Posts Tagged ‘כתיבה וכאלה’

פתחתי יותר מדי יוזרים ביותר מדי רשתות חברתיות היום

בהרצאה שהעברתי בעולמות האחרון דיברתי על הסיפורים הקצרים שמפורסמים בארץ. סיימתי בשקף שמראה ירידה ברורה במספר הכותביםות החדשיםות שנכנסיםות לקהילה בכל שנה.

(כן, גם לי קשה עם השפה הזו. מצד שני יותר קשה למי שלא מוכל.ת בשפה הכתובה).

איפה הייתי? אה. כן. הצטמצמות הקהילה. הבעיה היא שאם אין כותביםות חדשיםות, אנחנ ובעצם כותבים לעצמנו. חיים בחדר מהדהד מלא באותם סגנונות, בלי כניסה של רעיונות חדשים.

בסיום ההרצאה ניגשו אלי שתי נערות ושאלו למה לא בדקתי את הסיפורים שנכתבים בטאמבלר.

עניתי שאלה סיפורים שלא עוברים עריכה בזמן שכל מה שחשבתי היה "אומג! מצאתי את קהילת הכותבים האבודה שלנו!" לשם הם נעלמו – לפורמט הבלוגרי החדש, שכמובן מאפשר את אותן התנסויות כתיבה שבעבר היו בפורומי אורט, האגודה, תפוז וכו' ונעלמו ברגע שפייסבוק והממשק הלא-כתיבתי שלו שעט לחיינו ודרס את כל מה שהיה בו קודם.

היום, במסגרת הדחיינות הבלתי נסבלת שלי, פתחתי שני יוזרים בשתי רשתות חברתיות – אחד באינסטגרם כדי לעקוב אחרי יוזרים שמעלים תמונות חתולים, ואחד בטאמבלר כדי לחפש את הכותביםות האבודיםות. כמובן שברגע שמצאתי את מעוזות הכתיבה גיליתי שני דברים:

1. אומג, אני כל כך זקנה. הכתיבה שם מוחזקת על ידי א.נשים חצי מהגיל שלי ומטה.

2. אומג, איזה יופי! זה כמו לחזור בזמן לימי הפורומים העליזים!

הדבר השלישי והכי מצחיק היה שמיד התחלתי לכתוב פוסט לבלוג בטאמבלר, ואז קלטתי שיש לי בלוג. אמנם בפלטפורמה של זקנים, אבל הי – יש לי! אז העתקתי את כל שרשורי הכתיבה מהטוויטר, כתבתי את הפוסט הנוכחי, ועכשיו אלך להמשיך את הסיפור לשנתון וממחר אלך לצוד כותביםות חדשיםות!

מודעות פרסומת

שרשור כתיבה – סיבות שמונעות מאיתנו לכתוב ומה אפשר לעשות לגביהן

שרשור בהשראת אביב.

אני יודעת שאני תמיד כותבת שצריך לשבת ופאקינג לכתוב, שלאף אחד אין מוטיבציה, שאין מה להמתין למוזה, שזו עבודה כמו כל עבודה, אבל…

יש סיבות שבאמת מונעות מאיתנו לעבוד, בין אם כתיבה היא העבודה שלנו ובין אם לא. למשל, טרדות פרנסה באמת מפריעות לכתיבה. אי אפשר לכתוב כשכל מה שאת עושה זה לרוץ מעבודה אחת לאחרת. בעיות גופניות באמת מונעות מאיתנו לכתוב. אי אפשר לכתוב כשאת מרותקת למיטה ולא מסוגלת לשבת בשביל להחזיק עט.

אבל אני לא רוצה לדבר על דברים ניראים לעין. לכל אחת ברור שאם היא מיד אחרי טיפול שיניים ולא מסוגלת לראות מרוב כאבים, אין לה מה להתחיל לכתוב כי ראבק, כואב.

