Posts Tagged ‘ילד בית הולך לגן’

יום שני

היה לנו יום ממש נחמד, למרות מזג האוויר. הגיבור התעורר ביחד עם אבא, וזחל למיטה לשנו כדי לישון עוד קצת. אחר כך הוא ביקש לאכול ארוחת בוקר. טרוטת עיניים הכנתי לו ארוחה כבקשתו – פרוסות נקניק ומיץ ענבים, הפעלתי לו את "הופ" וחזרתי לישון לצד התינוקת, מדחיקה את יסורי המצפון ביחד עם השינה.
כאשר הצלחתי להתעורר הכנתי לשנינו סנדביצ'ים, מילאתי בקבוק מים, וכמו בימים של חינוך_ביתי‏ "אמיתי" אספתי משימות ויצאנו החוצה. הלכנו לניקוי היבש ומסרנו בגדים לגיהוץ, כי הערימה שאצלנו בבית לא קטנה, ואבא צריך בגדים נטולי קמטים. התינוקת שוררה בעגלה לעוברים ולשבים, הגיבור דיבר על ענינים שברומו של עולם, ואני ניווטתי אותנו אל בית קפה קטנטן, הזמנתי לעצמי קפה גדול נטול ולגיבור מים קרים, ונהניתי.
בגן השעשועים מצאנו צל שנח בדיוק על הספסל "שלנו". הגיבור חלץ סנדלים ורץ אל המגלשות עטורות הילדים, והתינוקת המשיכה לזעוק אל העולם מהעגלה. היא נעמדה והתיישבה שוב ושוב, מאושרת במקומה, ולא דורשת לעלות לידיים של אמא שלה, מה שאיפשר לי לסיים את הקפה בשקט, לדבר עם אמא שעצרה לידי ("היא עומדת לקפוץ מהעגלה!" "אל תדאגי, היא רק עושה בכאילו, היא עדיין לא נפלה מהעגלה").
הגיבור מצא איצטרובל ורץ איתו בכל רחבי המדשאה, מאמצו לחזהו, ומדבר אליו כאילו היה חבר קרוב. צבט את לבי מעט, אבל עבר במהירות, כאשר הוא התיישב לידי מזיע ומחייך.
עוד סיבוב אחד, ועוד עליה על מתקן, וזהו – הולכים. עוברים בדרך בקיוסק קטן וקונים לו ארטיק. אני מצליחה לשכנע אותו לא לאכול אותו עכשיו אלא אחרי ארוחת הצהריים, וממשיכים.
הבגדים כבר מגוהצים, ועייפים, אנחנו מגיעים הביתה. הגיבור ניגש לארטיק שלו בציפיה, אך אז מגלה שהוא נמס. אני מקדימה את הבכי ומניחה את הארטיק לקפיאה מחדש במקפיא.
בינתיים – גולשים קצת, רואים קצת טלויזיה, מסתכלים על החתולים.
כבר שתיים, והארטיק קפוא דיו. הוא הולך אל פיו של הגיבור ואני מכינה פסטה, מגררת מוצרלה, ואנחנו יושבים לשולחן. התינוקת מלקקת מעט רסק עגבניות, אבל מחליטה לרדת מהכסא ולשחק עם הגור החדש. השניים רודפים אחד אחרי השני במעגלים אינסופיים בזמן שהגיבור ואני מסיימים לאכול.
חם, ושנינו עייפים. אנחנו מריכיבים פאזלים בסלון ואז נפרדים שוב – אני לעבוד והוא למשחק. התינוקת יונקת ונרדמת עלי. הגיבור בוכה, ולבסוף לוקח את המוצץ שלו, מטפס למיטה שלו, ונרדם שם, ואני נותרת לעבוד.
בערב הבנזוג חוזר, הילדים מתעוררים, וכולם משחקים ביחד שחמט בסלון בזמן שאני ממשיכה לעבוד.
ואיכשהו, היום הזה מצליח למחות את אתמול שבו קמנו מאוחר והיום התמרח, ובסופו הגיבור נרדם עמוס דמעות ונטול אמא, ואת כל השבוע שלפניו.

