Posts Tagged ‘ילד בית הולך לגן’

יום ראשון

יום אחרון של חופש.
בבוקר הגיבור בוחר להשאר עם התינוקת במשפחתון אליו היא תתחיל ללכת ממחר. בצהריים הוא והתינוקת אצל סבא וסבתא בזמן שאנחנו שותים קפה ביחד-לבד. אחרי שעה אבא שלי מזעיק אותנו חזרה – יש לו עבודה דחופה, וצריך לקחת את הילדים. אנחנו אורזים את הסלט ושאריות הכריך, ויוצאים.
בערב כולנו ביחד.
התינוקת ישנה, הגיבור משחק לידי. הוא מגלה מחדד עפרונות, והוא מחפש עפרונות בכל הבית כדי לחדד אותם. בכל פעם הוא יוצר להם חוד חדש ומביא אותם לביקורת אצלי. אני "נדקרת" מהם, מעווה את פני, ומוסרת אותם חזרה אליו אחרי שהם עברו את הבדיקה בהצלחה. אחרי שהוא מחדד עשרה עפרוות הוא מעלה הצעה – הוא רוצה שאדביק אותם לגב שלו וכך הוא יתחפש לקיפוד וידקור את כל מי שמנסה לתקוף אותו.
אני מסרבת – לא מתאים לי ילד מתרוצץ ולגבו עפרונות מחודדים.
בכי, דמעות וזעקות שבר. הילד עייף. אני מושכת אותו עוד קצת, ואנחנו מנקים ביחד את המטבח, עורמים כלים במדיח, מדברים על חובות וזכויות של מבוגרים. בסוף השיחה הוא מחליט להשאר ילד, כי אמנם ללכת לישון מוקדם זה לא כיף, אבל גם לסדר את החדר שלו (שזה מה שמבוגרים עושים) לא נשמע לו כיף כל כך.
אני רעבה. מוציאה מהמקרר את שאריות הכריך מהצהריים ומתיישבת מול הטלויזיה. הגיבור סרוח לידי על הכורסא. אני מציעה לו מהכריך (ביצה קשה, ממרח גזר, נבטים), אבל הוא מסרב (כמובן. איכס. נבטים). אנחנו צופים בדני זוקו מנצח במירוץ מכוניות ולאחר מכן רודף אחרי סנדי היפה בניות לבמות מתהפכות. הגיבור נרדם לפני כותרות הסיום, ואבא שלו מעביר אותו למיטה.
ורק אז אני מבינה – מחר הוא מתחיל ללכת לגן חובה. אין יותר בקרים מאוחרים, אין יותר מריבות על כיבוי הטלויזיה, אין יותר "משעמם לי", ואין יותר חיבוקים סתם ככה באמצע היום.
ופתאום, חזק חזק, צובט לי.

מודעות פרסומת

כמעט סוף החופש

ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
אני מהססת בין הצורך להחזיק אותו חזק, צמוד אלי, לבין הצורך לשחרר, כי זוהי החברה שבה אנחנו חיים, והוא צריך להשתלב בה. אלו הם חייו, ויש גבול לשליטה שלי עליהם, אפילו בגיל הזה.
ההחלטה לשלוח אותו לגן היתה מוצדקת לגמרי. אני עדיין מאמינה ב חינוך_ביתי‏, וחושבת שזו הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אבל היא מחייבת חברה, ואת זה אין בסביבה שלי. לא למשפחה עם מכונית אחת (שנמצאת אצל הבנזוג), ולא ברמת ההכנסה שלנו. כאשר נהיה עשירים יותר ונגור בקומונה – אז הילדים יהיו מבוגרים מכדי להנות מזה. לפחות אם הילדים שלי ירצו לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי, אני אוכל לתמוך בהם.
יום ראשון

הבוקר עובר כמו כדרכם של בקרים, ובצהריים הגיבור נופל במיטה וישן. עוד ניצחון קטן של הגמילה מהמוצץ. הבנזוג חוזר מוקדם מהצפוי, ואנחנו מחליטים על תוכנית מיוחדת לערב – נוסעים ביחד לבקר חברים שגרים בעיר גדולה, לוקחים איתנו חומרי יצירה בשבילי, מחשב בשביל הבנזוג, חיתולים ד"פ בשביל התינוקת, וחיבוקים בשביל הגיבור.
בבית החברים מתאספים. המטרה המוצהרת של הערב היא לוודא שחברה טובה שלי תסיים את עבודתה, אבל המטרה האמיתית היא להפיג את שביזות יום א' בחמימות חברית. הגיבור מסתובב, מחפש תעסוקה ומוצא אותה. תחילה הוא משחק עם החתולים, אחר כך עם אחותו ולבסוף פשוט רץ במעגלים, כמו כל ילד בן חודש וחצי לחמש, בשעה מאוחרת מדי של הלילה.
מדי פעם אנחנו קוראים לו להרגע, והוא מצליח, אבל ככל השערב מתאחר הוא מאותת לנו שהוא לא מסוגל יותר, ואנחנו אורזים את המשפחה וחוזרים הביתה, אחרי שהחברה שלנו מסיימת את עבודתה.
הגיבור בוכה שהוא מתגעגע למוצץ שלו, אבל הבכי נקטע באמצעו ואנחנו רואים שהוא ישן במיטה, חמוד וחמים, והולכים גם אנחנו לישון.