אבל דכאון לא רואים. חוסר בטחון עצמי לא רואים. כאבים כרונים לא רואים. בדידות לא רואים. עומס לא רואים. לא רק שלא רואים אותם, החברה בה אנו חיות משדרת לנו באופן תמידי שאנחנו חייבות להמשיך לתפקד *למרות* הדברים האלה. ברור שאם את בדכאון אמורה להגיע לעבודה. אין לגיטימציה להתקשר לבוסית ולהגיד "תקשיבי, מצב הרוח שלי חרא. אני מפחדת לעלות על הכביש כי אנהג ישר לתוך מחסום הפרדה או אקפוץ לפסי הרכבת. אני נשארת מתחת לפוך עם המון שוקולד ואשתדל להגיע מחר או מחרתיים."

וגם אם הבוסית מוכנה להקשיב ולקבל, אנחנו לא מוכנות לקבל את זה. הפיד שלי קורס מרוב א/נשים שמעמיסות על עצמן יותר מדי, נופלות ומושכות את עצמן בציצית ראשן כדי להמשיך לשרוד. נאחזות בציפורניים בכך שהן משוכנעות ש*מתישהו* העומס הזה אמור להפסיק, ואז יהיה להן זמן לנשום.

ובכן, הנה כמה דברים שצריך לדעת:

  1. הנפש שלנו היא גם איבר בגוף. וכשהיא כואבת, זה בדיוק כמו גב תפוס, רגל שבורה או לסת מלאת תפרים. לא תצפו לצאת לריצת מרתון שבוע אחרי ניתוח קיסרי, נכון? אז למה אנחנו מצפות מעצמנו לתפקד כשאין לנו אפשרות לנשום?
  2. בדיוק כמו באיברים אחרים, גם בנפש שלנו אפשר לטפל. ובדיוק כמו באיברים אחרים, גם כאן הטיפול הוא לא מושלם. יש טיפול בשיחות, בתרופות, בהליכה בים, בשוקולד, בקפה. כל אחת והטיפול המתאים לה. אבל מציאת הטיפול הנכון מתחילה בהודאה שיש לנו בעיה.
  3. קל לדעת שיש בעיה. הנה כמה סימפטומים: את לא מסוגלת לחשוב. את בוכה. את עצבנית. את כוססת ציפורניים. את יודעת לקרוא. את לא מצליחה למצוא משהו שאת נהנית לעשות. דברים שנהנית מהם פעם לא מהנים אותך. את חיה במאה ה-21. את נושמת.

ועכשיו, עצות!

  1. בקשי עזרה. זו יכולה להיות חברה שתוציא אותך לשעה של קפה ועוגה. זו יכולה להיות פסיכולוגית שתתן לך לפרוק. זו יכולה להיות פסיכיאטרית שתתן לך טיפול תרופתי. זו יכולה להיות מסאז'יסטית, מרפאת בעיסוק, מורה למקרמה… משהו. מישהי שיכולה לתמוך בך, אפילו קצת.
  2. give yourself a break

מותר לקרוס. מותר לשבור את הכלים. מותר להזניח את הרצפה, את העבודה, את הילדים. מותר לא לכתוב! מותר להרגיש כמו כשלון. מותר להבריז מהעבודה. מותר להבריז לחברות. תמצאי איפה את יכולה להוריד עומס ותורידי אותו, בשם האל. את לא רובוט. את אנושית.

  1. חזרי על נקודות 1 ו-2 ככל שאת צריכה. אני קורסת על בסיס חודשי, וזה טוב. פעם זה היה על בסיס שבועי. קודם כל השרדות, אחר כך כל השאר.

אני לא יכולה להדגיש מספיק את נקודה 3. קודם כל השרדות. אחר כך כל השאר. אחרי שתצופי, תוכלי לחזור לכתוב, לערוך, לצייר, מה שאת עושה. אבל כל עוד את במה שנראה כמנהרה בלתי נגמרת של עינוי נפשי, את צריכה להתמודד איתה.