רוצה עוד ימים כאלה (אפילו שבסופם אני יושבת מול המחשב בשתיים לפנות בוקר, ועדיין עובדת…)

מודעות פרסומת

קושי

אני רוצה לתעד הכל, לא לתת לזמן לשנו לנזול בין האצבעות הוירטואליות, אבל אי אפשר. ימי טלויזיה נמהלים בימים מלאי פעילות. יום אחד אצל הוטרינר מוחלף ביום שבו רק יצאנו לקנות ספלים, וביקור בחנות יצירה נעלם לשבוע של רביצה משותפת.
קשה לי עם החום, קשה לי עם שניים, קשה לי עם שני חתולים, קשה לי לעבוד ובמקביל להיות איתם. בעיקר – קשה לי למצוא את עצמי במערבולת של הבית. בשנה שעברה עברו חודשים עד שהצלחנו להתקבע על השגרה שלנו. עכשיו אני אמורה להספיק לעשות את זה בתוך ימים, כי בעוד חודש נגמר החופש וחוזרים למציאות שבה הוא רחוק ממני כל היום.
אני זועמת על העולם שמכריח אותי להתנתק ממנו, ועל החברה שמחייבת אותי לעבוד, ובעיקר – על עצמי שלא הלכתי במסלול שקודם מקדם את הקריירה ואחר כך מתפנה לילדים. אני מנסה ללהטט בין הכל, ומסיימת את הימים כשכל הכדורים שלי נופלים וחובטים בפרצופי בדרך למטה.

ביום שישי הוא אמר – "אמא, את יודעת, ילדים לפעמים צריכים לרוץ." ובגלל המשפט המתוק הזה יצאנו לסיבוב של שעה בחוץ, בצהריים, כדי שהוא יוכל לרוץ.
והיום הוא הלך לישון והתינוקת נרדמה, אז הנחתי אותה במיטה התחתונה והוא קפץ מאושר במיטה שלו, ונרדם מחייך. אני רוצה לגרום לו לחייך בכל יום, אבל אני לא יודעת איך, ונמאס לי לריב איתו כאשר הוא צודק. אני רוצה להכיל אותו יותר, ולהיות קשובה לו יותר, ולעודד אותו יותר.
מזל שהתינוקת בינתיים מאושרת רק לינוק, לחייך, ולרוץ אחריו. כאשר היא תתחיל לדרוש ממני תשומת לב נפרדת – אני לא יודעת איך אמצא את המקום להכיל גם אותה.

יום ראשון או – שמחת בית השאיבה

יש לי עבודה, והגיבור מבקש יום טלויזיה.
הוא מקבל.
לקראת הצהריים אני הולכת לחמם את השניצלים שאמא שלי הכינה לי בשבת, ומגלה תולעים זוחלות מפח האשפה אל הרצפה. התינוקת כבר קשורה בכסא שלה, כך שאני לא צריכה לדאוג מהבחינה הזו. אני מביאה את שואב האבק, והגיבור ואני מחלקים ביננו את העבודה – הוא הופך כריות ומזיז את השטיח, ואני שואבת את הזחלים. אחר כך מתחלפים – אני מחפשת אותם עבורו והוא שואב אותם. חשוב לו לשאוב אותם בדרך מסוימת – בכוון הזחילה שלהם, והוא דורש ממני להתעמק בהם יותר ממה שאני רוצה. כשאנחנו מסיימים אני מורידה את הזבל ואת תכולת השואב לחדר הזבל שלמטה, מנערת את הפלסטיק היטב, ולאחר מכן, בבית, ממלאת הכל באקונומיקה לא אקולוגית אבל משמידת זחלים.
אוכלים.
הגיבור מבקש ממני למצוא עבורו משחק מחשב, ואת שאר היום אנחנו מעיבירם מול המסך בחדר העבודה, מזפזפים בין פאזלים למשחקי הרפתקאות או זריזות ידיים. רק בשמונה וחצי בערב אנחנו מוצאים משחק שמוסכם על שנינו – אקווריום עם דגים שצריך להאכיל תוך כדי התגוננות מתוקפים חייזריים שונים.
אבא חוזר הביתה, וקצת אחר כך הפיצה שלנו מגיעה. אוכלים מול הטלויזיה, מקלחת, צחצוח שיניים, סיפור, לישון.

יום פיג'מה קלאסי. אני מתגעגעת לימי הבית שלנו.

