלתי מאות הערות עריכה. אולי אלפים. על חלקן הסכמתי, עם חלקן לא.
אבל (הנה באה עוד אקסיומה):

העורך תמיד צודק.

אם העורך כותב שסצינה מסוימת היא חסרת משמעות, *אני* זו שצריכה להבין למה עין חיצונית לא רואה את המשמעות של הסצינה ולתקן את זה. אם העורך טוען שלדמות מסוימת אין השפעה על הסיפור, *אני* צריכה לחפש מה ההשפעה שלה, ולוודא שהיא ברורה. העורך מאיר את הפגמים, ואני צריכה לתקן.

מדובר בתהליך משותף. דיאלוג מפרה. עורך טוב לעולם לא ימחוק משהו מבלי להסביר את ההחלטה שלו, וכותב טוב לעולם לא יפטור החלטה עריכתית כשרירותית. כבר יצא לי להתווכח עם עורכים על נקודות עקרוניות (עבורי) בסיפור, והרבה פעמים עורכים הסכימו איתי. הרבה פעמים הם לא הסכימו, ואז הסבירו לי  מה לא עובד. כי הנה החלק החשוב:

כל קוראי הבטא שלכם, כל האנשים ששלחתם להם את הסיפור לפני כן עשו *לכם* טובה. הם הסכימו כי הם מחויבים לכם. העורך מחויב *לסיפור*.

לכן הוא יעלה על דברים שקוראי הבטא שלכם לא שמו לב אליהם, ויציע תיקונים שאף אחד אחר לא חשב עליהם. וזה נהדר. אם ספרי כתיבה הם מפה, וקוראי בטא הם חברים לנשק, אז עורך טוב הוא הדבר הקרוב ביותר לאלוהים. הוא יתקן שגיאות, הוא יסמוך נופלים, והוא ישפר את הסיפור עד שיבהיק וינצוץ, ויהיה מושלם ככל הניתן, תוך כדי תמיכה נפשית בכותב הרעוע כי זה החלק השני בתפקיד העורך.

לא מספיקה המחויבות לסיפור, חשוב שהעורך יתייחס גם לכותב. כל העורכים שעבדתי איתם זכרו שמאוחרי המילים מתחבא אדם והתייחסו בכבוד אדיר גם לכותב. גם מכתבי הדחיה שקיבלתי (ו-או-הו, כמה קיבלתי, כולל מחברים) היו מכבדים, נעימים וממוקדים בבעיה שמונעת מהסיפור להתפתח. בחלק מהמקרים ניסיתי לתקן את הסיפור, בחלק מהמקרים זנחתי אותו ולמדתי את הלקח לסיפור הבא. למשל – לא לשלוח סיפורי פואנטה לעורך מסוים.

מעולם לא פרסמו סיפור שלי מבלי להראות לי את הגרסה הסופית לאישור, מעולם לא שינו דברים מהותיים בסיפור שלי בלי ידיעתי, ומעולם לא גנבו לי סיפור. התברכתי בעורכים שהם גם עורכים מצוינים וגם אנשים מצוינים, וכמה שאני מדברת עם יותר סופרים כך מתברר לי שהעורכים הטובים באמת הם גם אנשים מעולים.

הנה האקסיומות שצריך לזכור בעת עבודה עם העורך:

  1. כל סיפור דורש עריכה.
  2. העורך תמיד צודק. אם יש טעות, תקנו אותה.
  3. עורך טוב הוא עורך מכבד.

יאללה, כותבים?

תסמונת הפרויקט במגרה

היה יום ארוך, והחלטתי להעלות עוד סקר כתיבה. הפעם בחרתי שלושה נושאים, ונתתי לעוקבים להצביע על הסדר. הראשון שנבחר היה תסמונת הסיפור במגרה.

כתיבה, כידוע, היא 1% של השראה ו 99% של "מה חשבתי לעצמי? היה עדיף לאכול שוקולד במקום". האחוז הראשון הוא הסצינה, הרעיון, השורה הראשונה שמגניבה אותנו לאללה וגורמת לנו להתיישב ולכתוב. זה ממש כיף, ומגניב, ואנחנו טופחים לעצמנו על השכם ואומרים לעצמנו איזה כותבים טובים אנחנו ואיזה סיפור מעולה זה הולך להיות, ו…ו…אז יש עוד שורה, ועוד סצינה, ועוד פיתוח של הסיפור, ואז אז פתאום מתברר שהרעיון ההוא, שהיה ממש מגניב, דורש עבודה. וצריך לכתוב עוד מילים, והן לא כותבות את עצמן, אפילו אם משאירים אותן לבד!