יום שני

קמים, מתארגנים, יוצאים.
נוסעים צפונה, להפגש עם חברות שלי בבית קפה (כן, עוד אחד, לא לצחוק, נקודות!), ומשם למחסן תחפושות בקיבוץ. עוד יומיים כנס (‏‏‏http://fantasy.sf-f.org.il/2008‏‏), וצריך להתכונן.
המחסן עמוס בתלבושות מכל התקופות. נסיכה, מלך ואינדיאנית שוכנים לצד חרבות, אקדחים, שריון גוף ופפיונים מצחיקים. אנחנו, השלוש המבוגרות, חולפות בין הבגדים הרקומים כילדות שהגיעו לבית חלומותיהן. אנחנו מחליפות תלבושות במהירות, מלכה מוחלפת בפיה שמוחלפת במכשפה, והצחקוקים מתגברים.
הגיבור פחות מאושר. "אמא, אולי תלבשי כבר את הבגדים הרגילים שלך ונלך הביתה?"
הוא מצליח למצוא עניין מסוים בריצה לאורך מעברי הבגדים ורשרוש בפעמונים שרקומים עליהם, אבל לא לזמן ארוך מספיק.
ואז – הצלה.
המוכרת מוליכה אותו למאגר האקדחים שלה, והוא מוצא שם אקדח ירוק, חייזרי למראה, שמשמיע קולות מסוכנים. הגיבור שלי הופך לחייל, והוא יורה על כל הרעים שבאים להתקיף אותנו. מכל מקום הם צצים – מאחורי שמלה זנוחה, מתחת לחצאית, ואפילו בין המחוכים התחבא לו רע אחד, שהגיבור חיסל במומחיות ראויה.
משלמים.
נוסעים.
לא חוזרים הביתה, אלא נוסעים לחברה טובה, להתארח אצלה ולהסתכל על תחפושות שיש לה.
שלושה מארבעת ילדיה נמצאים בבית, והם עטים על התינוקת והגיבור. התינוקת מועברת מיד ליד, מחייכת ומגרגרת, ומדי פעם מונחת על הרצפה ומתחילה לזחול במהירות אל אחת משתי הכלבות.
הגיבור בוחר להשאר מול הטלויזיה. הוא רואה סרט על רובוט גדול וחייכן, ומדי פעם מדבר אל המסך ומעיר כאשר דברים לא הגיוניים בעיניו. אחרי שהסרט נגמר הוא חובר לילדים האחרים, וצץ רק כאשר האוכל מגיע.
ואני?
אני יושבת עם ספל קפה שני שאני מסיימת עד תומו לפני שהוא מתקרר, וחושבת שככה אמורים לחיות – עם ילדים ומבוגרים אחרים בסביבה. לא מנותקים בבית אחד בעיר הומה.