שבוע

יום רביעי

היום השני לחופש הגדול. אני קובעת עם חברה בתל אביב, לקפה, עוגה, וסיבוב בחנות ספרים. הגיבור קם מוקדם ומחמיץ פנים. כלום לא מוצא חן בעיניו. אני מסיימת את חובותי לעבודה, ומשכנעת אותו להתארגן ולצאת איתי.
הנסיעה לתל אביב עוברת בסדר, ואפילו הקניון מוצא חן בעיניו. יש שם מעלית שקופה ותצוגה להתנסות במכוניות עם שלט רחוק. הוא מוצא לעצמו שלט, מצחקק וקורא הוראות למכוניות. התינוקת מניעה את ראשה במנשא מצד לצד, מנסה להבין מה קורה סביבה, וצוחקת בכל פעם שדמותו של הגיבור המתרוצץ נכנסת לשדה הראיה שלה.
אחרי נסיעה במעלית השקופה אנחנו מתיישבים בבית קפה, מזמינים אוכל, והגיבור "נמרח" בכסא שלו, ומתחיל לנדנד, "מתי האוכל יגיע? למה הוא לא מגיע עדיין? אני בטוח שהם שכחו את האוכל שלנו…" עוד ועוד, בטון יללני ואומלל. אני יודעת שהוא רעב ועייף, אבל אני לא יכולה לעשות דבר.
המלצרים מתעכבים, ולמרות הבקשה המפורשת שלנו שהמנה של הגיבור תגיע ראשונה, הם מביאים אותה אחרונה, ואפילו שגויה. הפירות נמצאים בתוך המוזלי במקום בצד. עכשיו צריך לחכות עוד עשר דקות עד שהם יביאו את המנה הנכונה.
אוכלים, שותים, הגיבור מתאושש מעט, ואפילו תורם לשיחה. בתה של חברתי לוקחת אותו לסיבוב ריצה מסביב למסעדה ואף נותנת לו לנצח. חמודה שכזאת. אנחנו מתארגנות לצאת לחנות הספרים שבתחנה המרכזית הישנה.
בדרך לשם, הגיבור והתינוקת נרדמים. אני מתלבטת האם להעיר אותם, שכן החניה היא מול החנות, ואני יכולה להשגיח עליהם, אבל תהינוקת מתעוררת, והחום משכנע אותי להעיר גם את הגיבור. בחנות הוא בלתי נסבל. החום, השעה, העייפות – כולם גורמים לו לבכות, ודבר לא מוצא חן בעיניו. אני מנסה לשחד אותו בקניית DVD בחנות שליד. רק אז אני מבחינה כי רוב מדפי החנות הזו תפוסים על ידי סרטי פורנו, אך הגיבור חולף על פני הבחורות הערומות מבלי להבחין, ובוחר את "צבי הנינג'ה". אנחנו מסכמים שנצפה בסרט ביחד ונראה אם הוא מתאים לו.
חוזרים לחנות הספרים. אני מאתרת עבורו את הספר "מיץ פטל", והוא מתיישב על ארגז ספרים סגור ומדפדף בספר, בזמן שאני מנסה להפיק מעט הנאה מהביקור בחנות העמוסה.
הדרך חזרה הביתה נעימה יותר, ואנחנו מדברים קצת, שרים קצת, צופים קצת בנוף העירוני החולף על פנינו.
בבית מזמינים פיצה, מקלחת, ולמיטה. הגיבור מבקש שמחר ניצפה ביחד בקלטת, ואני מסכימה.