ואז קורים אחד משני דברים. או שיש לכם מוסר עבודה מדהים, ואתם יושבים וכותבים הכל עד הסוף, וחדי קרן ונצנצים פורחים באוויר. או שאתם בני אדם ואז תוך כדי כתיבה, לרוב באמצע סצינה שדורשת המון עבודה המוח שלכם פתאום מזדעק "הי! יש לי רעיון מעולה!" התשובה הראשונה שלנו, ככותבים אחראים היא "לא, מוח! אנחנו באמצע סצינה! אנחנו נסיים לכתוב אותה! ואז את כל הסיפור!"

אבל המוח שלנו, בהיותו הדבר הנורא ביותר שנוצר אי פעם, לא שותק. "נו, בחיי! זה כזה רעיון מעולה! כדאי לך! והוא הרבה יותר מעניין מהרעיון הנוכחי שלך!"

והוא צודק, המוח הזה. כי הרעיון שאנחנו עובדים עליו עכשיו הוא ביצה ענקית ומפרכת של עבודה קשה ולא כיפית בכלל. הוא כבר מזמן לא ניצוץ השראה אלא עמוק בתוך 99% של העבודה הקשה, ומי רוצה לעבוד קשה?

בשלב הזה המוח המרושע שלנו אומר, "נו, בחייאת, רק כמה רגעים! הרעיון הזה *ממש* טוב!", ואנחנו אומרים "חמש דקות ואז אני חוזרת לעבוד על הסיפור!"

בום.

זה כל מה שהמוח שלנו צריך. הוא מיד מוכר לנו את הרעיון המבריק שלו. ומספר לנו כמה הוא טוב בהרבה מהסיפור שאנחנו עובדים עליו. *הרבה* יותר.  והוא צודק. זה באמת רעיון טוב. הוא מגניב, וכיפי, ונוצץ, ולמה אנחנו בכלל עובדים על הסיפור המשעמם שדורש הרבה עבודה כשיש רעיון כ"כ מוצלח במגרה? ככל שהעבודה על הסיפור הנוכחי ארוכה ומורכבת יותר, כך המוח שלנו משכנע יותר כשהוא מספר לנו על הרעיון האחר.

ואז יש לנו שתי אפשרויות:
או לנטוש את הסיפור הארוך והמורכב, ולעבור לסיפור החדש והנוצץ, או להמשיך לעבוד על הסיפור המורכב ולהמתין עם הרעיון החדש והנוצץ.

( רק להדגמה – הנה אחת הדוגמאות המפורסמות למה שתסמונת הפרויקט במגרה עושה)

אז מה עושים כשאנחנו באמצע פרויקט מייגע, מעצבן, מתיש, ואנחנו ממש, אבל ממש רוצים לנטוש?

מאד פשוט: לא נוטשים.

כי הנה הטריק המלוכלך באמת:

הרעיון החדש והמבריק? הוא אולי חדש ומבריק אבל גם הוא ידרוש עבודה, וגם איתו נגיע לשלב שבו ניתקע בסצינה הארוכה והמורכבת, שבדיוק באמצע שלה המוח שלנו יספר לנו בהתלהבות על רעיון סופר-מגניב וכיפי שהוא *בדיוק* חשב עליו, ונו, בחייך, תקשיבי רגע!

הנה המסר:

ההבדל בין כותבים לבין חובבים הוא שכותבים מסיימים את הסיפורים שלהם.

יש לכם רעיון? תזיעו עליו. תדממו עליו. תדמעו עליו. אבל תגמרו אותו. אל תשאירו רעיון חצי-גמור ותעברו לפרויקט המלהיב הבא. ואל תקשיבו למוח שלכם! אחרת הדיסק הקשיח שלכם יהפוך לבית קברות של רעיות חצי-גמורים שלעולם לא יהפכו לסיפורים.

יאללה, כותבים?