שבוע

יום שני

הבנזוג יצא לאימון של יומיים, ואני יצאתי למשימה – יומיים של חד-הוריות מאולתרת.
קבעתי עם חברה בבית קפה של שוקולד בעיר צפונית. נסענו בכבישים פנויים, עקפנו את "איקאה" הענקית, ונכנסו עמוק לתוך איזור תעשיה מוצף לחות.
ארוחת בוקר ב"מקס ברנר" מלווה בשוקולטה מוקצפת עבור הגיבור, גרנולה עם פצפוצי שוקולד עבור שנינו (הגיבור חיסל הכל), ולחמניות מתוקות וממרח שוקולד עבורי. התינוקת אכלה סלט.
רשימת סידורים הובילה אותנו לאחד מעשרות הבנינים הגדולים שיש שם, ובכל קומה מכונות מקפצות, מטלטלות ומזמרות. הגיבור מצא לעצמו מטוס פלסטיק, התיישב בו, וסירב לצאת. כך אני והתינוקת הסתובבנו בין חנויות משקפיים, נעליים וספרים, והגיבור צלח עננים, נלחם באויבים ופילס את דרכו אל החלל וחזרה. פעם אחת הצטרפנו למסע שלו, והתבקשנו ללבוש את מסיכות החמצן שלנו. במזל זכרתי לארוז את דלק המטוסים המיוחד בבגאז' של העגלה, כך שיכולנו לטוס רחוק יותר מהרגיל.
חברה שניה התקשרה וביקשה להפגש איתנו באותו מקום, לכן שמנו פעמינו חזרה למקס ברנר, הפעם לארוחת צהריים. השטרות התעופפו מהארנק שלי, אבל החלטתי שעל יום שלם במיזוג ושוקולד – מותר להוציא כסף.
אחרי האוכל יצאנו שוב, ברגל, לחפש דברים שלא צריך. צהריים, חם ולח, אבל הלכנו לנו ברגל יותר משעתיים, מסתובבים בין חנויות שטותיות שאין בהן ולו דבר אחד ששווה את מחירו. בארבע חזרנו למכונית, הפעלנו את המיזוג במלוא העוצמה, וחזרנו הביתה.
בבית שקט. אפילו החתולים מתגעגעים לאבא.
אוכלים, רואים טלויזיה, גולשים במחשב, מתקלחים.
סיפור אחרון ודי, והגיבור נכנס למיטה שלו בלי טענות. פעם אחת הוא מציין שהוא מתגעגע למוצצי שלו, אבל זה הכל. פחדתי לשוא. הוא נרדם בקלות, ואני רואה עוד קצת טלויזיה והולכת למיטה גדולה וריקה עם התינוקת.


יום שלישי

אני מתעוררת בגלל תינוקת בוכה. היא התהפכה והתהפכה במיטה, ונפלה ממנה, בהעדר הגוף המגן של אבא ומחסום השמיכות שהוא מכין לה בכל בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה.
הבכי נגמר מהר, אבל אנחנו כבר ערים. כולנו עייפים מאתמול, ולאף אחד אין חשק להתלבש או לצאת מהבית. יושבים, רואים טלויזיה, משתוללים. הגיבור ממציא משחק אחרי משחק, והתינוקת יושבת לידו ומדי פעם מוחאת כפיים.
בערב חברה מבקשת שאבוא לעזור לה – היא צריכה מישהו שידרבן אותה לשבת ולהכין שיעורי בית לקורס. אני מתנה את הגעתי בשעת החזרה של הבנזוג מהמילואים.
בחמש הוא חוזר.
בשש וחצי אנחנו יוצאים.
נוסעים לגבעתיים, יושבים בבית עתיר חתולים ומזון טבעוני במשך שלוש שעות, ונחמד לנו. התינוקת רודפת אחרי החתול הידידותי יותר מבין השניים, הגיבור משחק איתי בכל מיני שטויות במחשב, ולאח מכן אנחנו עוברים לסלון ומשחקים בגילגולי כדור. התינוקת מצליחה להשתלב במשחק נהדר – היא תופסת את הכדור, מלקקת אותו, וכאשר מבקשים ממנה יפה היא מניחה את הכדור על הרצפה, מחייכת ומוחאת כפיים לכל מי שמסתכל.
הגיבור נכנס לשעת ההשתוללות שלו, ואני אורזת את הילדים, נפרדת מהחברה שלי, ואנחנו חוזרים לבית שלנו, החמים כל כך, כעת שהבנזוג נמצא בו.
הגיבור לא מחליף בגדים – הוא נכנס למיטה ונרדם כמעט מיד.

"את תסתדרי עם שני הילדים כשאהיה במילואים?" הבנזוג שואל, ואני מהנהנת. יש לי ברירה?