יום חמישי

אני מסיימת את חובותי לעבודה, ושמה לב לתזכורת קטנה מהבהבת בשולי המסך – צריך לקחת את החתולה שלנו לחיסון. אנחנו אורזים אותה בכלוב, נכנסים למכונית, ונוסעים. הגיבור מתרגש – שנה חלפה מאז החיסון האחרון, והוא מתגעגע לוטרינר. בפעם הקודמת ביקרנו אצלו כשהוא היה בחינוך ביתי, לא מודע לנושא החופש הגדול, רגע לפני התחלת הגן. עכשיו הוא כבר ילד גן בוגר, שמודיע לכל מי שהוא רואה שהוא עכשיו בחופש.
מגיעים. החתולה מבועתת, מתכרבלת בכלוב שלה ונוהמת על כל מי שמתקרב. אנחנו נכנסים אל הוטרינר, ואת פנינו מקבלת ההמולה הרגילה של המקום. בין רגלי הנוכחים מתרוצץ גור חתולים קטנטן, והגיבור מיד מצטרף למשחק שהוא ממציא עבור שניהם.
ברגע האחרון הוא מחליט להצטרף אלינו בחדר הוטרינר, ונפרד מהגור. החתולה מקבלת חיסון, תילוע, וחוזרת לכלוב. הגיבור משתתף בכל התהליך, ואף מקבל מזרק גדול במתנה.
בדרך החוצה הוא מבקש שניקח איתנו את הגור הביתה. אני מבררת, ומסתבר שהגור הקטן נמצא לפני מספר ימים בבני ברק, והובא אל הוטרינר כשהוא חולה. הוא אמור לסיים את מנות האנטיביוטיקה שלו, ואז הוא יהיה מוכן לאימוץ.
אנחנו מחזירים את החתולה הביתה, ויוצאים שוב, לבית קפה עם אבא שלי. הגיבור מתרוצץ ומשקה עציצים בעזרת המזרק שלו. התינוקת אוכלת את שאריות הפירות שהוא מקבל במנת המוזלי שלו, ומלכלכת אותי. היא נדרמת ואמפשרת לי לשתות את הקפה הנטול שלי בשקט, והגיבור מתעייף לבסוף ומצטרף אלינו ליד השולחן.
חוזרים הביתה, הולכים לישון.
בערב – ישיבה משפחתית. אנחנו מדברים על ההשלכות של אימוץ עוד חתול. על המשמעות של טיפול בגור זכר, ועל היכולת שלנו לשלב אותו ביחד עם החתולה. מחליטים לחשוב על זה עוד, ולהחליט אחרי סוף השבוע.


שישבת

אנחנו מתכננים לנסוע לתצפית כוכבים, אבל התינוקת משלשלת, והנסיעה מתבטלת. אנחנו מבלים את היום בבית, נהנים אחד מחברתו של השני. הילדים נרדמים מוקדם יחסית, והערב שקט ונעים.
בשלוש לפנות בוקר, קצת לפני שאני מחליטה ללכת לישון, התינוקת מתעוררת, וזוחלת אל קצה המיטה. אני רצה אליה, והזרת שלי נתקעת במשקוף ומתעקמת באופן שלא משאיר מקום לדמיון.
איה.
תופסת את התינוקת ובוכה, חלקית מכאב, חלקית מכעס על עצמי. לא מצליחה להחליט מה אני אמורה לעשות עם זרת שבורה. להשאר בבית? להחזיר אותה למקום בעצמי? ללכת למוקד?
לא עונים לי בטלפון, ואנחנו קוראים לאבא שלי. הבנזוג נשאר בבית לשמור על הילדים, ואבא שלי ואני הולכים לחדר מיון כדי שיצלמו לי את הזרת, יאשרו שהיא אכן שבורה, וישלחו אותי הביתה לאחר החזרה למקום וצילום ביקורת.
יום שבת עובר עלי בריחוף מסויים – שאריות כאב וחוסר השינה הופכים אותי לעצבנית ואת רוב היום אני מעבירה בישיבה וקיטורים. הגיבור נוסע אל ההורים שלי, והם שולחים לי מרק עוף ושניצלים, שהבנזוג מגיש לי על מגש גדול מול הטלויזיה.
לפעמים כדאי להיות חולה…


יום ראשון

עבודה, עבודה, ועוד עבודה. הזרת שלי כואבת, ובכל פעם שהגיבור עובר לידי אני מתכווצת, מדמיינת אותו דורך עלי או גרוע מכך. החלטנו לקחת את הגור, ואני מנצלת את שעות הבוקר כדי לגלוש באתרי בעלי חתולים כדי לקבל המלצות על גידול שני חתולים בבית אחד.
אני מדמיינת את החתלתול הקטן שאצל הוטרינר. הבנזוג שואל איך אני אצליח לטפל בגור חתולים אם אני בקושי מסוגלת ללכת, אבל אני פוטרת את הדאגה שלו. אחרי שהוא חוזר מהעבודה אני אורזת את שני הילדים, מדדה למכונית, ונוסעת אל הוטרינר עם כלוב ריק.
אנחנו מקבלים הסברים על טיפול בגורים, על אוכל חתולים, על מועדי החיסונים, ואני מחייכת לעצמי. את התינוקת עדיין לא חיסנתי, אבל אצל הגור אני אקפיד על כך. סיבה נוספת לצחוק היא הפורמולה לגורים, שמבוססת כמובן על חלב פרה. מישהי מכירה חתולה שתסכים לשאוב חלב עבור הגור שלנו?
זה בסדר, הוא כבר בן ששה שבועות, הוא אוכל אוכל מוצק.
אנחנו מכניסים את הגור לכלוב, נוסעים הביתה, ומשחררים אותו בחדרון שהכנו בשבילו. בשבוע הקרוב לפחות הוא יצטרך להשאר כאן, עד שהחתולה שלנו תתרגל אליו. הגיבור מאושר, כמעט דורס אותו מרוב התרוצצות. אנחנו חוזרים על כללי הבטיחות, ונותנים לשניים לקפץ ביחד בחדרון.
האקוסטיקה הנוראית גורמת לכל צווחת גיל של הגיבור להפוך לשאגה, אבל את החתלתול זה לא מפחיד. הדבר היחיד שגורם לו להסתמר ולרוץ לפינת החדר הוא הבכי של התינוקת.
וכך, ביום אחד אנחנו הופכים להורים לשני חתולים.