שרשור כתיבה של בוקר: איך מתחילים לכתוב?

השרשור הפתוח גם לנטולות טוויטר מתחיל כאן – https://twitter.com/smallweed/status/842258864401715200

על התחלת הסיפור ממש כבר כתבתי כאן. הפעם על התחלת הכתיבה ממש: העט על הדף. הפיקסל על מעבד התמלילים. הבתולה על המזבח.

פתחנו קובץ וורד חדש, והקובץ המבהיק בלובנו בוהה בנו וממתין שנניח עליו מילים, ואנחנו בוהים בן בחזרה והמוח שלנו ריק. רגע לפני כן היה לנו רעיון על בתולה שרוצה שיקריבו אותה לאלים העתיקים, אבל האלים מסרבים לקבל אותה כמנחה והיא לא מבינה למה, ועכשיו כלום. נאדה. הדבר היחיד שיש לנו בראש הוא זמזום מציק, שאנחנו חושדים שאומר שאנחנו לא יודעים לכתוב, שהרעיון שלנו קלישאתי, שכל מה שנכתוב גרוע, והכל נורא.

ובכן, אתם צודקים.

הרעיון שלכם באמת קלישאתי, הדמויות שלכן באמת שטוחות, הקונפליקט הראשוני מזעזע, ואף אחד לא ירצה לקרוא את זה.

אז מה?

אז מה אם הרעיון קלישאתי? אז מה אם הקונפליקט לא עובד? למי אכפת שכל התיאורים שלנו מיותרים והדמויות שטוחות? אף אחד לא יקרא את זה ממילא!

בשלב שבו אנחנו בוהים בדף ריק האדם היחיד שמותחת עלינו ביקורת היא הקול הפנימי שמורכב מכל הדברים הגרועים שאנחנו חושבים על עצמנו. אתן מכירות את הקול הזה. הוא לוחש לנו שהכרס שלנו בולטת, שהשיניים שלנו עקומות, שההערה שאמרנו לבוס מטומטמת, שאנחנו לא טובים ולא חכמים מספיק. ביומיום אנחנו משתיקות אותו בעזרת חברים, קפה, טלוויזיה, טוויטר, עבודה, ספרים, ותלונות על הדואר ורכבת ישראל. אבל כשאנחנו לבד, הוא יוצא. וכאשר זה רק אנחנו והדף הריק, הוא צועק. זה גן המשחקים שלו. כתיבה היא האדם שחוקר את עצמו, והדבר הראשון שיוצא מהאישיות שלנו הוא הקול הזה.

והנה הסוד הגדול: הוא תמיד שם. הוא אף פעם לא עוזב. אנחנו תקועים במערכת יחסים מתעללת עם רגשי הנחיתות שלנו, והם תמיד מנצחים. ההבדל היחיד בין אנשים כותבים לאנשים שלא כותבים הוא שאנחנו, הכותבים, כותבים למרות הקול הזה.

אין לי שום עצה להכלה, התמודדות או אפילו עידוד. זה לא נעשה קל יותר. זה לא עובר. אני מפרסמת כבר שנים, חתמתי חוזה לספר שני והקול הזה רק מתחזק. בחדר העבודה תלויים שלושת פרסי הגפן שזכיתי בהם, ואני לא מסוגלת לכתוב שם כי הקול צורח "נתנו לך אותם בטעות! התכוונו לתת אותם למישהו אחר!" (בימים ממש גרועים הוא צוחק צחוק מרושע ואומר "זכית כי אנשים ריחמו עליך").

כשאני פותחת קובץ חדש הוא מיד מתחיל לצעוק, להשתולל, לצחוק ולגרום לי לוותר. אבל אתם יודעים מה? אני לא מוכנה לתת לו לנצח.

כל מילה. כל משפט. כל פסקה הם קרב שבו ניצחתי מול הקול הזה. הם גלעד. צלקת. מדליית זכרון לפעמים בהם הוא נסוג ואני התקדמתי.

הפעם יש לי רק עצה אחת: שבו מול הדף הריק. תקשיבו לקול הצווחני, הרטנוני, הקטלני, ואז תחייכו יפה ותתחילו לכתוב.

 

סקר כתיבה פורימי שלב שלישי: לכתוב דמות שונה מאיתנו.