יום רביעי

טלפון מצלצל באחת עשרה וחצי, ואני מתעוררת בפליאה. התינוקת עדיין ישנה, הגיבור התעורר, הלך לסלון והדליק לעצמו טלויזיה.
גוררת את עצמי לסלון בקושי, בודקת אם הילד בסדר. הוא לא רעב או צמא, ואני חוזרת למחשב, להרוויח קצת זמן לבד.
פורסת תפוחי אדמה ומכניסה לתנור, שיהיה משהו מבושל בבטן. הגיבור בינתיים מאבד את פנס הלייזר החדש שלו, ואני לא מוצאת אותו בבית. אני משכנעת אותו להניח לענין – אולי הבנזוג יצליח למצוא אותו בערב.
קובעת לאחרי הצהריים עם חברה שיש לה בן בגיל של הגיבור. הם לא נפגשו מזמן, ואנחנו נהנות לבלות אחת עם השניה.
שעות עוברות, ותפוחי האדמה לא מוכנים. בפעם השלישית שאני בודקת אותם אני מבינה ששכחתי להדליק את התנור.
אוף.
אוכלים פיתה עם ממרח ויוצאים מהבית. אני שומטת את הגיבור אצל החברה שלי וילדיה, ונוסעת למקום העבודה החדש שלי, לחתום על חוזה. התינוקת מתרוצצת על שטיחים מקיר לקיר ומהפנטת אנשים בחמודיותה, ואני מבקשת הבהרות אחרונות לפני החתימה.
מסיימים, יוצאים, נוסעים. בדרך מקבלת דיווח מהחברה – הגיבור לא רוצה לשחק עם החבר שלו. הוא רוצה לשחק לבד. בדרך הביתה נדבר על זה, אבל בינתיים אני מאיצה כדי להציל אותה מהילד הבלתי-חברותי שצמח פתאום.
כאשר אני מגיעה הילדים מתרוצצים ביחד, צוחקים ומאושרים. אני מניחה את התינוקת על הרצפה, והיא מסתכלת עליהם וצוחקת. כאשר אני ממלאת לעצמי כוס מים התינוקת זוחלת אחריהם אל גרם מדרגות ומתחילה לטפס. אני תופסת אותה במדרגה השלישית ומחזירה אותה לרצפה. זו התקדמות מוטורית יפה, אבל לא כאשר אני לא יכולה לשמור עליה.
יוצאים לפארק בעיר סמוכה. אנחנו פורסות שמיכה ויושבות עם חתיכות גזר ומלפפון, והילדים מתרוצצים בין המתקנים.
אחרי שעה הגיבור חוזר אלי, מיוזע ומלוכלך. יש ילדים שסובבו את הקרוסלה מהר מדי, וזה לא היה לו נעים. חוץ מזה – הוא לא צריך אותי.
נפרדים לשלום, נוסעים הביתה. הוא נרדם בדרך אבל מתעורר כאשר מניחים אותו במיטה.
אוכלים.
הוא עושה מקלחת וחוזר למיטה, הפעם לכל הלילה.

יום ראשון

אנחנו לא יודעים איפה המוצץ של הגיבור נראה לאחרונה, ואחרי הפיכת כל הבית (כולל החדרון של החתול החדש), הוא הוכרז כאבוד.
הלילה הראשון עבר בבכי, אבל הגיבור היה מותש מיום שלם של פעילות והצליח לישון עד הבוקר.
בבוקר ראשון הוא היה קצת מעוך וקצת אומלל, אבל בסך הכל מלא חיים ומאושר, וביקש ממני להתקשר אל סבא. חייגתי ונתתי לו את השפופרת.
"שלום, סבא", הוא אומר, "מדבר (מציג את עצמו בשמו המלא). רציתי לדעת האם תהיה מעונין לצאת לבית קפה איתי, עם אמא שלי ועם אחותי הקטנה."
את רעמי הצחוק של אבא שלי יכולתי לשמוע עד החדר השני, ולאח מכן את ההסבר שלו שהוא צוחק כי לפעמים אנשים צוחקים כaמדברים אליהם בצורה נעימה, ושהוא בשום פנים לא צוחק על הגיבור שלי.
נפגשנו בבית הקפה הרגיל שלנו, והגיבור אכל, ושמר על הכפיות של התינוקת (כדי שכאשר היא תשתעמם היא תוכל לקבל כפית ולשחק איתה), ובכלל, התנהג רגוע באופן מפתיע יחסית ללילה הסוער שעבר עליו.