כשהקטנה היתה מאושפזת לא הצלחתי לקרוא את הספר המטופש ביותר שיש. ידעתי שהדכאון מרים ראש כשלא הצלחתי לכתוב אחרי שהנעדר התמידי נפטר. זה הסימפטום הברור ביותר אצלי – כשאני לא מצליחה לחבר משפטים. ואז שום דבר לא עוזר. לא דד ליין, לא קפה, לא ספירת מילים. לא טבלת ייאוש. כשהנפש לא מתפקדת, שום דבר לא מתפקד.

קודם כל השרדות. אחר כך כל השאר.

  1. שרדת? מצאת מחדש נקודת איזון? מעולה, המשיכי איתה. נסי לשפר את מה שגרם לך לקרוס קודם (אני, למשל, הוצאתי הודעה לכל החברים שאסור להם למות כי אני לא יכולה להפסיק לכתוב שוב. יש דדליינים וזה).

עדיין לא מצליחה לכתוב? חזרי לנקודה 1. כנראה שעדיין לא התאזנת.

יאללה, לכו לבקש עזרה.

ואז לכתוב 🙂

שרשור כתיבה – איך מוצאים מוטיבציה?

(רמז – זה לא קשור לשינה).

אני רק אזכיר שמי שמנסה להזכר אם כבר דיברתי על מוזה, התשובה היא כן, וזה מה שהיה לי להגיד.

מוזה היא השקר שאומר שאם רק מקריבים את פול הסויה הנכון, והירח נמצא בדיוק במיקום הנכון, השראה תנחת עלינו משומקום ומיד נשב לכתוב ונוציא מגילות מהממות.

מוטיבציה היא השקר (נראה אם תנחשו לאן השרשור הזה הולך) שאומר שאם רק נישן מספיק, או נשתה את הקפה הנכון, או נסדר את כל העפרונות בשורה מדויקת, הרי הרצון לכתוב יופיע משום מקום ובבת אחת נתמלא במוטיבציה עצומה, ואז, כמובן רק נצטרך לחכות להשראה אבל היא בטוח תגיע לאדם מלא מוטיבציה כמונו!

ובכן, זה שטות.

אין לי מוטיבציה ללכת לדואר, אין לי מוטיבציה ללכת לעבודה, הי, כמו שהציוצים שלי מהבוקר מראים, אין לי מוטיבציה לקום ולתת לבת שלי זריקת אינסולין וזה סיפור של חצי דקה על השעון. אם היו שמיכות פוך בתקופה הפרה היסטורית, לא היו ממציאים את האש או את הגלגל. אם המרק הקדום היה חמים יותר, אני לא בטוחה שאפילו לחד תאיים היתה מוטיבציה להפוך לרב תאיים.

לאף אחד אין מוטיבציה. נקודה.

הפעם היחידה שיש לנו מוטיבציה לעשות *משהו* היא כשיש משהו מאיים מספיק על מנת שנעשה אותו אפילו שלא בא לנו. אנחנו הולכים לעבודה כי אחרת לא נקבל משכורת. אנחנו מנקים את הבית כי אחרת אמא שלנו תעקם את האף (גם אם היא מעולם לא ביקרה אצלנו), ואנחנו כותבים כי אחרת…

ובכן ה"אחרת" משתנה מאדם לאדם. אני לא מתכוונת למוטיבציית ה"אם אכתוב אהיה מאושר/ת". זה ערטילאי מדי.

אצלי זה "אם אכתוב לא אצטרך להכין ארוחת ערב (כי הבנזוג מכין אותה כשאני כותבת)". ולפעמים "אם אכתוב אמנע מהמייל המעוצבן של ע"נ שאני מפספסת את הדדליין". ויש כמובן את "אני שונאת את הסיפור הזה. אם אכתוב הוא ייגמר מהר יותר", כי, כידוע, אסור לנטוש פרויקטים באמצע.

מה שחשוב הוא למצוא את המוטיבציה הגרועה ביותר האפשרית, ודבר לגמרי ברור ובעל השגה.

אם לא אכתוב, לא יהיה לי תירוץ להתחמק מלהוריד את הזבל.

אם לא אכתוב, אצטרך לנקות את הבית.