יום שני

הגיבור מתעורר סר וזועף, לי יש המון עבודה, ואת רוב היום אנחנו מעבירים בחדרים נפרדים. הוא עם הגור החדש, אני על המחשב. התינוקת מזגזגת בין החדרים ולא מצליחה להחליט איפה מעניין לה יותר. אחרי שאני תופסת אותה מנסה לאכול את אוכל הגורים אני מגלה אותה מחדר, וכך נקבע הגבול – אמא ותינוקת מול גיבור וגור.
בצהריים הרגל שלי כואבת מדי, ואני מבקשת מאבא שלי שיבוא ויציל אותנו. אנחנו נוסעים אל ההורים שלי, משאירים את הגור לבד בבית בפעם הראשונה. הגיבור נרגע קצת אצל ההורים שלי, אבל מסרב ללכת לישון, כך שבערב הוא כבר עייף מאד, ובוכה הרבה. רק אחרי שאנחנו מבטיחים לו שכאשר הגור יהיה מספיק גדול אנחנו נרשה לו לישון איתו בחדר, הגיבור מסכים להכנס למיטה וללכת לישון.
ושקט, סוףסוף.


יום שלישי

טכנאי מזגנים מגיע לתקן את המזגן שלנו ולמלא בו גז שברח, והגיבור מאושר. אני מדדה ברחבי הבית, מנסה למנוע מהתינוקת לכנס מתחת לרגליים של האנשים העובדים, והגיבור מנסה להשתחל למרפסת הקטנה ולהסתכל על מילוי המזגן. הוא חוזר מאוכזב – הם לא מרשים לו להשאר שם. שוב, כמו המרכיב של המיטה, הם לא רגילים לילדים כמו הבן שלי ובטוחים שהוא יפריע להם.
אני עייפה ודואבת מכדי להסביר להם אחרת, ומנחמת את הגיבור בעוד משחק עם הגור החדש. הוא הופך לפרס ניחומים רגיל – בכל פעם שהגיבור לא מרוצה הוא הולך לשחק עם הגור.
בערב אני מנסה להשלים פערים בעבודה. הגיבור בוכה ומשתולל, ואני מניקה מול המחשב ולא יכולה להכיל אותו.
"אמא, לפעמים אני והגור החדש צריכים להיות לבד, ושלא יפריעו לנו, את מבינה, אמא?"
הוא שואל, ואני מהנהנת.
"אז עכשיו אני הולך לנוח עם הגור, ואסור לך או לתינוקת להכנס לחדר עד שאני לא אסכים."
אני מסכימה, והוא נעלם אל חדר השינה שלנו עם הגור. אני לא שומעת צוחות גיל ואושר, ואני מנחשת שהוא פשוט שוכב על המיטה ונח שם.
אחרי חמש דקות הוא גח חזרה אל העולם, מאושר.
משהו בחתול הזה מרגיע אותו, ואני מרגישה שזו היתה החלטה נבונה לאמץ אותו.


יום רביעי

הבוקר נעים, לשם שינוי. אני משחררת את הגור בחדר השינה, ומאפשרת לגיבור ולתינוקת לשחק איתו. המשחק מופרע כל כמה דקות כאשר הגור מתעקש לנשוף את עקביה השמנמנים של התינוקת, או כאשר הוא נושך את התחבושת שעל הרגל שלי, אבל בין ההפרעות אני מצליחה לנום עוד קצת.
קמים, אוכלים, מתארגנים.
סבא וסבתא שלי מגיעים להביא לחולה האומללה (זאת אני) אוכל הונגרי טעים, והגיבור משוויץ בפניהם. הוא מראה להם את המיטה החדשה, את הגור הקטנטן, ואף פותח למענם את המחשב ומראה להם איך הוא משחק במשחקים שונים ומשונים. סבא וסבתא שלי משמיעים את קולות ההתפעלות המתאימים, ועד שהם הולכים הגיבור מרגיש במרכז הייקום.
אחר כך אוכלים.
אחר כך ההורים של הבנזוג באים לקחת את הגיבור להצגה, ואני נוסעת לתל אביב, ואנחנו נפגשים שוב רק בערב, כאשר הגיבור שוב עייף ורטנוני.
לא נורא, לפחות הבוקר היה טוב.