באמצע הארוחה נכנס זוג צעיר ועל חולצתו של הגבר תמונה גסה. הגיבור שאל אותי מה מצויר שם, ואילתרתי משהו בסגנון של "כתוב שלאנשים אסור להכנס לשם, זו סתם חולצה מוזרה." אבא שלי הבריק עם התשובה "אני לא מכיר את השלט הזה, זה לא תמרור תקני, ואני לא מבין אותו."
התשובה של אבא שלי סיפקה את הגיבור, וסיימנו לאכול. המשימה שעמדה בפני היתה לעייף את הגיבור מספיק במשך היום כך שכאשר נגיע הביתה הוא ירדם מיד, ולא יזדקק למוצץ שלו.
הלכנו לחפש לו קופסאת חיסכון בין חנויות שונות ברחוב ראשי בעיר שכנה. אחת היתה פלסטיקית מדי, אחרת לא ברורה. בסוף הוא מצא אחת שמצאה חן בעיניו. אמנם מסין ועטופה בניילון מיותר לחלוטין, אבל בכל זאת – משהו. ביחד עם הקופה קנינו גם לייזר עבור החתולים, שמצורף אליו פנס. המשכנו לטייל ביחד, שוחים באוויר החם אבל נהנים אחד מחברת השני. עצרנו לפוש ליד הספריה הציבורית, הרכבנו את הסוללות בתוך הפוינטר, והמשכנו אל המכונית.
תכננתי לנסוע למחזר את פחיות המשקה שהצטברו אצלנו, אבל המכונה לא עבדה, ולכן המשכנו לחנות משקפיים, לאסוף את עדשות המגע שמחכות עבורי כבר יותר מחצי שנה. הילדים השתלטו על פינת המשחקים בזמן שהמוכרים חפרו בארונות כדי למצוא את המרשם שלי, שאבד בינתיים. נפרדנו לשלום, כל ילד קיבל בלון, ויצאנו.בחנות סמוכה מצאנו ארנק חדש לבנזוג, וחזרנו למכונית והביתה, שם הבנזוג כבר חיכה לנו. ארוחת ערב – פיצה לא אפויה דיה, אבל עם גבינה נוזלית וטעימה, וזהו.
הגיבור נרדם בקלות יחסית, עם הפנס החדש בידו באחת וטרקטור קטן בידו השניה.

תקציר השבוע

יום חמישי (שחסר) – נסענו למוזיאון למדע שבבנין הטכניון הישן. הילדים היו מותשים, אני הסתובבתי עם עגלה כי חשבתי שיהיה לי קשה עם מנשא, מה שהתברר כטעות גדולה, לא היה מקום נוח לשבת ולהניק, הגיבור התעייף מהר, כולנו נעשינו רעבים, ותערוכת הדינוזאורים התבררה כמתאימה לילדים הרבה יותר מבוגרים.
חזרנו מאוכזבים ומרוגזים, אבל לפחות היה סוף שבוע ארוך עם אבא בבית.

השבוע נבלע בין רצף בתי קפה עם אבא שלי (שבילה שבוע בבית ואוהב לצאת איתנו), סיבובי מיחזור ניירות, טיול אחד לגן השעשועים, לימוד משחקי קופסא ("סולמות ונחשים" ו"ריסק"), השתוללויות עם החתול החדש, וימי פיג'מה עמוסי טלוויזיה.
וזוה, נגמר.

שבוע

יום שבת

חורגת ממנהגי, ומשתפת בקצרה – נסענו לגן החיות התנכ"י בירושליים, ואחר כך הלכנו לאכול חומוס באבו גוש.
היה נפלא.


יום ראשון

הורדתי את הקיבוע על הזרת ברוב הדר, ולכבוד זה יצאנו לנסיעה באוטו שלנו.
כלומר – התכוונו לצאת לנסיעה, אבל האוטו, שעמד בחניה נטוש ובודד במשך ארבעה שבועות, לא הצליח להתניע, וחיכינו שאחד השכנים יעזור לנו. הגיבור התרוצץ מסביב בזמן שחיברנו את הכבלים, והתינוקת פשוט נהנתה לדבר עם האוויר.
התנענו.
נסענו.
הגענו לקניון בעיר שכנה לארוחת בוקר עם אבא שלי, באיחור של שעה. הגיבור נמרח על הספות עד שביקשתי ממנו לחזור להתנהג כמו שצריך. אכלנו, שתינו, התינוקת צחקה לכל העולם והגיבור השתלב בסוף.
הולכים בקניון, והגיבור מבקש קינוח לארוחה. אבא שלי מחפש איתו סוכריות, והם מוצאים "פז". הגיבור משחק עם מנגנון הטעינה, ולפני שאנחנו חוזרים למכונית – הוא כבר מסיים מחסנית אחת.
נוסעים להורים שלי, אוכלים שם צהריים. אני מעלה שירים לסלולרי, ואנחנו שומעים אותם ברקע. קווין, אבבא, REM, אליס קופר. הטעם שלי ביזארי מאד. הוא יהפוך לביזארי עוד יותר מחר, אבל אני עדיין לא יודעת את זה.
בערב הבנזוג אוסף אותי, ואנחנו נוסעים לפגישה בתל אביב עם חברים, ומשאירים את הגיבור עם סבאסבתא. כשאנחנו חוזרים הגיבור עדיין ער, אבל עייף.
הביתה, מקלחת, לישון.
בלילה אני עוד קצת מול המחשב, מבקשת מהבנזוג שיזכיר לי איזה אתר אינטרנט משמיע מוזיקה. הוא ממלמל lastfm.com מתוך שינה. אני הולכת למחשב, מחפשת שיר של קווין, ונותנת לאתר לרוץ.
מחר יום חדש.