אם לא אכתוב, טבלת האקסל בה אני עוקבת אחרי התקדמות הסיפור לא תתארך.

אני לא משתמשת בצ'ופרים, כי צ'ופר מביא את החברים שלו, ומהר מאד במקום לקבל אלף מילה ביום ופרק אחד של רבע שעה של אדוונצ'ר טיים אני כותבת חמש מילים ביום, ומקבלת את כל ג'סיקה ג'ונס.

ועכשיו: עצות!

א. חפשו מה הדבר שאתם הכי שונאים לעשות וחייבים לעשות. זה הדבר שאתם מדחיינים כל עוד אתם כותבים.

יש לציין שאם בחרתם "להוריד את הזבל", כדאי לוודא שמישהו כן יעשה את זה באיזשהו שלב, אחרת יהיו לכם המון חברים שיעזרו לכם עם המוטיבציה להוריד את הזבל בזמן…

הפסקתם לכתוב? תעשו את הדבר הנוראי שאתם שונאים. לא עמדתם במכסת הכתיבה להיום? תעשו את הדבר הנוראי שאתם שונאים. עצרתם לראות את כל ג'סיקה ג'ונס כי הרגשתם שמגיע לכם צ'ופר אפילו שלא סיימתם? נחשו מה? אתם עושים את הדבר הנוראי שאתם שונאים. הדרך היחידה לא לעשות את זה היא *לחזור לכתוב*!

ב. אין צ'ופרים. נקודה. אתם יודעים מראש מתי תצא הסדרה שאתם אוהבים (מעניין אם ניחשתם כבר מה לא הצלחתי לראות אתמול כי לא עמדתי במכסה), ואתם יכולים לתכנן את הזמן כך שתעמדו במכסה ורק אז תצפו בסדרות. כך לגבי ספר שתקראו, סרט, וכו'. לא מקבלים משכורת בלי לעבוד. לא מקבלים צ'ופר בלי לכתוב.

ותת סעיף – אין צ'ופרים באוכל! אלא אם אתם ממש אוהבים כרובית. מנשנשים מספיק תוך כדי כתיבה. אין שום סיבה בעולם לצ'פר את עצמכם בבמבה. מה גם שזה יוצר עוד זבל שצריך להוריד אחר כך!

ג. כותבים כל יום. כמו שהולכים לעבודה כל יום. כמו שמורידים את הזבל כל יום. כמו כל משימה אחרת שצריך לעשות על בסיס קבוע. לא כתבתם? תעשו את המשימה שאתם שונאים.

הצד החיובי: ככל שכותבים יותר, כך זה לוקח פחות זמן להגיע למכסה היומית! ואז גם התחמקתם ממשימה שאתם שונאים וגם כתבתם!

ד. טבלת ייאוש. אני לא צוחקת. טבלה שבה אתם מסמנים כל יום בו כתבתם (ומתעלמים באלגנטיות מהימים הריקים). אצלי זו טבלת אקסל של תאריך, מספר מילים בפתיחה, מספר מילים בסיום וסה"כ מילים.

ככל שמשקיעים יותר זמן במשהו, כך נעשה לא נעים לנטוש אותו. "לא נעים" הוא החבר הטוב ביותר שלנו.

יאללה. שבו ופאקינג תכתבו.

פוסט יומולדת

אחד הדברים שתמיד מדכאים אותי בכתיבה הוא שאין שום דבר מוצק אחר כך. אלה תמיד מילים על נייר (או פיקסלים על מסך), ולא צבעים, תמונה, פסל, משהו שאפשר לחזור ולהביט ולחוות מבלי לקרוא מחדש את הפסקאות והמילים.

למתנת יום הולדת 40 הבנזוג הזמין לי תמונה של סצינה מהסיפור שלי "זהירות שביר" שפורסם ב"היה יהיה" האחרון.