לכבוד פורים עשיתי סקר מוחד, ואיכשהו יצא ששלוש תשובות נבחרו (במקום רק אחת). השרשור מתחיל כאן – https://twitter.com/smallweed/status/840309894339264514 (פתוח גם לחסרות טוויטר)

מכירים את זה שאתם קוראים דמות במגדר שלכם, והיא מתנהגת לא נכון? או, נגיד, דמות "ישראלית" בספר / סרט / סדרת טלוויזיה שמדברת ומתנהגת כמו הדרך שבה אנשים תופסים את ישראל ולא כמו ישראלי אמיתי? (כנ"ל ה"ערבי" הגנרי, הערס הגנרי, האינדיאני החכם, הסיני שמדבר מוזר…). בקיצור – כל הדמויות האלה שנראות כאילו גזרו אותן מקרטון ולא מהמציאות. הסיבה היא שכולנו כותבים מתוך העולם שלנו, וממלאים אותו בדמויות שהן הקרנות של מה שאנחנו חושבים ועושים. כדי לצאת מהריבוע שבו אנחנו חושבים צריך לקרוא, וחשוב מכך – לדבר עם אנשים דומים לדמות שאותה אנחנו רוצים לכתוב. כלומר – לקרוא מניפסטים פמיניסטים, לקרוא את מה שבצלם מפרסמים, להאזין להרצאות טד ולצפות בסרטוני יוטיוב, כל דרך שבה ניחשף לדמויות מגוונות, דרכי מחשבה שונים משלנו ואופן התבטאות שונה מאיך שאנחנו חושבים. משם אפשר לבנות דמויות אמינות, מבוססות ומעניינות ולא פלקטים שרק חוזרים על שורות טלוויזיוניות מוכרות.

ועכשיו – עצות!

עצה א': הניחו שאתם לא יודעים. אין לכם באמת מושג איך חושבים בני נוער, איך חיים בעיירת פיתוח, איך מדברת אשה תימניה או מה הבעיות העיקריות של ספרנית בבי"ס שבונה מאיץ חלקיקים.

עצה ב': חפשו מישהו/י שכן דומה לדמות שאתם מעוניינים לכתוב. ייתכן שיהיה לכם קשה להשיג ספרנית שבונה מאיץ חלקיקים בעיירת פיתוח המורכבת רק מנוער, אבל לא צריכה להיות לכם בעיה למצוא ספרנית, תושבי עיירת פיתוח או בני נוער. אפילו פיזיקאים אפשר לראיין!

עצה ג': שאלו שאלות כלליות ככל הניתן. למשל – "אני כותבת על ספרנית. אשמח לשמוע מה החוויה שאת הכי אוהבת? מה הסיבה בגללה החלטת להיות ספרנית? מה הדבר שהכי היית רוצה לשנות?" וכו'. חשוב מאד לא לכפות את הדמות שלכם על האדם שאתם מראיינים. אל תשאלו את הספרנית ספציפית על בני הנוער שהיא שוחטת בלילות כדי להפיק את נוזלי הקירור. תנו למרואיינת שלכם לדבר, קילטו את המונחים שבהם היא משתמשת, את הגוון שבו היא מדברת, את הדברים שמשמחים אותה, את האנקדוטות. כל הדברים האלה ישמשו אתכם כשתגיעו לכתוב את הדמות, ויהפכו אותה לאמינה יותר. זה בסדר גם אם היא תגיד לכם ש"ככה אנחנו לא עושים". זה אולי יכריח אתכם למצוא פתרון מקורי יותר מסחיטת נוזלי גופם של בני נוער כדי להתניע את מאיץ החלקיקים, אבל זו בעיה מאוחרת. קודם בנו את הדמות.

עצה ד': אחרי שסיימתם, תנו לאדם שדומה לדמות הזו לקרוא את הסיפור שלכם. הוא יוכל לעלות על בעיות שלא חשבתם עליהן, כמו למשל העובדה שהקצאת מאיצי החלקיקים בישראל עובדת עפ"י מפתח נשמות תועות ולא עפ"י מספר ספרניות בכל עיר!

ועכשיו – אוזני המן ולכתוב! קדימה! נשארו רק 25 דקות ליום הזה!