יום שני

הגיבור ממוסמר לטלויזיה, ואני למחשב. מה שהחל אתמול בתור נסיון לשמוע מוזיקה ברקע בזמן שאני מתכתבת עם חברות בצ'אט הופך לרצף גילויים מסעירים. קווין מוביל לדיוויד בואי, לקיס ולאליס קופר, והלאה, אל תוך הגלאם.
חברה ממליצה לי להתנסות ב jango.com, ואני עוברת אליו. הוא ממוקד יותר, ומאפשר לשחק עם השונות של השירים, כך שאותה להקה התחלתית מביאה שירים יותר ויותר מוזרים. התוכנה לומדת את הטעם שלי שלי לפי השירים שאני בוחרת, ולפתע מופיעים אצלי ברמקולים הסקס פיסטולז.
עולם חדש.
איך יכולתי לחיות שלושים שנה בלי להכיר אותם?
אני כל כך מאושרת שאני לא שמה לב שבשעה שתיים וחצי הגיבור עדיין לא אכל ארוחת צהריים. אני עורמת לו חלקי דייסה ומאלתרת סוג של סלט, ואנחנו אוכלים במהירות.
הגיבור שפוך מעייפות, ובסוף נרדם בזרועותי, מול המחשב, בעודי נהנית מהמוזיקה שנשפכת מהרמקולים.
אחרי שהגיבור מתעורר אנחנו יוצאים אל חבר מהגן. הוא ואחותו מחכים לנו בחלון, והגיבור רץ אליו, מאושר לפגוש אותו אחרי חודש בו לא התראו. הילדים מתפרשים בדירה, משחק רודף משחק, ואמא של החבר ואני יושבות בסלון ומדברות. בין צעקות, השתוללות וגלגלונים לדוגמא של האחות הבכורה אנחנו מצליחות לדבר על ספרים, בני זוג, נקיונות, דמוי עצמי, ועוד ועוד, שאריות שיחות שנגדעות ומתאחות לשיחות חדשות.
אוכלים ביחד, ואפילו התינוקת משתתפת באוכל.
מאוחר, צרך ללכת הביתה. הגיבור בוכה, אבל מצליח להתגבר על האכזבה ולצאת מהבית. אני מצליחה לחגור את התינוקת על הגב בפעם השניה, לגמרי בעצמי.
חוזרים הביתה, משכיבים את הגיבור לישון.

אני חוזרת למחשב, אבל ג'נגו מתחרפן ומתחיל להביא ראפים ומוזיקת קאנטרי. אני מרפרפת על רשימת המומלצים של pandora.com, ומוצאת שם את finetunes.com, שעושה בדיוק מה שאני מבקשת. אני מתוודעת ללהקות פאנק אירי / בריטי / גראנג' אמריקאי וקצת רוק כבד לתיבול סופי, ואני מאושרת.

לילה.


יום שלישי

הגיבור משחק ביחד עם התינוקת והגור במשחק מורכב שכולל אותו בתור השוטר, ואת אחותו ו"אחיו" הקטנים כפושעים. הוא כולא את הגור מתחת לשמיכה ושולח את התינוקת לדווח בטלפון לשאר השוטרים. אחר כך זה הופך למשחק של רכבות, ואיכשהו גם המשאיות שלו מעורבות בעניין.
אני לא מפריעה להם לשחק, רק מפשרת מדי פעם, כאשר אחד משני ה"בנים" נעשה אלים מדי כלפי התינוקת.
היום חולף לאט, ובאחת בצהריים חברה מסבה את תשומת לבי לפרסומת של סטימצקי – הם מפנים את המחסנים שלהם, ומוכרים ספרים במחירי מציאה. טלפון אחד לבנזוג, ואנחנו מחליטים על תוכנית.
הגיבור הולך לישון, הבנזוג יוצא מהעבודה מוקדם מההרגיל, וכולנו נוסעים לקניון רמת גן למחסנים.
תערובת ספרים מונחת על מדפים, ואנשים נוהרים סביבי, ממששים ונועים בעטיפות כאילו מדובר באפרסקים בשלים. כמו פירות בסופר – גם לספרים האלה אין ריח, אבל טעם יש להם, ואנחנו עורמים ספרים לסל שמחלקים בכניסה.
הגיבור עייף ומטורטר, והוא רואה ילד עם ארטיק.
"אמא, אני רוצה גם ארטיק." אני לא יודעת מאיפה הילד הביא את הארטיק, והגיבור הולך אל אבא.
"אבא, אני גם רוצה ארטיק." הבנזוג גם כן לא יודע איפה מוכרים ארטיקים, והגיבור שלי עושה את הדבר הבלתי צפוי, וניגש אל הילד ואל אמו. הוא מתחקר אתשניהם, מברר היכן מוכרים ארטיקים, וחוזר אל אביו הנדהם – "אבא, ליד הכניסה יש מקרר ארטיקים, ושם אפשר לקחת."
שנינו הולכים לכניסה, מוציאים שני ארטיקי לימון בשבילנו וארטיק אננס בשבילו, וגאים, אוכלים איתו את המתוק-מתוק הזה. גם התינוקת מקבלת ביס.
מסיימים, אוספים את המטלטלין, משלמים, חוזרים למכונית.
הדרך חזרה מתמשכת. כולנו עייפים ורעבים, ויש פקק ארוך. אחרי חצי שעה של עמידה מתמשכת הבנזוג פונה הצידה, משאיר את המכונית בחניה, וכולנו יוצאים לאכול בחוץ.
אחרי שהאוכל מגיע לכולנו נעים יותר, ואפילו המחירים המופרזים וגבינת הפרמזן המפוררת לא מפריעים לנו.
חוזרים לאוטו, נוסעים הביתה, וזהו, היום נגמר. הגיבור בוכה שהוא "לא הספיק להיות עם אבא היום", אבל היום באמת נגמר, וכולם הולכים לישון.