כשקיבלתי את התמונה המודפסת והממוסגרת התחלתי לבכות גם בגלל בחירת הסיפור, גם בגלל בחירת הסצינה (הדמויות ששם והדמות שלא שם), אבל בעיקר כי זו הפעם הראשונה בה יכולתי לגלות איך סיפור שלי נקרא בעיניים של מישהי שלא מכירה אותי, וכל התקשורת ביננו היתה בעזרת מילים על נייר.

אפשר לראות את התמונה המדהימה כאן. תודה למאש בייטמן על הציור המדהים שעורר את הדמויות שלי לחיים וגרם לי לבכות, ותודה לכל מי שתרמ/ה כדי שהתמונה תתקיים,  שהפכו את הרעיון המופלא של יואב למציאות. אוהבת אתכם המון המון המון.

שרשור כתיבה – דמויות משנה

עלילה מורכבת מהצגת הדמות, הצגת הקונפליקט, הדרכים שאותן הדמות מנסה כדי לפתור אותו, ופתרון הקונפליקט. מאד מומלץ שהדמות תשתנה במהלך העלילה כתוצאה מפתרון הקונפליקט, כך שהיא תסיים את הסיפור בנקודה שונה מזו שבה היא התחילה.

למשל:

ילדה לא הספיקה להכין את שיעורי הבית שלה למחר בבוקר. אפשרות אחת היא לחרוש עד מאוחר. אפשרות שניה היא לא להכין כלום ולהתמודד עם התוצאות. אפשרות שלישית היא להכין חלק מהשיעורים. היא בוחרת באחת מהאופציות ואז מגלה שהיא מסוגלת לסיים את כל שיעורי הבית שלה בזמן (תחושת מסוגלות) או שהיא מחליטה לא לעשות כלום ומגלה שכלום לא קורה כתוצאה מזה (תחושת "העולם כולו הוא הבל") או שהיא מחליטה לעשות חלק ואז בחלק מהמקצועות היא מרגישה טובה יותר ובחלק לא. בכל מקרה – הסיפור יסתיים כשהיא תתמודד עם ההשלכות של מה שהיא בחרה לעשות.

(נחשו מה הקטנה עושה כרגע לידי).

ואפשר גם – בן לבית אציל מושלך למדבר ומגלה שהגורל שלו הוא להנהיג קבוצת נוודים להשתלט על מוקדי הכוח של המלוכה. נערה מגלה שהייעוד שלה הוא להלחם בערפדים, ומנסה לחיות חיים נורמלים תוך כדי. סכיזופרן צריך לבחור בין לקחת את התרופות שלו או להשאר בעולם בו הכל שמח (והחתול שלו מדבר).

כל זה נכון לגבי הגיבור/ה, אבל מה לגבי דמויות המשנה? אלה שצצות מדי פעם ועוזרות לגיבור/ה במסע?

ובכן, כמו שאמר פעם דריל גרגורי (אבל עוד הרבה סופרים אומרים את זה): כל אדם הוא הגיבור הראשי של הסיפור שלו. כך גם דמויות המשנה. זה שבחרנו דמות אחת להיות במרכז הסיפור שלנו, לא משנה.

דמויות המשנה צריכות לקבל עלילה משלהן, קונפליקט משלהן, ושינוי משלהן. אם עושים את זה טוב מקבלים את ווילו, אניה, ספייק, ובמידה מסוימת את טארה. אם תקחו כל אחת מהדמויות האלה תוכלו לכתוב סדרת "באפי" חדשה לגמרי מנקודת המבט שלהן. למשל – נערה מחליטה להתעסק עם קסם והופכת למכשפה רבת עוצמה.

או – שדה רבה עוצמה מאבדת את הכוחות שלה בגלל טעות, מתאהבת בבן אנוש ומחליטה להשאר אנושית. או – ערפד מרושע מתעמת עם כוח חזק ממנו ובעקבות זאת משנה לחלוטין את השקפת העולם שלו. או – נערה מתבודדת מתאהבת במכשפה, ולאחר מכן מוצאת בעצמה את הכוח לעזוב מערכת יחסים הרסנית.