יום חמישי

קמים, אוכלים, משחקים עם הגור, יוצאים.
יש לי חבילה שמחכה לי בדואר כבר כמה ימים, וכתב אחריות לשלוח, כך שכמו בימי החינוך הביתי, אני הופכת את המטלות לסיבה ליציאה. אנחנו מטיילים עם התינוקת בעגלה, ומדי פעם הגיבור גם כן קופץ אל העגלה ומתיישבת עם התינוקת, ושמחה רבה מסביב.
מוציאים את החבילה (ספר שקיבלתי בחתימה אישית מסופר שביקר בארץ לפני מספר חודשים. התרגשות רבה, אבל לא קשור לבלוג של הגיבור), הולכים להחליף צעצוע שקיבלנו עבור התינוק בצעצוע עבור חבר של הגיבור שיום הולדתו מתקרב. הגיבור בוחר משאית זבל מבהיקה, ואני מוסיפה לזה קטר עבור התינוקת, כדי שהיא תפסיק לשחק בקטרים של הגיבור בכל פעם שהוא מרכיב את הרכבת שלו.
ממשיכים הלאה.
חם, צהריים, ואנחנו מחליטים לאכול גלידה וארטיק. תהליך בחירת הגלידה מורכב – היא צריכה להיות גלידת וניל ללא שוקולד או אגוזים, וגם להמכר במקרר מסחרי במכולת. אנחנו מתפשרים על טילון, ואני מתנדבת לאכול את השוקולד בעצמי.
חוזרים לספסל שמול הדואר, אוכלים את המתוקים, מדברים, ואני מבינה שאחרי עשרה ימים בבית – הילד שלי חזר.
בערב אנחנו נוסעים מתכננים להפדש עם חברים בים. הגיבור בתחילה רוצה לבוא איתנו, אבל אז משנה את דעתו ומחליט לנסוע אל ההורים שלי במקום.
אני רואה אותו שוב רק למחרת, ומתגעגעת מאד.