יום רביעי

קמים בבוקר, מתארגנים, יוצאים.
קבענו עם חברה טובה שגרה אי-שם בצפון, וההתארגנות לנסיעה הארוכה כוללת סנדביצ'ים, מוצץ, ומוזיקה לדרך.
באמצע כביש שש, אחרי שהגיבור ואני אוכלים פיתה וחצי כל אחד, מתברר לנו ששכחתי לארוז לדרך בקבוק מים. עוצרים בתחנת "אלונית", ואני כבר מזמינה לעצמי קפה. הגיבור מבקש מיץ ענבים, והבחורה בדלפק מוזגת לו את המיץ לכוס פלסטיק שקופה עם קש.
חוזרים לאוטו, נארזים מחדש במקום, יוצאים.
הנסיעה מתארכת, ואני טועה בדרך מספר פעמים מגוחך, אבל בסוף אנחנו מגיעים. החברה הנהדרת כבר מחכה לנו, עם חיבוק חם וחיוך היישר מהתנור. היא מציגה לגיבור את מטמון הרכבות של ילדיה, והוא שוקע בהרכבת המסילה. אני רעבה בהשפעת הקפה מהדרך, והחברה שלי מכינה לכבודי ארוחה מלאה – תאנים טריות וגבינת עיזים, וסלט חסה, נקטרינה, אגוזי מלך וגבינת פרמזן ברוטב סודי. הגיבור שקוע במשחקיו, התינוקת לועסת נקטרינות, ואני מגלה שאנחנו מצליחות לדבר, שיחה אמיתית, לא "שיחת אמהות" קטועה על ידי צרכי הילדים.
בצהריים היא מביאה שני ילדים הביתה, והבנים נסחפים למשחקים משלהם. קצת חיכוכים של התחלה, אבל הם מתגברים עליהם בלעדינו. הקטנה קצת פחות שמחה מבואנו. בכל זאת – הקטנה שלי צעירה מדי בשבילה, אבל גם היא מוצאת את מקומה.
אחרי הצהריים אורזים עוד אוכל, ויוצאים לטיול לבריכה. בדרך עוברים דרך סדנאת פסלים יפהפיה, והילדים שלי מצטרפים לילדיה של חברתי בשיטוט ומשחק בינות לפסלים. הם משתמשים בפסל של גרעין אפונה בתור כדור, וממציאים כללים סבוכים למשחק פשוט. הפסלת המוכשרת היא אמה של חברתי, והיא סבלנית להפליא למשחק באומנותה.
אני מניקה, ותוך כדי כך מקבלת טלפון מחברה – היא עלתה לשלב האחרון של ‏פרס גפן‏ (פרס גפן מוענק כל שנה ליצירות הטובות ביותר בתחום הספרות הספקולטיבית, והוא נחשב לפרס מכובד בקהילת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ).
היא מספרת לי שחברה משותפת שלנו עלתה גם היא לשלב הגמר, ואני מתקשרת לחברה הנוספת ומברכת אותה גם כן. אני כל כך גאה בהן על העליה לשלב הגמר עד שאני לא עוצרת כדי להתעצב שלי אין סיכוי להגיע לשלב הזה. פירסמתי רק "סיפור אחד השנה" ‏http://www.blipanika.co.il/?p=1509‏, ואני לא סומכת עליו שהוא טוב מספיק.
משאירים את שני ילדיה של חברתי אצל סבתא, יוצאים מהסדנא, וממשיכים לבריכה, שם אנו פוגשים את הבן הבכור. פורשים שמיכה בצל, מחליפים לבגד ים, וקדימה – למים.
כלומר – הילדים והחברה שלי הולכים למים. התינוקת נרדמה בעגלה ואני נשארת לידה לשמור עליה. זה בסדר, נעים ושקט לי.
הגיבור שלי מאמץ את החברה שלי, נותן לה פקודות ודורש ממנה להניע אותו במים. היא מצייתת, ואני מקווה שהיא תגיד לי אם הוא הוא יגזים (או לו). אני מגלגלת את העגלה קרוב למים, ונכנסת בעצמי. אחרי שתי דקות התינוקת מרגישה שאני לא לידה יותר, ומתיישבת בעגלה. אני מנסה להכניס אותה למים, אבל היא מוחה בתוקף. מוזר – את האמבטיה בבית היא דוקא אוהבת.
את שאר הערב חברתי ואני מחלקות ביננו. לפעמים היא עם שני הילדים במים, ואני בחוץ עם התינוקת, ולפעמים אני במים עם הגיבור שלי, והיא עם התינוקת בחוץ. תוך כדי ההסתובבויות שלנו נוצר אוכל ותה, ומי שיוצא מהמים יכול להרוות את הצמאונו ולשבור את הרעב. הגיבור מחסל פיתה עם נקניק וחוזר למים. צרעות מתאספות ליד האוכל, ובעקבותיהן מגיע גם דבור, ואני מזדזת לחזור אל המים עם התינוקת. הגיבור שוחה מסביב, צוהל ומאושר עם גלגל ים כחול גדול. חברתי מזגזגת בין בריכת הקטנים לבריכת המבוגרים, ובין שחיה רציפה למשחק עם הגיבור מצליחה ללמד אותי את ברכת השמש, ולהכין לשתינו עוד תה (כי את שלי שפכתי בטעות).
ואז הבנזוג מתקשר. הסיפור שלי, זה שלא האמנתי בו (ואולי בעצם לא האמנתי בעצמי) ‏עלה לשלב הסופי‏ . אני מתקשרת במהירות לחברותי, ומסתבר שהן ידעו כבר בצהריים שעליתי לשלב הבא, אבל החליטו לתת לי לגלות בעצמי במקום להרוס לי את ההפתעה.
השמש שוקעת, והערב נושר עלינו. כולנו מחליפים בגדים, ועוד חברים מצטרפים, מביאים עמם גורגונזולה וסטילטון. אוכלים, שמחים, מדברים.
הילדים עייפים, ואני רואה את הנסיעה שעומדת להגיע. אנחנו נפרדים לשלום, ואני מבטיחה לגיבור שנחזור בקרוב. גם אני אתגעגע.
עוד חיבוקים, וחברתי חוזרת עם בקבוק מים מלא, שלא נהיה צמאים בדרך הביתה, וזהו.
הדרך הביתה קצרה יותר, שני הילדים ישנים מהרגע שאנחנו מתחילים לנסוע עד שאנחנו מגיעים הביתה, והערב נפלא וארוך.