אם עושים את זה רע מקבלים את יודה, צ'ואי, וכמעט כל דמות נשית בסרט אי פעם. החייזר העוצמתי ביותר בעולם מתאהבת בברוס וויליס ו… או – ארכיאולוגית מתאהבת באינדיאנה ג'ונס ו… או – נסיכה ממנהיגי המורדים מתאהבת במבריח נאה ו…

מבינות?

כאשר ניגשים לכתוב סיפור לא מספיק לחשוב על העלילה הראשית ועל מה שעובר על הגיבור/ה. חיוני לחשוב מה עובר על דמויות המשנה ולבדוק איך נראה הסיפור מנקודת המבט שלהן. אם הסיפור שלהן הוא "פגשתי מישהו והתאהבתי בו" ו/או "פגשתי מישהו ואז חטפו אותי" מבלי שהן משתנות, פותרות קונפליקטים וכו' – זה לא טוב. זה, למעשה, מאד מאד לא טוב. זה בסדר לכתוב סיפור שבו כל הקונפליקטים מתאחדים לפתרון אחד, אבל כל דמות צריכה להגיע לקונפליקט מנקודת מבט אחרת ולחפש פתרון שונה.

(סליחה על הדוגמה, אבל…)

תחשבו על קבוצת דיאנדי. כל אחת מהמשתתפות תציע דרך אחרת לפגוע בדרקון, ובסוף כל אחת תנסה משהו אחר, והחבורה כולה תשתפר כתוצאה מכך.

(אף דרקון לא נפגע במהלך שרשור זה!)

אחד הדברים שתפסו אותי בסרט "קוקו" הוא שיש שם חמישה (!) קווי עלילה נפרדים לחמש דמויות שונות, וכל אחת מהדמויות פותרת קונפליקט שונה, כל אחת מהן עוברת שינוי, וכל אחד מהקונפליקטים עוזר לפתרון הקונפליקט הסופי.

(וגם – זה סרט מקסים שמטפל באלצהיימר בצורה רגישה להפליא).

עצות!

  1. בזמן הכתיבה פשוט כתבו. אחרי שתסיימו את הכתיבה, בידקו האם לדמויות המשנה שלכן יש קונפליקטים מעניינים לפתור, האם הן משתנות, ואיך.
  2. אם אתן לא בטוחות, שאלו את עצמכן איך הסיפור היה נראה מנקודת מבטן של דמויות המשנה. לא חייבים לעבור על כולן, מספיק לדגום 2-3. אם הסיפור לא משתנה בכלל, אתן צריכות לתקן את הסיפור שלכן. השאלה הראשונה היא מאיפה דמות המשנה מתחילה את הסיפור, מה הקונפליקט שהיא צריכה לפתור, ואיך היא תנסה לפתור אותו. *היא לא חייבת להצליח*. היא כן חייבת לנסות.
  3. אם יש לכן המון דמויות משנה, ולאף אחת מהן אין קשת עלילתית משל עצמה, נסו לאחד! תתפלאו כמה דמויות משנה אפשר לאחד לדמות אחת (כולל בספרים שפורסמו כבר…). המורה החכם יכול להיות גם מושא האהבה הבלתי מושג וגם טייס הקרב הנועז. זה רק יעשיר את הדמות וייתן לה עוד פנים.

יאללה! לכתוב!

שרשור כתיבה – מקום לכתוב בו

בטוויטר הופיעה אופציית שרשורים ואנחנו בדיוק עברנו דירה להורים שלי לתקופה של שבועיים, מה שהוליד לשרשור כתיבה על מקום לכתוב בו.

סטיבן קינג כתב בספרו המופתי "על הכתיבה" שהוא כתב בכל מקום אפשרי, מהחדר האחורי בקרון מט ליפול ועד שולחן כתיבה מהודר בחדר ענק שהוא רק עבורו. ב"חדר משלך" כותבת וירדג'יניה וולף שהדבר החיוני לאשה הוא דלת שאפשר לסגור מאחוריה. פעם בכמה זמן מישהו/י מעלה תמונות של סופרות/ים ושולחנות הכתיבה שלהם (והרבה פעמים יש שם גם חתול/ה). אבל הנה הסוד האמיתי – המיקום לא משפיע על הכתיבה. הוא יכול לעזור, אבל הוא לא מונע ולא יוצר כתיבה.