יום ראשון

כמעט היום האחרון לגן. בסוף השבוע יצאנו פעמיים בלילות, והגיבור נשאר בכל פעם אצל סבאסבתא אחרים. הוא מתעורר הפוך לגמרי אחרי שני לילות אצל סבא וסבתא. בכי וצעקות על שטויות – הוא לא רוצה את הסנדביץ' שהכנתי לו, הוא לא רוצה לנעול נעליים, ועד שהוא מוכן, השעה כבר רבע לתשע. אני רגוזה, חם לי ומגעיל, ואני מודיעה לו שאם הוא לא יהיה מוכן בעוד חמש דקות, אנחנו לא יוצאים מהבית – כי אני חייבת לעבוד.
עוד בכי, ועוד צעקות, ובסוף – לא יוצאים מהבית.
"אמא, את צריכה להעסיק אותי!" הוא מיילל לידי, ואני מתעלמת מהיללות ואומרת שאני עובדת, ולא יכולה להעסיק אותו. עוד בכי יוצא, ובסוף זה נגמר, ואני מקבלת את הילד שלי מחדש.
הוא מתכרבל עלי, משחק עם התינוקת, ובין לבין אני מסיימת לעבור על אימיילים, לכתוב תגובות לטור, ופתאום נגמרת לי העבודה.
החתולה צריכה לקבל חיסון, וזה נראה לי יום מושלם לקחת אותה לוטרינר. אחרי הכל, הגיבור נהנה בפעם הקודמת שהיינו שם. קובעת תור, אורזת את החתולה בכלוב, וקדימה – לדרך.
אנחנו מגיעים למקום מלא בני אדם ונטול חיות. מחכים רק לנו. בין רגלי העובדים מתרוצץ כדור צמר קטן עם שפיץ במקום זנב. חתלתול שהם מצאו בגינה, טיפלו בו, וכעת מחכה לאימוץ. הגיבור מתלהב ממנו – הוא לא רגיל לייצור בגודל כזה, והשניים מקפצים בכל המרפאה. הם נפרדים רק כאשר אנחנו מחסנים את החתולה שלנו, כדי שהיא לא תבהל מהגור, אבל אחר כך שבים ומתאחדים. אני מאפשרת לגיבור לשחק עם הגור בזמן שאני חוגרת את החתולה ואת התינוקת במכונית.
"אמא, אולי ניקח איתנו את הגור? הוא חמוד ומצחיק!"
אני אומרת שצריך לדבר על כך עם אבא בערב, ומצליחה לנתק אותו מהחבר החדש.
חוזרים הביתה, רעבים. "רוצה לבדוק אם סבא יכול לצאת איתנו לבית קפה?"
הוא מקפץ, ואני מחייגת.
"סבא, אולי אתה רוצה לבוא לבית קפה איתי, ועם אמא שלי, ועם קשת, אחותי?" הוא שואל, ואני שומעת את אבא שלי צוחק מהצד השני של הקו. לבקשה כזו אף אחד לא יכול לסרב, ובתוך חצי שעה כולנו מתאספים בבית קפה בקניון. רק אנחנו, השמש והזבובים. הגיבור מתחיל טוב, אבל השעה מכבידה עליו, ובמהירות הוא חוזר לשיגרת היבבות / התרוצצויות / בכי.
קצת אחרי אחת בצהריים אני אוספת את הילדים, וכולנו נוסעים הביתה ונכנסים למיטה. ההיכרות שלי עם הגיבור לא מכזיבה, והוא באמת נרדם, ליותר מארבע שעות. הימים האחרונים כנראה היו לו קשים.
מתעורים קצת לפני שש בערב, מתארגנים באיטיות, ויוצאים למסיבת הסיום של בית הספר. אני מכינה אותו מראש שאולי המסיבה כבר נגמרה, ואנחנו מתכננים תוכנית חלופית – אם המסיבה נגמרה, נלך למלא את מיכל הדלק באוטו, בתדלוק עצמי, והוא יעזור לי. ואם נחזור הביתה מספיק מוקדם, אולי נכין גם עוגה.
כך, חמושים בתוכנית ובילד שמח, אנחנו מגיעים בדיוק בזמן למסיבת הסיום – כל הברכות הסתיימו, והילדים עסוקים בהשתוללות מאורגנת על הדשא. הגיבור משתלב בהמולה, ואני מוצאת חברה קרובה לדבר איתה.
שעה וחצי מאוחר יותר מכבים את האורות ואנחנו חוזרים הביתה.
"בואו נהיה מסעדה!" הגיבור מציע בדרך, "את תהיי הטבחית, אני המלצר, ואבא יהיה האיש שבא למסעדה ומזמין אוכל!"
בבית אנחנו מכינים תפריט על דף נייר – פשטידה, קציצות, סלט, פירה – הכל שאריות מארוחת יום שבת אצל חמותי. הלקוח שלנו מזמין קציצות ופירה, הגיבור מזמין טוסט וחמאה.
אני לוקחת לעצמי אוכל ומתיישבת לשולחן, "אמא? מה את עושה?" הוא מתגלגל מצחוק, "הטבחים לא אוכלים עם האנשים!"
אני מודיעה לו שהטבחית הזאת כן אוכלת עם האנשים, וסותמת את הויכוח.
מדברים על האפשרות לאמץ עוד חתול. מחר הגיבור יגיד שאולי לא כדאי להביא את הגור כי הוא עלול לקפוץ מהמרפסת לכביש, וזה מסוכן, אבל היום הוא כולו בעד הבאת החתול הנוסף. מדברים על ההשלכות לגבי התינוקת, לגבי החתולה שיש לנו, עושים רשימת דברים לברר.
מקלחת, סיפור, והגיבור שלי כבר מכורבל במיטה שלו. בתוך שבוע הוא כבר הפנים את העובדה כי המיטה הגדולה היא של אבא ואמא, והקומותיים שלו ושל התינוקת. מבחינתו, שהותה של התינוקת במיטה שלנו היא זמנית בלבד, ובכל רגע היא עומדת להצטרף אליו.
וזהו, לילה.