יום שלישי

יש ימים שאפשר לדעת איך הם יסתיימו לפי איך שהם מתחילים.
הגיבור מתעורר ראשון, מקבל ארוחת בוקר ומתיישב מול הטלויזיה. אני חוזרת לישון אחרי לילה ארוך של עבודה. מתעוררת מאוחר, מתיישבת להשלים עבודה, והיום מתדרדר. התינוקת בוכה, אני לא מצליחה להכין את האוכל בזמן סביר, ורק לקראת הצהריים מצליחה להשתלט על הילדים ועל החיים.
אוכלים אורז בשני צבעים, טונה, וסלט מירקות מרוססים למוות, מדברים על שטויות, מסתכלים על תהינוקת אוכלת מלפפון.
אני משלימה עוד קצת עבודה, ולמיטה. כולם מתכרבלים בצד אחד של המיטה ואני שואלת את עצמי שוב איך זה יכול להיות שקנינו מיטה ענקית חדשה, ושוב אין לי בה מקום.
בסוף נרדמים.
הבנזוג חוזר מאוחר מהרגיל, וכולם מתעוררים. הוא לוקח את הילדים לסלון ונותן לי עוד חצי שעה של שקט, בחושך, לבד מבכיות ה"אמא תעזרי לי" שרדפו אותי היום, ואני מצליחה להתאפס, יוצאת החוצה, מכינה ארוחת ערב, ומרגישה כמו אמא "אמיתית".
וזהו, לילה.