(חוץ מחתולים. חתולים חיוניים לכתיבה)

כתיבה מתרחשת כשכותבת מתחילה לכתוב, והיא יכולה לקרות על הליכון, היא יכולה לקרות בבית קפה, היא יכולה לקרות בחדר סגור והיא יכולה לקרות בסלון רועש. הכל שאלה של כמה הקולות בראש שלנו חזקים. ככל שהם רועשים יותר, כך הרעש בחוץ יכול להיות חזק יותר.

וככל שהקולות שקטים יותר, כך הרעש בחוץ צריך לקטון. אני יכולה לכתוב באמצע קניון הומה, או גן שעשועים סואן או באמצע כנס. אבל לשכתב אני יכולה רק בחדר שקט, וכל ציוץ שובר את הריכוז שלי.

(אני מתעלמת כאן מהפרעות קשב וריכוז, שזה סיפור אחר לגמרי).

המשפחה שלי כבר יודעת שאם אני עם מחשב מול טלוויזיה על סיטקום, אני כותבת, ואם אני מחרישה את כולם אני משכתבת. החלק החשוב הוא *לא לדבר איתי*. כי כתיבה עבורי עובדת כל עוד לא שוברים לי את הרצף, וברגע שאני צריכה להקדיש תשומת לב למישהו אחר, היא מתפוגגת וצריך מאמץ רציני מאד להחזיר את הזרימה.

ולמה אני מדברת על זה? כי עכשיו ספציפית מקום הכתיבה הרגיל שלי הוא בית הקפה השכונתי, בו יש כל הזמן שיחה ברקע וקפה שמופיע באופן קסום בספל שלי, ואף אחד לא פונה אלי אלא אם אני יוצרת קשר עין עם בעלת המקום או המלצרית.

ועכשיו: עצות!

העצה הראשונה והחשובה מכולן היא – דעו את עצמכן. בידקו איך אתם כותבים במקומות רועשים ושקטים, במקומות עם נוף או במרתפים חשוכים וזעקות עינויים ברקע. הדרך היחידה לגלות היא ניסוי ותעייה (טעייה? תהייה.). אל תדבקו למקום ספציפי כי "ככה צריך לכתוב", אלא בידקו המון מקומות.

עצה שנייה: אל תניחו שיש נוסחת קסם שתעבוד תמיד. אם פעם אחת הצליח לכם לעבוד במבצר קסום מול הים, זה לא אומר שאתם יכולים לכתוב רק במבצרים קסומים מול הים. יכול להיות שתצליחו לכתוב גם במבצר פלאי מול האוקיינוס! או במרתף עם זעקות עינויים…

וגם – לא כל מה שעבד פעם אחת ימשיך לעבוד.

כלומר, אם פעם אחת עבד לכם מבצר קסום מול הים זה לא אומר שזה הדבר היחיד שיעבוד עבורכם. גם אם אין מבצרים בנמצא, תצליחו לכתוב.

זכרו – אתן כותבות. הכתיבה היא משהו שקורה אצלכן, לא בסביבה בה אתן נמצאות. הסביבה היא רק הקישוט, הכתיבה היא העיקר.

יאללה, לכתוב.

(בתמונה: חתולה שמאמינה שלא משנה איפה כותבים, העיקר שיש על מי להשיר פרווה).

שרשור כתיבה – שינוי נקודת מבט ובחירת קונפליקט

אני: יששש! מעט הערות מהעורכת (המושלמת)! אני מיד אשב לשכתב.

גם אני: מעט הערות, אבל אומג כמה שכתוב אני צריכה לעשות.

גם אני: אין לי כוח לשכתב.

גם אני: אה-הה! אני אדחיין על ידי כתיבה על כתיבה !

והפעם – שינוי נקודת מבט ובחירת קונפליקט.