ערימת עדכונים

מיטה

יש מיטת קומותיים. הגיבור נשאר בבית וראה איך מרכיבים אותה. הוא ישב בכניסה לחדר, על כסא, כי המרכיב (שלא רגיל לילדים כמו שלי) ביקש שלא יפריעו לו. הגיבור ביקש פעם אחת, בשקט, לעזור להרכיב את הסולם,ואחרי שהמרכיב ראה עד כמה הילד שלי אחראי, הוא נתן לו להחזיק את הסולם בזמן שהמרכיב חיבר את הברגים למקומם.
בלילה למחרת הגיבור ישן בפעם הראשונה במיטה שלו.
בבוקר הוא הסביר לי שבעצם הוא רוצה לישון איתנו. בערב הבנזוג הצליח לשכנע אותו בהגיון של בנים מדוע עדיף לו לישון במיטת הקומותיים. ראשית, כי במיטת קומותיים ישנים למעלה, שנית, כי במיטת קומותיים אפשר להסתכל למטה, ושלישית, כי במיטת קומותיים קרובים יותר לתקרה.
טיעונים משכנעים, ללא ספק. בשביל מה צריך את ה"הכלה" וה"רוך" של אמא, אם לאבא יש טיעונים כאלה ברורים?


תינוקת

הם משחקים המון ביחד. הקפיצה האחרונה בהתפתחות שלה הפכה אותה לחברה נהדרת למשחקים שלו, ועכשיו, כשהיא פחות "שבירה", הוא יכול לקפוץ איתה, לחבק אותה ולמעוך אותה, לצעוק לידה, ובעיקר – לגרום לה לצחוק כפי שאף אחד מאיתנו, המבוגרים, לא מסוגל.


אוכל

הוא לא אוהב נקניק, פתאום. או חומוס. גם לא טחינה, או קינואה, או כל מקור חלבוני מהצומח. הוא אוהב רק סטייקים וגבינה צהובה. עגבניות שרי זה טוב, גם מלפפונים או גזרים, כך שבגזרת הירקות אנחנו עדיין בסדר, אבל גיל החמש הנורא והטעם הבררני באוכל החל להופיע גם בביתנו הקט. אני לא רוצה להיות כמו האמהות שרודפות אחרי הילדים שלהם עם כפית ומשדלות אותם ל"עוד ביס אחד ודי", אבל לאט לאט אני הופכת לכזאת. הוא לא ירעב למוות, אבל אני לא רוצה שהוא יתמלא בשטויות, או שיהיה עצבני ואומלל כל היום כי הסנדביץ' שארזתי לו לא מוצא חן בעיניו.
בסוף יהיה בסדר. אחרי הכל, כל עוד הוא אוכל קטשופ – אני עדיין יכולה להחביא בפנים אורז מלא ובטטה אורגנית.

יום שני

הגיבור מתעורר משנת הצהריים ומנסה להעיר אותי. למרות שתי כוסות קפה, ארבע שעות השינה בכל אחד מהלילות האחרונים נותנות את אותותיהן, ואני לא מצליחה לפקוח עיניים.
"אמא, תגידי לי מה כדאי לי לעשות…"
אני מהמהמת משהו, וחוזרת לחבק את התינוקת הישנה.
אחרי חצי שעה הוא מופיע שוב, "אמא! יש לי הפתעה להראות לך! את כבר ערה?"
אני גוררת את עצמי מהמיטה, שוטפת פנים, מתעוררת חלקית.
"בואי איתי, לסלון! את לא תאמיני! יש לי הפתעה בשבילך!"
הוא רוצה שאני אעצום עיניים. אני מסרבת, כמובן, ומזדחלת לסלון עם התינוקת על הידיים. על השטיח פרושים פסי רכבת וקטרים, חלקם מורכבים.
"אמא! תראי! הצלחתי להרכיב את הפסים של תומס הקטר! לבד!"
הוא זורח, מאושר מההישג, ואני מחבקת אותו, גאה בילד שלי שמעסיק את עצמו בבניה. התינוקת זוחל מיד אל הפסים, מנסה לעקוב אחריהם, והגיבור מרחיק במומחיות את הקטרים מהישג ידה. בתוך השקית שאיפסנה את הפסים יש כדור חצי מנופח, והוא מציע אותו לתינוקת במקום. היא טופחת על הכדור, אוחזת בו וטופחת איתו על הרצפה, מאפשרת לגיבור מרחב לשחק בו עם הרכבת שלו.
הם משחקים, אחד ליד השני, ואני על השטיח, מרוצה.
יש ימים טובים.