 

כתבתי על בחירת קונפליקט כאן, וזה נראה כאילו יש לי מושג על מה אני מדברת, אבל לא באמת.

הנה הקטע: נורא נורא קשה למצוא את הקונפליקט האמיתי בסיפור, בייחוד אם כבר התחלתם לכתוב אותו, ואם נדמה לכם שהוא מעניין. לסיפור שהתפרסם הבוקר היתה גרסה מוקדמת שנכתבה מנקודת המבט של דמות אחרת. בסיפור המקורי הדמות (האחרת) מגיעה אל הסוכנות הזו, עושה את מה שדורשים ממנה, ואז מבינה שאין לה לאן ללכת, מבינה שהעתיד שלה חרא, ומתאבדת. זה היה סיפור מאד דרמטי, והעביר יפה את הנקודה של אין מוצא, אבל מצד שני – לא היה בו קונפליקט. בכלל. מההתחלה היה ברור שזה המוצא היחיד של הדמות מהחיים שלה. ואחרי שקיבלתי הערות מכל הבטאיסטיות, הבנתי שזו הבעיה. לא רציתי לוותר על העולם, ולא רציתי לוותר על המסר (רמז – זנות זה לא מבחירה והכל נורא בעולם הזה). אבל כן רציתי סיפור מעניין, ולכן התחלתי לעבור על הדמויות אחת אחת כדי למצוא את זו שכן יש לה איזשהו קונפליקט, רצוי פנימי וחיצוני.

אם זה נשמע שכלתני, זה באמת היה ככה. את החלק של לכתוב מהבטן כבר עשיתי, בגרסה הראשונה. עכשיו הגיע הזמן להשתמש במה שכבר יש כדי לבנות סיפור מעניין.

היו לי שלוש דמויות עיקריות: הבוס הגדול, שבחר את הדרך שלו הרבה לפני הסיפור, ולא התכוון לשנות כלום (ולכן לא קונפליקטבילי). הדמות הראשית מהסיפור המקורי, שהיא קורבן בכל מובן, ולא יכולתי לתת לה בחירה כי החיים שלה הובילו אותה לנקודה בה אין לה שום כוחות לשנות כלום.

מה שהשאיר בדיוק דמות אחת: ה middle woman. זו שמקשרת בין הדמות מהסיפור המקורי לבין הבוס הגדול, שבאמת יש לה השפעה על העולם, נמצאת באינטראקציה עם כולם, והכי חשוב – יש לה מספיק כוחות פנימיים על מנת לשנות משהו. משהו קטן (היה לי חשוב שהיא לא תתקן את כל העולם אלא רק פינה אחת זערורית), אבל משהו. הדמות מהסיפור המקורי מעירה את הדמות הנוכחית מהעולם שלה, מציבה לה מראה ומכריחה אותה להתמודד עם המצב שלה, הבוס הגדול מסרב להשתנות והתוצאה: הדמות הנוכחית צריכה להתמודד עם השינוי שנכפה עליה, עם הבוס ועם עצמה.

קונפליקט פנימי וחיצוני – יש!

עכשיו רק נשאר לשכתב הכל, לעשות עוד סבב בטא, לשלוח לעורך  לעריכה, והופס – יש סיפור.

עצות!

א. תמיד תמיד תמיד לחפש את נקודת החיכוך של הדמות עם העולם שסביבה. לא לוותר לעצמך רק כי נדמה לך שמצאת את הקונפליקט הנכון.

ב. לא לוותר על סיפור למען המסר. השניים יכולים לדור ביחד, רק צריך למצוא את הדרך הנכונה בה אחד לא יאפיל על השני.

ג. קונפליקט הוא כזה שבו יש כמה אפשרויות. אם יש מראש רק אפשרות אחת לדמות – זה לא קונפליקט. זה לא אומר שלא יכול לצאת סיפור מעניין, אבל זה לא קונפליקט.

ד. סמכו על הבטאיסטיות! אם הבטאיסטיות אומרות שמשהו לא עובד, הוא לא עובד.

שבו לכתוב!